את השאלה שבכותרת שאל ח"נ ביאליק בשירו "הכניסיני תחת כנפך", ולי נדמה שמעגלי חיי רמזו לי תשובה לשאלה הקשה הזאת: אני חבר של רעייתי מזה 61 שנים, ואני אוהב אותה היום יותר מאשר לפני שנה, ויותר מאשר לפני 61 שנים. עיניה המאירות, חיוכה הממיס לבבות, אישיותה הקורנת – מסבים לי אושר שאין די מילים כדי לתארו, וזאת מבלי להרחיב מילים, ולו על מקצת מעלותיה האחרות, כי היריעה הקצרה הזאת לא תספיק.
סודות האהבה מעסיקות את האנושות מהיום שבני האדם החלו להיות מודעים לעצמם, ולמרבה הצער, סיפורי אהבה רבים מסתיימים במפח נפש:
שיר השירים הוא הספר היחיד בתנ"ך שמתאר אהבה עזה בין "רעיה" ל"דודה", אולי משום שהאל, הזועם תמיד על חטאי עמו, איננו מוזכר שם בכלל. אנו קוראים שיעקב אהב את רחל, אבל היא  מתה בלדתה את בנימין, ויעקב מזכיר אותה על ערש מותו. מיכל אהבה את דויד, ומה היה סופה של האהבה זאת? – היא בזה לדויד המכרכר לפני ארון ה', והוא מקנטר אותה על כך שהאל בחר בו למלוכה, ולא בבית אביה.
אזכיר שתי אהבות טרגיות במיתולוגיה היוונית: אריאדנה בת מינוס מלך כרתים מתאהבת בתזאוס בן אגאוס מלך אתונה, והיא מסייעת לו להינצל משיני המינותאור, בתנאי שישאנה לאישה. הוא נשבע לה, אבל נוטש אותה באי נקסוס.
 מדיאה מתאהבת ביאסון, החותר להשיג את גיזת הזהב. בכשפיה היא מסייעת לו לעמוד בכל הניסיונות שהטיל עליו מלך קולכיס. היא מקריבה למענו קורבנות אדירים, והוא בוגד בה, והיא נוקמת נקמה מבהילה.
לעומתן שפר מזלה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, שזכתה להתאחד עם בעלה אחרי עשרים שנות פירוד.
מרקוס אנטוניוס התאהב נואשות בקלאופטרה, אהבה המסתיימת בהתאבדות של שניהם.
אבלר, המורה והכומר, התאהב באלואיז, והיא יולדת לו בן בסתר מאביה. סוף האהבה רע ומר, כפי שניתן ללמוד ממכתביה קורעי הלב של אלואיז המסוגרת במנזר.
שייקספיר מתאר אהבה קורעת לב בין רומיאו ליוליה, ילדיהן של משפחות עוינות, אהבה שמסתיימת בהתאבדות.
ואצלנו – הטייסת זוהרה לביטוב היתה מאורסת לשמואל קופמן, וכשהוא נהרג בקרבות תש"ח, היא המשיכה לכתוב לו מכתבים. היא נהרגה בתאונת מטוס, והשאירה אחריה יומן ומכתבים שהיו מצע למחזה וליצירות כמו "לאהוב עד מוות" של דבורה עומר, ו"כזוהר הרקיע" של עופר רגב.
הבאתי כאן קמצוץ מתוך אוקיאנוס הסיפורים על אהבות – רובם טראגיים, כי זאת הצרה – האהבה שמעניקה אושר עילאי, מתמודדת עם פגעי הזמן ועם האוייב הבלתי מנוצח – המוות.
החלטתי לקנח את הרשימה הזאת על האהבה בסיפור אופטימי מהמיתולוגיה הרומית, אהבה שלמרות אינספור מכשלות מצליחה להתעלות עד לשמיים. זהו סיפורו של הסופר הרומי אפוליאוס "פסיכה וקופידון", והרי תמצית הסיפור:
פסיכה, בתו הצעירה של מלך, היא כל כך יפה, שבני האדם חדלים לעבוד את ונוס, ועובדים אותה בשל יופייה האלוהי. האורקל בדלפי מנבא חזות קשה לבת היפה – היא תובל בטקס של כלולות מוות אל צוק, משם עלול לשאתה מפלצת. ונוס עצמה בוערת מזעם על בת תמותה שהעזה ביופייה להתחרות בה, ומצווה על בנה, קופידון, הוא אמור (אהבה), לירות בה את חיציו כדי שתתאהב במאוס שבבני האדם. אבל מסתבר שקופידון עצמו נופל שדוד לנוכח יופייה, ומתאהב בה נואשות. הוא מעביר אותה על כנפי רוח מהמצוק המקולל אל ארמון רב תפארת. קופידון מזהיר אותה שאם תחתור לראותו – כל הטוב שנחת עליה ייעלם כהרף עין. אחיותיה של פסיכה מצליחות לשכנע את פסיכה שהיא חיה עם מפלצת, כפי שניבאו לה, וכי עליה לשסף את גרונה, וכך להינצל מאסון. פסיכה מחכה שקופידון יירדם, מרימה את מנורת השמן כדי לחפש את התער שאמור להרוג את המפלצת, ואז טיפת שמן רותח נופלת על גופו, והוא מתעורר. אז רואה פסיכה לראשונה את קופידון שהוא עלם יפהפה, בעל כנפיים וקשת וחיצים. קופידון הכואב והמאוכזב, מסתגר בהיכלה של אימו, וכל הקסם בו חיה פסיכה נעלם. פסיכה עצמה, הנושאת ברחמה את פרי האהבה שלהם, בוערת מאהבה אל קופידון, ומתחננת לסליחה. במקום סליחה היא מקבלת את הנקמה האכזרית של ונוס: היא  קורעת את בגדיה של פסיכה, תולשת שערותיה, וחובטת בה. אחר כך היא מטילה עליה מטלות בלתי אפשריות. הטבע מתגייס לסייע לפסיכה למלא את כל המטלות, כי הטבע כולו מצדד באוהבים. קופידון, אשר למרות האכזבה, ממשיך לאהוב את פסיכה, משתדל אצל יופיטר, אבי האלים, וזה הופך את פסיכה לבת אלמוות, כך שוונוס לא תוכל לכעוס על בנה שהתאהב בבת תמותה. לקופידון (אמור) ולפסיכה נולדת בת בשם אושר, והמשמעות – כשהנפש (פסיכה) כמהה לאהבה (אמור) היא זוכה באושר.
אהבתם של פסיכה וקופידון הונצחה באינספור ציורים ופסלים. אם נתעלם מהלבוש המיתי של העלילה בסיפור הזה, ונבין את המשתמע, נראה לי שיש בו כדי לענות, לפחות חלקית, על שאלתו של ח"נ ביאליק "מה זאת אהבה?"
ונחזור רגע אל סיפורי האישי – לא עברתי ניסיונות דומים לאלה שעברה פסיכה באהבתה הגדולה, אבל גם לי יש סיפור: ב-30.5.1962 היו בעולם 3 מיליארד נשים, ומכולן אני בחרתי את זאת שתהיה רעייתי – היה ערב ריקודים במועדון סטודנטים, ראיתי צעירה בעלת עיניים מאירות ואישיות קורנת, וייחלתי לעצמי שהיא תסכים לרקוד איתי. היא הסכימה, ומאז אותו קופידון מכונף מבקר אצלנו כל יום, והוא מקבל כיבוד ביד רחבה.
 
2. על "ידידי יצחק אורפז" לאהוד בן עזר
אהוד היקר,
הקדשתי 4 ימים שלמים לקריאת זיכרונותיך-יומניך על יצחק אורפז, ואני מודה כי התפעלתי מההתמדה שלך בחברות עם האיש, הנתינה האינסופית שלך, ושל יהודית  הטובה (מטבח נייד!). כתבת על יצירתו, עדכנת את חב"ע על כל הישג שלו, היית שושבין של פרסומיו ("נגיעות"), הקפדת להיפגש עימו באורח קבע לאורך שנים (בגן העיר, בקפה שיין ועוד), הבעת דאגה כאשר בימי זקנתו הוא לא היה ממש מאופס. באמת שאפּו! אבל אינני מבין מדוע המסירות הזאת – אתה הרי לא אהבת את יצירתו, וקבעת (בצדק!) שהיא משעממת. מצאת בה חיקוי של א"ב יהושע, עמוס עוז ועגנון.
הוא היה, אגוצנטרי בצורה מופלגת – בחן אותך אם קראת את כל ספריו, ובאשר ליצירתך, הוא היה מסויג עד לימי זקנתו, כששיבח בעיקר את "והארץ תרעד". הוא גם גינה את הקו הימני של חב"ע. אורפז היה קומוניסט פאנאט, והצדיק את רצח הגנרלים בידי סטלין, ומצד שני, טען שישראל היא מדינה נאצית. מה בדיוק משך אותו אליך שהקדשת לו תשומת לב ענקית כזאת? אתה כותב עליו מאמר אוהד ב"על המשמר", והוא לא רק שאיננו מודה לך, הוא אפילו בא אליך בטענות.
