* שביל הזהב – המשבר שאנו מצויים בו מאז ההכרזה על המהפכה המשטרית, הוא ימיהם הטובים של הקיצונים, מחרחרי מלחמת האחים, מפיצי השנאה, שוסעי השסע, קורעי הקרע, קוטבי הקיטוב, שהיתה להם עדנה. ואלה אינם מצויים רק בצד האחד של המתרס. המשבר הזה העמיק את התמונה של החברה הישראלית כמחולקת לשני מחנות לעומתיים, כשכל מחנה מסתגר אל מול המחנה השני, והקיצונים בכל מחנה נותנים את הטון. ומחלוקת על המהפכה המשטרית הפכה למלחמת זהויות, מלחמת תרבויות, מלחמת חילונים בדתיים ובדת. אלה הגורמים הדומיננטיים בשיח הציבורי בעיקר בתשעת החודשים האיומים האלה. המגמה הזאת עלולה להמיט על מדינת ישראל חורבן. אבל מתחת לרדאר, דווקא בחודשים האחרונים מתחזקת המגמה האלטרנטיבית למגמת הקרע והשנאה – מגמה של אחדות וחתירה להסכמות לאומיות. התקופה הזו הצמיחה עוד ועוד יוזמות, של ישראלים מודאגים שנחושים למנוע את חורבן הפילוג.
אני שותף למיספר פורומים כאלה, חלקם קמו השנה ואחרים שהקדימו את המשבר. חלקם ברמה המקומית – הגולן, הגליל. חלקם ברמה הארצית. אציג שתי התארגנויות כאלו. תנועת הרבעון הרביעי, שהוקמה חודשים אחדים לפני פרוץ המשבר, מתוך הבנה שאנו נמצאים בפתחו, והוא מסכן את הסיכוי של מדינת ישראל לחצות בשלום את הרבעון הרביעי של המאה הראשונה לקיומה. התנועה חותרת לשינוי דרמטי בשיח הישראלי ולהמיר את ה"פוליטיקה של הכנעה", המאפיינת את הפוליטיקה המשברית הנוכחית, ב"פוליטיקה של הכנסת אורחים" בלשון התנועה (מה שאני מטיף לו בשנים האחרונות כ"פוליטיקה של הסכמות"). מטרת התנועה לגבש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות הליבה של החברה הישראלית, מתוך דיון עומק המבוסס על אמון בין הצדדים וייחוס כוונות טובות ליריבים האידיאולוגיים. היתרון הגדול של הרבעון הרביעי על יוזמות אחרות, הוא בחתירתה להיות מהר מאוד תנועת המונים, שתייצר בייס ישראלי חדש – אלטרנטיבה לבייסים הקיצוניים שהשתלטו על הפוליטיקה העכשווית, שייצור מסה קריטית ציבורית שתשנה את פני הפוליטיקה הישראלית ואת פני החברה. המטרה היא לעצב מחדש את הסיפור הישראלי בחשיבה מקדמת פני עתיד ומציירת את תמונת ישראל בשנת המאה לקיומה. כאמור, התנועה קמה עוד לפני המהפכה המשטרית והמשבר שחוללה, אבל המשבר הזה האיץ את הפיכתה לתנועת המונים, שכבר היום מונה עשרות אלפי ישראלים והיא חותרת להגיע בתוך זמן קצר למיליון ישראלים, וזה ממש לא בשמיים.
היוזמה השנייה היא קבוצת "בראשית". מדובר בקבוצה של עשרות אנשי ציבור ורוח, מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, תומכי הרפורמה ומתנגדי המהפכה, שלקחו על עצמם לקדם פשרה היסטורית בין המחנות על בסיס ערכי מגילת העצמאות. בניגוד לתנועת הרבעון הרביעי, המבססת את כוחה על ההמונים שיצטרפו אליה, קבוצת "בראשית" מבססת את כוחה על ההשפעה של חבריה, שהם דמויות מובילות בחברה הישראלית. בקבוצת הווטסאפ של "בראשית" מתנהלים ויכוחים סוערים ביותר על הסוגיות שבסדר היום הלאומי, עד שלעתים נראה שאין שום סיכוי להסכמות. ומשום מה, החוויה מהוויכוחים הסוערים הללו הפוכה – לראשונה אנשים נחשפים באופן מעמיק לכאבים ולאמת של הצד האחר, ומבינים שאי אפשר להתעלם מכך ושלא כל האמת נמצאת אצלם. ולמרות שכעת הקיצונים חטפו את החברה הישראלית, השתלטו על השיח הציבורי וגוררים אותנו לקרע, אני מאמין שבסופו של דבר, המגמה של האלטרנטיבה המתונה, שמבטאת אחריות לאומית, היא המהלך החשוב ביותר, שפועל כעת בחברה הישראלית, והיא שתציל את מדינת ישראל מן האסון הלאומי של תאונת דרכים קטלנית בין שתי רכבות הדוהרות זו מול זו בעוצמה, בלי לראות בעיניים. דרכו של הרמב"ם, שהושפעה מהגותו של אריסטו, בדבר שביל הזהב, דרך האמצע והמתינות, שהיא הדרך הראויה לקיום אנושי, חברתי ולאומי, היא הדרך שתוציא את החברה הישראלית מן המשבר והיא הדרך שהחברה הישראלית תבחר לפסוע בה בבוקר שלמחרת המשבר.   
 
* מסע המחנות – לפני 90 שנים בדיוק, ערב ראש השנה תרצ"ד (1933) פרסם הרב הראשי לא"י אברהם יצחק הכהן קוק, גדול הוגי הדעות של הציונות הדתית, מאמר בעיתון "היסוד" – "מסע המחנות". במאמר זה יצא חוצץ נגד ההבחנה בין חילונים לדתיים, או כפי ששני המחנות נקראו אז "חופשיים" ו"חרדים". כך כתב הראי"ה, בין השאר: "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכלל, והם 'חרדים' ו'חופשיים'. שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך, המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ה' אשר יאיר לנו.
"ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים – שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו – הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. 'החרד', כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו 'חרדים', הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני, 'החופשים'. ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה, הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. ו'החופשי', כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח 'חרדי' שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?"
מה טוען הרב קוק? מה הבעייה בקיומם של שני המחנות? האדם נבחן כפרט, לא כחלק מקולקטיב. כל אדם מחויב תמיד בחשבון נפש. החזרה האמיתית בתשובה, אינה הביטוי הוולגרי המקובל היום בחברה הישראלית, אלא התיקון האישי שכל אדם נדרש לו. החלוקה בין דתיים לחילונים, מתייגת כל אדם לקבוצה ומשחררת אותו מחשבון הנפש. הדתי – עושה את חשבון נפשם של החילונים, מכה "על חטא" על חזם, ובכך כביכול שחרר עצמו מחשבון נפשו. החילוני – לכאורה, אין זה מעניינו, שהרי התשובה היא עניין לדתיים. וכך, בהשתמטות הפרט בישראל מתיקון אישי, נמנע מעם ישראל תיקון חברתי כללי. זאת האשמה חמורה מאוד. מכאן מגיע הרב קוק למסקנה הבאה: "באמת, לא שני מחנות כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא, ש'ציבור' הוא כולל במובנו כפי הנוטריקין שלו 'צדיקים, בינוניים ורשעים', אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש'אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע', וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיכול באמת להיות שבמצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין. והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא."
כאן אולי המסר החשוב ביותר של הרב קוק – הוא שולל את ההבחנה בין דתיים לחילונים, ומציע הבחנה על פי מבחן שונה לגמרי – המחויבות לכלל עם ישראל. הרב קוק יודע, שבכל המחנות יש המחויבים יותר והמחויבים פחות לכלל ישראל. את המחויבים פחות או שאינם מחויבים, בשני המחנות המקובלים, הוא משייך לקבוצה אחת ולעומת זאת, את המחויבים יותר, בשני המחנות, הוא משייך לקבוצה הראויה לשבח, בהיותה הקבוצה שיש בה "כוח כמוס של הצעדה לטובה."
הימים הקשים האלה הם ימיהם הטובים של הקיצונים, השונאים, משסעי השסע, קורעי הקרע, מחרחרי מלחמת האחים. מה הפלא שספי רכלבסקי שב והוציא מהדורה חדשה ומעודכנת של ספרו "חמורו של משיח", שמציטוט רסיסי אמירות של הרב קוק, מחוץ להקשרם ובפרשנות מוטה, כמי שירה את החץ וסימן סביבו את המטרה, הוא בנה תאוריה המציגה את הרב קוק כמי שראה בחילונים את החמור שיישא על גבו את מביאי המשיח הדתיים ועד שיסיים את תפקידו ולא יהיה בו עוד צורך. אבל המסרים של הרב קוק היו רחוקים מאוד מסילוף דמותו והמאמר המכונן "מסע המחנות" הוא רק עדות אחת מיני רבות, לגישתו האמיתית של הרב.
 
* צעדים אנטי פטריוטים – העצומה הקוראת לביידן לא להיפגש עם נתניהו וההפגנות נגד נתניהו בחו"ל, מצטרפות לסרבנות, למשיכת כספים מהארץ וכו' – אותם מעשים שבעטיים המחאה הזאת אינה המחאה שלי. ואין בכך כדי לכרסם כהוא זה בהתנגדותי לממשלה המופרעת הזאת ולמהפכה המשטרית. יש סתירה בין הפגנה פטריוטית עם דגלי הלאום, לבין צעדים אנטי פטריוטיים. מי שהופך מאבק נגד הממשלה למאבק נגד המדינה, מתנקש בלגיטימיות של המאבק שלו. את התבערה שהממשלה הזאת הציתה לא מכבים באמצעות דלק. ובאשר ליורדים שמפגינים בחו"ל – קודם כל תחזרו הביתה ותהיו חלק מהמדינה, ואז תהיה לכם זכות מוסרית להיאבק על דרכה.
 
* בהצלחה בשליחות – ראש הממשלה יוצא לשליחות מדינית וביטחונית חשובה בארה"ב. הסוגיות שעל הפרק, ובראשן האיום האיראני, לא יצאו לחופשה עקב המשבר בישראל. תהיה דעתי על ראש הממשלה אשר תהיה, ואתם יודעים מה דעתי עליו, אני מאחל לו הצלחה בשליחות. אני מאחל לו הצלחה בפגישתו עם ביידן. אני מאחל לו הצלחה בנאומו באו"ם. אני סולד מההפגנות נגדו בארה"ב. מה הצעד הבא? לנאום במועצת הביטחון ולקרוא לסנקציות על ישראל?
אני אופוזיציה לממשלה. בשום אופן לא אופוזיציה למדינה. בוז לסרבנות! בוז להוצאת כספים מהארץ! בוז להפגנות נגד רוה"מ בארה"ב! והתנגדותי למהפכה המשטרית נחרצת כשהייתה.
 
* מפגן מעורר קבס – המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים, ושום מאבק פוליטי וציבורי, יהיה צודק כאשר יהיה, אינו מצדיק פגיעה בביטחון ולא ביחסי החוץ של ישראל. לכן, על אף התנגדותי למהפכה המשטרית, אני שולל מכל וכל את הסרבנות (על שלל כינוייה המכובסים) ואת הפעילות להכשלת שליחותו המדינית של ראש הממשלה בארה"ב. אך גם אם כבר מפגינים נגד ראש הממשלה בחו"ל, גם הפגנות כאלו צריכות להיות עם קווים אדומים כלשהם. הקרנה על כלא אלקטרז הידוע לשמצה, שבו נכלאו ראשי הפשע המאורגן בארה"ב ורוצחים קשוחים במיוחד, מיצג של נתניהו במדי אסיר מאחורי סורגים, ואמירה שזה מה שמצפה ל"קריים מיניסטר", היא מפגן מבחיל ומעורר קבס, החוצה כל קו אדום. נתניהו הוא נאשם בפלילים. ככזה, עומדת לו חזקת החפות. אותם מפגינים חוליגנים מינו את עצמם לתובעים ולשופטים, הרשיעו אותו וגזרו את גזר דינו – שלחו אותו לכלא. ולא סתם לכלא – לכלא שהתנאים בו היו איומים ונוראים. האם זאת הד-מו-קרט-יה שעליה הם נאבקים? וכל זאת, בקמפיין בחו"ל נגד ראש ממשלת ישראל הנמצא שם בשליחות מדינית וביטחונית ומייצג את מדינת ישראל כולה. מעניין אותי כמה ממאות אלפי המפגינים חשים שגועל הנפש הזה מייצג אותם. אני בטוח שקומץ קטן. הבעייה היא שהמחאה הזאת נחטפה בידי הקיצונים, כפי שמדינת ישראל כולה נחטפה בידי הקיצונים, מכל הצדדים. והחוטפים מנסים בכוח לקרוע את המדינה לגזרים ולחרחר מלחמת אחים.
הגיעה השעה שהרוב הדומם יחדל לדמום, בטרם כולנו נדמם, וישמיע את קול המתינות והשפיות, הממלכתיות והאחריות הלאומית.
 
* מודל לחיקוי – לתומכי ההפגנות בחו"ל בזמן שליחותו של ראש הממשלה יש קלף מנצח –הם מפיצים סרטונים באנגלית של נתניהו, שבהם הוא מדבר נגד ממשלת בנט הדיקטטורית. אם האיש הזה הוא המודל לחיקוי, אני מבין שראש הממשלה שיחליף אותו יזמין קווי אספקה של סיגרים ושמפניות, וזה יהיה בסדר, כי גם ביבי עשה כך. אולי הוא גם יירש את יאיר.
 
* מסרים לתקשורת הזרה – אני נגד ההפגנות בחו"ל, כי אין לייצא את המחלוקת הפנים ישראלית. אך באותה רוח, שאלה לי לראש הממשלה. מדוע אתה מחרים, בצעד אנטי דמוקרטי, את התקשורת הישראלית, מסרב להתמודד עם שאלות הציבור שהיא מפנה אליך, ואת מסריך מעביר בראיונות לתקשורת הזרה, בהנחה שאין היא יודעת מה לשאול?
 
* חצי אמת – בדבריו של נתניהו על כך שהוא בלם את ההצעה הקיצונית והרעה של יריב לוין יש גרעין של אמת, אך זו חצי אמת הגרועה משקר. הגרעין של האמת, הוא שאכן המהפכה המשטרית אינה יוזמה של נתניהו אלא של לוין. גרעין נוסף של אמת הוא שנתניהו לא היה בסוד פרטי התוכנית והוא נחשף אליה לראשונה בטלוויזיה. אבל כשנתניהו מינה את לוין לשר המשפטים, הוא ידע שהתנאי של לוין להתמנות לתפקיד הוא יד חופשית בקידום "רפורמה" מרחיקת לכת, גם אם לא תאר לעצמו עד כמה מרחיקת לכת. ובכל זאת הוא מינה אותו. ואם לוין הרשה לעצמו להציג תוכנית מהפכנית המשנה את המשטר בישראל באופן רדיקלי, וראש הממשלה לא היה מודע לכך, זהו כישלון של נתניהו ובכל מקרה הוא נושא באחריות. וכאשר נתניהו נחשף לתוכנית הקיצונית והרעה, הוא לא ביטל אותה ולא פיטר את השר. הוא אמנם לא הרבה לדבר בשבחה, אבל מעט ההתייחסויות שלו אליה היו חיוביות. וכאשר שר הביטחון קרא לעצור את החקיקה הוא פיטר אותו. רק אחרי המחאה הספונטנית של מאות אלפי האזרחים שיצאו לרחובות ב"ליל גלנט" והשביתה הכללית של ההסתדרות והמעסיקים, הוא הואיל ללחוץ על הברקס. אך הוא המשיך לתת ללוין לכשכש בממשלה ובו, המשיך לאפשר לו ולרוטמן להכשיל את המו"מ בבית הנשיא, שיתף פעולה עם לוין בהעברת חוק ביטול עילת הסבירות המושחת, ואחרי שהתחייב לתמוך ביוזמת הנשיא השלישית, הוא שוב נבהל מלוין והתנער מהסכמתו.
בכל זאת, יש צד חיובי בשקר של נתניהו – עצם האמירה שלו שה"רפורמה" קיצונית ורעה. אולי על גל האמירה הזאת הוא יעשה את המתחייב לטובת המדינה, ויעצור את המהפכה. ובאשר ללוין, מי שהיה נאמן הנאמנים לנתניהו – הנה, הוא למד על בשרו, מה שלמדו לפניו כל נאמניו של נתניהו. שאין לנתניהו שום קושי להשליך אותם לכלבים ולהשפיל אותם.
 
* אחריות של ראש ממשלה – במשך 9 חודשים מיטלטלת החברה הישראלית למשבר העמוק בתולדותיה, משבר חוקתי, חברתי, כלכלי, ביטחוני, מדיני, משבר במערכת הרפואה, משבר במדע, התפוררות צה"ל, מה לא? וכל זאת בגלל מהפכה, שראש הממשלה (!) טוען שכבר לפני 9 חודשים הוא חשב שהיא רעה וקיצונית. הלו? אתה ראש ממשלה? יש לך אחריות כלשהי?
 
* תמות נפשי – יריב לוין נשאל בתוכנית "שישים דקות": אם התוצאה של המהלך שלך תהיה פגיעה בביטחון והתרחבות אי התייצבות למילואים – בכל זאת תקדם אותה? את תשובתו אתרגם לשפה ישירה: מה אכפת לי מה יהיו התוצאות? מי צריך את המדינה הזאת, אם לא אמנה את שופטיה.  ... ואנקמה אחת משתי עיניי - תמות נפשי עם השופטים.
 
* היה כדאי? – שאלה ליריב לוין, שמחה רוטמן ותומכיהם. מילא הנזק הביטחוני. מילא הנזק הכלכלי. מילא הנזק המדיני. נדבר רק על מלחמת הזהויות והתרבויות שפרצה כאן. נדבר על השד הדוסופובי שיצא מהבקבוק. זה היה כדאי? זה היה שווה את כל זה? אולי די?
 
* הפסקת התנדבות – תארו לעצמכם מה היה קורה אילו במלחמת יום הכיפורים מילואימניקים היו מחליטים "להפסיק להתנדב" במחאה על המחדל.
 
* מי בחר בהם – ב-1920, לאחר הקמת המנדט הבריטי, הוקם המוסד הנבחר של היישוב היהודי בארץ ישראל, אסיפת הנבחרים. האסיפה נבחרה בבחירות דמוקרטיות, שבהן השתתפו המפלגות השונות. ב-2 באוגוסט 1944 נערכו הבחירות לאסיפה הנבחרים הרביעית. לקראת הקמת המדינה, ההנהלה הציונית שקלה כיצד למלא מיד את הוואקום השלטוני שייווצר כאשר המנדט הבריטי יפוג. היא החליטה להקים את מועצת העם, שמיד עם הכרזת המדינה (שהוכרזה יום לפני סיום המנדט. למה יום קודם? כי המנדט הסתיים בשבת וכדי לא לחלל שבת, מצד אחד, ומצד שני לא להמתין למוצ"ש וכך ייוותר ואקום שלטוני) תהפוך למועצת המדינה הזמנית, שיהיה הפרלמנט הזמני עד הבחירות הראשונות. המועצה מנתה 37 איש. 34 מהם נבחרו על פי המפתח המפלגתי של תוצאות הבחירות לאסיפת הנבחרים האחרונה, ב-1944. אליהם צורפו 3 נציגים של המפלגה הרוויזיוניסטית, שב-1944 החרימה את הבחירות לאסיפת הנבחרים. אגב, למה בגין לא היה חבר במועצת העם? הוא היה מפקד האצ"ל ולא מנהיג מפלגה. לכאורה, כאשר הוצע לרוויזיוניסטים להצטרף ולבחור שלושה נציגים, הם יכלו לשלוח את בגין. אבל זה בכלל לא עמד על הפרק. לא במקרה, ביום הקמת המדינה, בגין כלל לא הצטרף למפלגה הרוויזיוניסטית אלא הקים מפלגה חדשה, תנועת החרות, שלמעשה קברה את המפלגה הרוויזיוניסטית, שתומכיה בחרו בבגין והיא כלל לא עברה את אחוז החסימה ולאחר מכן נטמעה בתנועת החרות. כך נבחרו אותם "37 איש שאף אחד לא בחר בהם."
 
* התשתית הערכית לחוקה – אחד מפסקי הדין של בג"ץ החשובים ביותר בתולדות המדינה, הוא בג"ץ "קול העם" מ-1953, שהנו אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, שהציב את חופש העיתונות כזכות חוקתית שאסור לשלטון לפגוע בה. ומעשה שהיה, כך היה. ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" ומקבילו בערבית "אל-איתיאחד", פרסמו שורה של מאמרי מערכת חריפים ובוטים נגד ממשלת ישראל, על כך שהביעה נכונות להעמיד ציוד של צה"ל לרשות צבא ארה"ב במלחמת קוריאה; נכונות שלא היתה ולא נבראה. בתגובה, החליט שר הפנים ישראל רוקח, בתוקף הסמכות החוקית שניתנה לו בידי החוק המנדטורי, שאומץ בידי מדינת ישראל, לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיאחד" ל-15 יום. העיתונים עתרו לבג"ץ. השופט שדן בעתירה היה שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון. אגרנט ביטל את החלטת שר הפנים. היה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל. על בסיס התקדים של פסק דין זה, קיבל בג"ץ החלטות רבות בנושא חופש הביטוי מאז ועד היום.
על פי המגמה שמאחורי ביטול עילת הסבירות, בג"ץ חרג מסמכותו בהחלטה הזו. תוכניתו של לוין נועדה לשלול מבג"ץ את יכולתו לבקר, לא רק את חוקי הכנסת, אלא גם את מעשי והחלטות הרשות המבצעת – ממשלת ישראל ושריה (במקור דובר גם על הדרג המנהלי במשרדיה, אך בגרסה הסופית הדבר הוצא). בתצהיר של תוכניתו נאמר ש"ביקורת סבירות שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות לה, נתונה בידי הכנסת." משמעות הדבר, היא שבתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לא יוכל לפסול כל החלטה של הממשלה, של שריה, של רשות הנתונה לאחריותם או כל מי שפועל מטעמם, על יסוד מידת סבירותה. עוד מצוין בהצעה כי מדובר באיסור על פסילה מלאה, חלקית, הגבלת תוקף ההחלטה, לרבות החלטה על מינוי של אדם או הימנעות מקבלת החלטה. על פי הגישה של לוין, יוכל בג"ץ לפסול החלטה רק כאשר היא מנוגדת בפירוש לחוק הכתוב. זו גם מהות תשובתו לבג"ץ על העתירה שנועדה לחייב אותו לממש את חובתו כלפי הציבור כשר בממשלה ולכנס את הוועדה למינוי שופטים.
נחזור לבג"ץ "קול העם". על סמך איזה חוק ביטל בג"ץ את החלטת השר? לא היה חוק כזה. זו היתה פסיקה אקטיביסטית מאוד, הרבה שנים לפני המצאת הביטוי "אקטיביזם שיפוטי" (אם כי כחמש שנים אחרי שבגין, אז ח"כ באופוזיציה, הגדיר אותה בעברית – "עליונות המשפט"). אהרון ברק היה אז נער בן 17, עולה חדש, לבטח לא העלה על דעתו שיהיה אי פעם נשיא בית המשפט העליון. השופט אגרנט מוזכר פעמים רבות בגעגוע, כדוגמה לשופטים המכובדים שקדמו למהפכה החוקתית של אהרון ברק. על מה התבסס אגרנט כשפסק את פסיקתו ההיסטורית ופסל החלטה שהתבססה על החוק? על רוחה של מגילת העצמאות המשקפת את רוחו של הלאום וחזון העם. "הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות – ובפרט השתתת המדינה 'על יסודות החירות' והבטחת חופש המצפון – פירושם כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש." ולכן, פסק אגרנט, "ההכרזה... מבטאת את חזון העם ואת האני מאמין שלו. מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה."
הנה כי כן, כבר ב-1953, אחד מפסקי הדין החשובים בתולדות בג"ץ הסתמך על ערכי מגילת העצמאות. מאז ועד היום למעלה מ-150 פסקי דין התבססו על ערכי מגילת העצמאות. היום, מגילת העצמאות מעוגנת בחוקה, כלומר בחוקי יסוד, שהם החוקה שבדרך. בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, נאמר: "זכויות היסוד של האדם בישראל יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." ובחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, המכונה בקיצור חוק הלאום, נאמר: "החוק נועד להשלים את השילוב הערכי המאפיין את דרכה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח העקרונות של הכרזת העצמאות." ואכן, חוק הלאום וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הם שני העוגנים החוקתיים של שני היסודות המרכזיים במגילת העצמאות.
האם מגילת העצמאות היא מסמך משפטי? במאמר שכתבתי לאחר דברי הבלע של בומבך, בא כוח הממשלה, בדיון בבג"ץ, שבו ניתחתי את מגילת העצמאות וערכיה, כתבתי: "מגילת העצמאות אינה מסמך משפטי. היא הרבה יותר ממסמך משפטי. משפוט שלה יצמצם אותה. היא התשתית הערכית שעליה יש לבסס את החוקה. השילוב בין חוק הלאום לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הוא הביטוי המשפטי והחוקי של המגילה." על כך קיבלתי תגובות ברוח: אז מה אתה רוצה מבומבך? הוא אמר בדיוק את מה שאמרת, שמגילת העצמאות אינה מסמך משפטי. אבל אני אמרתי את ההיפך המוחלט מדבריו של בומבך. בומבך זלזל ב"מסמך הרשלני שכתבו 37 אנשים שאף אחד לא בחר בהם," והציג אותו כאיזה נייר זניח וחסר חשיבות שאי אפשר להסתמך עליו לכלום ובטח אין לו תוקף משפטי. ואילו אני כתבתי שמגילת העצמאות היא הרבה יותר ממסמך משפטי. כלומר, התייחסות אליה כאל מסמך משפטי ממעיט מערכה. אבל, כתבתי, היא התשתית הערכית שעליה יש לבסס את החוקה. וברור שבית המשפט יכול להסתמך בפסיקותיו על ערכי המגילה, כפי שעשה השופט אגרנט כבר ב-1953. 
 
* נכתב ברשלנות – "התקווה" הוא איזה שיר שכתב ברשלנות בוהמיין שיכור שאף אחד לא בחר בו. אז מה? אנחנו מקובעים שהוא יהיה ההמנון שלנו לדורות? ולמה שלא נאמץ, לדוגמה, את המנון נטורי קרתא, שהכהניסטים אוהבים לרקוד אתו ולשיר אותו בשאגות?
אֲדוֹשֵׁם הוּא מַלְכֵּנוּ / וְלוֹ אֲנַחְנוּ עֲבָדִים / הַתּוֹרָה הִיא אֱמוּנָתֵנוּ / וּבָהּ אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים / בְּשִׁלְטֹון הַכּוֹפְרִים / אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים / אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים / וּבְחֻקּוֹתֵיהֶם אֵין אָנוּ מִתְחַשְּׁבִים / אֵין אָנוּ מִתְחַשְּׁבִים / בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה נֵלֵךְ / בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם / בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה נֵלֵךְ / לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם.
 
* ירידת הדורות – ראש הכנופייה עלה לדוכן הנואמים במליאת הכנסת והח"כים מן האופוזיציה יצאו מהמליאה במחאה. זה הזכיר לי נשכחות. בשנות ה-80, כל אימת שמורו ורבו של בן גביר, אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י (שם רשעים ירקב) עלה לנבוח מעל הדוכן, מליאת הכנסת התרוקנה. ראש הממשלה יצחק שמיר, סיעות הליכוד, המפד"ל, התחיה, מורשה, המפלגות החרדיות, יחד עם סיעות האופוזיציה קמו ועזבו במחאה וכהנא נבח מול אולם ריק. איזו ירידת הדורות, בין הליכוד שהיה תנועה לאומית ליברלית והימין שהיה ממלכתי, לליכוד הביביסטי, הימין המלא-מלא, הקיצוניות הדתית שמנהיגה הוא על הרצף הכהניסטי, שכרתו ברית עם הכנופיה הכהניסטית.
 
* אמצעים למלחמה בפשיעה – במסגרת המלחמה בפשיעה החמורה, בפרט במגזר הערבי ובמיוחד במכת המדינה של הנשק הבלתי חוקי, העבירה הקואליציה של ממשלת השינוי הוראת-שעה לשלוש שנים, המתירה במקרים של חשש מיידי לפשע להיכנס לבתים פרטיים ללא צו שופט.
הדמגוג שהיה יו"ר האופוזיציה-למדינה יצא בשצף קצף נגד ההחלטה, וסיפר לחסידיו השוטים שזה חוק דיקטטורי צפון קוריאני, שנועד לאפשר למשטרה לחדור לבתים הפרטיים של תומכיו, ללא צו שופט בלה בלה בלה. עובדי האלילים דיקלמו את דפי המסרים ברוח זו, של תעשיית השקרים וההסתה, כאילו היו תורה מסיני. ועכשיו, במסגרת אותה מלחמה בפשיעה החמורה, ממשלת נתניהו מובילה חוק המאפשר שימוש בטכנולוגיה לזיהוי פנים, שתאפשר להגיע אל הרוצחים ואל פושעי הפרוטקשן. וארגוני המחאה קופצים בראש עם אותם טיעונים א-לה נתניהו. הפשיעה החמורה, בעיקר במגזר הערבי, היא סכנה גדולה לדמוקרטיה. אנו רואים זאת כבר כעת באלימות המאורגנת בבחירות המוניציפליות בחברה הערבית. הדמוקרטיה מחייבת את המדינה במלחמת חורמה בפשיעה. ויש להעניק למשטרה כלים במלחמה הזאת. הטכנולוגיה הזאת היא כלי חיוני ולכן אני בעד החוק הזה. יש, כמובן, להקפיד בפרטי החוק ובעיקר בבקרה השיפוטית על השימוש בטכנולוגיה הזאת, כדי לסכל שימוש פסול בה.
אני מקווה, שבניגוד להתנגדות הפרנואידית של ארגוני המחאה, האופוזיציה הפרלמנטרית תנהג באחריות ותתמוך בחוק. הרי הממשלה המופרעת הזאת לא תמשול לנצח. לא רחוק היום והיא תקרוס אל תוך שקריה, ותיבחר ממשלה שפויה, בהובלת האופוזיציה הנוכחית. או אז, האחריות למלחמה בפשיעה תהיה על כתפי הממשלה החדשה. אני מקווה שהאופוזיציה לא תכבול את ידי הממשלה הזאת ובכך גם את ידי הממשלה הבאה. אגב, אני גם בעד שימוש ברוגלות במלחמה בפשיעה.
 
* הקנאות הדוסופובית – אני מתנגד להפרדה בתפילות. כאשר בניי ובתי עלו לתורה בבר ובת המצווה, כמובן שהגברים והנשים ישבו יחד. כך גם בטקסי בר ובת מצווה של נערות ונערים אחרים שאני מכין. במחלוקת האורטלית על אופן התפילה ביום הכיפורים, אני נושא הדגל של התנגדות למחיצה, שבעיניי היא צלם בהיכל. בקורונה, כשלא יכולנו לארח את המניין האורתודוקסי, שלצערי מוביל אצלנו את התפילות יום הכיפורים, אני הובלתי את התפילה והיא היתה מעורבת. בשמחת תורה, שאני מוביל באורטל, נשים וגברים קוראים בתורה וההקפות מעורבות. כך גם בקריאת המגילה בפורים. כשהיתה אצלנו, תקופה קצרה, אישה שידעה לקרוא במגילה, חילקנו בינינו את הקריאה.
ועם זאת, אלחם על זכותם של יהודים להתפלל בהפרדה, גם במרחב הציבורי. אעשה זאת כיהודי וכליברל, מתוך תפיסתי את מהותה של ישראל כמדינה יהודית ולא פחות מכך – כמדינה דמוקרטית. כיהודי – העובדה שאני רוצה בשינוי המסורת ומשנה אותה בפועל, אינה מקנה לי כל זכות למנוע ממי שרוצים לדבוק במסורת אבותיהם כלשונה, לעשות כן. יש לי ויכוח איתם על הדרך, אך לבטח לא על זכותם. קל וחומר כליברל – איני מעלה על דעתי סגירת המרחב הציבורי בפני תפילה כזאת. על מה הוויכוח? על תפילת נעילה שמתקיימת מאז הקורונה בכיכר דיזנגוף תחת כיפת השמיים. אלפי אנשים משתתפים בה. ואגב, היא לא נעשית בהפרדה, אלא יש בה מתחם בהפרדה ומתחם מעורב. וזו, בעיניי הדרך היפה ביותר והמכילה יותר בתפילה. ונגד זה קמו קנאים דוסופובים שמתהדרים ב"ליברליות" מזויפת, וזועקים, אויה, שגנבו להם את המרחב הציבורי. ערב בשנה, בקרן כיכר אחת, בעיר הענק הזאת, מתקיימת תפילה, שחלקה הוא בהפרדה, ונגד זה לוחמים הקנאים האלה. אם עיריית תל-אביב תיכנע לדרישת הקנאים הדוסופבים ותאסור על התפילה, בג"ץ יכפה עליה לאשר זאת. תהיה זו החלטה פה אחד, בכל הרכב שיהיה.
 
* מניין עשרים – במדרשת השילוב, שיש לי הזכות הגדולה להיות היו"ר שלה, בית הכנסת מחולק לשלוש עזרות – גברים, נשים וישראל (מעורב). התפילה נפתחת ב"מניין עשרים" כלומר כאשר יש לפחות עשרה גברים ועשר נשים. אם יהיו מאה גברים ותשע נשים – אין מניין. ולהיפך. ראש המדרשה הוא הרב אביה רוזן. אביה הוא רב אורתודוקסי. הוא יושב בעזרת הגברים. אבל הוא אוהב מאוד את הדרך הזו והיא גאוותו. כזוהי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
 
* החרדים החדשים – אלה שמתנגדים לכך שערב בשנה בתל-אביב יפו הגדולה תוקצה פינה במרחב הציבורי לתפילה שיש בה מתחם קטן עם מחיצה, ורובו ללא מחיצה, משוכנעים שאם תינתן הפינה הזאת ערב בשנה, למחרת תהיה הפרדה באוטובוסים והנשים יודרו אחורה, יהיו רחובות  נפרדים לנשים וגברים והנשים תחויבנה ללבוש חיג'אב. "המדרון החלקלק". הפרנויה הפתולוגית הזאת היא החרדה, תמונת הראי של החרדים. גם החרדים מפחדים מהצל של עצמם ומהמדרון החלקלק. לכן הם משתמטים מצה"ל, לא לומדים לימודי ליבה, נלחמים בסלולר וכו'. אותה גישה פחדנית, פרנואידית, חרֵדה, חרדית.
 
* המנטרה התורנית – הם בטח מרגישים מה-זה מקוריים ומרוצים מעצמם כשהם מדקלמים את המנטרה העבשה "עליונות-יהודית".
 
* חסרי חוליות – הפייסבוק מוצף במודעות המעודדות קבלת אזרחות גרמנית. אני בז ליהודים שמחפשים אזרחות זרה, במקום שבו יהיו תמיד היהודי הנודד, תמיד זרים, ויותר מכל – לאלה שבוחרים דווקא באזרחות של מרצחי עמנו. הם בעיניי יהודים חסרי חוליות. אזרחות היא זהות, לא אמצעי להנחה באוניברסיטה. יכולתי להוציא לי או לילדיי דרכון אירופי, דרך ארצות המוצא של הוריי. רעיון עוועים כזה כלל לא עולה על דעתי, וכשהאופנה הזאת החלה, וילדיי עוד היו ילדים, הבהרתי להם שלעולם לא יבקשו ממני בקשה כזו, כי זה לא נושא לדיון. האזרחות שלנו היא אך ורק ישראלית, בארץ ישראל – מולדתו של העם היהודי, במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
 
* פגישה עם זלנסקי – לפני למעלה משנה, עוד כשבנט היה רוה"מ, הבעתי תקווה שראש ממשלת ישראל יהיה הראשון שייסע לקייב ויפגש עם זלנסקי. בסוף, ישראל היא אולי המדינה היחידה במערב, שמנהיגה לא עשה זאת. אין לנו מה להתפאר בכך.
 
* המחדל – באוגוסט 1970 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שסיים את מלחמת ההתשה. בימים הספורים שאחרי ההסכם הפרו המצרים את הפסקת האש וקירבו עשרות סוללות טילי נ"מ לתעלה. היה זה צעד תוקפני של צפצוף על ההסכם בגיבוי סובייטי ובהבלגה פושעת של ישראל ושל ארה"ב. ההבלגה הזאת היא המחדל האמיתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים היתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. כל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה. ההבלגה הישראלית התפרשה בצדק כחולשה. את התוצאה שילמנו במחיר דמים כבד, ביום הכיפורים תשל"ד.
 
* חבריו של רוצח התינוק – זוכרים את חתונת הדמים? חתונת השנאה הכהניסטית, שבה הכהניסטים רקדו בטירוף, לעיניו הבוחנות של הדוצ'ה שלהם בן גביר, סביב תמונתו של עלי דוואבשה, תינוק בן שנה וחצי, שחברם עמירם בן אוליאל הצית למוות יחד עם משפחתו? הם רקדו בטירוף, באקסטזה של שנאה, אוחזים בסכינים ודוקרים שוב ושוב את תמונתו של התינוק. אכן, מאז מורם ורבם, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, לא היתה להם הצלחה גדולה כל כך במימוש תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, כמו רצח המשפחה. מי היה חתן הדמים? חנמאל דורפמן, ראש המטה של ראש הכנופייה, השר ל"ביטחון" לאומני. הוא פרח כהניסטים בן 27 בלבד, משתמט מצה"ל, מחבל מוכר, אדם שהורחק מיו"ש בשל פשעיו. הוא האיש החזק בסביבה, שני רק לדוצ'ה עצמו, המנהיג העולה של הכנופיה הפשיסטית. הוא חתנו של ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלית בנצי גופשטיין וחברו הקרוב של רוצח המשפחה בדומא. הכהניסטים האלה הם מובילי הקמפיין למען חברם, המחבל, רוצח התינוק. כדרכם עוד מהימים שחברם רצח את רבין, הם בודים תאוריות קונספירציה שנועדו לחלץ את שליחיהם מריצוי עונשם. אלא שהפעם המנוולים האלה החתימו ח"כים מהליכוד על פשקווילם. איזו הידרדרות. מי היה מאמין שתהיה סיעה כהניסטית כזו בתוך סיעת הליכוד בכנסת, במפלגתם של בגין, יצחק שמיר, דוד לוי, משה ארנס ואריק שרון. בושה.
 
* סיפור בדים – הבן גבירים הארורים, שבהפגנה נגד מערכת המשפט הישראלית בשבוע שעבר הניפו כרזות "בן אוליאל צדק" (לצד כרזות "ברוך גולדשטיין צדק", "יגאל עמיר צדק" והכרזה הנוראה מכולם "כהנא צדק") - ידעו היטב למה הם מתכוונים. הם יודעים שבן אוליאל הוא הרוצח. הם יודעים היטב שהצגתו כמי שאולץ בעינויים להודות במעשה שלא עשה, כביכול, היא סיפור בדים חסר שחר. וכפי שמבחינתם גולדשטיין ויגאל עמיר צדקו, כך גם מצית התינוק ומשפחתו צדק.   
 
* לוחמים בני 9 – סבר פלוצקר הוא העיתונאי הכלכלי מספר 1 בארץ, אבל האם הוא יודע חשבון פשוט? הוא כתב שנה טובה לילדים של חורף 1973. ובין השאר הוא כתב שם: "לצבא התגייסתם ולחמתם במלחמת לבנון הראשונה." כידוע מלחמת לבנון הראשונה הייתה ב-1982. שמא צה"ל חטף ילדים בני תשע וגייס אותם לצה"ל. אולי, בעצם, ילדי ה-RPG היו בצד שלנו?
 
* בדיחת השנה – קראתי איזה פוסט, שמישהו כינה בו את ינון מגל – החזיקו טוב – ... עיתונאי(!). נראה לי שאפשר להפסיק כבר בג' בתשרי את התחרות על הבדיחה המוצלחת של תשפ"ד.
 
* חשבון נפש – איגדתי קובץ של מאמריי על יום הכיפורים לאורך השנים, ובנוסף לו נספח – פירוש הייטנר לספר יונה. המעוניינים מוזמנים לפנות אליי בדואל: uriheitner@gmail.com ואשלח להם.
 
* ביד הלשון: אפר"ן – שני אסונות כבדים ועקובים מדם פקדו בשבוע שעבר את אזורנו – רעידת האדמה במרוקו והשיטפונות בלוב, שגבו חייהם של אלפים רבים. האקדמיה ללשון עברית קבעה, ב-2017, שם לאסונות הללו: אפר"ן – אסון פתע רב-נפגעים. מומחה לאסונות כאלה נקרא אפרנאי.
אורי הייטנר
 
אהוד: אתה לא יכול לרחוץ בניקיון כפיך. אתה תמכת ואפילו השתתפת בהתלהבות בהפגנות המחאה בתחילתן ולא הפסקת להשמיץ את ממשלת ישראל ואת העומד בראשה גם כיום ולכן גם אתה אחראי למה שקורה כעת – הסרבנות, תמונת ראש הממשלה שלך במדי אסיר מאחורי סורגים על כלא אלקטרז, ודבריה באנגלית של הגברת הצעירה בטי-שירט חאקי [כאילו היא חיילת] מה"אחים לנשק" על הטייסים שלנו שהורגים ילדים פלסטיניים, דברי בלע ושקר שכבר משמשים היטב את תעמולת הזוועה והשנאה כלפינו בעולם המוסלמי, הערבי, הפלסטיני והאנטישמי!
אתה אחראי! – ממש כמו הקיצונים שבמפגינים כאן בישראל, וכמו נפולת הנמושות של היורדים המפגינים נגד ראש הממשלה שלך בארה"ב!