סיפור חיים
פרק י"ד
שרגא בונה שכונה
הגם שהיה פועל ניקיון בעירייה, לא זנח שרגא את רעיון הקואופראציה, ובייחוד הצרכנית. הסיבות לכך מובנות: ניסיונו בן שבע השנים במוסדות קואופראטיביים במקומות שונים ברוסיה הסובייטית. המצב הכלכלי הרעוע של פועלי תל-אביב. תחושתו שביכולתו להוכיח כי ראוי הוא לתרום מניסיונו, ובהתנדבות, וזאת לאחר שלא קיבלוהו לעבודה כקואופראטור, כפי שביקש בבואו ארצה.
בשנת 1928 נבחר שרגא למועצת פועלי תל-אביב. יחד עם חברים נוספים במועצה החלו לחשוב כיצד לעזור לפועלים שתנאי חייהם היו קשים למדי באותה תקופה של חוסר עבודה ומאורעות, ואשר התלבטו בבעיות אשראי בחנויות המכולת. התגבשה אז דיעה שיש להקים צרכנייה לדוגמה בצפון תל-אביב, היכן שהוקמו אז שכונות פועלים.
סניף "המשביר" ברחוב בן-יהודה פינת מנדלי עמד אז לפני סגירה, והוא נרכש עבור הקמת הצרכנייה. עתה היה צורך לרכוש חברים לקואופראטיב הצרכני החדש. הוגי הרעיון לא התעצלו ללכת ברגל מבית לבית ולהסביר לכל פועל ועקרת-בית את עקרון הצרכנות השיתופית. בעיקר ברחוב בן-יהודה, שבסופו היתה שכונת פועלים.
באת השבתות באו שרגא ואברהם דיקנשטיין (לימים נשיא "אמפל"), למשפחה אחת, והציגו את רעיונם: הצרכנייה תיטיב את מצב החברים על-ידי הוזלת המצרכים והכנסת משקל נכון למכירות. היא גם תהיה שלב בהקמת חברה חדשה המושתתת על יסודות קואופראטיביים.
אבי-המשפחה, שהיה פקיד, השיב: "את הרעיון אני מבין, שכן גם אני חבר ההסתדרות. אבל תבינו, החנווני שגר לידנו שומר לנו על הילד, כשאנחנו הולכים לרחוץ בים."
שרגא לא איבד את שנינותו: "חבר יקר, אם נחוץ לשמור על הילד, אנחנו מוכנים לעשות גם זאת."
וה"ילד" נעשה לימים דמות בולטת בבוהמה התל-אביבית.
 
*
פעולת השיכנוע חייבה גישה מעשית, התמדה ומסירות. להציע כוס לֶבֶּן לילד כדי שאימו תשתכנע שכדאי להיות חברה באגודה הצרכנית, כי המחיר בה יהא זול יותר, והתוצרת טרייה. לא לבוז ל"יום קטנות". גישה זו היתה אופיינית לשרגא, כפי שניתן להיווכח מסיפור השייך לתקופה מאוחרת יותר, כאשר לצורך פעילותו במפא"י כבר הועמד לרשותו נהג מסור, פְרֵדִי נפתלי. פרדי הגיע ארצה מעיראק ב-1950, התגייס, לאחר שנה נפצע בפעולה בצפון, ומיום שהחל לעבוד היה לבן-בית במשפחת נצר.
פרדי מתאר כיצד הגיע פעם במכונית עם שרגא לאשדוד, חצי שעה לפני חצות, ביום בחירות לכנסת. שרגא, שנוכחותו היתה מפיחה בפעילים רוח חיים עד הערב האחרון, עד סגירת הקלפי, שאל:
"יש מי שעוד לא הצביע, מהחברים? מהאוהדים?"
אמרו לו שרשומה משפחה אחת, שראשה נחשב כאוהד. בתשע-וחצי בערב שלחו רכב להביא אותו לקלפי, ולא נמצא בביתו.
