במלאת 8 שנים למותו בגיל 94 ב-14 באוגוסט 2015

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

7.10.73. יום ראשון. יום מעיק. הרגשה מחורבנת. ואינני יודע מה לעשות עם עצמי. ישנתי בקושי שלוש שעות הלילה. בבוקר קניתי מעט דברים נחוצים, אצלי המקרר תמיד מלא באוכל לשבוע מראש. מהצבא לא קראו לי. מה יש לעשות אצל קצין חינוך? הלכתי וישבתי אצל אורפז על המרפסת מול הים [בדירתו בקצה הצפוני של רחוב בן-יהודה] וניתחנו את המצב.

לדעתו מחכים שהמצרים יכניסו מה שיותר כוחות לתעלה, מעברנו, ואז יחסלו אותם. אבל, מחיר הדם. ודאי מאות משלנו כבר אינם בחיים בשעה זו. אפילו אם ננצח, דבר שאינו מוטל בספק, זוהי טראומה – פתאומיותה של המלחמה ביום הכיפורים. היוזמה שבאה מצד הערבים. וכולי.

9.10.73. יום שלישי. אחר-הצהריים היום ישבתי אצל אורפז ושוחחנו. בין היתר סיפר לי כי ההתפוצצות שנשמעה קצת אחרי שעה שתיים בצהריים בשבת [יום כיפור], באזעקה הראשונה (דומני שאני הייתי אז על הגג) – היא של טיל מצרי אשר נשלח מפורט-סעיד לתל-אביב כמנת פתיחה למחלחמה, ונושא בחרטומו טון של חומר נפץ, ורק במזל נתגלה על-ידי הראדאר והושמד על-ידי מטוסינו בערך מול אשדוד. טיל כזה יכול להשמיד בלוק של בניינים. ובינתיים גם המצב בחזיתות אינו מעודד. אתמול דובר על מתקפת הנגד שלנו, והיום מדובר על כך שנגרמה הבלימה ומתחיל שלב ההתשה, וכי עיקר כוחו של צה"ל טרם נכנס למערכה.

אורפז טוען כי האופנסיבה העיקרית תתחילה הלילה, במצרים. הוא די מודאג כי בנו שיריונאי. [לאחר זמן לא רב התברר כי אחיינו, זאב אורפז, ששמו כשם בנו, נהרג בקרבות בסיני].

10.10.73. יום רביעי. מצחיק ומוזר לכתוב הערכות צבאיות. אך בשיחה עם אורפז היום הגענו למסקנה כי הפעם גוליית המצרי פשט את שיריונו והחל קולע בדויד, שהשתריין מדי, בשיטות של דוד. והכוונה לחיל הרגלים המצרי אשר עוצר ברקטות את הטנקים שלנו בטרם ייכנסו למלחמה אם האוייב בטנקים שלו.

15.10.73. יום שני. היום בצהריים סיימתי את השיר – "בשולי פנקס הכיפורים" המבוסס על שירו של המשורר הסורי ניזאר קבאני "בשולי פנקס התבוסה" שהתפרסם אחר מלחמת ששת הימים.

הראיתי בצהריים את השיר לאורפז, כי היו לי חששות. הוא העיר כמה הערות נכונות אשר לפיהן קצת תיקנתי את השיר. לדעתו זהו שיר פובליציסטי ריטורי עם כמה שורות שיר יפות, ולא כדאי לגנזו כי ערכו גם במיידיות של פירסומו. לפנות-ערב העתקתי מחדש את השיר [במכונת-כתיבה, כמובן] ונסעתי במונית למערכת "ידיעות אחרונות" ושם מסרתי אותו. מעניין אם ידפיסוהו. [הוא נדפס לבסוף ב"על המשמר" ונכלל גם בספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"].

20.10.73. הבוקר התכנסנו כמה סופרים בפיקוד גדנ"ע בקריה – אורפז, עוזר רבין, עוגן, איתמר יעוז-קסט, טנאי ואני, ויצאנו לסיור כדי לראות את הגדנ"עים בעבודתם, לאחר שיחה עם ישעיהו תדמור, מפקד הגדנ"ע. ראינו כמה כיתות של גדנ"עים ממלאים שקים בחול בשטח למ"ד, ואחר-כך ביקרנו בתל השומר, בחדרי מיון חירום, שם משמשים גדנ"עים כאלונקאים.

25.10.73. היום בצהריים צלצל אורפז. לדבריו יש לנו עד כה 1540 הרוגים, שלוש מאות וחמישים נעדרים, חלקם שבויים וחלקם הרוגים. וכך מתקרב מיספר ההרוגים לאלפיים. וכן יש כארבעת אלפים פצועים, אשר גם מהם חלק עתיד למות.

20.12.73. הייתי מלא חוויות ולפנות-ערב הלכתי אל אורפז להתחלק בהן. הוא נמצא בתקופת יובש. ואילו אני, בשבועיים האחרונים חייתי עם ארבע נשים בזו אחר זו. נישארתי אצל אורפז גם לארוחת ערב – הזמין אותי. טרח והכין בנוסח צבאי-למחצה, בשר מקופסה ומרק מוכן, וסאלאט מאולתר. ואחר-כך טיילנו ברחוב [בן-יהודה]. היה מעניין. סיפרתי לו, היחיד מחוץ לפיצי – כי שלחתי העתק של הסינאופסיס [מהנסיעה שלי ל"אפריקה" מטעם קצין חינוך כמראיין עם מכשיר הקלטה] לוועדת החקירה. אגב, מדיין טרם קיבלתי תשובה על המכתב אליו. גם לא אישור על התקבלותו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא