במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1975

7.1.75. לפני כשלושה שבועות, ב-10.12.74, טילפנה אליי סיהאם דאוד וביקשה שאצטרף לעצומה נגד ריתוקו של המשורר הערבי נאיף סלים. ביקשתי שהות של יום לחשוב. ולא התקשרה. בינתיים היה הפיצוץ בקולנוע חן, בו נהרגו שני אנשים. היא טילפנה לאורפז, שידע ממני על העניין, וביקשה את חתימתו. הוא אמר שהוא מסכים, בתנאי שתצרף חתימתה לפיסקה המגנה את הטרור.

על כך ענתה שהיא מסכימה, בתנאי שתוכנס פיסקה שעל ישראל לסגת מכל השטחים.

על כך שאל – "וכל זמן שאיננו נסוגים את מצדיקה טרור? אם כך את בדעתו של ערפאת!"

על כך ענתה: "אתה קורא יותר מדי את 'מעריב'." (לפני כן ענתה, דומני – "אין ברירה," בקשר להמשך הטרור). ועוד אמרה משהו בקשר ל"לא קשור", כלומר – רק המקרה של המשורר הערבי "קשר" ואילו הטרור "לא קשור" לעצם העניין.

הדברים הובאו לפרטיהם במכתב שפירסם ב"מעריב", דומני ב-15.12, ובו תיאר את כל השיחה ואת מסקנתו. נמאס לו לחתום על עצומות של יפי-נפש כשהוא רואה שאלה אשר מעמידים אותו בחזקת אשם או בעל-מצפון – כלל לא איכפת להם ממה שקורה לעמו-שלו. הוא קרא בפניי את המכתב והתייעץ איתי ואני חיזקתי את ידיו ואמרתי לו שהייתי מצרף את חתימתי אילו פנתה שוב אליי – וסירבתי.

היא לא הגיבה כלל על המכתב. לא טרחה לענות, להסביר או להכחיש. (אנטון שמאס סיפר לי אתמול שפירסמו על אורפז מאמר חריף ומגנה ב"אל-איתאחד").

חשבנו כי התייאשה מן העצומה. אך הנה, ביום רביעי שעבר, ה-1.1, היא מצלצלת בערב מחיפה, בקולה החברתי והעליז, כאילו היא ידידתי משכבר, ואך עניין קטן ולא פורמאלי הוא בינינו שאצרף חתימתי. אך אם לא אצרף – הרי שאיננה ידידה ועל כן [אני] נבל ופאשיסט ולא שונה מכל השוביניסטים היהודים.

אמרתי לה: "אני מצטער לומר לך שאני מצטרף למכתבו של אורפז."

"זה מצער מאוד," אמרה, ומקולה נשתמע כאילו מכרתי נפשי לשטן.

" – ואילו טילפנת אליי במועד הייתי והייתי מסרב לך, הייתי מצרף גם אני את חתימתי למכתבו," הוספתי. "וחבל שנתווכח עתה שנינו, מאחר ולכל אל"ף שלי יהיה בי"ת שלך, וגימ"ל שלי, וכך הלאה, והוויכוח הזה אינו חדש וחוזר על עצמו."

ראיתי, הרגשתי, שנעלבה. גם קולי לא היה מעודד ביותר. ונסתיימה השיחה בקרירות, וכאילו סוף ל"ידידות" בינינו. והיתה לי הרגשה ברורה שאני ראוי בעיניהם ל"ידידותם" רק אם אפשר להם להשתמש בי לצרכיהם הפוליטיים. ומי שלא איתם – הריהו פאשיסט. אפילו הוא מעוניין להידבר עימם ולהכירם.

גם אנטון שמאס בדיעה זו, ואמר אותה בצער רב, ובלעג. "גם אתה עכשיו פאשיסט אצלם!"

[לימים, 12.8.09, מסר לי יצחק אורפז תעתיק של מכתבו, שאותו העתיק בספרייה העירונית בתל אביב מהגיליון של העיתון:

"מעריב" 16.12.74

מדור "קוראים כותבים"

איך מנסחים עצומה

המשוררת הערבייה-הישראלית סיהאם דאוד פנתה אלי, שאצרף חתימתי לעצומה נגד ריתוקו של המשורר נאיף סלים. הפנייה נעשתה ביום ה' (12/12) בבוקר, למחרת ההתקפה הרצחנית בקולנוע "חן". שאלתי, אם תהיה מוכנה להוסיף לעצומה סעיף, המוקיע את ההתקפה הזאת. השיבה, שזה דבר אחר, לא-מתקשר.

שאלתי אותה, אם תסכים לחתום על עצומה מקבילה, המוקיעה את ההתקפה בקולנוע "חן". הסכימה גברת דאוד, בתנאי שאותה עצומה תוקיע גם את מדיניות הכיבוש הישראלית ותדרוש החזרת השטחים הכבושים וכו'. הצעתי לה להוקיע את הרצח מטעמים הומניטאריים, מבלי לקשור אותו לפוליטיקה. אמרה: איך אפשר להפריד?

אז אמרתי לה, אם אי-אפשר להפריד, אז הבה לא נפריד גם בעצומה נגד ריתוקו של נאיף סאלים, ונצרף פיסקה, האומרת במלים ברורות, ששום פוליטיקה אינה מצדיקה רצח בכוונה תחילה של אזרחים חפים מפשע, כגון הרצח בקולנוע "חן". אמרה גברת סיהאם דאוד: אבל זה דבר אחר.

וכך נסגר המעגל.

מעגל טראגי. איני רוצה לפרש. הסיפור אומר יותר מכל פירוש אפשרי.

הרשיתי לעצמי לצאת עם סיפור קטן זה לציבור, משום שקצה נפשי מן העמידה כנאשמים, המאפיינת חלק מאיתנו במפגשינו עם אנשי-רוח ערביים. ה"יזהריזם" הוא נכון לזמנו. עכשיו אנחנו נתונים באיום ממשי מאוד לקיומנו ולחירותנו. ושואל אני: האם זה מוגזם לצפות מאותם אנשי-רוח ערביים, שעמדנו לימינם בימיהם הקשים, שיתייצבו עתה לימיננו בימים הקשים, גם אם זה עשוי לפגוע זמנית הפופולאריות שלהם ברחוב הערבי?

כותב שורות אלה ספג התקפות ועלבונות על כי העז מיד אחרי מלחמת ששת הימים להוקיע את השיכרון והעיוורון שהוכו בהם הרחוב והשלטון דאז. בתוקף זה, ומאותם מניעים, האם מותר לי להפנות שורות אלה גם כקריאה אל עמיתי איש הרוח הערבי-ישראלי?

תל-אביב, יצחק אורפז (סופר)]

8.6.75. ביום שלישי, ה-6.5, נסעתי לפנות-ערב ברכבת לחיפה. בקרון המזנון כתבתי טיוטה חלקית של שיר שלא נסתיים. הרציתי יחד עם אדיר כהן ועודד פלד על היחס בין ספרות וחברה, באולם "ביתנו".

למחרת נסעתי שוב ברכבת, לפנות ערב, בקרון המזנון, עם אורפז, לחיפה. הקמצן הזה לא הזמין אפילו כוס קפה אחת כל הדרך, ואמר כל פעם למלצר – "עוד לא." – כך שמנע ממני אפילו את האפשרות להזמינו. בדרך סיפר לי על נישואי בנו, זאב, ועל נישואיו העתידים, ב-29.5, לרותי. הגענו לאוניברסיטת חיפה, לפגישה חודשית עם החברה לחינוך, רובה אנשי סגל האוניברסיטה. אלינו הצטרף גם איתמר יעוז קסט, ואדיר כהן היה המנחה. אורפז דיבר ראשון על הסיפור הצלייני והגיבור הצליין, דיבר כמיסטיקן, ודבריו הובנו אולי רק למעטים. איתמר דיבר על השקפתו הניאו-יהודית, ואני מנקודת מבטי, קצת אוטוביוגראפית וקצת כתשובה לשניהם, ברוח מאמריי בעת האחרונה והשקפתי על הספרות העברית. לאחר ימים שמעתי כי הרצאתי היתה המוצלחת ביותר באוזני הקהל. חזרנו מאוחר בלילה במונית, לאחר ביקור בביתו של אדיר, ושוחחנו כל הזמן.

[אהוד: באותה הזדמנות שאל אותי אורפז מה אומרת יהודית על נישואיו לרותי. ובכן, יהודית אמרה שאינה יודעת "מי עשה עסק יותר גרוע, אורפז או רותי," אך לא יכולתי לומר לו זאת ולכן אמרתי: "יהודית אמרה שהיא לא יודעת מי עשה עסק יותר טוב, אתה או רותי!"]

10.5.75. ביום חמישי, ה-29.5, התחתן ידידי אורפז עם רותי חברתו. אנחנו לא היינו בחתונה, שהיתה במניין מועט. שלחתי להם זר פרחים בשמנו עם הקדשה:

"ליצחק ורות, / עם חתימת החוזה / אין אנו יודעים מי משניכם / עשה עסק יותר טוב – / על כן נבקשכם לשמור / על השותפות / בנאמנות, באחריות / ובעירבון בלתי מוגבל / שלכם אודי ויהודית."

משעה שהתחתן לא ראיתי אותו. הזמנו אותם לליל שישי, ה-30.5, עם יעקב בסר ויאירה, וחיים פלג ואשתו [יעל], ונעמי בן גור – אך הם נסעו לסוף שבוע לירושלים ומאז נעלמו עקבותיו.

[לימים סיפר לי כי נסעו ללילה אחד למנזר האחיות ציון בעיר העתיקה בירושלים! זה היה חלומה של רותי!]

12.8.75. ביום שישי, ה-1.8, היו אצלנו בערב אורפז ורותי, ונעמי בן גור. רותי נראית בהריון אך מכחישה זאת. אורפז השתנה. נעשה קצת רגוע, אך לא שקט בתוכו. ככולא התפרצויות, וקמצן כשהיה. ספרו עומד להופיע בקרוב.

9.9.75. היינו מוזמנים אצל יצחק ורותי אורפז לדירתם החדשה בכיכר מלכי ישראל ובילינו שם עד שעה מאוחרת בלילה. קראתי בינתיים את ספרו החדש "בית לאדם אחד" – וקשה היה לי לנתק עצמי מדמותו ומכל שאני יודע על חייו ועל האנשים הסובבים אותו.

16.11.75. ביום ראשון, ה-9.11, השתתפתי עם אורפז ואנטון שמאס, בין היתר, בישיבת הוועדה להכנת מפגש נוסף של סופרים ומשוררים יהודים וערבים בבית הגפן. סיכמנו כי הנושא יהיה – שאלת הזהות בספרות העברית ובספרות הערבית בישראל. אורפז היה קורקטי ומסוייג – מאז הקרע, מאחר ולא הסכמתי לכתוב על הרומאן האחרון שלו כשאני נתון תחת לחץ שלו לכתוב, ורק טובות.

8.12.75. היום לפנות ערב קפצו לביקור יצחק אורפז ואשתו רותי. יצחק נעשה רך יותר ונירגש מהלידה הקרובה של רותי. דומה כי נרגע כבר ביחס אליי בקשר לספרו החדש.

18.12.75. ביום חמישי, ה-11.12, הלכתי לערב ספרותי בבית הסופר על ספרו האחרון של אורפז. הלל ברזל דיבר, לא חידש, ומה שחידש לא היה נכון. אורפז דיבר באופטימיות שלאחר ייאוש וזיהה את גורלו של גיבורו האוטוביוגראפי עם גורלו של העם היהודי בכלל.

31.12.75. ב-28.12, נסעתי לכנס השני של סופרים יהודים וערבים בבית הגפן בחיפה, שהוקדש לשאלת הזהות העצמית. אורפז נתן הרצאת פתיחה משעממת ורחוקה מן העניין והאשמתי את עצמי שהנחתי לו את ההרצאה, בישיבה המכינה, במקום להכין בעצמי דברים של טעם. מחמוד עבאסי נתן סקירה מעניינת אם כי לא תמיד משכנעת על הסיפור הערבי הקצר בישראל. חנוך ברטוב דיבר ברשלנות ובתוך מה שנראה כרפרוף אמר גם כמה דברים נכונים. אנטון שמאס, היה לו הרבה מה לומר, דווקא קיצר. ועוד אחד יחיד שאמר קצת דברים נבונים היה חנא אבו חנא. לחוברת שהוצאה לכנס נתתי את השיר "בפתח תקווה אחרת".

כשדיברתי, אחרי-הצהריים, החל אבות ישורון להפריע לי, ואף שהתחלתי הרצאה קצרה, מעניינת, לא בא לי להמשיך בה. האווירה בכנס היתה מתונה וטובה. אך הרמה לא גבוהה ביותר. חסר היה ברק כלשהו, ועומק. גם ארוחת הצהריים היתה גרועה במיוחד. והצד הערבי היה קצת אנמי. בכל זאת יש טעם להמשיך במפגשים הללו ולהרחיב את מסגרתם. ריאיינו אותי ליומן החדשות ברדיו, וראו אותי בטלוויזיה, בין יתר היושבים בפתיחה. לא שמעתי ולא ראיתי כי באתי הביתה עייף והלכתי לישון. אך בכל הארץ "נתפרסמתי" שוב.

אהוד בן עזר

המשך יבוא