"יש לכם רכב להביא אותו עכשיו?" שאל שרגא.
התברר שאין. מיד שלח את פרדי, במכוניתו, להביא את האיש. שרגא לא התייאש לחפש עוד קול אחד ואמר, בהומור אופייני, שזה הקול המכריע.
ברבע לחצות הביאו את ראש-המשפחה לקלפי, בחמש דקות לחצות – הצביע, ולדברי פרדי, מבלי שקיבל שום תמורה על כך. אפילו קול בודד זה היה חשוב לשרגא, הגם שלא היה לו ביטחון במאה אחוז שהלה יצביע עבור מפא"י.
 
*
לבסוף הצליחו שרגא ואברהם לרשום שישים ואחד חברים לצרכנייה. כל אחד מהנרשמים שילם לירה מאנדאטורית שלמה, סכום נכבד בשנת 1929, וזה שימש בסיס להקמת הצרכנייה. בדירתו של זאב שפר, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב (חבר קיבוץ איילת-השחר ולימים מראשי ארגון "ההגנה" בארץ), הוכרז על הקמת הצרכנייה, שהיתה ראשונה בארץ לשרת שכירים עירוניים. קדמה לה רק הצרכנייה בשכונת בורוכוב (לימים גבעתיים) שנפתחה עוד ב-1928, אך לא היתה אגודה של עובדים שכירים חופשיים, אלא קואופראציה צרכנית ששולבה בקואופראציה של שיכון. השקפתו של שרגא היתה שיש להתארגן באופן וולונטארי סביב הקואופראציה הצרכנית.
שרגא נבחר ליושב ראש הנהלת הצרכנייה. לאחר לילה של עבודה כפועל ניקיון, ושעות רבות של ישיבות במזכירות מועצת הפועלים, היה מקדיש שעתיים מדי ערב לבדיקת הקופה והחשבונות של הצרכנייה. שנה לאחר מכן נפתחה הצרכנייה השנייה בתל-אביב, בשכונת הפועלים א', ברחוב בן-יהודה פינת שדרות קק"ל. זו היתה ראשית צמיחתה של רשת הצרכניות השיתופיות הידועה כיום בשם: רשת קו-אופ.
בשנת 1930 השתתף שרגא במשלחת נציגי הצרכנות השיתופית, לוועידה הארצית של "המשביר", שנערכה בעפולה. בוועידה הוחלט, לאחר הרצאתו של יעקב אפטר (אז, מנהל "המשביר"), לערוך ריאורגאניזאציה ולהקים את "המשביר המרכזי". בתוך כמה שנים הוקמה "ברית הקואופראציה הצרכנית" בהנהלת ישראל שפאן, כששרגא דואג לצד הציבורי. שני המוסדות ההסתדרותיים חילקו ביניהם את הפעילות המשקית: "המשביר" בסיטונות, ו"ברית הקואופראציה" בקמעונות.
בשנת 1932 נבחר שרגא למזכירות מועצת פועלי תל-אביב, ובאותה שנה גם כחבר הנהלות "המשביר המרכזי" ו"ברית הפיקוח של הקואופראציה הצרכנית". מאז היה קשור כל ימיו, ולא בשכר, לפעילות בהנהלת הקואופראציה הצרכנית, נושא שבו מצא ביטוי פרודוקטיבי ועבודת יצירה שאינה חמקמקה וסיזיפית, כחברותו בוועדות מינויים ו"חלוקת כוח אדם" במפלגה.
דברי שרגא, במלאת 40 שנה לקואופראציה: "יורשה לי לומר שאני מאושר, שהיתה לי הזכות להגשים את אחד הרעיונות הנשגבים – הקואופראציה הצרכנית. ובכל זאת, יש משהו שאינני מרוצה בו. אותה אינטימיות ואותה חברות ואותה יסודיות שאיפיינה את פעולתנו בעבודה, כל אלה התרחקו מאיתנו. הקואופראציה, אחרי הכול, מושתתת על החברים, על האנשים, על הכרעה, על אסיפה ועל דימוקראטיה. זה, לצערנו, אינו קיים היום. חשוב לדון במוסדות המרכזיים, איך להחזיר את הרעיון המקורי ליושנו. הבעלות ההסתדרותית על החנויות אינה העיקר. צריך גם קצת נשמה."
"המשביר המרכזי", ששרגא כיהן כל השנים בהנהלתו, היה מכשיר רב-עוצמה להסדרת ענייניה הכלכליים של ההתיישבות העובדת לכל גווניה. רשת הצרכניות השיתופיות נעזרה בו. בימי חוסר-העבודה, בשנות השלושים, הקימה הקואופראציה הצרכנית מוסד מיוחד לאספקה במחירים מוזלים. בימי מלחמת תש"ח מילא "המשביר המרכזי" תפקיד חשוב באספקה ליישובי הספר, לצבא ולמקומות שהיו נתונים במצור.
עם הקמת המדינה הופנו המאמצים של "המשביר המרכזי", יחד עם הקואופראציה הצרכנית, להושטת עזרה לריכוזי העולים וליישוביהם החדשים, והוקם מוסד משותף בשם "המשביר לעולה". כאשר התפתחה הצרכנות הישראלית והשוק התרחב, הורגש צורך לחפש דרכים חדשות לאספקה גם בתחום ההלבשה וההנעלה. ואז הוקמה רשת "המשביר לצרכן". במקביל הקים וגם רכש "המשביר המרכזי" מפעלים תעשייתיים גדולים ופיתח את התעשייה הקואופראטיבית. לכל אלה היה שרגא שותף בפועל, אך העיתונות ודעת-הקהל, שעסקו בעיקר בתפקידיו המפלגתיים ובתרומתו לקלחת הפוליטית, כמעט שלא הבחינו בתחום המרכזי הזה של עשייתו, שהיה בבחינת נעלם מן הציבור.
פעילותו זו של שרגא, בתחום שחלש על משאבים ומקומות עבודה לא-מעטים, נעשתה כולה מתוך אותה הכרה מעמדית-מפלגתית קשוחה-ביסודה שממנה לא סטה כל שנותיו בארץ. נאמנותו למעמד-העובדים ולמפלגה היתה תבנית של נאמנות קנאית. חיזוק הקואופראציה הוא חיזוק הפועל, המפלגה, המנהיגות, העם, ולימים המדינה. דרכו העקבית, מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת, הביאה  אותו לעמדות-מפתח ולצבירת כוח שבעזרתם. כך האמינו הוא וחבריו, יעלה בידם להגשים את המפעל הציוני-סוציאליסטי.
 
*
למן השנים הראשונות בתל-אביב עקב שרגא אחר פעילותו של בן-גוריון, ששימש כמזכיר הכללי של ההסתדרות, ונרקמו ביניהם קשרים במישור האישי והמפלגתי. בשנת 1927 נסעו ברל כצנלסון ובן-גוריון עם משפחתו, לכנס "הבחרות הסוציאליסטית" בבן-שמן, מכוניתם התהפכה בדרך. ברל נפצע קשה, בן-גוריון ובתו רננה באופן בינוני, והם אושפזו בבית-החולים "הדסה" בתל-אביב. קבוצת חברים, ושרגא בתוכם, היתה אז במגע הדוק עם הפצועים ובני-משפחותיהם, ושרגא היה יכול להרגיש את האהדה וההערצה של כל אלה שבאו לבקר את בן-גוריון.
משנת 1928 ואילך קיים בן-גוריון מיפגשים עם ועדי פועלים וסייר במקומות עבודה בערים ובמושבות, מתוקף תפקידו כמזכיר הכללי של ההסתדרות. יחד עם זלמן ארן השתתף שרגא בחלק מהמיפגשים, שנערכו עם תושבי השכונות והפרברים של תל-אביב.
באחד הביקורים הללו באו השלושה, ביוזמת שרגא, לבקר אצל פועל-ניקיון של עיריית תל-אביב, ששכב על ערש-דווי. שרגא, שהיה ראש ועד פועלי העירייה, ידע על מצבו של הפועל ועל הערצתו לבן-גוריון. ביקורו של בן-גוריון היה מאורע גדול בעיני הנוטה למות ובני משפחתו.
זו דוגמא לדרך העשייה של שרגא, שראה בעניין האנושי, הפרטי, חלק בלתי-נפרד מפעילות מפלגתית נכונה. בזיכרונותיו מספר שרגא כי בן-גוריון נהג להזמין באותה תקופה, מדי יום שישי, אותו ואת ארן, כדי לעמד מקרוב על הנעשה בקרב הפועלים בעיר.
בתפקיד לא-רשמי ו"דו-כיווני" זה שימש שרגא אצל בן-גוריון כל שנות עבודתם המשותפת.  ידו על הדופק אצל "עמך", פועלי העירייה שאותם הכיר מקרוב, במגע יומיומי; תושבי השכונות, שעל בעיותיהם עמד מתוך שכנות, כשגר בשכונת שפירא, וכן מסיוריו הליליים, ובשעות-הבוקר המוקדמות, כממונה על עבודת הניקיון – כך היה שרגא לבן-גוריון מעין סיסמוגרף למתרחש בקרב "העם": למעמד המפלגה וההסתדרות בשכבות אוכלוסייה שהיו מרוחקות מסביבתו הטבעית של בן-גוריון, לסיכויים בבחירות, וכדומה.
פגישות אלה, שחיזקו את מעמדו של שרגא (גם אם לא לכך התכוון), איפשרו לו להיות במגע קרוב עם המנהיג הנערץ עליו, לדעת מה כיוון פעולתו, להתווכח עימו במידת הצורך, לקבל תמיד את דעתו כפוסק אחרון, אך גם זאת בהומור אופייני, ולעיתים אף בהיתממות – לנסות לא פעם לתמרן את בן-גוריון לעמדות מפלגתיות, ובעיקר פרסונאליות, שנראו בעיני שרגא שהן לטובת בן-גוריון והמפלגה כאחד, אף שלצערו הללו לא תמיד מבינים זאת.
 
*
מנהג היה אז בתל-אביב, ובארץ כולה – "מוּחַארַם", להחליף דירה שכורה מדי שנה. כך נדדה גם משפחת נצר, ובין השנים 1925 ל-1933 החליפו יותר משש דירות. לאחר החדר בפינת בן-יהודה-מאפו עברו לגור בצריף בשכונת העובד, בדרום העיר, ליד שכונת שפירא. לשכונה זו, מספר שרגא, זרמו עולים רבים אשר חיפשו מקום מגורים זול, בני עדות שונות, עולי יוון, צפון-אפריקה, פרס, בוכרה, יוצאי תימן, מזרח-אירופה וכן ילידי הארץ. לא הרחק מהשכונה קמו שכונות נוספות כנווה-שאנן, שכונת צ'לנוב, הקווקאזים, פלורנטין ומכבי.
לימים, לאחר שנבחר צ'יץ לראש העיר תל-אביב, הופיע אצל שרגא.
"אמרו לי שאם אני רוצה להכיר היטב את תל-אביב, יש רק איש אחד שיכול להדריך אותי וזה אתה, שרגא. אז הנה אני כאן, אנא, למדני."
"מהיכן להתחיל?"
"אתה תחליט."
ושרגא: "בפינת רחוב [---] היכן שהביוב מקולקל, גרה משפחת [---], האב שיכור. לאם הצלחנו לסדר עבודה, ואת הבן הכנסנו לפנימייה. יש עדיין בעיות עם הבת הקטנה, צריך לדאוג לה. שני בתים משם, הלאה, לכיוון מערב, גרה משפחה המנהיגה למעשה את השכונה. כדאי שתבקר אותם בהקדם. קצת הלאה [---]."
וכך, במשך ערב שלם, שנמשך עמוק לתוך הלילה, ישבו שרגא וצ'יץ ו"סיירו" בכרם התימנים, בשכונת התקווה, בסלמה, בית אחר בית, שכונה אחר שכונה, כששרגא מספר על חינוך שיש לשפר, ביוב שיש לתקן, על קבוצת "שמשון" שיש לעודדה, על מסעדות הכרם ובעיותיהן, על תל-אביב של פעם ושל היום, על זו שאהב.
את הסיפור מביאה רינה, שפגשה את השניים שקועים בשיחה כאשר ירדה יום אחד, לפנות-ערב, מדירתה לקומת ההורים, לראות את שלומם. רינה ובעלה אורי שפירא בנו ביתם מעל קומת הנצרים, וחיו שם בעשרים וחמש השנים האחרונות "ביחד ולבד" עם ההורים, כפי שהיה אומר שרגא.
 
*
היכרותו של שרגא עם תושבי השכונות נבעה לא רק מעבודתו כפועל-ניקיון וכמפקח, אלא גם מיחסי שכנות קרובים עימם. לימים ריכז סביבו חברים מקומיים בשכונות, מפעילי ההסתדרות והמפלגה, משכונת התקווה וסביבותיה, כרם התימנים, פרברי יפו, שיח' מוניס, מחלול ועוד. כאשר הוקם, ב-1951, סניף מפלגת פועלי ארץ-ישראל בשכונת התקווה, נבחר שרגא, שכבר גר מזה שנים בצפון העיר – כחבר מועצת הסניף. בעיני שרגא היה הדבר טבעי וחשוב לא רק מבחינה מפלגתית אלא כחלק מתפיסה חברתית שבה ראה עצמו כחולייה מקשרת בין השכונות להנהגה, להעברת רחשי-לב, הערכות אלקטוריאליות וחברתיות, וטיפול בבעיות אישיות של תושביהן. שרגא היה גאה להיות נציגם הנבחר של אנשי השכונה, שאותה טיפח ואהב.
לאחר המגורים בצריף בשכונת העובד, התגוררה משפחת נוסוביצקי בחדר בשכונת צ'לנוב, ובשני חדרים, עם שכנים, שמונה נפשות יחדיו, ברחוב חברון פינת אידלסון. אותה תקופה נוסדו בעיר שכונות-פועלים. שרגא הלך למנהל בנק הפועלים א. זברסקי, שהיה מפעילי הצ"ס ברוסיה, ושרגא הכירו מתקופת הקואופרציה היהודית בחארקוב. עתה ביקש להירשם גם הוא לקבלת הלוואה לשיכון. ענה זברסקי:
"פיביש, לטובתך – אינני יכול לרשום אותך. ממשכורת של שמונה-עשרה לא"י לחודש, לא תוכל להחזיר לנו את המשכנתא!"
אמר שרגא: "זברסקי, אל תעשה לי טובות. אני בעצמי אבנה שכונה."
שרגא פנה לראש העיר, ישראל רוקח, בטענה שדאג למגורים של אנשי הימין, ועכשיו הגיע גם תורם של הפועלים. כך השיג שרגא הלוואה של שבעים לא"י, וכשם שפעל בארגון חברי הצרכנייה, לקח עתה חלק בארגון קבוצת פועלים, ויחד רכשו בכסף זה כרם בצפון העיר, ליד הכפר הערבי סוּמֵייל. את השטח שקיבלו חילקו למגרשים, והעלו אותם ביניהם בגורל לבניין. לטכס הנחת אבן-הפינה לשכונה – הזמין שרגא את זברסקי.
השכונה החדשה, שכונת הפועלים ה', נקראה על-שם הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ). מאז שנת 1933 גרה בה משפחת נצר, שסוף-סוף הפסיקה את נדודיה. עשרים השנים הראשונות כלל הבית (כיום ברחוב לוי-יצחק), רק שני חדרים קטנים, שימש גם מעין סניף לארגון קבוצות "הנוער העובד", ובין החניכים הצעירים נמצאו, לבד מהבן משה, נערים שחלקם שכנים, כיצחק רבין, שמעון פרס ומשה כרמל. בחצר הבית היה סליק נשק של "ההגנה".
תושבי סומייל ירו לא-פעם, בתקופת המאורעות, לעבר השכונה, ובימי שלום נהגו להגיע אליה, רכובים על חמוריהם, למכור עגבניות, ולדון עם ילדי השכונה על בעיות העומדות ברומו-של-עולם, כגון הקמת מדינה דו-לאומית.
בית משפחת נצר (אז עדיין נוסוביצקי) הפך לימים למרכז פוליטי-חברתי, והשכונה נעשתה לשם-דבר. בין בתיה לא חצו גדרות, בחצרותיה ניטעו עצי הארץ, שריחם, בעת פריחת ההדרים או הבשלת הגויאבות, נישא למרחוק. אלו, יחד עם קרקור התרנגולות שגדלו בחצרות, גירו את דימיונם של חניכים תנועות הנוער, שסניפיהם היו באיזור, והם היו פוקדים את החצרות מעת לעת ומורידים לעצמם "מעשר". בחצר משפחת נצר ניתן היה למצוא אפילו איילה, שטופחה על-ידי משה, בעידוד ההורים ולשמחת כל ילדי השכנים. בשכונה ניתנו הרצאות בתרבות ובפוליטיקה, התקיימו טיולים משותפים ומסיבות, כיאה לשכונת פועלים.
 
*
בתקופת בניינה של השכונה פגש שרגא פועל מובטל, שהיה גם קטן-קומה, ושיכנע אותו לקנות מגרש, כי היה מעוניין להרחיב את השכונה ולאכלסה. הפועל היסס. אין לו במה לשלם. שרגא הבטיח שימצא עבורו עבודה.
הביאו צריף והעמידוהו על המגרש. והנה שמע שרגא שבבנק הלוואה-וחיסכון, בפינת ארלוזורוב, מחפשים נער שליח. המשכורת היתה באותן שנים הסתדרותית, לפי גודל המשפחה. המליץ שרגא על הפועל לעבודת השליחות, ראהו מנהל הבנק, חשבו לנער, והסכים. אך בהגיע יום התשלום הראשון, בא אל שרגא , נזעם כולו:
"לא סיפרת לי כלל שלנער השליח שלך יש אישה ושלושה ילדים! מה לעשות עכשיו?"
"תשלם לו את המשכורת המגיעה לו." ענה שרגא.
וכך היה. השליח המשיך לעבוד, והמשפחה נשארה לגור בשכונה החדשה.
 
*
ברבות השנים שינתה השכונה את פניה. חלק מהוותיקים הרסו את בתיהם הקטנים ובנו בתי-קומות תחתם. שרגא ודבורה סירבו להרוס את ביתם והסתפקו בתוספת חדר, ומאוחר יותר – קומה למגורי הבת. דירתם שלהם נשארה עד היום כפי שהיתה, עם מרצפות מצויירות בחום ולבן, ותריסי-עץ הנפתחים לצדדים.
המקום נעשה – לא עוד כרם-לשעבר, רחוק בחולות, בצפון העיר, הגובל בכפר סומייל, אלא סביבה הנחשבת "מיוחסת". יום אחד, פועל שעבד בשעתו בניקיון עם שרגא, עלה דרגה ונעשה שליח, בא בשליחות כלשהי לבית המשפחה. למראה הבית פער פיו:
"אה, זה אתה שרגא נצר?"
"כן." השיב שרגא בנחת.
"הלא התחלנו לטאטא רחובות בלילות, אז אולי תגלה לי איך הצלחת להגיע לבית שכזה?"
שרגא: "הלכתי, הלכתי בשקט עד שהגעתי. והעיר... באה אחריי..."
אהוד בן עזר
המשך יבוא