ב-4 בינואר 2023, שבועות ספורים לאחר הקמת הממשלה החדשה, נפל דבר בישראל. שר המשפטים החדש, יריב לוין, כינס מסיבת עיתונאים במשכן הכנסת, בשעת הפריימטיים של מהדורות החדשות, שהועברה בשידור חי בכל הרשתות.
עשרים שנה הוא בנה את הרגע הזה, הוא בנה את עצמו לרגע הזה. הוא הכריז חגיגית על הפעימה הראשונה של מה שהוא כינה בכיבוסית "רפורמה משפטית" ולמעשה זו מהפכה משטרית, המשנה את פני שיטת הממשל הישראלית, שנבנתה בעמל רב במשך 75 שנים.
הוא לא הביא את הצעתו המהפכנית, הדרמטית, לדיון בממשלה. כלומר, הממשלה לא היתה בתמונה של המהלך הגדול הזה, המהלך הדרמטי והדרסטי בתולדות המדינה. הוא לא הביא את הצעתו לדיון בסיעת הליכוד, מפלגתו. אפילו ראש הממשלה לא הכיר את תוכניתו. כך, על דעת עצמו, כשהוא מצויד בעשרים שנים שבהן חימם את עצמו בזעם קדוש, אובססיבי, כלפי מערכת המשפט הישראלית, הוא הציג את תוכניתו לשנות מן היסוד את מערך הפרדת הרשויות בישראל והאיזונים והבלמים ביניהן.
תוכניתו כללה ארבעה סעיפים. א. שינוי מבנה הוועדה למינוי שופטים כך שלמעשה הממשלה תמנה את השופטים. משמעות הדבר – אובדן עצמאות הרשות השופטת והכפפתה למעשה לרשות המבצעת. זאת, כאשר בפועל, הממשלה שולטת גם בכנסת. ב. פסקת התגברות ברוב האוטומטי של כל קואליציה, ובכך, למעשה, ביטול הביקורת השיפוטית על החקיקה. ג. ביטול עילת הסבירות ובכך, למעשה, ביטול או לפחות החלשה משמעותית של הביקורת השיפוטית על הממשלה. ד. הפיכת היועצים המשפטיים משומרי הסף של הממשלה ומשרדיה, המבטיחים שיפעלו על פי חוק, לעורכי הדין של הממשלה והשרים ואולי אף לקולסיניירי שלהם.
וכל זה – רק הפעימה הראשונה בתוכנית. ומה יהיה בפעימות הבאות? את זה לוין לא גילה לנו, אך ברור שכדי לקדם את המשך המהלך, צריך קודם לנטרל את בית המשפט ואת הביקורת השיפוטית על הכנסת והממשלה, כלומר מדובר במהלכים שדינם להיפסל במדינה מתוקנת שיש בה ביקורת שיפוטית של בית משפט עצמאי. גל של הצעות חוק אנטי דמוקרטיות דרקוניות של ח"כים מן הקואליציה נתנה לנו טעימה מן הצפוי בפעימות הבאות.
יריב לוין נכנס לתפקידו ממוקד מטרה כמו טיל מונחה מדויק. הכול – קודש למימוש המטרה. לשם כך, הוא לקח על עצמו להקים את הממשלה היחידה שבה ניתן להעביר מהפכה כזו. בממשלות הקודמות של נתניהו, הוא הציע ללוין את תיק המשפטים אך הוא סירב. הוא ידע שאין היתכנות קואליציונית למהפכה, ובלעדיה – אין לו כל עניין בתפקיד. והנה, תוצאות הבחירות זימנו לידיו הזדמנות בלתי חוזרת. קואליציית "ימין מלא מלא", שמרכיביה – כל אחד מטעמו, עוינים את מדינת החוק ואת מערכת המשפט, תיתן לו גב במהפכה.
יריב לוין הוא האיש שניהל את המו"מ הקואליציוני להקמת הממשלה. הוא היה נחוש להקים בכל מחיר את הממשלה, ולהבטיח שכל אחד ממרכיביה יילך אתו עד הסוף. לשם כך, הוא נתן לכל שותף כל מה שהוא רצה, תהיה זו גחמה מטורללת ככל שתהיה, העיקר שיצטרף. הכנופייה הכהניסטית, שהיתה מוקצית מחמת מיאוס על הליכוד והימין עד לאחרונה, היתה לשותף "טבעי". מה שבן גביר רוצה – הוא יקבל. הוא רוצה להיות השר לביטחון פנים? נפקיר את ביטחון הפנים של ישראל לידי מי שצה"ל, בצדק, לא גייס אותו כדי לא להפקיר בידיו נשק. כל הרקורד שלו הוא של ראש כנופיה אלימה, שכל חייו התעמת עם החוק ועם גורמי האכיפה? אז מה? ולמה דווקא בן גביר קיבל ודווקא את התיק הזה? כי הוא רצה. אבל בן גביר לא טיפש. הוא מבין שזכה בפיס; בפרטנר שמתמסר אליו לחלוטין. אז הוא דרש גם סמכויות של מפכ"ל-על. דרש? קיבל. אבל לשם כך יש צורך בחקיקה. הוא דרש שהחקיקה תיעשה לפני הקמת הממשלה. דרש? קיבל. והוא דרש ששם המשרד ישונה למשרד לביטחון לאומי. דרש? קיבל. והפך אותו למשרד ל"ביטחון" לאומני.
וכך סמוטריץ' לא הסתפק בתפקיד שר האוצר. קטן עליו. הוא רוצה גם להשתלט על משרד הביטחון. אז הוא מונה לשר במשרד הביטחון, הקובע מדיניות בעצמו מעל שר הביטחון ובלי לספור אותו, בנושאים מהותיים לביטחון המדינה.
וש"ס דורשת שר במשרד החינוך שיהיה אחראי לפיטום החינוך החרדי. דורשת? מקבלת. והמפלגות החרדיות רוצות לחוקק את חוקי ההשתמטות, שיעגנו בחוק ובחוק יסוד את ההשתמטות של מגזר שלם מהגנת המדינה. רוצות? יקבלו. ואבי מעוז, ראש מפלגת הטירלול הרגרסיבי, דורש את דרישותיו ומקבל כל שדרש. כי את המו"מ ניהל אדם להוט להקים בכל מחיר את קואליציית חלומותיו, עם מפלגות שחייבות לו וילכו אתו עד הסוף.
לוין יצא למהפכה בשם תפיסה מעוותת של הדמוקרטיה, שמנטרלת ממנה את רוב תוכנה ומשתית את כולה על רצון הרוב בלבד. זו לא דמוקרטיה, זה לינצ'וקרטיה. כמו בלינץ', הרוב יכול להכות ואף להרוג את היחיד או את המיעוט. אבל דמוקרטיה – זה לא. אם יש לקואליציה 64 מנדטים, היא תנהג כאילו זכתה ב-120 מנדטים, בכל הקופה. והיא תעשה ככל העולה על רוחה. כי זה רצון הרוב. בן גביר, הגזען הפשיסט, שיש לו 6 מנדטים, הוא לכאורה רצון הרוב. נו, באמת. האם הרוב באמת רוצה בחוקי ההשתמטות? כמובן שלא. אבל כל הגורמים הללו הקימו קואליציה של 64, ולכאורה כל מה שהיא תעשה הוא רצון הרוב, ורצון הרוב עומד מעל כל ערך דמוקרטי וליברלי ומעל לכל זכות מזכויות האזרח.
לוין יצא למהפכה בשם תאוריה הזויה של "אתה בוחר בימין ומקבל שמאל." זו תאוריה קונספירטיבית, על פיה העם בוחר ממשלה, אבל היא לא באמת שולטת, כי יש איזה "דיפ-סטייט", מדינת עומק, השולט בפועל במדינה באמצעות שליטתו על מוקדי הכוח שבה. לוין נחוש לפרק את הדיפ-סטייט המומצא, והדרך לכך היא השתלטות על הרשות השופטת, כאשר הממשלה שולטת בפועל בכנסת. ברגע נדיר של גילוי לב, אמר לוין ב-4 באפריל בערוץ 14 את האמת: "בשיטה שבה ברוב קואליציוני אפשר למנות מיספר בלתי מוגבל של שופטים, אנחנו נמצא במצב שקואליציה מסוימת, שגם ככה יש לה שליטה גם בממשלה וגם בכנסת, תשתלט באותה קדנציה גם על בית המשפט העליון, למעשה תביא למצב שבו כל שלוש הרשויות תהפוכנה לרשות אחת. דבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית."
כשיריב לוין, שיכור כוח, נוהג ללא מעצורים על הדי-9 המיתולוגי, התנפל בכוח על הדמוקרטיה הישראלית, הוא לא לקח בחשבון את החוק השלישי של ניוטון, שלפיו עבור כל כוח שגוף א' מפעיל על גוף ב' קיים כוח שווה בגודלו, אך הפוך בכיוונו, שגוף ב' מפעיל על גוף א'. המהפכה של יריב לוין הביאה לתגובת נגד שהוא לא העלה על דעתו.
מאות אלפי ישראלים, חמושים בדגלי הלאום, יוצאים במשך תשעה חודשים, שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע, ללא לאות, להפגנות נגד המהפכה המשטרית. ההתנגדות העזה הידרדרה גם למחוזות מסוכנים וחמורים ובראשם גל חסר תקדים של סרבנות, עד כדי סכנה מיידית לכשירות של צה"ל. אני מתנגד בתוקף לצעדים הללו, וכמובן שמי שעשו אותם נושאים באחריות לתוצאותיהם. אבל עיקר האחריות היא על הממשלה, שהציתה את התבערה הזאת. ממשלה שהולכת לבצע מהלך מסוים, חייבת לקחת בחשבון את התוצאות הצפויות ובכל מקרה, האחריות על תוצאות המהלך הן עליה. המהלך דרדר את מדינת ישראל למשבר חוקתי, חברתי, כלכלי, מדיני, ביטחוני; משבר ברפואה, משבר במדע, משבר טוטלי, חסר תקדים בכל שנות המדינה. ממשלה אחראית שנקלעת למצב כזה, מחשבת כיוון מחדש. ואכן, נתניהו הבין את פוטנציאל הנזק וניסה לחולל שינוי. ולראשונה, הוא גילה שבניגוד לממשלותיו הקודמות, שבהן על פיו יישק דבר, הפעם הוא אינו שולט בממשלתו. יריב לוין הוא האיש החזק, וכאשר נתניהו ממצמץ, לוין מאיים להתפטר ועימו הכנופייה הכהניסטית, הקיצוניות הדתית ועוד. וכך, לוין מסכל כל ניסיון פשרה, שנועד לחלץ את מדינת ישראל מן המיצר שאליו הוא קלע אותה.
הנשיא הרצוג הציג את הצעת הפשרה הראשונה. נתניהו רצה לקבל, לוין סיכל. הנשיא הרצוג הציג את הצעת הפשרה השנייה. נתניהו היה בתמונה ונתן את הסכמתו. לוין השתולל. שבע דקות אחרי הצגת "מתווה העם", ראשי הקואליציה שלחו את ההודעה שכתבו בעוד מועד, שבה קברו את המתווה בטרם נולד. גלנט התריע מפני ההשלכות הביטחוניות הרות האסון של המשך המהלך, לוין לחץ בכל כוחו לפיטוריו. וכאשר נתניהו הודיע על פיטורי גלנט, יצאו מאות אלפי ישראל באופן ספונטני לרחובות ונתניהו נכנע, גנז את הפיטורין והודיע על השהיית החקיקה ועל הליכה להידברות.
לוין נאלץ לבלוע את הצפרדע, אך הוא ארב, משחר לטרף, מחכה למעידה הראשונה של הפרטנרים. וכאשר גנץ ולפיד קיבלו את החלטת האיוולת על השהיית המו"מ, הוא ורוטמן קפצו כמוצאי שלל רב על ההזדמנות והעבירו בתוך ימים ספורים את חוק ביטול הסבירות המושחת.
עד הרגע האחרון גלנט ניסה להביא לפשרה. תמונת השנה היא התמונה של גלנט מצדו האחד של נתניהו ולוין מצדו האחר, בליל ההצבעה על חוק הסבירות. נתניהו נראה מנותק. גלנט מתחנן לאיזו פשרה, איזה גילוי של רצון טוב, של הליכה לקראת המתנגדים, משהו. אך לוין בשלו. עם הראש בקיר. כך כתבתי באותו לילה: מודל רחבעם – נתניהו יושב ליד שולחן הממשלה בכנסת. מצדו האחד גלנט ומצדו האחר לוין. גלנט מדבר אל לבו, מנסה לשכנע אותו לנהוג באחריות ובתבונה, להתגמש, להתפשר, ללכת לקראת העם. לוין מנסה לשכנע אותו ללכת עד הסוף, בכל הכוח, עם הראש בקיר, לא להיכנע, להיות גבר גבר, להראות מי בעל הבית (ומוסיף איום בפירוק הממשלה). הסצנה הזאת מחזירה אותנו לימי רחבעם, בנו ויורשו של שלמה המלך.
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת-הַגלנטים ... לֵאמֹר: אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת-הָעָם-הַזֶּה דָּבָר. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר: אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה, וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים, וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל-הַיָּמִים. וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַגלנטים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַלוינים. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ. וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַלוינים: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים... וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַגלנטים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ.
כך אירע האסון ההיסטורי של פילוג ממלכת ישראל. אם הממשלה המופרעת הזאת תמשיך להשתולל כך, היא עלולה להמיט עלינו אסון כזה.
אנו עוברים ימים קשים. סכנה של התנגשות חזיתית בין הממשלה לבג"ץ. הנשיא הרצוג שוב יוזם מהלך פשרה. נתניהו שוב שותף לגיבושה. לוין שוב מטרפד אותה. לוין רוצה בהתנגשות החזיתית. לוין כמה למשבר חוקתי. הוא מאמין שמתוך המשבר הזה, המהפכה תנצח.
לפני שלוש שנים, ערב הקמת ממשלת האחדות, התערב בג"ץ, בהחלטה אומללה, במהלכי הכנסת וכפה על היו"ר אדלשטיין, שעיכב בימים אחדים את כינוס הכנסת לבחירת יו"ר חדש, כדי לתת סיפק לליכוד ולכחול לבן להגיע להסכמות ולהקים ממשלת אחדות – לכנס את הישיבה לאלתר. אדלשטיין עשה את הדבר הנכון. הוא אמר שכיוון שפסיקת בג"ץ מנוגדת למצפונו, אך ברור לו שאסור להפר אותה, הוא התפטר. לוין לעג לו. הוא אמר שאדלשטיין לא היה צריך להתפטר, אלא להמרות את פסיקת בג"ץ. "שאסתר חיות תשלח את משמר בתי המשפט לכפות את כינוס הכנסת." וכך גם היום, הוא מבהיר שוב ושוב שיש להפר את החלטות בג"ץ, אם יתערב בחוקי המהפכה. וכך, בנחישות, לוין מטרפד כל ניסיון לחלץ את מדינת ישראל מן המשבר החמור בתולדותיה, משבר שאליו הוא דרדר אותה. זהו משבר חמור אף יותר ממשבר מלחמת יום הכיפורים. אז האוייב תקף אותנו אך עם ישראל עמד מולו מאוחד ומלוכד וניצח. הפעם, זהו שבר פנימי עמוק, המפרק את החברה, המפרק את צה"ל, המפרק את המדינה.
שנת תשפ"ג הייתה השנה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל. איש השנה תשפ"ג הוא האיש שחולל את המשבר, שר המשפטים הפירומן יריב לוין. מעולם לא גרם אדם אחד, בתקופת זמן קצרה כל כך, נזק כבד כל כך למדינת ישראל, כמו יריב לוין, איש השנה תשפ"ג.
תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.

2. צרור הערות ‏10.9.23
* בהשראת ספריית בן גוריון – ערב השקה שני של ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969" נערך השבוע. הערב הראשון היה בגולן, השני בת"א. לערב הראשון נהר קהל רב, יותר מכפול מכפי שנערכנו. לעומת זאת, לערב השני הגיעו מתי מעט.
למרות האכזבה מהמיספר הדל של האנשים, היה זה ערב מרתק ומרגש. צביקה האוזר הציג ניתוח אסטרטגי על האופן שבו ישראל מתייחסת לגולן ממלחמת ששת הימים ועד עתה והציג קווים אסטרטגיים לעתיד. פרופ' אבי בראלי, המנחה שלי בעבודת התזה, שעל בסיסה כתבתי את הספר, הרצה על חשיבות הגולן כחלק מתפיסה אסטרטגית כוללת של הגבול המזרחי של ישראל מהחרמון עד אילת. פרופ' אודי מנור דיבר על משמעות המושג עם הספר. כל אחד מהם פירגן לי על הספר ובכלל על המפעל החלוצי של חקר ההתיישבות בגולן ותיעודה. בדבריי בסוף הערב סיפרתי על הספר, על הרציונל של בחירת הנושא ועל התובנות העיקריות מהספר והתמקדתי בתובנה על שקיעתה של תנועת העבודה כתנועה מגשימה, כמבוא לשקיעתה הפוליטית.
האירוע נערך בבית בן-גוריון ודי בעובדה זו כדי לרגש אותי עד מאוד. פתחנו את הערב בסיור מודרך בבית ב"ג. הפעם האחרונה שבה ביקרתי במקום הייתה כילד בכיתה ו' או ז', יחד עם כיתתי, זמן קצר לאחר שבית ב"ג נפתח לקהל. אני זוכר שגם אז השתכרתי מספריית הענק שלו, וכעת שוב. בהשראת המקום, פתחתי את הרצאתי בציטוטים מתוך הספר, של התייחסות ב"ג לגולן ולהתיישבות בו.
את האירוע יזמה היחדה למען הגולן. מנהלת העמותה איילה מלו פתחה והנחתה.

