כששמעון פרס, שר החוץ, חזר מטקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, הוא הכריז בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור!" בכך, הוא סימן מהו ההישג הגדול, שעל פיו יבחן ההסכם.
סגנו, אדריכל אוסלו, יוסי ביילין, אמר את הדברים במפורש. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב", ב-26.11.93, הוא הגדיר מה המבחן של אוסלו:
ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם."
תירוש: "כלומר?"
ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה." 
תירוש: "ואז מה?"
ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."
להלן תוצאות מבחן הדם: בעשור שקדם להסכם אוסלו נרצחו בפעולות טרור כ-170 ישראלים. בעשור שאחרי אוסלו נרצחו למעלה מ-1,400 ישראלים. זה לא קרה בגלל המחבלים הרוצחים הנתעבים ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. זה גם לא קרה בגלל החמאס שהתנגד לאוסלו. התוצאה הזאת היא תוצאה מובנית של הסכם אוסלו, כי ההסכם, מלכתחילה, היה הונאה של ערפאת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו אל לב הארץ, על מנת לשפר עמדות במאבק המזוין ובטרור, כחלק מתוכנית השלבים, שעל פיה הפלשתינאים יקבלו כל שטח שישראל תעביר להם, והם ישמשו קרש קפיצה למימוש המהלך הגדול של השמדת ישראל.
ערפאת עצמו לא הסתיר את כוונותיו. הוא אמר זאת בפירוש בנאום בערבית לבני עמו, ששודר בטלוויזיה הירדנית שעה קלה לאחר טקס החתימה בבית הלבן. הוא הבהיר שהצהרת העקרונות אינה אלא חלק מיישום אסטרטגיית השלבים. כל מי שצפה והאזין לנאום ידע היטב מהי תוכנית השטחים. בדיוק כפי שכל מי שהאזין לנאומו בפני סטודנטים מוסלמים ביוהנסבורג, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הבין למה הוא התכוון כשהשווה את הסכם אוסלו להסכם חודייבה: "איני מחשיב הסכם זה יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לבני שבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומאר התנגד להסכם והחשיב אותו להפסקת אש נתעבת. אבל מוחמד קיבל את ההסכם ואנחנו מקבלים עכשיו את הסכמי השלום." הסכם חודייבה היה הסכם רמייה טקטי, הסכם שביתת נשק שנועד להרדים את האוייב, וכעבור שנתיים, כשהוא התעצם וצבאו גדל פי חמישה, מוחמד תקף את העיר מכה, שעמה חתם על ההסכם, וכבש אותה.
קברניטינו ידעו על האמירות הללו וכעסו עליהם, אך האמינו שמה שחשוב אינו מה ערפאת אומר בערבית ל"בייס" שלו, כי חשובה יותר התחייבותו בהסכם בינלאומי לעיני נשיא ארה"ב. היתה זו הונאה עצמית מתוך דבקות עיוורת בקונספציה, שמהר מאוד פשטה את הרגל.
מה היתה מהות הסכם אוסלו? תמורת הכרה ישראלית באש"ף, נסיגה מעזה ויריחו, הבאת ערפאת וצבאו לאזורים שישראל נסוגה מהם, אש"ף התחייב לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. ישראל מילאה את חלקה עד תום. ערפאת הבריח במסוקו נשק ומחבל מבוקש כבר בהגעתו לרמאללה. ולא קיים אפילו יום אחד את ההסכם. ואף על פי כן, ישראל שבה וחתמה איתו גם על הסכם אוסלו ב', שבו העבירה לידיו שטחים רחבים ביהודה ושומרון תמורת חזרה לאותה התחייבות להפסיק את הטרור. ישראל מילאה את חלקה ללא כחל ושרק. אש"ף הפר את ההסכם מיומו הראשון.
רבין אמנם שגה כשנפל בפח שערפאת טמן לו, אבל לזכותו ייאמר, שלקראת המו"מ על הסדר הקבע הוא הציב קווים אדומים חד-משמעיים, שמהם ישראל לא תזוז בהסדר הקבע. חודש לפני הירצחו, בדיון על אוסלו ב', הוא הציג את הקווים האדומים שלו בדיון בכנסת, בנאום שהוא מורשתו המדינית:
"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסייה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.
"...ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות, שהיא פחות ממדינה, והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים –לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
יתר על כן, כבר במו"מ על אוסלו ב', הוא פעל על פי אותם עקרונות, בחלוקה לשטחי A, B ו-C. כיוון שלאחר ההסכם גל הטרור גבר, רבין הקפיא את הנסיגה, ואמר ש"אין תאריכים קדושים," כלומר הנסיגה לא תהיה במועדה, אלא כאשר הפלשתינאים ימלאו את חלקם. אך לאחר שנרצח, פרס, שהחליף אותו, נסוג במהירות מכל אותם השטחים, וקיבלנו מיד את גל הטרור הקשה ביותר עד אז. רק את הנסיגה מחברון פרס עיכב, ואותה השלים נתניהו.
כשאהוד ברק הבין שאין תוחלת להסדרי הביניים, הוא החליט לגשת מיד להסכם הקבע. הוא מחק באחת את כל הקווים האדומים של רבין והציע לערפאת הצעה שאי אפשר לסרב לה – מדינה פלשתינאית כמעט על כל השטח, כולל בקעת הירדן, כולל מזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה (זולת הרובע היהודי) ואפילו הר הבית. וכ"פיצוי" על הישארות גושי היישובים הגדולים בידינו – ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים בנגב. ערפאת דחה את ההצעה בדם ואש ותימרות עשן ובמתקפת הטרור הקשה ביותר בכל תולדות הסכסוך. במקום להודיע, לאחר דחיית ההצעה, שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, ברק חזר עד לזרא על המנטרה ש"זו התוכנית ואין בלתה." וערב הבחירות, תחת אש הטרור, הוא זחל אל ערפאת לטאבה עם הצעה עוד יותר מטורפת, וכאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין כתב לו שהצעה כזו ערב בחירות אינה חוקית, הוא צפצף עליו ואיים לפטרו (רובינשטיין אישר באוזניי את הדברים לפני שבועות אחדים).
כששרון הבין שאין לנו פרטנר לא להסדר ביניים ולא להסדר קבע, הוא ניסה נסיגה חד-צדדית. ישראל עזבה את עזה ואת הערים הפלשתינאיות ברצועה כבר באוסלו א'. שרון עקר את גוש קטיף ונסוג עד גרגר החול האחרון לקווי 4.6.67. כבר הנסיגה היתה תחת אש והשטח שנמסר לפלשתינאים משמש מאז ועד היום, לפני ואחרי השתלטות חמאס, בסיס לתוקפנות וירי רקטות לעבר ישראל.
אולמרט שב לרעיון הסדר הקבע והציע הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, הפעם לא לערפאת אלא לאבו מאזן. אבו מאזן דחה על הסף את ההצעה, בשל סירובו לוותר על תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה.
אם הסכם אוסלו היה כל כך רע – למה נתניהו, שרון ובנט לא ביטלו אותו? השאלה הזאת היא הקלף המרכזי של תומכי ההסכם. הנה, העובדה שמתנגדיו החריפים ביותר של ההסכם לא ביטלו אותו, היא ההוכחה שההסכם טוב. יש המסבירים את התנהגותם ברפיסות. נתניהו חלש, רופס ואין לו אומץ לקבל החלטה על ביטול ההסכם. איני מקבל את ההסבר. לדעתי, נתניהו, שרון ובנט צדקו בכך שלא ביטלו את ההסכם.
בפועל, ההסכם מת. אין שום סיבה שישראל תגרום לעצמה נזק מדיני בצעד מדיני קיצוני של ביטול ההסכם. אבל זו אינה הסיבה היחידה וגם לא העיקרית. הסיבה היא, שאם כבר חתמנו על ההסכם ושילמנו על כך מחיר דמים כבד כל כך, לפחות נהנה מהיתרונות שההסכם הנחיל לישראל.
ההישג הישראלי, הוא ההשתחררות שלנו מעוּלם של מיליוני הפלשתינאים ביו"ש וברצועת עזה. אמנם אין מדינה פלשתינאית עצמאית, אבל הרשות היא מדינה מינוס. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, שב"כ, משטרה, כוחות ביטחון, בתי משפט, בתי כלא, שלטון מקומי, שגרירויות במדינות רבות. אין שום סיבה שישראל תוותר על ההישג הזה. נכון, מטרת אוסלו, להביא לשלום, כשלה, כי היתה זו מטרה של הצד שלנו בלבד. אבל על הדרך, חיזקנו את מדינת ישראל מבחינה דמוגרפית, כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.
נקודת המפנה, שהפכה את אוסלו מנטל לנכס, היתה מבצע "חומת מגן" (במובן הרחב של הפעילות במבצע ובעקבותיו, במשך כשנתיים). בין הסכם אוסלו למבצע, שנערך ב-2002, צה"ל נמנע מכל פעולה בשטח הרש"פ. גם כאשר הם שלחו בכל יום מחבלים מתאבדים לפיגועי תופת המוניים, התייחסנו אליהם כאל שותף לשלום. רק לאחר חודש מרץ 2002, שבו מרחץ הדמים שבר את כל השיאים ולאחר טבח ליל הסדר במלון פארק, ישראל יצאה לפעולה מקיפה, שבה השמידה את תשתיות הטרור, והעיקר – החזירה את חופש הפעולה לשב"כ ולצה"ל בשטחי הרש"פ. מאז, מדי לילה פועלים כוחותינו לסיכול טרור. הם מגיעים למיטתו של המחבל לפני שהוא מגיע לרחובותינו לרצוח יהודים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים ונחסכים חיי אלפי ישראלים. הלוואי שניתן היה להימנע מכך, אבל לא יכולנו להשלים עם כך שדמנו זורם כמים. המצב הנוכחי, שבו הרש"פ קיימת ואיננו שולטים בפלשתינאים ואין עלינו איום דמוגרפי, אך צה"ל מבטיח את ביטחוננו, הוא מצב טוב. אני מקווה שבעתיד נוכל להגיע להסדר קבע ברוח מורשת רבין, כפי שהציגהּ בנאומו האחרון בכנסת. נכון, אין לכך היום פרטנר, אך אין פרטנר גם לרעיונות המדינה הפלשתינאית והנסיגה המוחלטת, ללא "זכות" השיבה ההמונית.
כל עוד אין אפשרות להגיע להסדר קבע, יש לנהל בתבונה את הסכסוך, בתנאים הנוכחיים, שהם הטובים ביותר האפשריים כעת.
פורסם לראשונה ב"בין חברים".
 
2. צרור הערות ‏13.9.23
* קריאת "בראשית" – אני חבר בקבוצת "בראשית", של אנשי ציבור ורוח מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, החותרים ליצירת הסכמה לאומית רחבה בנושאים השונים וכעת – בנושא המשפטי. הקבוצה הוציאה גילוי דעת בזו הלשון:
כדי למנוע משבר חוקתי שאחריתו מי ישורנה, אנו, חברות וחברים בקבוצת "בראשית", קוראים למחוקקים מכל חלקי הבית, לחתור להסכמות רחבות בכל הקשור לשינויים חוקתיים ואיזונים בין רשויות השלטון.
אנו קוראים לתמוך בעקרון ההכרעה על פי הרוב, תוך שמירת זכויות המיעוט, ובצורך לשמור על סמכויות כל אחת מרשויות השלטון, תוך שמירה קפדנית על האיזונים והכבוד ההדדי ביניהם, ובקריאה לקיומה של מערכת משפט עצמאית, המוסמכת להפעיל ביקורת שיפוטית, במקרים ראויים, בגבולות שיוסכמו ויעוגנו בחוקה, תוך איזון ראוי בין העקרונות האלה כולם.
הקיטוב המעמיק פוגע בחוסן הלאומי, בלכידות החברתית, מערער את הביטחון, הכלכלה ואת מעמדה של ישראל בעולם. צו השעה הוא אימוץ מתווה שייתן מענה מידי וראוי לשאלות החוקתיות והערכיות העומדות על הפרק בימים אלה, ויאפשר המשך של דיון מעמיק ומושכל ביסודות חיינו המשותפים במדינת ישראל.
כל אלה מחייבים את חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות בממשלה, כמו גם מובילים נוספים בחברה הישראלית, להבין את צו השעה, להימנע מאמירות מתסיסות, לפעול למען הרגעת הרוחות ולשמור מכל משמר על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות.
שנה טובה ומבורכת, שנת פיוס לאומי לכל בית ישראל.
 
* הסכמות עם פרדו – עמית סגל צייץ מספר פעמים על גילוי הדעת של קבוצת "בראשית" ובכך סייע מאוד להפצת הרעיון. אך ההתמקדות שלו לא היתה בתוכן החשוב של הקריאה להסכמה לאומית, אלא בחתימה של תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, על גילוי הדעת. התבטאותו של פרדו על "מדינת אפרטהייד" הופכת אותו, בעיני סגל, למוקצה, ואם הוא חתום על גילוי הדעת, היא פוסלת את היוזמה.
דעתי הפוכה. אני סולד מההתבטאות של פרדו, אך כאשר דווקא הוא, אחרי ההתבטאות הזאת, קורא לפשרה ולהסכמות, כאשר הוא חתום על גילוי דעת עם אנשי ימין מובהקים, עם רבנים, עם פנחס ולרשטיין, ראש מועצת יש"ע לשעבר, עם שרה אליאש מראשי גוש אמונים לשעבר ועוד, יש בכך מסר בעל עוצמה.
גם בתוך הקבוצה דבריו של פרדו עוררו סערה. לא קל לי שבקבוצה שבה אני פעיל, פעיל מי שגרם נזק כבד כל כך למדינה רק בשבוע שעבר. אך קשה לי יותר עם כמה מראשי מחאת הטייסים, שהובילו את "הפסקת ההתנדבות", שהם בין יוזמי ומובילי היוזמה. (ועם כאלה שכותבים אתםן רוצים.ות) ואף על פי כן, אני רואה בפעולה המשותפת שלנו חשיבות לאומית אדירה.
האמירה על מדינת אפרטהייד מבטאת בורות. מי שטוען כך, אין לו מושג מהו אפרטהייד. השוואת עימות לאומי בין שני עמים שנלחמים על אותה ארץ לאפליה גזעית, היא שטות. כך גם התעלמות מן העובדה שהפלשתינאים אזרחים ברשות הפלשתינאית ויש להם זכות בחירה בה (שנשללת מהם, אך לא בידי ישראל ולא באשמת ישראל, אלא כיוון ששם זו דמוקרטיה שבה המנהיג יכול לבטל במשך 16 שנים את הבחירות ואין בג"ץ שיכפה עליו לקיים אותן). כאשר אויבי ישראל ו-BDS משתמשים בקלף השקרי של האפרטהייד כדי לפגוע בישראל ולעורר פעולה נגדה, כמו זו שהייתה נגד דרום אפריקה (זו האסטרטגיה של ועידת דרבן האנטישמית), התבטאות כזו של ראש המוסד לשעבר, היא נזק בל ישוער למדינת ישראל.
ומה שמפתיע, הוא שבראיון ל"פגוש את העיתונות", פרדו אמר שהוא תומך בהתיישבות ביהודה ושומרון ורואה בה חשיבות ביטחונית. הבעייה שלו היא ההתנהלות של סמוטריץ' ובן גביר, השותפות עימם וכו'. בכך הוא צודק. אך מכאן ועד האשמת ישראל באפרטהייד, רב המרחק.
 
* פשרה סינרגטית – אהוד ברק אינו יודע להוציא מפיו או ממקלדתו את המילה "פשרה" בלי להוסיף "רקובה". הוא וקיצוני המחאה מנסים לסכל כל הסכמה, בטיעון הדמגוגי שאין פשרה בין דיקטטורה לדמוקרטיה.
המהפכה המשטרית מרוקנת את הדמוקרטיה ממרכיב משמעותי בתוכה, ולכן יש לסכל אותה. אך היא רחוקה מדיקטטורה. דיקטטורה לא תהיה והיא כלל אינה עומדת על הפרק. ומן הצד השני, המצב הנוכחי אינו דמוקרטיה מושלמת. יש בהחלט הטייה חזקה מדי לצד הרשות השופטת, אקטיביזם שיפוטי מוגזם ומישפוט קיצוני של החיים הציבוריים. יש צדק בטענות מצדדי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – לטפל בכאב ראש באמצעות עריפת הראש, בלתי קביל.
מה שנדרש, אינו פשרה שבה כל צד יהיה מתוסכל על ויתוריו, אלא בניה משותפת של רפורמה קונסטרוקטיבית, שתשפר את הדמוקרטיה הישראלית.
הסכמה רחבה חיונית בראש ובראשונה כדי לעצור את מחול השדים המטורף שאנו מצויים בו, זה החודש התשיעי, אך גם כדי ליצור דמוקרטיה טובה יותר.
ניתן להגיע להסכמות כאלו, שבהן כל צד ירגיש שניצח ויהיה זה ניצחונה הגדול של החברה הישראלית.
מה שדרוש זו מנהיגות, בשני הצדדים, שתעז ללכת נגד הבייס הקיצוני והקולני שלה, להפשיל שרוולים ולעשות את הטוב למדינת ישראל.
האלטרנטיבה הרת אסון.
 
* רצון העם – כאשר לוין וסמוטריץ', שהצליחו להכשיל ולסכל כל פשרה, מלהגים על נכונות ורצון, כביכול, לפשרה; וכאשר שקמה ברסלר, היוצאת חוצץ נגד כל הצעת פשרה ומשווה את מי שנושאים ונותנים על פשרה "צ'מברליינים", מלהגת אף היא על רצון, כביכול, בפשרה – אות הוא שגם הם מכירים בסנטימנט הציבורי: העם רוצה פשרה. העם רוצה הסכמה רחבה. העם סולד מן הקיצוניות שלהם. העם אינו רוצה לתת להם להחריב את המדינה. אז הם מכסים את להט המלחמה שלהם בכסות פשרנית.
בכתבה על ההפגנה בירושלים סיפר כתב ערוץ 12 שהוא שוחח עם המפגינים, והוא מוצא פער בינם לבין מנהיגי המחאה. הוא מצא אצלם רצון בפשרה.
וכיוון שזה רצון העם, מן הראוי ששלושת הג'נטלמנים נתניהו, לפיד וגנץ, יזיזו את התחת ויעזו סוף סוף לעשות את מה שרצוי לעם ומה שרוצה העם, והפעם אין פער בין הדברים. שיפסיקו להיבהל מהקיצונים – לוין, ברק, ברסלר, סמוטריץ', יאיר גולן, ראש הכנופיה ושות', ויביאו לפשרה המיוחלת.
 
* פסק הדין שלי – להלן פסק הדין שלי:
א. בג"ץ מוסמך להתערב בחוקי יסוד.
ב. התערבות בג"ץ בחוק יסוד היא נשק יום הדין. יש לנקוט בה רק במקרים קיצוניים ביותר של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח או המיעוט ובפגיעה קיצונית ביותר בכללי הדמוקרטיה.
ג. ביטול עילת הסבירות היא חוק רע, מושחת ומסוכן, וראוי שיחלוף מן העולם.
ד. ביטול עילת הסבירות אינה עומדת ברף הקיצוני שמחייב התערבות בג"ץ ולכן העתירות נדחות.
ה. בית המשפט מצביע על הצורך בשינוי החוק, אך הדבר ייעשה בידי הכנסת.
ו. מן הראוי שהכנסת תחוקק את חוק יסוד: חקיקה בהקדם, כדי להסדיר בחוקה את מהות החקיקה ומערך האיזונים והבלמים בין הרשויות, כולל הסדרת סוגיית חוקי היסוד.
 
* תמצית המהפכה – הזלזול של עו"ד בומבך, בא כוח הממשלה, במגילת העצמאות, הוא תמצית המהפכה המשטרית – זלזול ביסוד הערכי של מדינת ישראל וניסיון להפוך אותה למדינה אחרת.
 
* מעוגנת בחוקה – ערכי ועקרונות מגילת העצמאות כבר מעוגנים בחוקה. 80% ממגילת העצמאות הם חוק הלאום. עוד 15% הם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נותר לעגן עוד 5% – את עקרון השוויון. יש לעגן אותו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או כחוק יסוד בפני עצמו.
 
* בהמה גסה – הגוטליב מתפרעת גם בבית המשפט העליון.
 
* קלאסה – אחת התרומות המשמעותיות של אסתר חיות בקדנציה שלה כנשיאה, היא פתיחת דיונים בבית המשפט העליון לשידור בתקשורת. כך רואה הציבור שאפשר גם אחרת. שקרקס ועדת החוקה של רוטמן אינו האופציה היחידה לנהל דיון. הציבור רואה שניתן לדון בכובד ראש, ברצינות, באופן ענייני, מנומק ומנומס. אז נכון, כל ה"אדוני אומר" מגוחך בעיניי, ולמרות זאת – זו קלאסה.
 
* גם בלי עילת הסבירות – בג"ץ הקפיא את הפיטורים השרירותיים של יו"ר רשות הדואר, מישאל וקנין. מי שחשבו שבאמצעות ביטול עילת הסבירות הם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם, מתחילים ללמוד בדרך הקשה שהם טעו.
 
* מה לוין רוצה – שניים משלושת שופטי ההרכב שהקפיא את החלטתם השרירותית של קרעי ואמסלם להדיח את יו"ר רשות הדואר הם שמרנים וימנים – אלרון ושטיין.
החלטותיהם מסבירות מדוע לוין אינו רוצה שופטים שמרניים, אלא שופטים-מטעם, כאלה שהוא ימנה. רק עליהם הם הוא סומך שיספקו את הסחורה.
 
* זיכרון מצמרר – מפגינים תקפו באלימות את מכוניתו של יריב לוין והשליכו לעברה פחי זבל ציבוריים. המראה האלים הזה עורר בי זיכרון מצמרר, של אירוע דומה שבו נתלש הסמל מרכבו של רבין.
אנחנו זוכרים איך זה נגמר אז, ואסור לנו לחשות כאשר דברים דומים קורים עכשיו.
 
* ראש הממשלה שלי – כאשר בגין היה ראש האופוזיציה, והוא ממש לא היה חלבי או צמחוני, בלשון המעטה, הוא הנהיג מנהג ממלכתי יפה. כאשר ראש הממשלה היה בשליחות מדינית בחו"ל, האופוזיציה נמנעה מלתקוף אותו, לא בכנסת ולא בתקשורת.
הנוהג הזה נמשך לאורך שנים רבות. לא תמיד הקפידו עליו, אך כאשר לא הקפידו עליו זה היה אישיו ציבורי. נמתחה על כך ביקורת. הדבר נחשב כהפרת כללי המשחק.
כנראה שהיום זה לא מעשי ולא רלוונטי. אבל מכאן ועד הפגנות של ישראלים בחו"ל נגד ראש הממשלה, רב המרחק.
על חזית בניין האו"ם הוקרנה כתובת ענק: "אל תאמינו לביבי." לא כתבו זאת פלשתינאים. כתבו זאת ישראלים. למה? מה זה נותן? את מי זה משרת?
אני מתנגד בחריפות לנתניהו, סולד מאישיותו ושולל את דרכו. אך הוא ראש הממשלה שלי, שנבחר בבחירות דמוקרטיות. וכאשר הוא נואם באו"ם בשם מדינת ישראל, הוא מייצג אותי. אגב, לרוב הוא מייצג אותי בכבוד.
סלדתי מהקמפיינים המכוערים נגד ריבלין – "הוא לא הנשיא שלי" ונגד בנט – "הוא לא ראש הממשלה שלי." ולא רק כיוון שתמכתי מאוד בריבלין ובבנט, אלא כיוון שראיתי בכך קמפיין לא דמוקרטי ולא ממלכתי. וגם היום, כשנתניהו ראש הממשלה – הוא ראש הממשלה שלי.
 
* תיסע תיסע - האם חוקרי פיגוע הדריסה באיילון בדקו את האפשרות, שהדורס בסך הכל מילא אחרי הצו הקטגורי של שרת התחבורה והבטיחות בדרכים: "תיסע תיסע"?
 
* הצודק התורן – מה נלין על הכהניסטים המנוולים שהפגינו עם כרזות "כהנא צדק," "ברוך גולדשטיין צדק," "בן אוליאל צדק," ו"יגאל עמיר צדק," כאשר הצודק הנוכחי הוא שר בכיר בממשלה?
 
* הזנב מכשכש -– ראש הממשלה, שר הביטחון, צה"ל והשב"כ מתנגדים נחרצות להחלטתו הפופוליסטית של ראש הכנופייה לדלל את הביקורים אצל האסירים הביטחוניים, שנועדה לחמם את השטח, כי הוא נבנה מהסלמה ומשפיכות דמים. אבל הזנב מכשכש בהם.
 
* מי ראש הממשלה? – הכותרת ב-ynet: נתניהו החליט... בן גביר מתעקש.
מי כאן ראש הממשלה?
פטר אותו!
 
* אידיוטים שימושיים – ערב הבחירות לכנסת ה-11, 1984, ועדת הבחירות המרכזית פסלה את השתתפות "כך" – כנופייתו של "הרב" כהנא שר"י, בבחירות. הוועדה נימקה את החלטתה בכך "שהיא דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים העומדים בסתירה להצהרת העצמאות של מדינת ישראל." כהנא שר"י עתר לבג"ץ, ובג"ץ ביטל באוגוסט 1984 את החלטת ועדת הבחירות ואישר לכהנא לרוץ. הוא עבר את אחוז החסימה (שעמד אז על 1%) ונכנס לכנסת.
עם בחירתו, העלה כהנא הצעות חוק גזעניות. יו"ר השדולה למען ארץ ישראל אז, ח"כ מיקי איתן מהליכוד, ערך מחקר שהשווה את הצעות החוק שלו לחוקי נירנברג. ההבדל היחיד, כמעט, היה שאלו היו בגרמנית ואלו בעברית; אלו דיברו על יהודים ואלו על גויים. יו"ר הכנסת, שלמה הלל, סירב לאפשר לכהנא להעלות את הצעותיו. כהנא עתר לבג"ץ, ובג"ץ ביטל את החלטת יו"ר הכנסת, בטענה שתקנון הכנסת אינו מסמיך את היו"ר לפסול הצעות חוק.
הכנסת התעשתה. החוקים שקיבלה נגד הגזענות, בתמיכה גורפת של הימין והשמאל, מנעו העלאת חוקים כאלה ואת התמודדות הכהניסטים בבחירות.
עם זאת, "כך" טרם הוצאה אל מחוץ לחוק.
ערב פורים תשנ"ד (1994) יצא תלמידו המובהק של כהנא, המועמד מספר 3 ברשימתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, לממש את תורת מנהיגו. הוא נכנס למערת המכפלה מחופש לקצין צה"ל, וירה בגבם של מאות מתפללים מוסלמים, שכל חטאם הוא היותם מוסלמים. הוא רצח בדם קר 29 מבוגרים וילדים ופצע 125. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של גולדשטיין. כראוי למחבל בפיגוע, הוא לא יצא ממנו בחיים.
מאז, גולדשטיין הוא גיבורם של הכהניסטים ובראשם תלמידו המובהק בן גביר.
בעקבות הטבח, הוצאו סוף סוף המפלגות הכהניסטיות כך וכהנא חי (מפלגה שהקים בנו של כהנא, אחרי הירצחו, כיוון שפעילי כך סירבו לתת לו לרשת את אביו כמנהיג הכנופייה) אל מחוץ לחוק.
מה עשו הכהניסטים? הקימו מחדש את מפלגתם תחת השם "חזית לאומית יהודית" ואח"כ "עוצמה לישראל" ולבסוף "עוצמה יהודית". אותם אנשים, אותם מנהיגים, אותה אידיאולוגיה, שם אחר... הם עושים מאתנו צחוק ואנחנו נותנים להם לשטות בנו.
ומי התיר לבן גביר לרוץ לכנסת? בג"ץ כמובן.
שוב ושוב, האידיוטים השימושיים של בג"ץ הצילו את הכנופייה הכהניסטית מפני הדמוקרטיה המתגוננת.
ואילו בן גביר הוא הקיצוני ביותר בהתקפה על בג"ץ. כי זו דרכם של הטפילים הפשיסטים. הם מתעלקים על הדמוקרטיה, מטפסים עליה, נהנים ממשאביה, מוצצים את לשדה, משתלטים עליה והורגים אותה.
 
* שכח לגנות – נתניהו גינה, בצדק, את דברי הבלע של שקמה ברסלר שדיברה על נאצים יהודים, אבל משום מה שכח להוקיע את דברי הבלע של חבר סיעתו ניסים ואטורי שכתב שהשמאלנים הם נאו נאצים, ואיזה אחד יאיר נתניהו, שהשווה את המפגינים נגד המהפכה לפלוגות הסער הנאציות.
נתניהו צבוע.
 
* בור ועם הארץ – הח"כ המשתמט האנטי ציוני אייכלר, המוגדר משום מה כחלק מהמחנה ה..."לאומי", ממשיך להפיץ את המסרים האנטי ציוניים של החרדים. בהפצת השקרים הללו הוא מבטא בורות ועמארצות מביכה.
אייכלר האשים את הציונים שהם הפקירו את היהודים באירופה בשואה. שקר וכזב. לא היו מי שפעלו יותר מהם להצלת היהודים, ומי שהתגייסו כמותם למלחמה בנאצים.
השואה היא תוצר של הגלות. הציונות התריסה נגד הגלות ונועדה להעלות את העם היהודי לארץ ישראל. החרדים לחמו בציונות מראשיתה, ואסרו על צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל. בכך הם הפקירו אותם. החרדים בחרו בגלות. אלמלא הציונות, לא היתה תקומה לעם היהודי מהשואה. בזמן השואה הציונות הכינה את ארץ ישראל כמדינה יהודית בדרך, והמדינה הציונית קלטה את שורדי השואה ואת יהדות המזרח. החרדים עמדו מנגד, במקרה הטוב.
אילו הדרך החרדית היתה מושלת בכיפה, כבר מזמן לא היה עם יהודי. היו פה ושם כמה קהילות איימישים יהודים. אולי.
הציונים הצילו את האדמו"רים החרדים, שברחו והפקירו את צאן מרעיתם, וחלקם היו לאנטי ציונים הגרועים ביותר, כמו האדמו"ר מסאטמר שר"י. כפויי טובה שנשכו את היד שהצילה את חייהם.
והיום החרדים משתמטים מהגנה על קיומה של המדינה היהודית, בנגוד מוחלט למצוות התורה, שאת שמה הם נושאים לשווא.
 
* טעות בכתובת – חנין מג'אדלה הלינה, במאמר ל"הארץ", על הסבל וההשפלה הכרוכים בבידוק הביטחוני של הערבים ב"אל-על".
אי אפשר שלא להזדהות עם תחושתה. השאלה היא האם היא מפנה את חיציה לכתובת הנכונה. האם האשם הוא באמת ב"אל-על" ולא בבני עמה המחבלים? האם הגורם לבידוק הוא באמת גזענות ולא הטרור?
 
* כנס המועצה הציבורית למען בקעת הירדן – קיבוץ גלגל בבקעת הירדן אירח ביום שני את כנס היסוד של המועצה הציבורית למען בקעת הירדן, הפועלת לפיתוח ההתיישבות הציונית בבקעה ולהחלת הריבונות עליה. יוזמי המועצה והיו"רים שלה הם אברהם כץ-עוז "כצלה" ועוזי דיין. כצלה היה ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה. עוזי דיין היה ח"כ מטעם הליכוד. וזה סמל למהות המועצה. אנשים בעלי אידיאולוגיות שונות חוברים יחד למען המכנה המשותף ביניהם ופועלים יחד לקידום המכנה המשותף הזה, מבלי לטייח את המחלוקת ביניהם. יש התומכים בבקעת הירדן מתוך אידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה ושאיפה לריבונות גם על יהודה ושומרון ויש התומכים בבקעה מתוך אידיאולוגיה של פשרה טריטוריאלית ומתוך הבנה שרק כאשר בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר תהיה בריבונות ישראל, נוכל להרשות לעצמנו פשרה טריטוריאלית, שתבטיח רוב יהודי מוצק לדורות במדינה יהודית דמוקרטית תוך הבטחת עומק אסטרטגי שהנו הכרחי לקיומה של המדינה. אני נמנה עם תומכי הפשרה הטריטוריאלית.
הכנס נפתח בנאומים פרוגרמטיים של כצלה, עוזי ודוד אלחייני, ראש מועצת בקעת הירדן. לאחר מכן נערך דיון, שגם אני נטלתי בו חלק. בנאומי דיברתי על ההחמצה ההיסטורית של ההזדמנות, שאולי היא בלתי חוזרת, להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן לאחר תכנית טראמפ. אמרתי, שהיום אין היתכנות למהלך כזה, אך עלינו להמשיך לשאת את סוגיית הריבונות כדי להותירה בתודעה. עם זאת, את עיקר מאמצינו עלינו להקדיש לציונות המעשית – פיתוח רבתי של ההתיישבות בבקעה. בתום הדיון, התקבלו החלטות פורמליות להרצת העמותה והרמנו כוסית לשנה החדשה. לאחר מכן נערך סיור בבקעה בהובלת עוזי דיין.
 
* התיישבות עירונית וכפרית – 56 שנים אחרי שחרור בקעת הירדן, יש בה רק 8,000 תושבים יהודים. זאת תעודת עניות למדינת ישראל. יש לציין, שבאזורי בקעת הירדן שבשטח C, כלומר ללא העיר יריחו, כפר עוג'ה ועוד כפרים שבשטחי הרש"פ, יש כבר קרוב ל-4,000 פלשתינאים, רובם התנחלו שם מאז אוסלו, באופן בלתי חוקי, תוך השתלטות על אדמות מדינה, בעידוד ודחיפה של הרש"פ. ישראל לא עושה דבר נגד התופעה; לא הממשלות הקודמות ולא ממשלת "על מלא".
המציאות הקודרת הזאת אינה גזירת גורל, ואני מאמין ביכולת להגדיל באופן משמעותי את ההתיישבות בבקעה. יש לעשות זאת בהתיישבות עירונית וכפרית. ההתיישבות העירונית – הגדלה משמעותית של מעלה אפרים והקמת עיר בבקעה, תיתן את המסה הדמוגרפית המשמעותית, הנחוצה להפיכת ההתיישבות בבקעה למציאות בלתי הפיכה. ההתיישבות הכפרית נחוצה לפריסה בשטח, כיוון שיש בבקעה מאבק על כל מטר מרובע. יש לקדם התיישבות כפרית, כולל התיישבות בודדים וחוות חקלאיות, כדי לשמור על אדמות המדינה וליצור רצף התיישבותי, כחלק מהשידרה המזרחית של המדינה, מהחרמון עד אילת.
 
* ועוד על איש השנה – תגובות שקיבלתי ממיספר קוראי מאמרי "איש השנה תשפ"ג – יריב לוין", ביקרו אותי על כך שעשיתי הנחה לנתניהו, כאשר היטלתי את מלוא האשמה בתבערה שהציתה את הארץ על יריב לוין.
נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא נושא באחריות לכל מעשיה, לטוב ולרע, בוודאי למהלך כל כך קיצוני ודרמטי. יתר על כן, אין ספק שהתרבות הביביסטית הכשירה את הקרקע למהפכה. ואף על פי כן, למיטב שיפוטי, בניגוד לחמש ממשלותיו הקודמות, בהן שלט נתניהו ביד רמה, בממשלה הזאת הוא נגרר אחרי לוין, האיש החזק בממשלה, המגובה בסמוטריץ' ובראש הכנופייה. לוין לא שיתף אותו בתוכנית המהפכה. נתניהו הבין מזמן את גודל הנזק שיצרה המהפכה והוא רוצה מאוד לראות אותה מאחוריו, ואינו מצליח. הוא הסכים עם כל יוזמות הנשיא, ולוין הכשיל אותן. עם זאת, אני מאמין שאם נתניהו יתעשת, יש בכוחו לעצור את ההידרדרות.
ועוד על איש השנה – מאמר איש השנה אינו מתיימר להיות אובייקטיבי. זהו מאמר דעה, שבו באמצעות בחירת איש השנה אני מסכם את השנה על פי דעתי הסובייקטיבית. אולם בבחירת איש השנה, אני משתדל ככל האפשר להיות אובייקטיבי, כלומר לבחור באיש שאובייקטיבית הוא הדמות המשמעותית בשנה היוצאת. כלומר, איני בוחר את איש השנה שלי, אלא את מי שלהערכתי הוא איש השנה.
ומיהו איש השנה שלי? הרצוג. התנגדתי לבחירתו לנשיא (בעיקר בשל תמיכתי במרים פרץ) אך אני מרוצה מאוד מתפקודו, מעריך מאוד את פועלו להצלת החברה הישראלית באמצעות הגעה להסכמות ואת הנחישות שלו לא להרפות, גם אחרי שהוכשל ובוזה פעם ועוד פעם. הלוואי שיצליח, ויוכיח בכך עד כמה חשוב מוסד הנשיאות.
 
* ביד הלשון: מי ישורנה – גילוי הדעת של קבוצת "בראשית" בקריאה לחתירה להסכמה לאומית רחבה, נפתח במשפט הזה: "כדי למנוע משבר חוקתי שאחריתו מי ישורנה, אנו, חברות וחברים בקבוצת 'בראשית', קוראים למחוקקים מכל חלקי הבית, לחתור להסכמות רחבות בכל הקשור לשינויים חוקתיים ואיזונים בין רשויות השלטון."
צירוף המילים "מי ישורנה" לקוח מספר איוב י"ז, ט"ו: "וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי, וְתִקְוָתִי – מִי יְשׁוּרֶנָּה."
השימוש הנפוץ בצירוף המילים הוא כמו בגילוי הדעת: אחריתו מי ישורנה.
הפועל שָׁר משמעו להביט, להתבונן, להסתכל. "שורו, הביטו, וראו מה גדול היום הזה."
משמעות הביטוי אחריתו מי ישורנה, היא: מי יוכל לחזות מה יהיו התוצאות של דבר זה או אחר. השימוש לרוב הוא על דרך השלילה, כאזהרה מפני אסון שעלול לקרות ואפילו איננו יכולים לדמיין את עוצמתו.
אורי הייטנר