באיזה שהוא מקום אתה טוען שקורות חייו, ובעיקר יחסיו עם נשים, ראויים לתיעוד יותר מאשר יצירתו. בנושא הנשים אני לא ממש התרשמתי  מהישגיו – הוא בעיקר מתרועע עם זונות – זונה אחת מסממת אותו, ושודדת אותו, וזונה אחרת מדביקה אותו בזיבה. הוא אמנם מציל שתי נשים מפוחדות מבריונים שיכורים, אך מנצל את "טוב ליבו", ושוכב עם אחת מהן, מנצל מצוקתה של מרוקאית נשואה ואם לילד, ושוכב איתה תמורת תשלום. אחת מאהובותיו, אם אינני טועה, ד' הנימפומנית – מכה אותו במטרייה, קורעת את כתביו, וזורקת אותם על ענפי העץ שבחצר. אשתו של פנחס שדה מגרשת אותו מהבית. ש. שפרה מסרבת לחיזוריו. אורפז לא מחזיק מעמד עם אף אחת מנשותיו החוקיות (אם אינני טועה, הוא התגרש שלוש פעמים!) – איפה בדיוק ההצלחה שלו בנושא? גם כחלוץ ותושב הארץ הוא לא הצלחה גדולה – הוא מגורש משפיה, נעקץ מצרעות במטע בננות, ונבעט על ידי סוס, דורס חלבן, נעצר ומשוחרר בערבות.
נכון, קורותיו בבריגדה (בעיקר באיטליה ובהולנד) ראויים לתיעוד, כנ"ל עלילותיו במלחמת השחרור, והשירות הארוך שלו בצה"ל כקצין תותחנים. סיפור יפה הוא ההינצלות שלו משני ערבים שהכינו אבן כדי להורגו. אהבתי את הסיפור על המלמד שחיפש תירוץ לסטור לילדי החדר.
החברויות שלך, אהוד, מוזרות מאוד: אתה היית חבר של פנחס שדה עד שזה פירסם ב"התמסרות" את מכתבי האהבה של חבצלת חבשוש. באמת, אהוד, ו"החיים כמשל" איננו מרגיז, כשהוא מעריץ ומשבח את הנצרות?! בקטעים האלה שהבאת ניתן לראות עד כמה האיש הזה לא היה מאוזן: הוא מקנא בידידות שלך לאורפז, עוקב עם סכין אחרי הגבר שמלווה את גרושתו, מתקוטט עם בריון.
מעוררת התפעלות העובדה שאורפז נותח בעטיו של סרטן בכליה (ליד ניתוחים אחרים), ומאריך ימים עד גיל 94.
אתה הרי בקיא גדול לא רק בכתיבת ספרות יפה, אלא גם בעריכה (אם אינני טועה, ערכת מעל מאה ספרים), ואתה בוודאי מודע שכתב היד ששלחת לי הוא בבחינת חומר גלם עבור ביוגרפיה ליצחק אורפז, לכשתיכתב – אם תיכתב. אז ברור שיהיה צורך לדלג על חזרות רבות, ועל היגדים טריוויאליים, כגון פגישות במקום X, בו נאכל מאכל Y, וכן חזרות, לדוגמה, על העצירות של אורפז.
מכל מקום, למדתי, ועל כך תודה!
שלך –
משה גרנות
 
אהוד: צדקת בכך שהקובץ בן 171 העמודים של "ידידי יצחק אורפז" הוא חומר גלם, לדעתי מעניין מאוד, לביוגרפיה שלו, אבל אותה לא אני יכול לכתוב אלא מישהו אחר שבבוא היום יחקור ויכתוב עליו מונוגרפיה או ביוגרפיה וגם ישתמש בחומרים המקוריים שהעליתי על אודותיו ביומניי – כדי ללמוד על תולדות חייו וגם כדי לפענח את חלקם ביצירותיו.
אכן, במרוצת חיי הארוכים פגשתי, ריאיינתי וגם התיידדתי עם עשרות אנשים מרתקים, רבים מהם חלק מההיסטוריה שלנו, בעיקר בספרות, ורובם היו שונים ממני לחלוטין, חלקם היו גם קצת משוגעים או אגומניאקים, ואני תמיד הבלגתי והבלעתי את עצמי, גם אם התייחסו אליי בביקורתיות רבה, כי מה שעניין אותי היה המפגשים איתם, שרבים מהם תיעדתי ביומניי, בספריי ובמאמריי – ולא עניינה אותי הערכתם לי ולכתיבתי. לכך לא הייתי זקוק.
גם שדה וגם אורפז, כבעלי ניסיון רב בהתגרשות, עזרו לי באופן חברי מאוד, בשיחות עימם, בתקופה שהייתי במצוקה נפשית עקב גירושיי, ולשדה אני חב עצות רבות ומועילות שיעץ לי לכתב-היד של "אנשי סדום" [1968], וכן שהכיר לי את יצירותיו של קנוט המסון ואת "שדים" של דוסטוייבסקי. ספריו, שעליהם כתבתי, היו קריאים הרבה יותר מספריו של אורפז.
אני מניח שחלק ניכר מהפופולאריות שלי אצל הכותבים נבע מכך שבמשך עשרות שנים היה חלק ניכר מפרנסתי כתיבת מאמרי ביקורת במוספים הספרותיים, והיו אז הרבה יותר מוספים מאשר כיום, ורבים הכירו את מאמריי יותר מאשר את ספריי וקיוו שאכתוב ביקורות על ספריהם.