סיפור חייו של משה דיין, ההוצאה לאור של משרד הביטחון. 1997. מתוך יומני.

30.1.97. יום חמישי.  אחר הצהריים אני קופץ אל [העורך המסור] ישי קורדובה, שמעביר לי את התיקונים [של הצנזורה] שנערכו בכתב-היד של "אומץ", סיפורו של משה דיין. בסופו של דבר נהגו בחסד, אם כי גם רוב מה שהוציאו פורסם בגלוי בעיתונים [בעיקר "ממקורות זרים" בעמוד הראשון של עיתון "הארץ"]. אבל מה שנישאר יש בו די כדי להדגיש את מה שרציתי להביא בספר. אני מתקן בבית את החומר ומוציא עותק חדש של [טיוטת] הספר, למוטקה נאור, לבדיקה היסטורית-מדעית.

קטעים בכת"י שהוצאו ע"י הצנזורה [מסומנים בקו תחתון]

עמ' 100.

 [...בשם "האופציה הגרעינית" של ישראל] ועל אמצעי השילוח שלה; [לפי אותם...]

עמ' 106.

לימים התברר, לדברי מקורות אמריקאיים, כי בתקופת ההמתנה הצליחה ישראל להעמיד בכוננות-הפעלה שתי פצצות גרעיניות, מוכנות לשימוש. המקורות ציטטו את מוניה מרדור, המנהל הראשון של רפא"ל ומאלה שעמדו בראש מערכת הפיתוח וההרכבה של הנשק הגרעיני בישראל, כשהוא מספר על ביקורו באולם ההרכבה במכון של רפא"ל, ב-28 במאי 1967:

"הצוותים עסקו בהרכבה ובבדיקה של מערכת הנשק, שאת פיתוחה וייצורה הצליחו להשלים לקראת המלחמה. הבעת פניהם רצינית ומופנמת, כמי שמכירים בערכה הרב, אולי הגורלי, של מערכת הנשק שהצליחו להביא לכוננות הפעלה."

 [פורסם גם כי לאחר שמונה משה לשר-הביטחון הציע לו פרס "הצעה שהיתה עשוייה למנוע את המלחמה".] מתברר שהיתה מחשבה להפגין יכולת גרעינית, אולי אף לערוך ניסוי, כדי להרתיע את המצרים. [על פי מחקרים שפורסמו בחוץ-לארץ החליטו אשכול וכניראה גם משה שלא לחרוג] מהמדיניות הקיימת ולא לקבל את ההצעה. (תוספת של הצנזור). ממדיניות "העמימות הגרעינית" ולא להשתמש בה בתור אמצעי-הרתעה כלפי מצרים. חשיפתה של "האופציה הגרעינית" טרם מלחמה עלולה להשיג דווקא את ההיפך, הסלמה המצב. "האופציה הגרעינית" אינה ולא היתה אמורה לשמש תחליף למלחמה קונבנציונלית אלא באה להרתיע את האוייב מפני ניסיון להשמיד את ישראל באם יקרה הגרוע מכל והמדינה תעמוד בפני סכנה של תבוסה במלחמה, של "חורבן בית שלישי".

עמ' 131.

 ["המקור החשוב" הוא המלך חוסיין,] הנושא אצלנו את שם הצופן "צ'ארלס" (כלומר, צעיר ובעל חינוך אנגלי), ראש המוסד צבי זמיר מביא אותו [בחשאי...]

 [...מפשטות חדרה של ראש הממשלה] במתקן, [וישראל...]

 [...לכוננות של זינוק] ורק אוגדה אחת מוקמה בדרום סוריה, להגנה על גבול זה אם ישראל תנסה להכות מכת-נגד."

עמ' 143.

 [על "האופציה הגרעינית"] כנשק הרתעה כאמצעי (תוספת של הצנזור) [האחרון...]

אולם שרי הממשלה, רובם ממתנגדיו של משה, לא היו מוכנים לראות ב"אופציה הגרעינית" צעד אסטראטגי חיוני שנועד לבלום את הקרבות בצפון ובדרום, ולתחום אותם לשדות-המערכה עצמם. הם חששו שמשה נתקף פאניקה והוא באמת עלול לדרדר את המצב עד כדי "לחיצה על ההדק" של הנשק הלא-קונוונציונאלי.

 [חדל לסמוך על צה"ל] וביקש לחמש את טילי יריחו מחשש [בשל חששו...]

עמ' 148.

 [...אם אכן "האופציה הגרעינית"], כפי שנתפסה בעיני האוייב, (תוספת של הצנזור) [מילאה...]

עד כאן מהמחיקות. ומכאן [באותיות המודגשות] הטקסט שנותר בדפי הספר הנדפס, ופירסומו הבהיר היטב את הנושא הגרעיני:

ייתכן ששבירת הקיפאון המדיני אכן היתה כוונתן היחידה של מצרים וסוריה, ובכך הצליחו, כי זו היתה תוצאת המלחמה, תוצאה שזכתה בברכתו של מזכיר המדינה האמריקני, שר החוץ הנרי קיסינג'ר. הוא ראה בשבירת הקיפאון המדיני מנוף להסכמי-הביניים, שמהם צמח לבסוף השלום עם מצרים.

אך אלמלא נפלו מאות ואלפי חיילי צה"ל בקרבות עקובים מדם, שבמהלכם הצליחו לבלום את צבאות מצרים וסוריה, ולהעביר את המלחמה לשטחיהן, ספק אם אכן היו הערבים עוצרים כמה עשרות קילומטרים מהתעלה או על גבול ישראל-סוריה מלפני יוני 1967. קרוב לוודאי היו מנסים לחדור הלאה אל תוך שטחי ישראל.

או-אז, כפי שנתפרסם בעיתונות החוץ, האמצעי היחיד והאחרון שעשוי היה לבלום את צבאות סוריה ומצרים היה "האופציה הגרעינית". אופציה, שאף שלא דיברו עליה בפומבי, היתה לדברי המקורות הזרים מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה ובתפיסת הביטחון של ישראל – זאת אם הגרוע מכול היה מתרחש, צה"ל היה נוחל מפלה קשה בשדה-הקרב הרגיל, וחומות הגנתה האחרונות של המדינה היו נפרצות.

*

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".

*

משה אינו מציין אפילו ברמז אם אכן מילאה "האופציה הגרעינית", כפי שנתפסה בעיני האוייב, תפקיד מרתיע כלשהו. הקו הרשמי של ישראל קובע שאין מזכירים אותה, וייתכן שהוא חושש שאם יזכירה – ימעיט מגבורת הלוחמים שעמדו במעוזיהם, במטוסיהם ובשריוניהם מול הפלישה המצרית והסורית.

לדעתו, מרבית הישראלים מסרבים להאמין שעצם קיומם עדיין נתון בסכנה, וכי הם נתבעים וגם ייתבעו בעתיד להקריב קורבנות רבים להבטחת הקיום. כאמור, פרשנים צבאיים זרים רואים בכך סיבה טובה לישראל להסתמך גם להבא על "האופציה הגרעינית" ועל צבא מקצועי ומשוכלל בעל יכולת הכרעה מהירה.

בפשטות מכאיבה אומר משה, שכישלון המודיעין לדעת את המועד המדויק לפתיחת המלחמה גבה אמנם מחיר כבד, אבל טועה מי שחושב, שאילו רק קירבו בזמן את הטנקים לקו המעוזים שעל תעלת סואץ, כפי שזעק בכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין, כי אז היה ניתן לסכל את חציית התעלה בידי הצבא המצרי, ולהשיג הכרעה מהירה ומעוטת קורבנות, כפי שהיה במלחמת ששת הימים. אף שמלחמת יום הכיפורים הפתיעה, היא לא היתה בלתי צפויה. ואף שביום הכיפורים לא היה צה"ל מגויס וערוך במלוא כוחו, אין זאת אומרת שלא התכונן למלחמה הזאת, שהיתה פורצת במוקדם או במאוחר. השאלה לא היתה "אם", אלא "מתי".

אהוד בן עזר