* כנס חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה – כבכל שנה, גם השנה השתתפתי בכנס חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. מדי שנה, מוקדש בכנס מושב לכבוד ספרים של חברי הפורום שיצאו השנה לאור, "ספרים, רבותיי, ספרים". במסגרת זו הרציתי על ספרי "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969".
בהרצאתי עמדתי על הפער הדרמטי בין הכוונות והתוכניות בתנועות השונות ובעיקר בקיבוץ המאוחד, לאחר מלחמת ששת הימים, לגל אדיר של התיישבות קיבוצית של הנוער היהודי בגולה שיעלה בהמוניו, בתנועות הנוער מן העיר ובבני הקיבוץ שיתגייסו בהמוניהם למפעל ההתיישבות בגולן, בבקעה ובסיני, לבין ההצלחה בפועל. התברר שאין נושא אנושי לחזון הזה. האמת היא שזה התברר כבר בשנות החמישים והשישים, אך התקווה או הפנטזיה היתה שמלחמת ששת הימים תחולל שינוי. אמנם התחולל שינוי, וגל ההתיישבות הקיבוצית אחרי מלחמת ששת הימים היה במידה רבה שירת הברבור של ההתיישבות הקיבוצית והמושבית, אבל הפער אל מול החזון, ההחלטות והמאמצים היה אדיר.
לטענתי, תנועת העבודה מראשיתה התבססה על הגשמה אישית. תביעתה מן הפרט היתה הרבה יותר מלהצביע בקלפי או ללכת להפגנה ולצעוק "בושה", אלא תביעה להגשמת הרעיונות בגופם, כל חייהם, כל יום בחייהם, מצאת החמה עד צאת הנשמה. השקיעה של תנועת העבודה כתנועה מגשימה, היא המבוא לשקיעתה הפוליטית, שהגיעה לשיאה היום, כאשר הדבר הרחוק ביותר ממפלגת העבודה הוא אחוז החסימה.
בשלב השאלות למרצי המושב, נשאלתי שתי שאלות, מבני פלוגתא אידיאולוגית ותיקים שלי בפורום. ד"ר אלון פאוקר שאל אם הבעיה לא היתה הבנה שההתיישבות כבר אינה יעד רלוונטי ושכבר אחרי הקמת המדינה צריך היה להכיר בכך ולעבור לדרכי הגשמה חלופיות. פרופ' אלי צור שאל, האם היום, לאור כל מה שקורה במדינה, איני חושב שעצם ההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה שגויה מעיקרה?
כנראה שאנו, המרצים במושב, גנבנו, כל אחד בתורו איזו דקה או שתיים מחוץ לזמן ההרצאה, וכך לא נותר לנו זמן להשיב על השאלות והוזמנו לעשות כן בהפסקה, בפינת הקפה. טוב, לא נותרה לי ברירה, ואיאלץ להשיב להם במאמר ל"זמן קיבוץ"... המושב הזה היה מרתק. אזכיר הרצאה אחת, של חברתי לפורום ד"ר שרון גבע, שהציגה את הביוגרפיה שכתבה על אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה ומייסדי ומנהיגי קיבוץ לוחמי הגטאות – "כל השאר הוא אלמוות". הספר שלה אינו היחיד שעמו חזרתי הביתה מהכנס.
כיוון שדיברתי על התנוונות האקטיביזם, שמחתי שהמושב שקדם לזה שהשתתפתי בו עסק באקטיביזם שיתופי היום והמושב שאחריו עסק בשליחות ומשימתיות קיבוצית בעבר. מהרצאות המושב האקטואלי אציין את זו של ורד האס על הקיבוץ העירוני משעל, בנוף הגליל. מהמושב ההיסטורי אציין הרצאה מאלפת של ד"ר יוחנן בן יעקב, ממייסדי כפר עציון, שבין תפקידיו הרבים היה מזכ"ל בני עקיבא, על תנועת "השומר הדתי" – תנועה דתית סוציאליסטית גדולה במזרח אירופה בשנות העשרים והשלושים, שחינכה להגשמה בעלייה לארץ ישראל והתיישבות ביישובי הקיבוץ הדתי. גם ספרו על הנושא מצא את מקומו בתיק שעימו אני חוזר הביתה. יואב לרר הרצה על מעורבותה ותרומתה של התנועה הקיבוצית בפעילות ידיעת הארץ ובמחקר הארכיאולוגי בישראל. הרצאה מרתקת על נושא מרתק, אך לתימהוני הוא דילג על אחדים מן האנשים המשמעותיים ביותר בתחום זה ובראשם חתן פרס ישראל עזריה אלון. הוא נשאל על כך, ותשובתו המוזרה היתה שהוא התמקד במי שהפעילות שלהם הייתה במסגרת מדורֵי ידיעת הארץ של התנועות הקיבוציות. המושב הראשון עסק בתכנון המרחב הקיבוצי. המושב שפתח את היום השני עסק במבט על המיסים הפנימיים והפנסיה בקיבוץ. בדיון בעקבות ההרצאות במושב זה נטלתי חלק. המושב האחרון הוקדש למלאת 110 שנים לתנועת השומר הצעיר. אחת ההרצאות היתה של פרופ' אביהו רונן על קיבוץ כרם שלום (המקורי). אני מכיר את אביהו מהגליל העליון וממכללת תל-חי. לא ידעתי שהוא היה ממייסדי כרם שלום. כרם שלום, שעלה לקרקע ב-1968, היה קיבוץ שמאל רדיקלי, בן חורג בקיבוץ הארצי. בתנועה כעסו עליהם בעיקר כיוון שלא הצביעו למערך (שמפ"ם היתה חלק ממנו) אלא למוקד, אח"כ של"י ואפילו רק"ח ואח"כ חד"ש האנטי ציוניות. היה זה יישוב של אקטיביזם פוליטי, הפגנות נגד ההתיישבות בחבל ימית, נגד אקיבוש, סרבנות של הגרעינים שלהם (כבר בראשית שנות השבעים), מאבק פנימי חריף בתנועה נגד הקמת גשור ונטור בגולן ועוד. הוא סיפר על הקיבוץ ובעיקר על העימותים עם התנועה ובראש ובראשונה עם יעקב חזן, המנהיג המיתולוגי, שבמורשת השמאל הרדיקלי של מפ"ם הוא שנוא כפי שגולדה שנואה עליהם. הוא הזכיר את ה"התנחלות" שהם ערכו בחווה של אריק שרון, כמחאה על הצטרפותו להתנחלות של גוש אמונים בשומרון ב-1974 והעלה צילום שלהם מלווים למעצר את אחד מחבריהם. הוא רק שכח לציין, שאותו חבר תקף באלימות את נהגו של שרון, נכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים. איני זוכר אם הוא בעט ברגלו הפצועה או הבריאה. המסר שלו היה, שאילו כל הקיבוצים היו נוהגים כמו כרם שלום היום מצבנו היה נפלא.
בעיניי, הדבר המשמעותי ביותר הוא שאחרי עשר שנים הקיבוץ הזה התפורר לאבק. וזה לא מפתיע. קיבוץ מקימים באקטיביזם מגשים, לא באקטיביזם מוחה. התיישבות ממוקדת ב"כן". מחאה ב"לא". התיישבות ממוקדת בעשיה, לא בהפרעה לעשייה של אחרים. מאבק נגד התיישבות הוא לא החומר שעימו בונים התיישבות. השומר הצעיר והקיבוץ הארצי תמיד היו בשמאל היוני של המפה, אבל הן היו בראש ובראשונה תנועה מגשימה ומחנכת להגשמה ציונית, בעלייה ובהתיישבות. הדי.אן.איי. הזה פסח על כרם שלום. אז נכון, הם לא רק דיברו אלא גם הקימו יישוב בנגב, אך הם לא הצליחו לקיים אותו.

* סרבנות במלחמת יום הכיפורים – בערב שבתום היום הראשון של כנס החוקרים, נערך בחממה האקולוגית של אביטל גבע בעין שמר מפגש מרתק עם פעילי מחאת לוחמי 73'. מטעם הלוחמים השתתפו תא"ל (מיל') רפי נוי, בעל עיטור המופת במלחמת יום הכיפורים, עוזי בן צבי ואביטל גבע. כל אחד סיפר על חלקו במלחמה ובמחאה שאחריה וכולם השוו את המצב אז למצב הנוכחי. רפי נוי, שהגדיר את המשבר הנוכחי כחמור ומסוכן הרבה יותר ממלחמת יום הכיפורים (בזה אני דווקא מסכים איתו) היה בוטה וקיצוני. הוא סיפר שכאשר שאלו אותו על גניבת הטנק (מתל סאקי), הוא השיב שצריך להתאמן על מודל, כי אנחנו הולכים עד הסוף ואם יהיה צורך גם נטען את הטנק ונירה. לא ייאמן. לא אבקר את האנשים שהיו נוכחים על כך ששתקו, כי גם אני נמניתי עימם, באותו רגע.
אביטל גבע, לבוש בחולצת "אחים לנשק", אמר דברים הפוכים. הוא אמר שהדבר הקשה ביותר הוא השנאה. הוא חש שבצד השני שונאים אותו, אבל מה שמדאיג אותו יותר הוא שגם הוא התחיל לשנוא את הצד השני. והשנאה הזאת מרעילה והורסת ופוגעת בשונאים עצמם. אנו נמצאים כרגע בתיקו במאבק הזה, ותיקו הוא המצב הטוב ביותר להגיע להסכמות וזה הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות כעת. אגב, אני מכיר את אביטל ומשוכנע שהוא אינו שונא. הוא העמיס על גבו שנאה הקיימת בקרב רבים מחבריו.

בדיון שהתקיים אמרתי: "בחודשים הראשונים של המאבק, נטלתי בו חלק, השתתפתי בהפגנות, נאמתי בהפגנות, למרות שדעתי לא היתה נוחה מחלק ממאפייני המאבק. אבל אני חש שהמאבק ירד מהפסים והוא הפך מהפתרון לבעייה חמורה לא פחות מהמהפכה המשטרית. וחרף העובדה שדעתי על המהפכה נותרה בעינה, מאבק שאלה הקווים שלו – אינו המאבק שלי. הסכנה הגדולה ביותר היא של התנגשות קטלנית בין שתי הרכבות שדוהרות זו מול זו. התנגשות כזו היא סכנה קיומית. לכן, היום אני פועל בכיוון אחר, של הגעה להסכמות. ובין השאר אני שותף לאביטל גבע בקבוצת 'בראשית', שחותרת לכך. אני לא שותף במאבק שהפך מהתנגדות למהפכה המשטרית למלחמת זהויות ותרבויות ומלחמה בדתיים ובדת. אני לא שותף במאבק שדיבור על מרי אזרחי כבר נחשב מתון בו, אחרי ששמענו כאן את דבריו המזעזעים של רפי נוי, שגם אם הוא לא מתכוון באמת לפתוח באש על אחים שהם יריבים פוליטיים, עצם הדיבור הזה, עצם המחשבה הזו, עצם ההרהור הזה הוא נורא ואיני יכול להיות שותף למאבק כזה.
"והדבר החמור ביותר, בעיניי, הוא הסרבנות והתמיכה הרחבה בסרבנות. וכאשר מדברים על פגיעה בכשירות צה"ל, כאיזה הישג או הצלחה של המאבק, כלומר פגיעה מכוונת במדינה, זה לא המאבק שלי. אם לחזור להשוואה למלחמת יום הכיפורים – אפשר היה לומר בה שהממשלה כשלה, הפיקוד הצבאי כשל, ולכן, כמחאה על המחדל אנחנו לא יוצאים להגן על המדינה. זו המשמעות של הסרבנות."
המשפט האחרון עורר מורת רוח בקהל. קשה לעמוד מול המראָה שהצבתי בפני האנשים. אבל אני מקווה שכאשר הם יחשבו על דבריי, הדברים ינערו אותם.

* במקום שהולכים בו עד הסוף – הערב בחממת עין שמר, לא היה הפגישה הראשונה שלי עם רפי נוי. בתקופת המאבק על הגולן, נערך עימות בינינו, בבית ספר בעמק החולה, בנושא הגולן. אחרי הדיון, שוחחתי עם רפי. הזכרתי לו את העימות הזה, ותהיתי איך היה מוכן לשלום עם דיקטטור רוצח עמו, והרי גם אסד האבא היה רוצח עמו, ואף מוכן תמורת זה להחריב את כל מפעל ההתיישבות בגולן, ולעומת זאת נגד אחים שדעתם שונה משלו, לא זו בלבד שהוא לא רוצה שלום, הוא מוכן להילחם בהם ולירות בהם.
רפי נוי הכחיש שהוא תמך בירידה מהגולן. להיפך, הוא סיפר שהיה במטה של ברק והזהיר אותו מפני הנסיגה. באותו פאנל הוא תמך גם תמך בנסיגה, אבל שמחתי לשמוע את הכחשתו ולא התעקשתי איתו. אני שמח שהוא מתבייש היום בתמיכתו בנסיגה. אני מקווה שלא ירחק היום שהוא יתבייש בדברים מן הסוג שאמר היום. ובעצם כבר בשיחתנו הוא אמר שבטח שהוא לא באמת מתכוון לירות, "אנחנו לא נירה את הירייה הראשונה." אבל, הוא אמר, אני רוצה להמחיש שבמאבק הזה אנחנו הולכים עד הסוף. השבתי לו, שהמקום שבו מדברים על הליכה עד הסוף, הוא המקום שמצמיח יגאל עמירים.

* הודעה חשובה – הודעה חשובה לחבריי, תומכי המדינה הפלשתינאית ועקירת התנחלויות. ובכן, חברים יקרים, האופציה הזאת מתה, מוות סופי. אין עוד היתכנות כלשהי לאופציה הזאת.
למה? מה קרה פתאום? לא פתאום, אלא בחצי השנה האחרונה. ובכן, אם ממשלה כלשהי תנסה ליישם את האופציה הזאת, התוצאה תהיה "הפסקת התנדבות" המונית של עשרות אלפי חיילים ומפקדים, במילואים, בקבע ובסדיר. והם לא "יפסיקו להתנדב" רק למשימה של עקירת היישובים במו ידיהם כך שאפשר יהיה למצוא חיילים שיבצעו את הפקודה, אלא הם "יפסיקו להתנדב" לצה"ל, כי "המדינה הפרה אתנו את החוזה." חבריי היקרים, אתם יכולים לצקצק בניכור, באטימות ובהתנשאות ש"זה לא אותו דבר." בסדר. אבל זה המצב. אין מה לעשות. תתרגלו. תפנימו. חשבו מסלול מחדש.

* שורש פורה ראש ולענה – פרשות השבוע שקראנו בשבת הן פרשת "ניצבים" ופרשת "וילך". פרשת "ניצבים" תרמה ללשוננו את הניב היפה "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". מדובר בגורם מזיק ומסוכן, כמו צמח הלענה המר, או צמח הראש הרעלי, שמשפיעים לרעה על סביבתם ומקלקלים אותה, כאשר הם פּוֹרים, כלומר מתרבים.
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה." משה מתייחס כאן לנזק הכבד שעלולים איש אחד, אישה אחת, משפחה אחת, העובדים עבודה זרה, להזיק לקולקטיב – קהילה, שבט, אולי לעם כולו. זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, מנהל כריזמטי אך רעיל, המרעיל את נפשות תלמידיו בשטיפת מוח אנטי ישראלית ואנטי ציונית; המטיף לעריקה מצה"ל ומציג את העריקים כ"גיבורים", בעוד אינם אלא טפילים, שחיים על דמם של חבריהם, שמחרפים את נפשם על הגנת המדינה, הוא התגלמות הביטוי המבריק: שורש פורה ראש ולענה.
בתחילת השבוע דגני התפטר מתפקידו, אחרי שהוועד המנהל של בית הספר לא אישר לו לקיים אירוע של מאות עריקים המטיף לעריקה. הוא איים על הוועד שיתפטר אם לא יאשרו את האירוע והאמין שהאיום יגרום להם להתקפל. הם לא התקפלו והוא התפטר. אך את אירוע ההסתה לעריקה הוא קיים, כביכול לא כאירוע רשמי של ביה"ס, ולאחר מכן חזר בו מהתפטרותו. האיש הזה, שורש פורה ראש ולענה, אינו ראוי לחנך במדינת ישראל. יש להדיחו מתפקידו. כל נער שאת נפשו הוא מרעיל בהסתה שלו, הוא אבֵדה לעם ישראל.

* אלטרנטיבה לחולדאי – את זאב דגני, המנהל הכריזמטי ששוטף את מוחות תלמידיו השבויים נגד מדינת ישראל ובעד עריקה מהגנה על המולדת, יש לבעוט מתפקידו. הוא אינו ראוי לתפקידו. הוא משחית את נפש תלמידיו. הוא לא עובד משרד החינוך ולכן מי שצריך לבעוט בו הוא ראש העיר תל-אביב. הבעיה היא שחולדאי מגבה אותו כל השנים. אני מקווה מאוד שהאלופה ברביבאי, שמתמודדת מול חולדאי, תגלה מנהיגות ותתחייב לפטר את המסית והמדיח ביום שבו תיבחר לראשות העיר. בכך היא תוכיח שהיא אכן מהווה אלטרנטיבה.

* הרשימה המקארתיסטית השחורה – בינ"ה (בית היוצר לנשמת האומה, ביטוי שטבע ביאליק), היא התנועה ליהדות חברתית. את הארגון הקימו חברים ומחנכים מהתנועה הקיבוצית אחרי רצח רבין, כדי לגבש תפיסה של יהדות הומניסטית וליצור שפה משותפת שתגשר בין מגזרים שונים בחברה הישראלית. הארגון מחנך לזהות יהודית ותרבות ישראלית בגישה הומניסטית וסוציאליסטית. בין מפעליו – הישיבה החילונית.
המדרשה באורנים היא מרכז חינוכי להתחדשות החיים היהודיים בישראל, המתמקד במערכת החינוך, בצעירים ובמרחב הקהילתי. מטרת המדרשה לעצב חברה שחבריה מרגישים בבית בתרבותם היהודית, ובונים את זהותם האישית והציבורית מתוכה. המדרשה מקדמת יהדות הומניסטית ושוויונית, השואבת מהמקורות ומתחדשת ברוח התקופה; יהדות פתוחה ומכילה, המסוגלת להיות בית ליהודים מכל הזרמים בארץ ובתפוצות. המדרשה הוקמה ב-1989 והיא מהארגונים הוותיקים ופורצי הדרך בתחום התחדשות היהדות הישראלית. בין מפעליה – תנועת החלוץ, לבניית מנהיגות חברתית ברוח מורשת החלוצות והחלוצים, הציונות והיהדות ההומניסטית, החותרת לחברה המבוססת על צדק חברתי, ערבות הדדית, דמוקרטיה, שלום, שוויון וחופש.
תל"ם היא התנועה ליהדות מתקדמת; תנועת הנוער של הזרם הרפורמי בישראל. תל"ם מחנכת לאורח חיים יהודי המבוסס על המסורת היהודית, התרבות העברית-ישראלית והמחויבות החברתית לבנייתה של חברה צודקת. ברוח חזון הנביאים, פועלת נוער תלם לקידומו של שוויון הזדמנויות בחברה בישראל; לחידוש ערך הקהילה, לצדק חברתי, לקבלת זרמי היהדות הליברליים ולקידומה של יהדות פתוחה ופלורליסטית.
מכון שלום הרטמן הוא מרכז חינוך ומחקר יהודי פלורליסטי בירושלים, שהוקם בידי הרב פרופ' דוד הרטמן בשנת 1976, ונקרא על שם אביו. המכון עוסק בהכשרת חוקרים, מחנכים, תלמידים, מנהיגים ורבנים מכל הזרמים. "המכון מפתח אפיקים חדשים בחשיבה, במחקר ובחינוך היהודי ופועל למען הכשרת מנהיגות יהודית המושתתת על ערכי הפלורליזם." המכון מזוהה עם הזרמים הליברליים בציונות הדתית ומשתף פעולה עם ארגוני ההתחדשות היהודית החילונית ועם הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי.
תוכנית תל"י (תגבור לימודי יהדות) היא תוכנית חינוכית שמפעילה קרן תל"י בשיתוף משרד החינוך ומטרתה לתגבר את לימודי היהדות ברוח פלורליסטית במסגרת חיי היומיום של החינוך הממלכתי. קרן תל"י מזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית ונמצאת תחת החסות האקדמית של מכון שכטר למדעי היהדות, השייך לתנועה הקונסרבטיבית.
מיותר לציין, שבקרב החרדים והחרד"לים, הארגונים הללו ובראשם הזרם הרפורמי, נחשבים לתועבה, מוקצים מחמת מיאוס. הארגונים הללו הוצגו ברשימה שחורה מקארתיסטית של הפורום הדוסופובי, המתקרא בכיבוסית "הפורום החילוני". הוא הציג אותה ברשימה שחורה שיש להזהיר את ההורים הדואגים לנפש הרכה של ילדיהם מפני דחליל ההדתה, לא עלינו, שנועד לסכן את ילדיהם. וכך הם מוגדרים ברשימה המקארתיסטית: "גופים לא-דתיים או דתיים לא-אורתודוקסיים, הפועלים להעמקת הזהות היהודית בקרב תלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי, תוך שימוש גם במקורות הלכתיים-אמוניים, העלולים לתרום בכך למגמת ההדתה."
אם לנסות להיכנס למוח המעוות של הארגון הדוסופובי, יש לו סיבה טובה לפחד ולהסתגר מפני ארגונים כמו בינ"ה יותר מאשר, נגיד, חב"ד. כיוון שמי שרוצה לחנך את ילדיו לבורות ועם-ארצות ולשנאת כל מה שיש בו ריח יהדות, מבין שדווקא הארגונים הללו מאיימים יותר על בערותם של ילדיו. אבל העובדה שהפורום הדוסופובי מפחד כל כך מארגונים שאינם דתיים, מעיד עליו שיותר משהוא דוסופובי, הוא יודופובי. הפחד מן היהדות ושנאת היהדות הם המנוע הרעיל שלו. זהו ארגון קיקיוני, אלא שהמשבר הנוכחי בחברה הישראלית הוא שעתם הגדולה של הקנאים, הפנאטים והשונאים, וארגונים כמו הפורום הנקלה הזה נבנים ממנו. המשבר הזה הוא ההזדמנות של הגורמים הצנטריפוגליים שמושכים כלפי חוץ בתאוות פירוק החברה הישראלים, לקדם את רעיונותיהם החורבניים.
הפיכת המאבק נגד המהפכה המשטרית למלחמת זהויות ותרבויות נגד הדתיים והדת הרת אסון. היעד הלאומי הדחוף הוא לכונן מחדש מיינסטרים יהודי, ציוני, דמוקרטי ממלכתי, במקום החלוקה ההרסנית לשני מחנות, כאשר כל מחנה נסחף אחרי הקיצונים ביותר שבו. רם פורמן, ראש הפורום הדוסופובי, הוא תמונת ראי של בן גביר.

* חסידוּת ברסלר – שקמה ברסלר יצאה נגד הידברות ופשרה ואמרה שאסור לדבר עם נאצים. לאחר מכן היא "התנצלה". אבל היא אמרה שאם יושבים סביב שולחן 11 איש ואחד מהם הוא פשיסט, כל ה-11 פשיסטים ואיתם אסור לדבר. כלומר, אסור לדבר עם ממשלת ישראל הנבחרת (שלמרבה הבושה אכן חברה בה כנופיה פשיסטית). ולכן, שקמה מוליכה את חסידות ברסלר למלחמת חורמה בכל ניסיון להגיע להסכמות ולפשרה, שאמנם עשויה להציל את החברה הישראלית, אך עלולה לסכן את המחאה. כי אם תהיה פשרה, המחאה תגווע, והמחאה היא המטרה. ולכן, בעיניה הרצוג וגנץ הם צ'מברליין ובמשוואה הזו ברור מיהו נתניהו, עם או בלי ההתנצלות.

* ברית שורפי האסמים – קבוצת ראשי ישיבות, רבנים ומנהיגי ציבור ציוני דתי יצאה בפנייה דחופה לחברי כנסת מכל המחנות. "לאור הסכנה הקיומית לישראל במציאות הנוכחית, אנו, מנהיגי ציבור דתי לאומי, מבקשים מכם לעשות כל מאמץ להגיע להסכמה ברוח הצעת הנשיא האחרונה. גודל השעה מחייב לקיחת אחריות. 'ניצחון' של צד אחד עלול להפוך להפסד של כולנו!"
בין הפונים ראשי הישיבות: עתניאל (הרב ראם הכהן), מעלה אדומים (הרב יצחק שילת), אלון שבות (הרב יעקב מדן), אורות שאול (הרב יובל שרלו), הרב יגאל אריאל (ראש ישיבת הגולן הראשון) ועוד. הרבנים: אבי גיסר (רבו לשעבר של הישוב עופרה), דויד סתיו (רבה של שוהם), רפי פוירשטייין (מראשי ארגון רבני "צהר") ועוד. מנהיגי ציבור: אלוף (מיל') יעקב עמידרור (ראש המל"ל לשעבר), אלוף (מיל') גרשון הכהן, ראשי מועצת יש"ע לשעבר: פנחס ולרשטיין ושרה אליאש, חכ"ש יהודה גליק, אנשי התקשורת: מוטי שקלאר (לשעבר מנכ"ל רשות השידור), אמילי עמרוסי (פובליציסטית וסופרת), מאיה אוחנה מורנו (מרצה ואלמנת עמנואל מורנו), יעל שבח (פובליציסטית ואלמנת הרב רזיאל שבח, חוות גלעד) יואב שורק (עורך כתב העת "השילוח") ועוד. אגב, רובם, אולי כולם, חברים בקבוצת "בראשית" הפועלת להסכמה לאומית רחבה, ובין מייסדיה פעילים מרכזיים במחאה ובהם טייסים "מפסיקי התנדבות", וגם לי יש הזכות להיות חבר בה.
חשיבותו של גילוי הדעת גדולה יותר מהחשיבות שבעצם התוכן החשוב של הקריאה להסכמה ולשלום פנימי. יש כאן קבוצה של מנהיגים בעלי השפעה, שמתייצבים נגד הקיצוניות של סמוטריץ' ודומיו ושל הרבנים החרד"לים, שרק השבוע פרסמו עוד פשקוויל קיצוני של דה-לגיטימציה לבג"ץ ופשקוויל נוסף בתמיכה ברוצח משפחת דוואבשה בן אוליאל. חשוב כל כך לשמוע את הקול האחראי, הממלכתי והשקול בציונות הדתית, מול הקול המופקר, האנרכיסטי והקיצוני של המפלגה שהשתלטה – השתלטות עוינת על מותג "הציונות הדתית". פירסמתי את גילוי הדעת בדף הפייסבוק שלי, ומיד צצו תגובות ארסיות וקונספירטיביות, לפיהן זה עוד תרגיל של הימין לשכנע את גנץ להתמסר למלכודת של ביבי וכד'. כל כך טבעי שהאנשים האלה יוצאים נגד גילוי הדעת. אותם קיצונים הם בעלי ברית של סמוטריץ', בן גביר ויריב לוין. ברית הקיצונים, ברית שורפי האסמים, ברית מחרחרי מלחמת האחים.

* מותר להתערב? – אם ביום מן הימים הכנסת תחוקק, בדומה למיספר מדינות באירופה, חוק האוסר שחיטה כשרה מטעמי צער בעלי חיים ותעגן זאת כחוק יסוד: צער בעלי חיים, האם מותר יהיה לבג"ץ להתערב בשם חופש הדת ובשם היותה של ישראל מדינה יהודית?

* הוו מתונים בדין – איומי שרים ויו"ר הכנסת על בג"ץ חמורים ומאפיוזיים והם סכנה לדמוקרטיה. אך אני נגד התערבות בג"ץ בחוק הסבירות, חרף התנגדותי הנחרצת לחוק המושחת.
התערבות בחוק יסוד היא נשק יום הדין. רק מקרי קצה כמו שלילת זכות הבחירה מערביי ישראל, מהחרדים או מהמתנחלים, או ביטול חוק השבות, מצדיקים התערבות כזו.
אני מקווה מאוד שהשופטים ינהגו בריסון עצמי, יגלו אחריות לאומית ויאמצו את העצה הטובה של אנשי כנסת הגדולה בפרקי אבות: הוו מתונים בדין.

* בית המשפט חייב להתערב – אני מתנגד להתערבות בג"ץ בחוק הסבירות המושחת, כי בג"ץ אינו צריך לפסול חוקים רעים אלא חוקים בלתי חוקתיים ובוודאי שהתערבות בחוק יסוד היא נשק יום הדין, ואינה מוצדקת במקרה הזה. לעומת זאת, אני תומך בעתירה הקוראת לחייב את שר המשפטים לכנס את הוועדה למינוי שופטים. לוין מפר אמונים ופועל בעליל נגד חובתו כלפי הציבור הישראלי, ואם בית המשפט לא יתערב כאן, הוא ימעל בתפקידו.

