סיפור חיים
פרק ט"ו
"חלוקת העבודה" בין בן-גוריון לשרגא נצר
 
בשנת 1929 המשיכו בן-גוריון, וחבריו להנהגת "אחדות-העבודה", במשא-ומתן על איחוד עם "הפועל הצעיר". בדירת שרגא ודבורה, בת החדר האחד, שכל גודלו שלושה על שלושה מטר, התכנסו כשבעה-שמונה חברים. לא היו כסאות לכולם וחלקם ישב על הרצפה. היו שם אליהו גולומב. מרדכי נמיר. יהושע קזנצ'יי, זלמן ארן, צבי לבון (אחיו הבכור של פנחס לבון), דבורה ושרגא.
זלמן שז"ר (אז רובשוב), ניהל את הישיבה, הסביר את הצורך באיחוד תנועת הפועלים, וביקש להקל על פרידת החברים ממסגרתם הקודמת ב"אחדות העבודה". בייחוד היה קשה הדבר לחברי "הקבוצה הרוסית", צ"ס לשעבר, שלא התלהבו ביותר מן האיחוד.
הפגישה, מתאר שרגא, היתה מלווה בוויכוחים ובשירה. היתה בה כנראה איזו אווירה חגיגית של עצב, הרגשה של סיום תקופה וחששות מפני העתיד. "ידענו שאנו הולכים לקראת הקמת כוח מרכזי בארץ, ואכן, זו היתה התחלתה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל. באותו זמן הרגשתי עצמי כמתלמד וכמשקיף, שכן הייתי עדיין חדש בארץ, פחות מחמש שנים, וטרם התעריתי ממש בעניינים המפלגתיים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 45).
בן-גוריון הקדיש באותה שנה את רוב זמנו למטרת האיחוד, ואולם הרוחות לא נרגעו. חברים רבים הביעו ספקות לגבי סעיפים בהסכם האיחוד המוצע, בעיקר מחשש לטשטוש האופי המעמדי במסגרת המפלגה החדשה. בסניף "אחדות העבודה" שבצריף ליד הים, ברחוב אלנבי 6, התאספה קבוצת חברים אשר החליטה לדרוש בתוקף מבן-גוריון, שלא לוותר במפלגה המאוחדת על חגיגות האחד במאי ועל ניסוחו של נושא "מלחמת המעמדות".
שנים אלה, 1925-1930, נראו בעיני שרגא כתקופת ההתגבשות של "הקבוצה הרוסית", ארן, נמיר והוא-עצמו, כשהדגש בפעילותם המפלגתית היה הסתדרותי ועירוני. תקופה זו ידעה שנים קשות של מאורעות-דמים, משבר כלכלי וחוסר-עבודה, לפיכך מובנת אותה מעמדיות מודגשת של שכבת פעילי "אחדות-העבודה" בסניף התל-אביבי הגדול, שחששו פן יוקהה המאבק המעמדי, והמפלגה תאבד את בסיסה הפרולטארי-העירוני הרחב.
על יוחנן קושניר ועל שרגא, כפעילי הסניף התל-אביבי, הוטל להביא דרישות אלה לפני בן-גוריון. על כתב-הדרישה חתמו שלוש מאות חברים בסניף. כאשר הגישו השניים לבן-גוריון את המכתב עם חתימות החברים, ביקש מהם לשבת ואמר:
"האיחוד קום יקום, והחתימות שהבאתם לא יפריעו לאיחוד תנועת הפועלים."
והחל לפרט בפניהם את חשיבות האיחוד לעם ולתנועה, תבע מהם שיסבירו זאת גם לחבריהם בסניף, ואמר שיהיה מוכן לבוא בעצמו לפגישה עם החברים, כדי לשכנעם בצדקת הדרך.
 
בסופו של דבר קם האיחוד ונוסדה מפא"י ב-1930. רבים מהחותמים השתתפו כצירים בוועידת האיחוד. שרגא: "במרוצת השנים נוכחתי לדעת עד כמה צדק בן-גוריון בדרישותיו לאיחוד." ("רשימות מפנקסי", עמ' 45).
 
בעקבות בן-גוריון, שטבע באותן שנים, מיד לאחר הקמת מפא"י, את הסיסמה "ממעמד לעם", בהבינו כי אם מעמד הפועלים רוצה להצליח בדרכו הציונית-סוציאליסטית עליו לכבוש את ההנהלה הציונית ולהגיע לעמדת הנהגה ביישוב העברי – עשה גם שרגא כברת-דרך והשתנה, בכורח הבנת הנסיבות. ממהפכן יהודי המעורר פועלים רוסיים למאבק המעמדי – לפעיל מפלגתי מסור ויעיל הרואה לעצמו תפקיד היסטורי בחיזוק המפלגה שעם מטרותיה הזדהה, ובהבטחת תמיכה רחבה ביותר שתאפשר למנהיגו, בן-גוריון, את הגשמת המטרה הלאומית.
הדבר בא לביטוי בהשתתפותו של שרגא כציר מטעם מפא"י בקונגרס הציוני הי"ט, שהתקיים בלוצרן שבשוויץ ב-1935. שרגא היה אחד מקבוצת צירים צעירים, שנשלחו כתוצאה ממרד שהכריזו, והוא בראשם, נגד ההנהגה, בטענה שאינה נותנת מדרך-רגל לצעירים בתפקידי-מפתח. לימים, כאשר ניסה לשלב פעילים צעירים שאותם החשיב כמתאימים, לתפקידים בכירים, יאמר שרגא כי המרד שלו בשנת 1935 הנחה אותו להבין את חשיבות הכנתה של עתודה צעירה ומתאימה.
באותו קונגרס היתה תנועת העבודה לסיעה הגדולה ביותר, דבר שאיפשר לבן-גוריון לקבל את השליטה בתנועה הציונית ולהיות בה הדמות הבכירה, יו"ר ההנהלה הציונית, בעוד וייצמן נותר נשיא התנועה. אותה תקופה כבר היה שרגא משוכנה לחלוטין בצדקת דרכו של בן-גוריון, שהתעקש על איחוד מפלגות הפועלים, אך רבים לא הבינו את מחשבתו המרחיקה-ראות של בן-גוריון, ראו בו איש מוזר, וכינוהו לא-פעם, באוזני שרגא שתמך בו – בשם "המשוגע שלך"!
"המוטיב של 'ממעמד לעם' היה במידה מסויימת מיפנה אידיאולוגי." אומר שרגא. "היה זה למעשה חידוש שהיה נחוץ להשרישו, וללא אב-טיפוס קודם בתנועה או בעם. בתחילה עוד היתה נטייה ללגלג על כל העניין, אולם לאחר שהופענו כסיעה הגדולה בקונגרס פינה היחס הלגלגני מקום ליחס רציני יותר. יחס זה השתפר עוד יותר כשבן-גוריון נבחר ליושב-ראש הנהלת הסוכנות, ליושב-ראש התנועה הציונית, ולאחר הקמת המדינה לראש הממשלה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 92).
 
*
בשנת 1929 עלו ארצה הוריה של דבורה, האב, הרב שמעון ליב דיסקין, והאם, הרבנית פסיה דיסקין. האב נפטר ב-1939. זמן לא רב לאחר-מכן עברה האם לגור עם שרגא ודבורה. פסיה היתה דמות בולטת בתל-אביב הקטנה, והשפיעה על אורח-החיים של המשפחה. בזכותה נשמרה השבת, עם חלה, נרות דולקים, וקולותיהם של שרגא ודבורה השרים בצוותא מדי ליל שישי, ובהרמוניה יפה, שירים של בית אבא יחד עם שירי ארץ-ישראל המתחדשת, ברוסית, באידיש ובעברית.
בזכות הרבנית פסיה נשמרה הכשרות ונחוגו החגים, ראש-השנה, ואפילו הסעודה המפסקת שלפני הצום ביום כיפור. בליל סדר פסח שלט שרגא ביד רמה, לראשו כיפה בוכרית שאותה קיבל מידיד באחת השכונות, והוא קורא בהגדה, מחלק תפקידים, "משוחח" בטלפון עם המשטרה בעת שנגנב האפיקומן, ומזכיר לאליהו הנביא שלא ישכח לבוא, לקול תרועות ולשמחת ליבם של הילדים כולם.
 
*
אבל כשחזר שרגא הביתה מן הקונגרס הי"ט, קידמה את פניו הרבנית פסיה ואמרה לו:
"נו, נסעת ועשית עבודה חשובה – גירשת את וייצמן! הוא מהשנתון שלי. אני, צ'רצ'יל ווייצמן מאותו שנתון. אז אתה נוסע במיוחד להורידו?! מי אתה שתוריד אנשים מהגיל שלי?"
 
לימים, כשהיו באים לשרגא בטענה שהוא דווקא מצר צעדיהם של "צעירי מפא"י" – היה מצטט בהנאה דבריה אלה של חותנתו פסיה כדי להראות שגם הוא נחשב, בשעתו, ל"צעיר המורד נגד זקנים."
 
*
ב-1930, בנאום פומבי באולם "הפועל" (אחר-כך מישכן התיאטרון הקאמרי) ברחוב נחמני, קרא בן-גוריון בתקיפות שיש הכרח לגרש את האנגלים מן הארץ ולהקים מדינה עברית.
שרגא, שישב בקהל ליד דוד רמז, הבחין בפינת האולם בשני שוטרים, אחד יהודי ואחד אנגלי, שעמדו ורשמו פרוטוקול מדברי הנואם. הוא החליט לפעול. ניגש אל השניים, שנראו כמי שאינם בתפקיד, ואמר להם שעוד מעט יעסקו כאן בעניינים פנימיים של המפלגה וההסתדרות, ובמקום להשתעמם בהם, אולי מוטב לגשת לקפה הס, לגלגל שיחה ולשתות משקה מרענן.
השניים הסכימו, ובשיחה הסביר להם שרגא, שמצד אחד אין להיבהל מדברי בן-גוריון, כי אין כוונה לגרש מישהו מארץ-ישראל, אך מצד שני – אם הדבר יפורסם, עלול להיגרם נזק חמור ליישוב העברי. השוטר היהודי השתכנע כי מוטב לגנוז את הפרוטוקול.
 
למחרת בבוקר פגש רמז את שרגא ברחוב ושאל אותו:
"נו פיביש, כבר הכנת מזוודה לנסיעה?"
"היתמם שרגא ואמר: "מה פתאום?"
"אם בן-גוריון אמר שצריך לגרש את האנגלים – מן הסתם זאת גם דעתך."
"נו?"
"נו, ואם הוא מגרש אותם – אז מי יודע מה יהיה פה, ומוטב להכין מזוודה."
שרגא הרגיע אותו: "אתה הגעת ארצה לפניי, בעלייה השנייה, ועברת כבר תקופה קשה, בימי התורכים, ואני מבטיח לך – מה שאתה תעשה אעשה גם אני."
 
זה רמז, שכאשר בא שרגא לירושלים, בימיו הראשונים בארץ, לברר אצלו אפשרות להשתלב בעבודה ב"המשביר המרכזי", הציע לו להתחיל כפועל פשוט, שכן, לדבר רמז, עדיף שעסקנות תלך יחד עם עבודה פיסית. "ואם יתברר שיש לך כישרון בתחום הקואופראציה, תוכל להשתלב באופן טבעי, בהתנדבות – גם בעבודה ציבורית."
 
  *
במסע באונייה "צ'צ'רין" לארץ-ישראל, באפריל 1925, התבלט בחור בשם אברמל, מראשי קבוצת ה"ימניים", בהתנגדותו החריפה לחגיגת האחד במאי על סיפון האונייה, בהפגנה שבה קרעו המתנגדים את הדגל האדום המאולתר, ואיימו על דבורה להשליכה לים – אם לא תחדל להרגיזם.
שבע שנים לאחר-מכן, בחורף ואביב 1932, שימש שרגא כאחד השופטים במשפט, שקיימה ההסתדרות בנס-ציונה, בעניינם של שמונה-עשר בחורים בעל אידיאולוגיה קומוניסטית. יחד עימו שפטו ישראל גורפינקל (אביו של המשורר חיים גורי) ועו"ד קרונגולד, שהיה אב בית-הדין. הקטגורים היו דוד בן-גוריון, אליהו גולומב ונטע הרפז. הסניגורים – ד"ר ניר-רפאלקס, אורנשטיין מקיבוץ מזרע, ואברמל דנן, שהגן בלהט על הנאשמים הקומוניסטים ונראה כי שהותו בארץ שינתה את השקפותיו באורח קיצוני.
היתה זו תקופת כיבוש העבודה העברית במושבות. נעשה ניסיון של קבוצת פועלים, חברי "הקיבוץ המאוחד", בראשות עובדיה פורת, להיכנס לנס-ציונה, שבה הועסקו, בעונת ההדרים, בעיקר פועלים ערבים. במאבק זה, שבן-גוריון כינהו "מאורעות נס-ציונה", נתקלו הפועלים חברי הקיבוץ, שנשלחו על-ידי לשכת העבודה של ההסתדרות, בהתנגדות מצד "משמרות" של קבוצה קומוניסטית שנמנתה על הפק"פ, המפלגה (פרטַיי) הקומוניסטית הפלשתינאית (שכונתה גם בשם ה"פרקציה"). בן-גוריון, המזכיר הכללי של ההסתדרות, תבע את הקבוצה למשפט, שימש בו כתובע ודרש להוציא את חברי הקבוצה משורות ההסתדרות.
בנאום הקטרוג טען בן-גוריון כי לא היתה זו התפרצות סטיכית של מחוסרי-עבודה נגד כניסת פועלים נוספים למושבה, כפי שטענו הסניגורים של ה"פרקציה", אלא מלחמה נגד עליית פועלים יהודים לארץ. מאבק אידיאולוגי, כשאנשי ה"פרקציה" טוענים בגלוי שהכנסת פועלים יהודים לארץ דינה בעיניהם כהפרת שביתה ויש ללחום נגדה בכל האמצעים. כל פועל יהודי שעולה לארץ דוחק, לדבריהם, רגלי פועל ערבי. אין ליהודי זכות לבוא לארץ-ישראל, לעבוד ולהתיישב על אדמה פנוייה, כי בכך הוא משמש את הבורגנות היהודית, המתכוונת לגזול את הארץ מהערבים ולהשתלט עליהם. רק לכן המעמד הבורגני מעוניין בקיום פועלים יהודיים בארץ.
המשפט בנס-ציונה נמשך כשלושה חודשים, ולכל ישיבה, אשר התקיימה מדי יום חמישי, היו נוסעים מתל-אביב באוטובוס אחד כל הנוגעים לעניין – הנאשמים, התובע, הסניגורים, העדים והשופטים. לאחר סיום כל ישיבה היה בן-גוריון מתווכח בלהט ובהתלהבות עם הנתבעים, ומנסה לשכנעם בצדקת דרכו ודרישתו. האנשים היו כבר עייפים ולא רצו להתעכב בדרכם הביתה. לשרגא חיכתה גם עבודת-הניקיון הלילית. לכן כמעט כולם טענו נגד בן-גוריון שאין טעם להתעכב, אך הוא בשלו:
"בכל זאת הם יהודים ועליי לנסות לשכנעם שאין הם צודקים."
פסק-הדין שקבעו השופטים, ושרגא בכללם, חייב את הוצאת הנתבעים מההסתדרות. רוב חברי אותה קבוצה, מספר שרגא, עזבו את הארץ, ולפי השמועה נאסרו כמעט כולם באודיסה, כאשר חזרו לרוסיה.
 
  *
בסוף שנות העשרים, עוד לפני האיחוד בין "הפועל-הצעיר" ל"אחדות-העבודה", כיהן שרגא יחד עם מרדכי נמיר ובבה אידלסון (לימים מזכירת מועצת הפועלות) בוועדת מינויים של "אחדות-העבודה", שנתמנתה לקביעת נציגי המפלגה לקונגרס הציוני הקרוב.
לאחר שסיימו את הרכבת הרשימה, הגיע לחדרם אחד מראשי התנועה הציונית (שרגא אינו מגלה מי היה האיש) ואמר להם:
"אתם צריכים לשנות את הסדר – במקום בן-גוריון, גולדה, שפרינצק, אני דורש שיהיה: בן-גוריון, שפרינצק, גולדה."
אמרו לו: "הסדר שקבענו יישאר. חשוב לתת לאישה מעמד מכובד במשלחת, וחוץ מזה, גולדה הלכה עם בן-גוריון דרך ארוכה מאוד יחד בתנועה הציונית, ומתאים שהיא תופיע מיד אחריו."
המשיך זה להתעקש: "רבותיי, איני יכול לבזבז עליהם זמן רב כיוון שעליי להכין את הרצאתי ליהדות הגולה ולסדר את המסמכים הקשורים לנסיעה."
בבה ונמיר איבדו את סבלנותם והשיבו לו: "לא ברור לנו מה יש לך להגיד ליהדות הגולה, וגם נדמה לנו שהוועדה הזו לא תאשר כלל את הופעתך בקונגרס."
וכך היה. האיש לא הומלץ על-ידי הוועדה.
 
ואולם בזאת לא הסתיים העניין. לאחר זמן-מה קיבל שרגא הזמנה לבוא לברל, "הזמנה מברל בנסיבות כאילו היתה נדירה מאוד, והיה ברור לי שהוא מתכוון לשנות את החלטות הוועדה. ובמקרה כזה היה מצבי חסר תקווה. אם את בן-גוריון היה קשה לשכנע, הרי שאת ברל על אחת כמה וכמה. ואמנם ברל שינה את הרכב הרשימה והחזיר את שם האיש שאותו 'הדחנו'. באותו רגע היה ברור לי שבן-גוריון יתמוך בו, וכאשר הזוג בן-גוריון-ברל יסכם את העניין, אין כוח שיבטל את ההחלטה.  ידוע לי שברל אף התלונן אחר-כך באוזני בן-גוריון על 'השתוללותם' של החבר'ה הצעירים בוועדה, המחליטים ככל העולם על רוחם." ("רשימות מפנקסי", עמ' 145-146).
 
  *
בתקופה מאוחרת יותר כיהן יוסף שפרינצק, לשעבר ממנהיגי "הפועל-הצעיר", בתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות. על שרגא, יחד עם אריה אופיר מאפיקים, הוטל, בתור חברי לשכת המפלגה, להציע לשפרינצק מועמד חדש לתפקיד מנהל חברת העובדים במקום שמואל יבניאלי.
שפרינצק ראה בשרגא מעין סוכן של בן-גוריון, וכאשר נכנסו השניים לחדרו שבוועד-הפועל הישן, ברחוב אלנבי, שאל שפירנצק את שרגא:
"נו, מה נשמע עם החבר שלנו?"
שרגא שתק.
שפרינצק שאל פעם נוספת. ושוב שתק שרגא.
אז שאל שפרינצק: "לשם מה באת?"
אמר שרגא: "באנו להציע לך שבקדנציה הבאה יהיה איש אחר במקום יבניאלי מנהל חברת העובדים."
שפרינצק קם, ובלי לומר מילה, ממש ברח מן החדר. שרגא ואופיר נשארו לשבת, המומים. אופיר מביט בשרגא, שרגא מביט בו, לשניהם פנים של סימן-שאלה. אופיר, אומר שרגא, בא מאפיקים. הוא לא מכיר "בעלי-חיים" כאלה. שרגא הרגיש צורך להרגיעו ואמר:
"חכה, תראה שהוא יחזור בעוד חצי שעה. לא צריך להיבהל. קודם כל שב בשקט. אני יכול להזמין לך תה, אם אתה רוצה."
אופיר הסכים וכך ישבו השניים חצי שעה עם כוסות התה, אז חזר שפרינצק לחדרו ושאל אותם: "מה אתם יושבים פה?"
אמר שרגא: "הלכת בלי להגיד שלום. אני מכיר אותך כאיש נימוסים."
"אני צריך להגיד לך שלום?" התפלא שפרינצק.
אמר שרגא: "אני חושב שאתה צריך להגיד לנו 'כן' או 'לא'. הרי באנו אליך בהצעה בשם הלשכה. לא הבאנו לך רשימה של שמות אלא ביקשנו שאתה, כמזכיר ההסתדרות, תציע למפלגה מועמד אחר במקום יבניאלי, שלא מצליח להתמודד עם עניין 'חברת העובדים' במשקי הפועלים."
על כך השיב שפירנצק: "כמה נשארו מהעלייה השנייה, אני שואל אתכם, אני, יבניאלי... אתם רוצים שכולנו נמות בבת-אחת?! אתם רוצים להיפטר מאיתנו שלא יישאר לנו זכר?"
שרגא מספר ששפרינצק מנה שישה שמות של אנשי העלייה השנייה, אבל לא הזכיר את בן-גוריון. הוא ידע שאם יזכיר את בן-גוריון, ויוסיף לו איזו מילת-תואר לא סימפאטית, יגיב שרגא בחריפות והיחסים ביניהם ייפגעו.
 
לאחר זמן, כשסיפר שרגא לבן-גוריון על הפגישה עם שפרינצק, אמר לו בן-גוריון: "הוא צודק! אתם לא יכולים לישון טוב בלילה אם יבניאלי נשאר בתפקיד?"
שרגא מסביר שזה היה סוג הקשרים בין אנשי העלייה השנייה. בן-גוריון לא ייחס, לדבריו, חשיבות קדושה ל"מוסד" זה, בין השאר מכיוון שכעס על האנשים הרבים מאותה עלייה שעזבו את הארץ: "בינם לבין עצמם הם יכלו להיות במתח ובפלוגתא מתמדת, אולם אם היית בא להטיל דופי באחד מהם מאחורי גבו ובנוכחותו של אחר – היית מוצא עצמך במצב מאוד לא נעים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 116).
שפרינצק היה ממנהיגי מפלגת "הפועל הצעיר", שהיתה יריבה למפלגתו של בן-גוריון, עד לאיחוד שתיהן והקמת מפא"י. לימים תלו את העדפת יצחק בן-צבי על פני שפרינצק, לתפקיד נשיא המדינה, ב"מוצאו" המפלגתי של שפרינצק, שהיה יושב-ראש הכנסת מטעם מפא"י אך נחשב עדיין, בעיני בן-גוריון וחבריו, כאיש "הפועל הצעיר".
יצחק טבנקין, אף הוא מאנשי העלייה השנייה, נעשה יריב קשה לבן-גוריון עם הקמת סיעה ב', הפילוג במפא"י והיווסדה של "אחדות העבודה" החדשה, שהתאחדה עם "השומר הצעיר" והתגלגלה לתקופת-זמן במפ"ם.
 
קווי פעולה והתייחסות דו-משמעית עתידים לאפיין פעמים רבות את "חלוקת העבודה" בין בן-גוריון לשרגא נצר. שרגא נוקט בקו שלדעתו מתחייב מטובת המפלגה ומנהיגותה, ושלמיטב הבנתו עולה בקנה-אחד עם רצונו המפורש או המשתמע של בן-גוריון.
בן-גוריון, מצידו, יש והוא רוגז, מתרעם, מעיר לשרגא על דרכי-פעולה שאינן נראות לו. זה נעשה לעיתים מעין "משחק" בין השניים, מלווה בהומור מצד שרגא. אבל בן-גוריון לעולם אינו "מפטר" את שרגא. הוא יודע היטב את חשיבותה של דרך פעולה "כפולה" זו, לשיתוף הקיים ביניהם ולנאמנות המוחלטת ששרגא רוחש כלפיו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא