* ספטמבר השחור – חודש ספטמבר, שאליו נכנסנו בימים אלה, עלול להיות ספטמבר השחור של מדינת ישראל. החודש יחלו הדיונים בבג"ץ על העתירות נגד המהפכה המשטרית, שמשמעותם התערבות בחוקי יסוד. אנו נמצאים על סף שוקת שבורה; תאונת דרכים קטלנית בין שתי רכבות הדוהרות בעוצמה זו מול זו. משבר חוקתי עלול לפרק את החברה הישראלית. ויש מי שחולמים על משבר כזה, על כאוס שמתוכו הם יובילו את המהפכה שתשנה את פניה של מדינת ישראל. כוונתי לעוכר המשפטים יריב לוין וחבר מרעיו. די לראות איך הם ניצלו בציניות מקפיאת דם את מהומות האריתראים כדי להסית נגד בג"ץ, על מנת להבין זאת.
חייבים למנוע את המשבר החוקתי. הדרך לכך היא הודנה בת כשנה, שבה תוקפא כל החקיקה הנוגעת למהפכה המשטרית וחקיקת חוקי ההשתמטות ובמקביל יוקפא הדיון בבג"ץ על הסוגיות הללו. השנה הזאת תוקדש ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, ובמרכזה – חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערך הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.
איפה המבוגר?
* חוק יסוד: חקיקה – יש לחוקק בהסכמה רחבה חוק יסוד: חקיקה. לכך אני מטיף כבר שנים וביתר שאת מאז המהפכה המשטרית. ניתן להגיע להסכמה רחבה, עם רצון טוב. איני יודע איך יראה החוק, אך אני משוכנע שאם יהיה בהסכמה רחבה, הוא יהיה לא רחוק מגישתי.
אני מציע לחוקק חוק שאלה עקרונותיו:
בית המשפט העליון מוסמך לבטל חוקים של הכנסת, אך ורק במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט, במקרה שהוא סותר בעליל חוק יסוד ובמקרה שהליך קבלתו היה בלתי הוגן בעליל.
החלטה על ביטול חוק יוכל בג"ץ לקבל ברוב של 2/3 לפחות, בהרכב של 9 שופטים לפחות.
אם בית המשפט העליון ביטל חוק, רשאית הכנסת להתגבר על הפסיקה הזאת, ברוב מיוחד של 2/3 מחבריה.
חוקי היסוד הם החוקה בהתהוות, ולכן עליהם לעסוק במהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לדורות, ולא במתן מענה לסוגיות אקטואליות חולפות.
חוקי יסוד יתקבלו ברוב של 75 ח"כים לפחות, בארבע קריאות. ביטול או שינוי של חוק יסוד קיים, יתקבל ברוב של 75 ח"כים.
התערבות בג"ץ בחוק יסוד תהיה רק במקרה קיצוני ביותר של פגיעה בזכויות האדם, האזרח והמיעוט. ביטול חוק יסוד או סעיפים מתוכו יוכל להיעשות רק בהצבעה פה אחד בהרכב הכולל את כל שופטי בית המשפט העליון.
חוק השבות, המגלם את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואת זכות קיומה וצדקת קיומה, יוגדר כחוק-על. כל שינוי בחוק השבות יוכל להתקבל ברוב של 80 ח"כים לפחות. ביטול חוק השבות ייתכן רק בהחלטה פה אחד של כל 120 הח"כים. חוק השבות חסין מפני כל התערבות שיפוטית.
* על סף תהום – מהלך ההידברות בבית הנשיא, לפני חודשים אחדים, כשל בשל חוסר מנהיגות של נתניהו, גנץ ולפיד, שנכנעו ל"בייס" הקיצוני שזינב בהם. והנה, יש כעת הזדמנות נוספת והצעת פשרה של הנשיא, שעל פי פרטיה שדלפו (בהנחה שהם נכונים) היא מצוינת. ושוב, המנהיגים עומדים בפני מבחן מנהיגות.
מדינת ישראל משולה לרכב שאיבד את הבלמים והוא מידרדר במהירות אל התהום. והנה, מסתבר שיש דרך לבלום את התאוצה ולהציל את המדינה מהתרסקות. האינטרס הלאומי הוא חד-משמעי – יש לקבל את הפשרה. מה שעומד על הפרק הוא בחירה בין האינטרס הלאומי לבין אינטרסים זרים. בין האינטרס הלאומי לבין האינטרס המטורלל של קנאי המהפכה המשטרית. בין האינטרס הלאומי לבין האינטרס המטורלל של קנאי המחאה לשם מחאה, בכל מחיר.
הרצון של הקנאים משני הצדדים ללכת עד הסוף, בכל מחיר, להכניע את הצד השני הוא מטורף ומסכן את קיום המדינה. פוליטיקת ההכנעה עלולה להכניע את מדינת ישראל. יש להמיר אותה בפוליטיקה של הסכמות רחבות, למען עתיד המדינה.
הנשיא יצר הזדמנות פז, שהחמצתה, חלילה, עלולה להיות בכיה לדורות.
* מבחן הפטריוטיות – אני מעריך מאוד את נחישותו של הרצוג, שאינו מרפה, ושוב ושוב מציג הצעות פשרה, גם אחרי הדחיות המשפילות של הצעותיו הקודמות. הוא מבין שהחלופה לפשרה היא אסון לאומי. האם המנהיגים יתעלו מעל שיקולים זרים ובעיקר על הפחד מהבייס הקיצוני, וירימו את הכפפה? האם הם יגלו מנהיגות? האם הם ינהגו בפטריוטיות?
* האם יחמיצו שוב? – בזמן השיחות בבית הנשיא, לוין ורוטמן המתינו, משחרים לטרף, לטעות של לפיד וגנץ. האיוולת של "השהיית השיחות" סיפקה להם את מה שרצו. הם קפצו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב והמיטו עלינו את החוק המושחת של ביטול עילת הסבירות.
הפשרה שהנשיא מציע כוללת ריכוך החוק הזה. האם לפיד וגנץ יחמיצו את ההזדמנות?
* מנהיג או פרשן? – מתחילת המשבר, באופן עקבי, גנץ היה המבוגר האחראי במערכת הפוליטית, שקרא להידברות, ליצירת הסכמות ולפשרה. בכך הוא היה קול התבונה ושום השכל, קול האחריות הלאומית. הציבור, הרואה איך שורפי האסמים בשני הצדדים מסכנים את קיום המדינה, גמל לו בגילויי תמיכה, שבאו לידי ביטוי בסקרים שהציבו אותו כמועמד המוביל לראשות הממשלה ואת מפלגתו כמפלגה הגדולה ביותר.
גנץ, כמו לפיד, מעד בהחלטת האיוולת להשהות את השיחות אחרי שלא נבחר נציג הקואליציה לוועדה למינוי שופטים, ובכך שיחק לידיהם הזדוניות של לוין ורוטמן, שהביאו לקבלת חוק הסבירות המושחת. כעת, בידיו של גנץ לתקן את שקלקל, באימוץ יוזמת הנשיא. אסייג את דבריי בכך, שללא יש עתיד ויאיר לפיד, אי אפשר להגיע להסכמה רחבה. אך גנץ צריך להיות אקטיבי, ליטול יוזמה, לקדם את המהלך וליצור קרקע שתאלץ את לפיד להצטרף אליה. או לפחות לנסות זאת.
הצהרתו של גנץ מאכזבת. אין משמעות לקריאה לפשרה, בלי לנסות בפועל לקדם אותה. נכון, אין אמון בנתניהו. אין מי שחווה זאת על בשרו יותר מגנץ. אין ספק שנתניהו הרוויח את אי האמון בו באי-יושר. אך את זה גנץ ידע בכל תשעת החודשים, שבהם הטיף לפשרה. אז מה קרה? הסברו של גנץ שאין פרטנר, אינו אמירה של מנהיג, אלא של פרשן. הפרשן אינו נושא באחריות לפרשנותו. צדק – צדק. טעה – לא קרה שום דבר. מנהיג אינו צריך לפרש אלא להוביל. עליו לנסות את נתניהו, לאמץ את יוזמת הנשיא כבסיס למו"מ ולנהל אותו. יתכן שמו"מ כזה יכשל, אך גנץ אינו בן חורין להיבטל ממנו. גנץ נהג אמש, בהצהרתו, כפרשן ולא כמנהיג.
* אינטרס ישראלי כפול – הפרשנים אומרים שנתניהו מעוניין בפשרה, כדי שיוכל לקדם את הנורמליזציה עם סעודיה. איני יודע אם הפרשנות מדויקת, אך היא בהחלט סבירה. נתניהו ניחן בתודעה היסטורית ומקומו בהיסטוריה חשוב לו. האם ירצה להיזכר כמי שבקדנציה האחרונה מוטט את כל הישגיו והמיט אסון של קרע על החברה הישראלית, או כמי שהביא לשלום עם סעודיה?