* מי שולט בממשלה – כיוון שבבחירות האחרונות הצבעתי למחנה הממלכתי בהנהגת גנץ, וחשוב לי שיממש את המנדט שהענקתי לו, מיקדתי את ביקורתי על החמצת יוזמת הנשיא השלישית בגנץ. הציפיות שלי ממנו הן הגבוהות יותר. אני רואה בו את מי שאמור לנהוג כמבוגר האחראי. אבל לא צריך להתבלבל. האשמים בהחמצה הם נתניהו ולוין. נתניהו הסכים לפשרה, לכל סעיפיה, ונציגיו אף חתמו עליה. הרצוג הציג אותה לגנץ תוך הבהרה שזו יוזמה שנתניהו והליכוד עומדים מאחוריה. אולם ברגע שהודלפה הפשרה, הליכוד מיהר להכחיש ולהתנער ממנה, לוין הודיע מיד שהיא לא קבילה וראש הכנופייה הבהיר שזו כניעה ולא ייתן לה יד.
שוב הוכח, שבממשלה הזאת, בניגוד לחמש ממשלותיו הקודמות, נתניהו אינו שולט אלא נגרר. האיש החזק הוא לוין שאוחז במבושיו של נתניהו ולוחץ כל אימת שנתניהו ממצמץ. ולצידו, בן בריתו ראש הכנופייה וחבורת הזבל בליכוד, האמסלמים והגוטליבים למיניהם. אני מאמין שנתניהו מאס במהפכה המשטרית, יודע שהיא מדרדרת את המדינה ומה שחשוב בעיניו יותר – תמוטט את הישגיו והיא פיגוע נגד מקומו בהיסטוריה. אבל הוא חלש. לדעתי, על גנץ היה להודיע שהמחנה הממלכתי מקבל עקרונית את הצעת הנשיא ורואה בה בסיס טוב למו"מ על הסכמות רחבות, כיוון שהיא אכן כזו, וקורא לנתניהו וללפיד להצטרף אליו. עליו להיות יוזם ואקטיבי בניסיונות להביא להסכמה לאומית, שתמנע אסון לאומי.

* רגב נגד השב"כ – ניתן היה לצפות ממירי "תיסע תיסע" רגב להודות בטעותה, להתנצל, להסביר שהייתה בסערת רגשות. אך מי שמצפה לכך ממנה אינו מבין במי המדובר והתרבות הביביסטית זרה לו. בתרבות הביביסטית אין לקיחת אחריות. תמיד יש שעירים לעזאזל. וכשנתפסים בקלקלתם – יוצאים למתקפה נגד ה"דיפ-סטייט" המומצא. פעם זו המשטרה, פעם הפרקליטות, פעם היועמ"שית, פעם בית המשפט העליון, פעם התקשורת ולעתים השב"כ. אז מירי רגב מסתערת על השב"כ. "ההפיכה מחלחלת לשב"כ," היא צווחת. ההפיכה היא... ההתנגדות למהפכה, בשפה ביביסטית אורוויליאנית. אז השב"כ אשם. טוב, מה חדש? הרי זה אותו שב"כ שהשתיל בבלפור עובדים כדי שיגישו תלונות שווא נגד "רעייתי". הרי זה אותו שב"כ שרצח את רבין. אז למה אתם מצפים ממנו?

* רצון הרוב – כשמירי רגב צווחה על הנהג שלה "תיסע תיסע" היא מימשה את רצון הרוב. זאת הדמוקרטיה.

* החלטה אסטרטגית ראויה – החלטתה של מירי רגב על הרחבת כבישי הרוחב לבקעת הירדן ובעיקר כביש 5, היא החלטה אסטרטגית ציונית נכונה ואני תומך בה בכל ליבי.

* אנטישמי עם דיפלומה – ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי גינו בחריפות את נאומו האנטישמי של אבו מאזן בוועידת פת"ח, שבו אמר שהיטלר נלחם ביהודים כיוון שהיו מלווים בריבית. הגדילה עשות עיריית פריז, ששללה ממנו עיטור כבוד שקיבל ב-2015. התגובות הללו חשובות ומעודדות. אבל בוקר טוב אליהו! פתאום גיליתם שאבו מאזן אנטישמי? הרי הוא מכחיש שואה מדופלם. מה פירוש מכחיש שואה מדופלם? כשמו כן הוא, מכחיש שואה עם דיפלומה. הוא דוקטור להכחשת שואה. הדוקטורט שכתב באוניברסיטה סובייטית היה "מחקר" מכחיש השואה.

* מיתת נשיקה – בספר השיחות של חיים אורון עם רוביק רוזנטל, "ג'ומס", הוא התייחס לפרשת הנשיקה של חברו הטוב חיים רמון, שהביאה למיתת נשיקה של הקריירה הפוליטית שלו. דבריו של ג'ומס מדהימים; לא פחות ממטלטלים. "אני יכול לתאר לעצמי מה היה במקרה הזה. נכנסה בחורה והוא נתן לה נשיקה. הוא עשה את זה בנוכחותי בעבר, זה היה חלק מחיים רמון. במקרה הזה הוא נפל. היא לא ראתה את זה כמוהו, והעסק יצא משליטה."
מהי אותה נשיקה תמימה של חיים רמון, אפשר ללמוד מפסק הדין. בית המשפט קבע, כי נשיקה בפה עם הלשון בניגוד להסכמה, הינה עבירת מין במובהק שאינה צריכה הוכחה. "לא בהטרדה מינית עסקינן, לא בתחום האפור עסקינן ולא בתחום הדמדומים, אלא במעשה פולשני, פוגע ומשפיל... אין מדובר בנשיקה תמימה על הלחי או על המצח מתוך רגש של חיבה, אלא בנשיקה שיש בה את כל האלמנטים של עבירת מין."
ג'ומס מסביר שהוא ראה את חיים רמון פעמים רבות במצב דומה. משמעות הדברים, היא שלא היתה זו מעידה חד-פעמית, אלא שרמון הוא עבריין מין סדרתי. והשאלה העולה אינה רק מה זה אומר על חיים רמון, אלא גם מה זה אומר על סביבתו של רמון ובאופן ספציפי על ג'ומס, שהיה עד לכך, ו"זרם עם זה."

* ביד הלשון: מזכרת בתיה – מזכרת בתיה היא מועצה מקומית בשפלת יהודה. היא נוסדה ב-1883, בעליה הראשונה, כמושבה דתית ביוזמת הרב שמואל מוהליבר, ממייסדי תנועת חיבת ציון ומאבות הציונות הדתית. המושבה נקראה עקרון, כשם העיר התנ"כית עקרון, בשל קרבתה לכפר עקיר, שהחוקרים באותה תקופה חשבו שהוא נושא את שמה של עקרון המקראית. לימים, זוהתה עקרון בחרבת תל מקנה שבקיבוץ רבדים. עקרון היתה אחת ממושבות הברון. ב-1887 ביקר הברון רוטשילד בעקרון, ולבקשתו, או ליתר דיוק – לדרישתו, שונה שם המושבה למזכרת בתיה, לזכר אימו. ב-1952 הוכרה המושבה מזכרת בתיה כמועצה מקומית.
אורי הייטנר