במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
9.6.72. יום שישי. בצהריים ישנתי שעה קלה. התעוררתי. הלכתי לקפה "פראק" [ברחוב דיזינגוף], אכלתי צהריים עם אורפז ואחר-כך ישבנו כשעתיים על המדרכה. זה כבר נעשה מועדון קבוע. עם עמי מעייני. וישבו עוד בחורות נאות, רק קצת מרוחקות מאיתנו. לא היכרתי אף אחת חדשה. מילא, איך אומר אורפז – "בעוד שבוע נמצא אחרות."
מתוך יומן 1976
3.2.76. בשבת לפני-הצהריים טיילנו עם אורפז ורותי והילדים בעגלות, אורפז ואני בראש והנשים מאחור. אורפז התפלסף כדרכו.
31.3.76. ...באותו יום, רביעי, ה-24.3, נסעתי לפנות-ערב לירושלים והנחיתי בבית הסופר [ברובע היהודי] ערב על אמנון שמוש ויצחק אורפז, והרציתי על שמוש. אורפז איחר והגיע באמצע, מוזר כדרכו, כניראה נעלב ולא רצה להיות נוכח כשמרצים על אחר. חזרנו יחד במונית מירושלים לתל-אביב ושוחחנו כל הדרך. בעיקר על עסקי תינוקות.
20.6.76. ביום שני, ה-14.6, ...עליתי לאורפז וקיבלתי ממנו לקריאה את סיפורו האחרון שנדפס ב"עכשיו", סיפור רע מאוד. הוא כותב ללא התחשבות. לא פלא שכתב ספרים כה רבים.
22.7.76. בשבת ה-26.6, עם אורפז ובתו הקטנה [גי]. ובן – טיול לגן חיות, אלא שלא הספקנו כמעט לדבר.
[ביומן של שנת 1977 אורפז אינו מוזכר. בשנים 1978-1986 לא ניהלתי יומן]
אהוד בן עזר
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20
בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
[קטעים על יצחק אורפז]
...מוטיב דומה נמצא בסיפור שנתפרסם כעשר שנים מאוחר יותר. "השבוי" הופיע ב-1949, וב-1959 הופיע סיפור של יצחק אורפז, "על חודו של כדור", שנכתב לאחר מלחמת סיני 1956. מסופר בו על חייל ישראלי המוביל עימו שבוי ערבי. הם מתיידדים בדרך, החייל מתנמנם, צפע קרוב להכיש אותו, השבוי הערבי מציל אותו, את שובהו, החייל הישראלי, ובסיום – מגיעים החייל והשבוי למאהל הצה"לי ושם אחד החיילים, סתם כך, הורג את השבוי הערבי. סיומו של הסיפור כך הוא:
השדרה זזה. במכונית שלפנינו היו בחורים שרים "הבאנו שלום עליכם", ואני – הייתי מביט בחלקת הקבר של ידידי איברהים.
ברומאן של יצחק אורפז, "עור בעד עור" (1962) – בורח הגיבור, מתוך באותו סוג של בריחה התאבדותית – אל הגבול של רצועת עזה, ומנסה לשים בכך קץ לנפשו. נמלט ממצוקותיו הקיומיות – אל הגבול.
יצירה מעניינת של יצחק אורפז, משנת 1968, היא הנובילה "נמלים". כ"מיכאל שלי" לעמוס עוז, אף היא נכתבה לפני יוני 1967, מתוך אותה תחושה של מוקפות ומצור, והתפרסמה לאחר מלחמת ששת הימים.
זוג ישראלי, יעקב ורחל, חיים בדירת גג בתל-אביב, ובתוך תקופת-זמן הם מותקפים על ידי נמלים. הסיפור סוריאליסטי, אך תחילתו בסגנון ריאליסטי. יש נמלים, כמו בכל דירה, אך לאט-לאט הן מקבלות מהות טרמיטית, סיוטית. הן מתחילות לכרסם את הקירות, ויעקב, הבעל, שהוא גם בנאי, מקים קיר לפנים קיר כנגדן.
יעקב ורחל מצויים בתהליך גירושין. כבר בתחילת הסיפור, היחסים ביניהם מעורערים.
יחסה של רחל לנמלים הוא איראציונאלי, בדומה למתרחש בנפשה של חנה גונן ב"מיכאל שלי", כלפי התאומים הערבים. רחל מצדדת בנמלים וגם ביעקב, היא מצוייה באמצע, נהנית מן החורבן, ורוצה בהתערערות סופית של יחסיהם.
הסיפור עשוי להתפרש כמשל לחיי אדם בכלל, לסיוט קיומי המצוי אולי בכל מקום – אך יש בו גם משמעות מאוד ברורה, המעידה על כך שבנמלים משוקעת גם התייחסות סמוייה אל הערבים, העומדת בסימן של דה-הואניזאציה. האוייב, הסיוט החיצוני, מכרסם את הקיום. בקטע הבא מצוי ריכוז של כל תכונותיו אלה.
טור נמלים צפוף עלה מתוך פירצה ותקף את הקיר מבחוץ, דבר שלא היה כמותו עד כה בביתנו. ניתן להסביר את התופעה כך – בעת שטור נמלים זה תוקף את הקיר מבחוץ, טור נמלים מקביל מכרסם את הקיר מבפנים, והרי לך צבת מופעלת מפנים הקיר, כשמלתעותיה סוגרות עליו משני צדדיו. נראה כי נתגלתה לנו בזה הרגע טאקטיקה חדשה ומסוכנת ביותר של הנמלים.
"נהדר!" לחשה רחל, מוקסמת.
"מה נהדר כאן?" קראתי בקול רועם. "הן הורסות את ביתנו!"
"כן," אמרה רחל בשקט רב.
"הן חבלניות מאוסות!" סיננתי בין שיניי.
"הן חבלניות מאוסות," חזרה אחרי רחל, ואחר-כך הוסיפה באותו שקט מופלא, וקולה מוקסם כעיניה, "נהדר!"
חוצפתן עלתה להן ביוקר. מרחתי אותן לקיר לעשרות, עשרות רמסתי ברגליי, ואת הבודדות שנסו לעברים – תפסתי ופיצחתי כמו כינים.
כשעתיים מאוחר יותר, כשנבקע הקיר באותו מקום ממש, מבפנים – מלווה קול רעש עמום, מתגלגל והולך, לא נמצאה אף נמלה אחת בפתח הקיר. ההיה זה מפגן תגמול? מכל מקום, רחל ישבה על המיטה ועיניה בפירצת הקיר. אחר-כך חלף-עבר על שפתיה הדקות מעין חיוך. ואז, ניגשה לקישוט הבית.
בסצינה זו יש משמעות שמעבר למקום ולזמן מסויימים – אבל כאשר מכנים את הנמלים חבלניות ומאוסות, ומדברים על מפגן תגמול, אמנם מצידן – ברור איזה משקע נוסף, משמעותי, מקבלות כאן הנמלים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא