ביום שישי, 22.9, נשא נתניהו באו"ם נאום חשוב, היסטורי, עם חזון ותקווה – שספק אם יש עוד מדינאי ישראלי, שמתיימר להנהיג את המדינה ולייצגה בעולם  – שהיה מסוגל לשאת דברים ברמה בינלאומית כמוהו.

כמובן שהתקשורת הישראלית החלה מיד לטנף ולגמד את הנאום*, ואחריה יבואו גם "מפגיני המחאה" ששנאת נתניהו היא הדלק העיקרי שלהם, והאופוזיציה בכנסת, ו"נפולת הנמושות" כהגדרת רבין, שהפגינו נגד נתניהו בניו יורק וקראו לגויים לא להאמין לדבריו (וזכו בתקשורת הישראלית לכיסוי צמוד לנאום נתניהו עצמו) –

ומקבילים להם בהתנהגותם עשרות נציגי מדינות עוינות ואויבות לנו שלא טרחו לשבת להקשיב לנאומו והותירו את אולם העצרת הגדול ריק ברובו.

שלושה הצירים העיקריים בנאומו היו השלום עם סעודיה, האיום הגרעיני הממשי מצד איראן, והשימוש בבינה מלאכותית [AI] לטוב ולרע. המקום הרב שהקדיש נתניהו בנאומו לנושא האחרון אולי מסביר מדוע הקדים ביקור אצל אלון מאסק הצעיר יחסית – על פני פגישה עם ביידן הקשיש. ובניגוד לתעמולת הזבל של התקשורת הישראלית בדבר בריחת ההי-טק מישראל, אולי נרקמו דברים חשובים לעתיד הבינה המלאכותית בישראל – בפגישתו עם מאסק.

אני מתאר לעצמי שלא מעט אמריקאים נבונים היו מאחלים לעצמם נשיא כמו נתניהו על פני הברירה שלהם – ביידן או טראמפ.

אבל הטינוף ההיסטרי נגד נתניהו נמשך, וההיסטוריה תשפוט מי צדק.

אהוד בן עזר

גילוי נאות: בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, וגם בתקופת ממשלתו של אהוד אולמרט, הייתי מתנגד חריף לנתניהו ולא הסתרתי את דעתי השלילית עליו.

* ב-23.9, תגובה "עיתונאית" אופיינית לשוקניה של יסמין לוי ב"הארץ" באינטרנט –

"נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם אתמול (שישי), עם טוש אדום ובריסטול שעליו גבולות מעוותים של ישראל 48', היה מרשים כנראה את תומכיו גם אם היה מצהיר על הקמת שתי מדינות תמורת שתי שמפניות וויתור על שטחים תמורת סיגרים."