הבה נבחן את המהלך לא מתוך פוזיציה אלא מתוך האינטרס הלאומי. פוזיציה יכולה להביא אותנו להתנגד למהלך, כדי שנתניהו לא יזכה בהישג. אבל האינטרס הלאומי כפול – גם ביטול המהפכה המשטרית הרת האסון וגם שלום עם סעודיה.
באשר לסעודיה, אחזור על עמדתי. שלום עם סעודיה עשוי להיות הישג עצום למדינת ישראל, כיוון שסעודיה היא אחת המדינות הערביות והמוסלמיות החשובות והמשפיעות ביותר. הסכם כזה יחזק מאוד את מעמדה של ישראל והוא אינטרס ישראלי מובהק. אך לא בכל מחיר. תוכנית גרעין סעודית היא בעיניי קו אדום שאסור לחצותו.
* מכשכש בנתניהו – שלוש הצעות הפשרה של הרצוג היו מתואמות עם נתניהו. בשני המקרים הקודמים הוא נכנע לשורף האסמים לוין. האם הפעם, לשם שינוי, הוא יפגין מנהיגות, או שוב ייתן לעוכר המשפטים לכשכש בו?
* במסגרת כל פשרה יש להקפיא גם את חוקי ההשתמטות.
* בעד דחייה – אני תומך בבקשת הממשלה לדחות את הדיון בבג"ץ על חוק הסבירות. תמיכתי אינה דווקא בשל נימוקי הבקשה, אלא כי דחייה עשויה לאפשר מהלכים לירידת הצדדים מן העץ וכניסה לתהליך קונסטרוקטיבי במקום התאונה הקטלנית שאליה אנו דוהרים. יריב לוין ובהרב מיארה דבקים כל אחד באידיאה-פיקס שלו, ועיוורים למשמעות החברתית של התאונה הזאת. אני חושש שבג"ץ לא יוכל שלא לפסול את החוק הרע הזה, אבל התקדים של פסילת חוק יסוד דווקא בתקופה המשברית הזאת עלול להיות הרסני. רק הקפאת החקיקה והדיון בבג"ץ לשנה (לפחות), וניצול השנה למהלך יצירתי של בניית הסכמות, עשוי להציל את החברה הישראלית מאסון.
* איך הוא הגיע לעליון? – הימין יוצא מגדרו כדי לתמוך בשופט אלרון, ואני תמה. היי, מה קרה? הרי אני לתומי חשבתי שכל בג"ץ סססמולנים, שהשופטים בוחרים את עצמם וכל השופטים הם שיבוטים בלה בלה בלה. איך זה שיש שופט שאתם פתאום תומכים בו?
אכן, בעבר היתה מונוליטיות בהרכב בית המשפט העליון. אמנם נבחרו שופטים מעולים וישרים, אך רובם היו בעלי קו אחיד. הביטוי הבולט לכך היה מניעת בחירתה של פרופ' רות גביזון, המשפטנית הדגולה והמנהיגה המשפטית, שהיתה המועמדת של שרת המשפטים ציפי לבני, בשל התנגדותו הנחרצת של הנשיא אהרון ברק. ברק נימק את הפסילה בכך ש"יש לה אג'נדה." האמת היא שהיא נפסלה כיוון שהאג'נדה שלה היתה מנוגדת לשלו. הוא חפץ בבית משפט חד-אג'נדאי. אבל מן הראוי שיהיה מגוון קולות בבית המשפט העליון. אם בבית המשפט העליון היו יושבים זה לצד זה שני המאורות הגדולים של המשפט הישראלי, אהרון ברק ורות גביזון, עם הבדלי ההשקפות ביניהם, מערכת המשפט, האמון בבית המשפט העליון והחברה הישראלית בכללה היו יוצאים נשכרים מכך.
היום הפסילה של גביזון לא היתה אפשרית. את השינוי חולל גדעון סער, כשהוביל רפורמה משמעותית וקונסטרוקטיבית בשיטת בחירת השופטים. בניגוד למה שהיה מקובל עד אז, השופטים לעליון אינם נבחרים ברוב רגיל, אלא ברוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה. הרף הזה, הווטו ההדדי, מחייב שיג ושיח בין הרשויות והגעה להסכמות רחבות בתוך הוועדה. כאשר סער הציע את החוק, המערכת המשפטית ומפלגות השמאל התנגדו לה, אבל בהידברות בונה הוא שכנע אותם והם הסירו את התנגדותם ותמכו בהצעה.
מאז השתנה באופן משמעותי הרכב בית המשפט העליון. הוא הרבה יותר מגוון, פלורליסטי ומייצג את חלקי העם. השפעתם של השרים לשעבר איילת שקד וגדעון סער על ההרכב מוחשית מאוד. אלרון הוא דוגמה אחת לכך, וכך גם, למשל, נועם סולברג, שעל פי שיטת הסניוריטי יהיה הנשיא הבא אחרי השופט עמית. הבעייה היא, שהשופטים השמרנים, הימנים, הדתיים, המתנחלים, אינם מספקים את הסחורה שנתניהו ולוין מצפים לה. הם נאמנים לחוק, לצדק ולמצפונם, ואינם שופטים מטעם. לכן, לוין רוצה לשנות לחלוטין את השיטה, כדי שיוכל למנות שופטים מטעם.
גם המתקפות של השמאל על השופט אלרון צבועות. לפתע, מי שרוממות בג"ץ בפיהם נוהגים בחוסר כבוד לשופט בית המשפט העליון ומשתלחים בו. לדעתי, הוא שגה בהחלטתו להתמודד על התפקיד, אך כשלעצמו הוא בהחלט ראוי לתפקיד. על פי שיטת הסניוריטי, כל שופט בעליון ראוי לתפקיד הנשיא.
* שמן בגלגלי המהפכה – 50,000 תיקים פתוחים בשל מחסור בשופטים, אך עוכר המשפטים יריב לוין מסרב למלא את חובתו לציבור ולכנס את הוועדה למינוי שופטים. לשם מה צריך שופטים אם הוא לא שולט בהם? עינוי דין לרבבות אזרחים? מה אכפת לו? מיהם אותם אזרחים? לא יותר משמן בגלגלי המהפכה. כשחוטבים עצים עפים שבבים. שמרן עאלק.
* ייצוג הולם – אני מציע למנות את גוטליב לבית המשפט העליון. המטומטמים הם פלח גדול באוכלוסייה, וגם להם מגיע ייצוג הולם.
* לדרוס אותם – ההגדרה המלאה של מירי רגב היא שרת התחבורה והבטיחות בדרכים. כן, בטיחות בדרכים. אבל בממשלת הדי-9 הדורסנית, הדי.אן.איי. הוא – נדרוס אותם!
* בין מחאה למחאה – במסגרת הבחירות המוניציפליות, שרים וח"כים של הליכוד נואמים באסיפות בחירות של מועמדיהם ברשויות השונות. המחאה רודפת אחרי הנואמים לכל מקום, והמוחים מפריעים להם ולא נותנים להם לדבר.
זה מחזיר אותי 45 שנים אחורה, לבחירות המוניציפליות ב-1978. הבחירות התקיימו שבועות אחדים אחרי הסכם קמפ-דיוויד. באיצטדיון יד-אליהו נערך כנס הבחירות המרכזי של ראש העיר, איש הליכוד, שלמה "צ'יץ'" להט. הנואם הראשי, שבזכותו האיצטדיון היה מלא מפה לפה ואנשים נשארו בחוץ מחוסר מקום והאזינו לנאום שהועבר ברמקולים, היה ראש הממשלה מנחם בגין. הייתי אז נער בן פחות מ-16. נסעתי למקום כדי להשתתף בהפגנה של מתנגדי הנסיגה מסיני נגד בגין. עמדנו, כמה עשרות צעירים ובני נוער, עם כרזות נגד הנסיגה ומחינו.
לא עלה על דעתנו לנסות למנוע מבגין לדבר. הפגנו כפי שנכון להפגין בדמוקרטיה. המראה של שרה בישראל, (ואת דעתי השלילית, בלשון המעטה, על שרת התעמולה אין צורך לשוב ולהציג) שמחולצת מאסיפה בחסות מאבטחים – מקומו לא יכירנו בדמוקרטיה.
אגב, את קריאות הנאצה והתנועות המגונות של מעריצי בגין השרופים אני זוכר היטב. וברור לי שאם נתניהו היה מצליח בזממו למסור את הגולן לאויב הסורי, מעריציו השרופים היו תומכים בו באותו להט.
* ממשלת הפיגולים - הסירי את טלפייך מ"יד ושם"!
* תנועת מלקחיים – שרה נתניהו וקיש מצאו פרטנר למתקפה שלהם על דני דיין. רוגל אלפר פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד יו"ר "יד ושם", כיוון שהוא מתנחל ועוד מתנחל בכיר, מה שעושה אותו לנאו-נאצי. הם מאגפים אותו בתנועת מלקחיים.
* ברוך שפטרנו – חדשות מצוינות על הבוקר – ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, שלאורך שנים ניצל את מעמדו לשטיפת מוח של תלמידיו בהסתה נגד מדינת ישראל, התפטר בשעה טובה ומוצלחת. מזמן משרד החינוך היה צריך להדיח אותו.
דגני התפטר כיוון שהוועד המנהל של בית הספר ביטל אירוע שיזם, שבו מאתיים בני נוער יצהירו על סירובם להתגייס ל"צבא אקיבוש". הוועד המנהל קיבל את החלטתו, למרות שדגני הבהיר שאם האירוע יבוטל הוא יתפטר.
לך ואל תחזור! ברוך שפטרנו! להבא, יש לקוות שמשרד החינוך יהיה הרבה יותר אסרטיבי ומקצועי, ולא יפקיר את נפשות ילדי ישראל לידי תועמלנים אנטי-ציונים או כהניסטים.
* חיידקים של שנאה לעצמו – והרי תגובתו של ברל כצנלסון לפרשת זאב דגני: "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל יידע מצפוננו שקט."
ברל כצנלסון – מתוך נאום בהפגנת 1 מאי 1936. הנאום התפרסם ב"דבר" כעבור ימים אחדים.
* הגימנסיה העברית – המנהיגים ואנשי הרוח הציונים מנחם אוסישקין, חיים בוגר (בוגרשוב), מנחם שיינקין וד"ר בן ציון מוסינזון, יזמו כבר בראשית המאה העשרים הקמת גימנסיה (תיכון) ראשונה בעולם בשפה העברית. ב-1905 הקים יהודה לייב מטמון הכהן בביתו שביפו את "הגימנסיה העברית". היה זה צעד חלוצי של הגשמת הציונות. הקמת הגימנסיה הייתה אוונגרד ציוני מהפכני. לא פלא, שהיא נקראה על שמו של הרצל.
עם תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה, נמנו משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור. הם היו חבורה מלוכדת של מנהיגות ציונית צעירה ואקטיביסטית. הם הובילו בתחומי ספורט, הגנה, שמירה ופעילות פוליטית. לימים הם היו ממייסדי ההגנה ומראשיה והובילו את ביטחון היישוב עד שנות הארבעים. הארבעה גם היו גיסים. הם היו גאוות הציונות.
בשנת תש"ח, הפסיקו תלמידי מחזור ל"ו של הגימנסיה, תלמידי י"ב, את לימודיהם באמצע השנה, כדי להתגייס להגנה על המדינה הצעירה שזה עתה קמה. את תעודת הבגרות הם לא קיבלו.
כעבור שישים שנה, ב-2008, מונה זאב דגני למנהל הגימנסיה הרצליה ובהדרגה הפך את מעוז ההגשמה והאקטיביזם הציוני למורסה אנטי ציונית. בית הספר שהנחיל את הטיול הרגלי ברחבי ארץ ישראל כדי לאהוב את הארץ ברגליים; בית הספר שבוגריו היו מופת לתודעת שירות והקרבה ללא גבול על הגנת המולדת, היה למוקד של עריקה מצה"ל ומהגנה על המולדת, בהשראת המנהל הכריזמטי אך האנטי ציוני. הוא אסר על כניסת חיילי וקציני צה"ל לבית הספר, לשיחות מוטיבציה לקראת שירות משמעותי, בטענה אנרכיסטית על סתירה בין "מיליטריזם" לחינוך – ופתח אותו לרווחה לארגונים אנטי ציונים ואנטי ישראלים.
הגימנסיה הרצליה, תחת הנהגתו של דגני, ביזתה את זכרו של הרצל, את זכרם של אוסישקין, שיינקין, בוגרשוב, מוסינזון ומטמון הכהן, את זכרם של שרת, הוז, גולומב ואביגור, את זכרם של התלמידים שעזבו את ספסל הלימודים כדי להילחם במלחמת השחרור. ברור שפטרנו מעונשו של דגני. יש לקוות שהגימנסיה, הנושאת את שמו של הרצל, תחזור להיות גימנסיה ציונית.
* אזעקה מוקלטת – בשבועות ובחודשים הקרובים תעסוק התקשורת מכל כיוון במלחמת יום הכיפורים, במלאת לה יובל. האזעקה המיתולוגית שפילחה את שמי הארץ בעיצומו של יום כיפור, תשוב ותככב בכתבות. כך היה בכתבה בערוץ 12 על קריסתו של דיין במלחמה. במקביל לשידור האזעקה, נכתב באותיות של קידוש לבנה "אזעקה מוקלטת". כך נוהגים גם במהדורות החדשות במהלך "סבבים" ברצועת עזה.
הסיבה לכך ברורה, לא לייצר פאניקה, אך אין בכך היגיון. מי שצופה בכתבה, יודע שמדובר באזעקה מוקלטת ואין לו צורך בכיתוב. מי שאינו צופה בה ורק שומע את האזעקה ועלול להיבהל ולהיכנס לפאניקה – אינו רואה את הכיתוב. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
* שבתי שביט – המוסד הישראלי נוטל על עצמו משימות שארגוני ביון כדוגמתו במדינות אחרות אינם מכירים. היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שרובו מפוזר בגולה, מטילה עליו משימות ייחודיות למהותה וזהותה הציונית של המדינה, בתחומי עלייה לארץ ותמיכה בקהילות היהודיות במדינות שאינן מקיימות איתנו יחסים דיפלומטיים.
שבתי שביט זכה, ובתקופת כהונתו כראש המוסד, הוא הוביל את אחד המבצעים הציוניים המשמעותיים ביותר של המוסד – מבצע "שלמה", לחילוץ יהדות אתיופיה והעלאתה לישראל. שביט עצמו עסק בנושא גם בהעלאת יהודי אתיופיה דרך סודן, במבצע "משה", במסגרת תפקידו כסגן ראש המוסד ואולי גם בתפקידים קודמים. מי שמינה אותו לתפקיד, יצחק שמיר, בעצמו מראשי המוסד בעברו, ראה בעלייה את המשימה מספר 1 של המדינה וניתב אליה את כל זרועות השלטון.
זמן קצר לאחר ששבתי שביט סיים את תפקידו, הזמנתי אותו להרצות באורטל, במסגרת פעילות של ועד יישובי הגולן שנקראה "הפרלמנט של מ"ם" (מ' הוא מוריס, פעיל הוועד שיזם את "הפרלמנט"). לפני ההרצאה הוא ישב במשרדי (הייתי אז מזכיר אורטל ודובר ועד יישובי הגולן) לשיחה ארוכה. הוא איש שיחה מרתק, הן בארבע עיניים והן בהרצאה מול קהל. נושא ההרצאה היה ניתוח המצב בסוריה אך הוא עסק גם באיראן ובתחומים נוספים. כשהוא דיבר על העלאת יהדות אתיופיה עיניו נצצו ודומה שהוא ראה במשימה הזאת את פסגת תפקידו.
שבתי שביט נפטר אמש בגיל 84. יהי זכרו ברוך!
* איש השנה תשפ"ג – מדי שנה, מאז 2006, לקראת ראש השנה אני מפרסם ב"שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר" כתבה שבה אני בוחר את איש השנה. איני בוחר אדם שאני בעדו, אלא את האדם שהשפיע יותר מכל על השנה, או מי שמייצג את התופעה המרכזית של השנה.
ואלה אנשי השנה שבחרתי עד כה:
תשס"ו - נסראללה.
תשס"ז - דניאל פרידמן.
תשס"ח - אולמרט.
תשס"ט - אובמה.
תש"ע - ארדואן.
תשע"א - דפני ליף.
תשע"ב - בשאר אסד.
תשע"ג - יאיר לפיד.
תשע"ד - נתניהו.
תשע"ה - נתניהו.
תשע"ו - יעלון.
תשע"ז - טראמפ.
תשע"ח - טראמפ.
תשע"ט - ליברמן.
תש"פ - גנץ.
תשפ"א - בנט.
תשפ"ב - עידית סילמן.
מי יהיה איש השנה תשפ"ג?
* ביד הלשון: תיסע – ניסיתי להבין, על מה רעשה הארץ? מה כל כך בעייתי בכך ששרת התחבורה והזהירות בדרכים מצווה שוב ושוב על נהגה "תיסע! תיסע!" אל מול אנשים העומדים לפני הרכב?
ומצאתי את התשובה. "תיסע" זה לשון עתיד, קביעה כמו "אתה תיסע מחר לעבודה". בציווי, יש לומר: "סע." זו טעותה המצערת של השרה לבטיחות בדרכים. היה עליה לומר לנהגה: "סע! סע!"
אורי הייטנר