סיפור חיים

פרק י"א
בקבוצה הקבלנית של מטאטאי-הרחובות

שני איפיונים הביא עימו שרגא נצר מרוסיה: היותו קואופראטור והיותו קונספיראטור. הראשון – היה ידיעתו להתמיד בעבודה עם בני-אדם בחיי היום-יום, להתייחס לאדם כאדם ללא הבדל רמה, לשמש אוזן קשבת למצוקות הזולת תוך ניסיון לסייע לו; ליצור מסגרת משותפת – בארגון המקצועי, בקואופראציה הצרכנית ובמסגרת המפלגתית והציבורית – התנסות שנרכשה ברוסיה ונמשכה כל ימיו בארץ.
והאיפיון השני היה החשאיות, שלא עמדה מעודה בסתירה לעממיותו, ואשר ליוותה אותו באדיקות כה רבה עד שגרמה לכך שנותרה דמותו כאדם שסודותיו נשארו עלומים, וזאת מכמה וכמה סיבות.
האחת, שחלק ניכר מ"סודותיו" היו בנושאים פרסונאליים "אד-הוק", שחשיבותם היתה לשעתם, בעיקר ב"איוש" מועמדים, ומשעה שאלה נקבעו, נבחרו או נתמנו – נעלמה חשיבותה של החשאיות.
סיבה שנייה: דברים שלא רצה שייוודעו ויישמרו, לא רשם ולא הותיר להם זכר, וכנראה גם לא סיפר לאחרים, ובעיקר לא לעיתונאים. יומניו גדושים פרטי פגישות, שמות אנשים, מוסדות מקומות, אך מעט מאוד גילויים כמוסים על התוכן. גם זיכרונותיו, המבוססים בחלקם על היומנים ועל ראיונות עימו, אינם מגלים פרשיות נעלמות מסעירות.
ושלישית: הוא עצמו היה אדם דיסקרטי מאוד, וחשאיות זו, שהיתה טבועה באופיו, גרמה שאנשים אשר באו עימו בקשרים חשו כלפיו אמון וידעו שלא יילך רכיל אודותיהם ולא יסגיר סודותיהם סתם, אלא בפני מי שצריך, ולכן סמכו עליו, לטוב ולרע. החשאיות גם הביאה לכך שאנשים, ששוחחו עימו פנים-אל-פנים, ולימים גם בטלפון, שהירבה להשתמש בו, חשו שמעודו לא "נידב" אינפורמציה לגבי מה הוא יודע ומה לא בנושא המדובר, וכך נוצר אצלם לא-פעם הרושם שהוא יודע יותר אולי מכפי שידע.

*
תנאי העבודה של פועלי הניקיון בתל-אביב של אז לא היו מזהירים. השכר היה אחת-עשרה וחצי לא"י לחודש. מדי שבוע, ביום חמישי, נהג קבלן עבודות הניקיון, מר שְׁפַּאק, לשלם את השכר. באחד מימי חמישי אלה גילה שחסרות לו חמש לירות בקופת המשכורות. מיד פתח פיו והחל מגדף ומחרף את הפועלים, שהתרכזו בחדר כדי לקבל את שכרם. שרגא, שקיבל ראשון את שכרו, נוכח לדעת בדרכו הביתה כי שפאק שילם לו בטעות חמש לירות נוספות, ומיד שב להחזיר לו את הכסף. לדברי שרגא, לא היה גבול להפתעת הפועלים. מי שמע על פועל המחזיר כסף לקבלן? – מאחורי גבו שמע אותם מכנים אותו בכינויי גנאי: "חלוץ-טיפש!" – "חמור!" – ואחדים אף הציעו שלא לאפשר לו להמשיך בעבודתו עימם.

אך יחסם אליו השתנה עד מהרה. הוא ארגן את חבריו-לעבודה בתור קבוצה קבלנית העוסקת בניקיון, ובתור שכאלה התקבלו ישירות לעבודה בעיריית תל-אביב והשתחררו מאפוטרופסותו של הקבלן שפאק.
על חלקו בהקמת קבוצה קבלנית של מטאטאי-הרחובות, כתב שרגא: "תוכניתי היתה להיות בלתי-תלוי בכל המנגנונים. ניסיון החיים שלי ברוסיה, שם נמצא השלטון בידי המנגנון הטוטאלי, השפיע עליי לבחור בדרך זו." ("רשימות מפנקסי", עם עובד, תל-אביב, 1980, עמ' 190).

זו הכרזה מעניינת מפי אדם שלימים יזוהה, יותר מכל עסקן אחר, עם עוצמת המנגנון של המפלגה השלטת מפא"י. אך איש ממבקריו הרבים לא יטיל ספק בעובדה הנחרצת והיא – שרגא עצמו אכן נשאר בלתי-תלוי באחרים במשך כל ימיו.

*
האיש ש"גילה" את שרגא והכניסו לעבודה ולפעילות מקצועית היה יוסף קיציס. קיציס, לבוש תמיד ברובשקה שהפכה לסמלו בתל-אביב של אז, עמד בראש מועצת הפועלים והיה המוציא-והמביא בנושא חלוקת מקומות העבודה בעיר. לאחר זמן לא רב החליט לשלוח לעבודת הניקיון שבעה פועלים נוספים, בעלי משפחות, על אף חוסר הרצון והיכולת של הנהלת העירייה לקולטם. הדבר היה עשוי לגרום להפחתת מכסת ימי העבודה של הפועלים הקבועים. כדי להתגבר על בעייה זו, הצליח שרגא להביא את עשרים ושניים פועלי הניקיון, חבריו לקבוצה הקבלנית, לידי החלטה שיחלקו את עבודתם עם שבעה פועלים נוספים, שהתחילו לעבוד בקביעות, ויסתפקו במשכורת של שמונה לא"י ושישים גרוש לחודש במקום שתים-עשרה וחצי לא"י לחודש. בשכר מופחת זה עבדו ארבע שנים, עד שחזרו למשכורתם הקודמת וקבעו בכך דוגמה, אולי יחידה בעיר, לקבוצת פועלים שהסכימה להתחלק במקום עבודתם עם אחרים, על מנת למנוע פיטורים וחוסר-עבודה.
שרגא: "הסכמנו ברצון, ללא ויכוח, כי ידענו שהעירייה אינה יכולה לקבל יותר פועלים חדשים. ידענו שלהסתדרות יש עומס של מחוסרי-עבודה, ראינו בזאת דרך של עזרה הדדית בקרב ציבור הפועלים." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 48).
מאבק זה, על עבודה במקומות קבועים, בעיקר בבניין, לעומת עבודה במקומות מזדמנים ובלתי-מקצועיים – עתיד להיות אחד ממוקדי הסכסוך שהביא להיווצרות סיעה ב' במפא"י ולקרע שהוביל לפילוגה.

*
תנאי העבודה היו קשים. כלי העבודה לא התאימו לניקוי הרחובות ולפינוי הפסולת. בחצרות נמצאו חביות אשפה ופחים גדולים, ואמצעי ההובלה היו עגלות-אשפה רתומות לפרדות. העובדים "אכלו" אבק בטיאטוא הרחובות, וקשה היה להסתגל לכך.

ביום הראשון לעבודתו הציבו את שרגא עם הפועל התימני יוסף קהלני, אשר לימד אותו לסדר מטאטא, ותמורת עבודתו זו היה מקבל משרגא מדי שבוע גרוש אחד. המטאטא היה עשוי קוצים, כמו סיכות, משיח מיובש של סירה קוצנית, ונקרא בשם "נֶצֶ'ה".

לדברי שרגא: "יוסף קהלני היה דמות אצילה, זו היתה הפעם הראשונה שחלוץ רוסי כמוני, כלכלן וקואופראטור, נפגש עם פועל יהודי בארץ-ישראל. הגעתי ארצה לאחר עבודה של שמונה שנים בעבודה מינהלית כלכלית, משקית וקואופראטיבית ברוסיה. וכאן נפגשתי עם תימני בפעם הראשונה בחיי."

ביום השני לעבודתם טיאטאו את רחוב הרצל, על-יד הגימנסיה "הרצליה". בעומדם עם המטאטאים ביד, הופיע פתאום לפניהם יהודי מרכיב משקפיים עם מצלמה בידו. הוא ניגש אל שרגא ואמר לו:
"אדוני, אני רוצה לצלם אותך."
שרגא ענה: "אינני רוצה להצטלם."
הוא חשש מצילומים ומפרסומת, זאת מתוך הרגל-חיים של אנשי המחתרת ברוסיה, וכן חשש שמא יופיע הצילום בעיתון רוסי. הרגל זה, אגב, עתיד לאפיין אותו במשך כל שנות פעילותו בארץ. הפרסומת לא נחשבה בעיניו – לא כמטרה ולא כאמצעי. הוא לא ניסה לתמרן ולנהל מאבקים על-ידי שימוש באמצעי התקשורת. דרך עבודתו היתה במפגשי פנים-אל-פנים, בשיחות ובישיבות לאין-ספור.

עמד שרגא אם מטאטא-הקוצים בידיו ברחוב הרצל, מתווכח עם היהודי, באידיש, ומסרב להצטלם.
שאל קהלני את שרגא: "מה רוצה ממך היהודי?"
שרגא סיפר לו והסביר שהוא מסרב להצטלם.
אמר קהלני: "שיצלם אותי."
צילם היהודי את קהלני ואף נתן לו שילינג. הוסיף קהלני ואמר:
"תשאל אצלו אם מחר הוא גם כן יבוא."
לאחר מכן התברר שהיהודי שצילם היה הסופר הידוע ראובן בריינין.

ידידותו של שרגא עם קהלני נמשכה שנים רבות. לימים נעשו קהלני ובני-משפחתו מבאי-ביתם של שרגא ודבורה. משפחותיהם נהגו לבקר זו את זו, ולימדו אלה את אלה סגנונות לבוש, מאכלים ולחנים.

*
אחת מעבודותיו הראשונות של שרגא, בשלהי שנת 1925, היתה לטאטא, יחד עם עוד פועלים, את החול מרחוב גרוזנברג, לקראת ביקורו של הנציב העליון הבריטי, סר הרברט סמואל, בתל-אביב.
לפי גירסה אחת, עוד הוא עומד ומטאטא, והנה אחדים מבין הפועלים, צעירים כמוהו, יוצאי-רוסיה ובעלי חינוך פוליטי המציג כל אנגלי כ"אוכל אדם", החלו מדברים ביניהם על משמעות עבודתם ומיד החליטו, בעצה אחת עם שרגא, להפסיק את העבודה כדי שלא ימצאו עצמם משרתים את הנציב העליון, שהוא, כידוע, נציג האימפריאליזם הבריטי. היה בזה אולי גם משקע מתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה, בה תמכו האנגלים בצבא ה"לבנים", שלחם כנגד המהפכה. וייתכן כי עמדתם נבעה, כדברי שרגא, מתוך "מושגים של אסירי ציון ולאו דווקא של קומוניסטים."
בסופו של דבר שיכנעו אותם הפועלים האחרים להמשיך בעבודה, בהוכיחם להם שהנציב, שהוא עצמו יהודי, הינו גם פרו-יהודי.

לסיפורים כאלה מתווסף כנראה במרוצת השנים נופך של אגדה. משפרש שרגא לגמלאות, לאחר שלושים-ושבע שנות עבודה בעירייה, נערכה לו מסיבה בבית תבורי, ב-3 בינואר 1963. ועל אותו מאורע סיפר גירסה קצת אחרת:

"שלחו אותי לנקות את רחוב גרוזנברג. היה זה ביום בואו של לורד הרברט סמואל. אמרתי שלא אלך לשרת את האימפריאליזם האנגלי – זה נשאר לי מהחינוך הרוסי, שכל אנגלי אוכל בני אדם. אמרתי למנהל לשכת העבודה כי לא אלך. רק לאחר הסברה שקיבלתי, בכל זאת הלכתי גם לעבודה זו, כי עבדתי רק פעמיים בשבוע, והייתי זקוק למשכורת לקיום המשפחה, אבל עזבתי את העבודה באמצע וחזרתי ללישכה. קשה היתה דרכי כמחוסר עבודה וכפועל ניקיון. כאן ישנם הרבה ותיקים אשר איתם עברתי דרך זו. עבודה מפרכת ומלכלכת הקשורה בהליכה מרובה." ("שערים", פברואר 1963, עמ' 46).

*
בתחילת עבודתו נתנו לשרגא, לראשונה בחייו, לנהוג בעגלת-אשפה בת שני גלגלים, רתומה לפרד. העגלון הטרי רתם את הפרד שלא כהלכה, והתוצאה היתה שבאמצע הנסיעה החל הפרד משתולל, חולל רעש ומהומה ברחוב, ולא נחה דעתו עד שסיים את המסע, יחד עם עגלונו, בתוך החנות למימכר יינות של סגלוביץ, ברחוב המשביר (כיום – השוק), כשהוא מותיר סביבם עשרות בקבוקי-יין מתגוללים ומנופצים.
הופיעה משטרה, ושרגא עם הפרד – בפנים. הוא קיבל נזיפה משפאק, שהיה אז עדיין הקבלן לעבודות הניקיון מטעם העירייה, ואת כל הנזק היה על שרגא לשלם, כמובן-מאליו, מכיסו. נראה שטרם היה נהוג אז ביטוח צד שלישי לנהגים בכלל ולעגלוני השירות הציבורי בפרט. שרגא המשיך להיות עגלון רק עוד זמן קצר, וגם אז – רק עם פרד אחד בלבד, ולא בזוג פרדות.

*
יום אחד ראה שרגא פועל מעמיתיו יוצא מאחת החצרות ובידו נעל. בתשובה למבטו השואל, השיב לו הפועל כי בדיוק עכשיו הוא נזקק לנעליים כאלה, ומכיוון שלגנוב אסור, לקח רק נעל אחת מן הזוג שמצא. והשנייה כבר תבוא מחר, בעצמה.

*
בפעם אחרת נשלח לנקות את המדרכה ברחוב ביאליק, יחד עם פועל צעיר ממנו, גבה-קומה, שעלה אף הוא ב-1925, פסח בר-אדון. עוד הם עומדים ומטאטאים, והנה יצאה לקראתם, מחצר אחד הבתים, אישה שדרשה כי ינקו גם את החצר שלה. שרגא, המתון בדרך-כלל, ואוהב הסדר, הקשיב בשקט לדבריה, שנאמרו באידיש, והסביר לה שאין הדבר מתפקידם, כיוון שמוטל עליהם לנקות את המדרכה בלבד. בר-אדון היה פחות מנומס ממנו. הוא השליך לעבר הגברת את המטאטא הקצר שהיה בידו, ברח מהמקום, ומאז לא חזר לעבודה בעירייה. זה לא התאים לאופיו הסוער.
לא עבר זמן רב ובר-אדון עזב את העיר והלך לחיות עם הבידואים כרועה כבשים בחורן, העלה את רשמיו בעיתון "דבר" וקיבצם בספרו הראשון, "באוהלי מדבר", שיצא לאור בשנת 1934. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, העלה סיפורים מקסימים, מהווי השומרים וסוסיהם בקבוצה צעירה בעמק, בשנות השלושים, בספרו "סוסים מספרים". ולבסוף פנה לארכיאולוגיה ונעשה לאחד מחוקריו המובהקים של מדבר יהודה. אלמלא התרגז על אותה גברת, ואילו נשאר לעבוד עם שרגא, אולי היה מסלול חייו אחר.

*
שרגא ודבורה דיברו ביניהם רוסית בארץ תקופת זמן עד אשר הפכה שפת הדיבור בבית עברית – מתוך אידיאולוגיה של תחיית השפה העברית עם תחיית העם השב לארצו, וגם – כדי להרגיל בה את משה, שהתחיל ללכת לגן. ואולם לשרגא, שמעודו לא למד עברית בצורה מסודרת מחוץ ל"לשון קודש" ב"חדר" ובישיבה, היה המעבר לעברית היומיומית, ולהברה הספרדית – קשה יותר. ההתבטאות בעברית הפריעה לסגנונו העממי, שצמח מן האידיש. לדיבור עברי מלא עבר בהדרגה.
שרגא אהב מאוד אידיש. הוא לא דיבר עברית ברוסיה, רק רוסית ואידיש, ובארץ היתה עתה מציאות חדשה של מלחמה למען הדיבור העברי. אנשים סברו ששרגא יודע עברית אבל מעדיף לדבר אידיש. שרגא סבל מכך. הוא אהב מאוד את האידיש. כתב באידיש. היה חוק פנימי של המפלגה שאיפשר לעולה חדש להמשיך לדבר בה אידיש רק שנתיים מיום עלייתו. דבורה מספרת שכאשר ניסה שרגא לנאום באידיש, באחת האסיפות, לא התקבל הדבר בעין יפה, הורידו אותו מהבמה בצעקות: "עברית! עברית!"
שרגא לא היה לנואם בארץ-ישראל, ולא ניסה להלהיב המונים באותה רוח מהפכנית-אוראטורית שבה ניצב שנים לא רבות קודם לכן בפני פועלי הרכבת הרוסיים בקונוטופ. הדרך המיוחדת, האופיינית לו, היתה השיחה בחוג מצומצם, היכולת להקשיב, לסכם ולכוון אל התכלית. בוועידות ובאסיפות נהג אמנם לפתוח דיון ולהציב את עיקריו, אך דומה כי בפעילותו המפלגתית הרגיש "בבית" בעיקר בחברת האנשים הקרובים לו, מן החוג שנקרא לימים – "הגוש", ואשר הצירוף של העברית המתחדשת עם הנימה הרוסית (ולעיתים גם האידישית) והרקע המשותף – איפיינו את הפאמיליאריות של משתתפיו. עם זאת, הסביבה החברתית שהכיר בארץ התרחבה עד להדהים במשך השנים והקיפה אנשים מכל השכבות והעדות, עימם עמד בקשר שוטף וקבוע.
מי שמבקש להוציא מכך מסקנה מחכימה או מורה-דרך של עבודה מעשית לעסקן ציבורי – יכול ללמוד משרגא כיצד ראוי לאדם לדעת את מגבלותיו, לפעול במסגרתן, ולעשותן מקור להשפעה ומנוף להגשמת מטרותיו. אך בעיני שרגא לא היתה מעולם עוצמתו מטרה-לעצמה, ואף שוודאי נהנה מכוח-השפעתו, באותה דרך אירונית-עממית של הסתכלות בסובבים אותו, ראה בה, ככל שנקפו השנים, רק מכשיר לקידום ולביצוע הדברים שבהם האמין.
אהוד בן עזר
המשך יבוא