* מנהיגות במבחן – "אין לך אדם שאין לו שעה," נאמר בפרקי אבות. ומתוך מסכת עבודה זרה: "יש אדם קונה עולמו בשעה אחת."
מדינת ישראל נמצאת בצומת קריטי. בעיצומו של המשבר הפנימי הקשה ביותר בתולדותיה, כאשר דומה שהיא על סף קרע בלתי ניתן לאיחוי, עומדים שלושה מנהיגים בפני הצעה שיכולה להוציא את מדינת ישראל מהמיצר. שלושת המנהיגים הם נתניהו, לפיד וגנץ. ההצעה היא מתווה הנשיא. לכל אחד מהם יש הרבה מה להרוויח מההחלטה הזו. לכל אחד מהם יש מה להפסיד ממנה (או ליתר דיוק, מאיזה בייס לפחד). אבל על כל אחד מהם לחוד ועל שלושתם יחד רובצת אחריות לאומית, לקבל את ההחלטה המנהיגותית ההכרחית.
נתניהו לא רוצה להיכנס להיסטוריה כמחריב המדינה, כמי שאיבד את כל הישגיו בשנותיו הרבות כראש הממשלה. ומצד שני יריב לוין אוחז במבושיו, מגובה בסמוטריץ', בראש הכנופייה ובדבוקת דיסטל אמסלם גוטליב ושות' בליכוד, שמאיימים על שלטונו. גנץ הטיף להסכמות ולפשרה לאורך כל חודשי המשבר ותוגמל על כך בתמיכה ציבורית הולכת וגוברת כפי שבאה לידי ביטוי בסקרים. מצד שני, הוא זוכר היטב את ההשפלה שספג מנתניהו בממשלת האחדות ולא פחות מכך את הרדיפה של לפיד ושל השמאל שזינבו בו כאשר קיבל את ההכרעה המנהיגותית והלך לממשלת אחדות. לפיד יודע שהסכמה כזו עשויה להיות המקפצה למנהיגות לאומית, אך הוא גם מפחד מהבייס הרעשני והצעקני של כמה "לשעברים" ושל קיצוני המחאה.
אם הם מנהיגי אמת, עליהם להניח בצד את כל השיקולים הללו, ולעשות את מה שנחוץ למדינת ישראל. עליהם לקבל על עצמם את מתווה ה"הודנה"; עצירת החקיקה המשפטית לשנה וחצי וניצול התקופה ליצירת רפורמה משפטית מאוזנת וקונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, ועיקרה חוק יסוד: חקיקה והחלפת ביטול עילת הסבירות בחוק מתון ושפוי. לדעתי, צריך להוסיף על כך גם את הקפאת החקיקה של חוקי ההשתמטות.
אם הם יחתמו על ההסכם, סביר להניח שבג"ץ יקפיא את הדיונים בעתירות נגד החקיקה. המחאה תלך ותדעך. והלוואי שהשלושה גם יקימו ממשלת הצלה לאומית.
נתניהו כבר הסכים ונסוג כי נבהל מיריב לוין. גנץ כבר הסכים, אבל לא העז לקפוץ למים. לפיד נזהר מלהירטב ושמר מרחק. אך כעת, התירוץ שלו, שמדובר בתרגיל של נתניהו כדי לזכות בפגישה עם ביידן כבר אינה תקף. האם ברגע הקריטי הזה, יעמדו שלושת המנהיגים במבחן?
 
* דמיינו – נאומו של נתניהו היה מצוין. הוא המשך לנאומו בהצגת ממשלתו בכנסת. באותו הנאום הוא דיבר על היעדים של ממשלתו: מאבק באיראן, שלום עם סעודיה. אז הוא דיבר על התשתיות בישראל, הפעם על התשתיות הגלובליות. דמיינו. דמיינו שבמקום מהפכה משטרית וחוקי השתמטות, ממשלת ישראל באמת היתה עוסקת בכך. כמה טוב היה לנו. אי אפשר למחוק באחת את השנה הנוראה שחווינו, אבל אפשר לתקן. זה בידיו של נתניהו. אם יעצור את המהפכה ויתמקד בדברים החיוניים למדינת ישראל.
 
* ביתם של כל היהודים – בדיוק כפי שאני תומך בלב שלם בכך שיהודים ויהודיות יוכלו להתפלל במוצאי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף עם מחיצה, כי זו דרכם – קל וחומר שאני תומך בלב שלם בכך שיהודיות תוכלנה להתפלל ולקרוא בכותל בדרכן, ויהודים ויהודיות יוכלו להתפלל בצוותא בעזרת ישראל בכותל בדרכם. היהדות אינה שביל עיזים אלא אוטוסטרדה רבת נתיבים. מן הראוי שישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, תהיה המקום, שבו יהודים מכל הזרמים ירגישו בבית ויוכלו לממש באין מפריע את דרכם ביהדות.
 
* על מה הדיון – למה למרות שאני סולד מן ההפרדה בין המגדרים, ובאורטל אני נושא את דגל ההתנגדות למחיצה, ובתפילות ועליות לתורה שאני מוביל אני מקפיד שלא תהיה, חלילה, הפרדה, אני מתקומם כל כך מהאיסור לקיים שעה בשנה תפילה בכיכר, שבחלק קטן ממנה יש הפרדה? כי הדיון אינו על הפרדה, אלא על כפייה אנטי דתית. ואני מתנגד בתוקף לכפיה אנטי דתית, כיהודי וכליברל.
 
* ראש קטן – הצטערתי והתאכזבתי מהחלטת שופטת בית המשפט המחוזי לדחות את העתירה נגד עיריית ת"א שאסרה תפילה קטנה שחלקה בהפרדה במוצאי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף. זוהי החלטה של ראש קטן, שאינה רואה את התמונה הרחבה של מהותה של ישראל. זו החלטה המנוכרת הן לזהותה היהודית של המדינה והן לזהותה הדמוקרטית.
 
* עריצות הרוב – אני מתנגד למהפכה המשטרית, כי אני רוצה מערכת משפט חזקה ועצמאית שתגן על המיעוט מפני עריצות הרוב. השופטת עובדיה, בפסיקתה בנושא התפילה בכיכר דיזנגוף, נתנה ידה לעריצות הרוב התל-אביבי. בושה! בושה! בושה!
 
* מעילה בתפקידם – החלטת שופט בית המשפט העליון עמית לדחות את הערעור על איסור תפילה בהפרדה במוצאי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף היא מעילה בתפקיד של בית המשפט העליון להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב. בדבר אחד הוא צודק – טוב היה שנושא מסוג זה ייפתר בהידברות והסכמה. למרבה הצער, מאז 4 בינואר השנה, כולם הולכים בכוח ובכסח. וכולנו מפסידים מכך.
 
* הפלורליסטים – יש מי שבעיניהם תל-אביב היא עיר פלורליסטית. יש בה מקום רק לפלורליסטים בדיוק בדיוק כמוהם. מי שאינו פלורליסט כמוהם – אסור שתהיה לו דריסת רגל בתל-אביב, שהיא עיר ליברלית, כידוע.
 
* כרזה אנטישמית – בכרזה שבלטה בצילומים מן ההפגנה נגד הרב לוינשטיין בת"א, היה כתוב "מדינה יהודית דמוקרטית" ו"היהודית" מחוקה ב-X בולט.
בטרם אאבחן את הכרזה, אקדים ואומר שהמסר הזה רחוק מלייצג את המחאה, גם לא את החלק המיליטנטי שלה. ההיפך הוא הנכון. המחאה נושאת, תרתי משמע, את דגל המאבק על מדינה יהודית דמוקרטית. דגל הלאום המונף בידי מאות אלפי המפגינים הוא הדגל היהודי שסמליו – יהודיים כולם. המפגינים מסיימים כל הפגנה בשירה רמה, בגרון ניחר ובנפש-יהודי-הומיה, את "התקווה", ההמנון הלאומי היהודי כל כך. המחאה מקדשת את מגילת העצמאות. ובניגוד למחאה נגד חוק הלאום, שהוציאה מהקשרה פסקה בודדת מן המגילה ויצאה, כביכול בשם המגילה, נגד המסר של כל שאר המגילה, המחאה הזאת מקדשת את המגילה על כל חלקיה.
הכרזה הזאת היא כרזה אנטישמית. זו כרזה שהמסר שלה הוא שלעם היהודי אין זכות להגדרה עצמית, שהיא זכות טבעית של כל עם ועם. זו כרזה הקוראת למחוק את המדינה היהודית. אגב, המדינה הלא יהודית שעליה הם מדברים לא תהיה "דמוקרטית", כי אין שום דבר דמוקרטי בגזענות אנטישמית. הכרזה הזאת אנטישמית על פי הגדרת העבודה לאנטישמיות כפי שניסחה הוועדה לענייני אנטישמיות והכחשת שואה של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה IHRA, שכבר אומצה בידי רוב מדינות העולם החופשי; ארה"ב, האיחוד האירופי כארגון גג ורוב המדינות החברות בו בנפרד ואפילו בידי בחריין.
מה האחריות של מארגני הפגנה על תוכן הכרזות שבה? מניסיוני בארגון הפגנות במאבק על הגולן אני יודע, שכאשר יש מנהיגות למאבק, היא לוקחת אחריות על הכרזות. אנו הצבנו בהפגנותינו סדרנים, שתפקידם להוריד כל כרזה כהניסטית.
הבעייה במאבק הנוכחי, היא שאין בו מנהיגות אמיתית, שיודעת לקחת אחריות. מעולם לא שמענו גינוי כלשהו על אמירה או צעד קיצוניים. ובוודאי שלא הורדה של כרזות המכתימות את המאבק. זאת, למעט פעם אחת (ככל הידוע לי) שאחים לנשק תלשו כרזות ודגל אש"ף של קומץ מפגינים אש"פיסטים בשולי ההפגנה בקפלן.
אם מתוך ההפגנה נגד הרב לוינשטיין מישהו היה מרים כרזה הומופובית – האם היו מסלקים אותו ואת הכרזה שלו? מה שהם היו עושים נגד כרזה כזו – זה בדיוק מה שהיה עליהם לעשות לכרזה האנטישמית הזאת.
את עמדתי נגד הפגנות סתימת הפיות כתבתי כבר בעבר, והיא תקפה גם במקרה הזה, למרות דעותיו הנתעבות של לוינשטיין. הפגנה היא לגיטימית, אך מה שהיה כאן זו לא הפגנה. צפיתי בסרטונים, ראיתי את הזעם הקדוש, את האש הזרה של השנאה, את הרצח בעיניים, את התנועות המגונות והאצבעות המשולשות ואת העובדה שלוינשטיין וישראל זעירא הובהלו מהמקום בידי המשטרה מחשש לשלומם, והרגשתי 1995.
 
* נו, שוין – קראתי את כתב האישום של אהוד בן עזר על אחריותי לסרבנות, להפגנות בחו"ל וכו' בחיוך סלחני. אימי היתה אומרת על כך: נו, שוין.
אבל מי שבאמת נושא באחריות העליונה, זו הממשלה שהציתה את התבערה הזאת, וכל מי שתמך ותומך בכך.
 
[אהוד: נראה שגם יום כיפור אינו גורם לך לעשות חשבון נפש על חלקך בעידוד הפגנות  המחאה ולכן אתה מטיל את האשמה על אנשים כמוני כי אני תומך ב"מצית התבערה" נתניהו!]
 
* צדיק וקדוש – למה אני נגד עונש מוות למחבל הרוצח בן אוליאל? כי אני מתנגד עקרונית לעונש מוות. אם אלה שצועקים "מוות למחבלים" היו הגונים, הם היו צריכים לתבוע גזר דין מוות לבן אוליאל. אבל כאשר הם צווחים "מוות למחבלים," הם מתכוונים שמחבל = ערבי. וכיוון שבן אוליאל מימש את קריאתם, הם רואים בו צדיק וקדוש.
 
* קדוּשה כהניסטית – נערת הזוועות הח"כהניסטית סון הר מלך מגדירה את רוצח התינוק ומשפחתו בכפר דומא "צדיק וקדוש." אכן, אם "כהנא צדק," הרי רוצח ילדים הוא צדיק ורצח תינוקות ערבים זו קדוּשה.
 
* מי שמרחם על רוצח – מי שמרחם על אכזרים – סופו שיתאכזר לרחמנים.
מי שמרחם על רוצח תינוקות אכזר, סופו שיתאכזר לעם ישראל כולו.
 
* חילול השם – אין חילול השם גדול יותר מקמפיין בהשתתפות רבנים (!) למען רוצח תינוק והוריו, באשמת היותם ערבים.
 
* סם מוות – אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה." זכה – נעשית לו סם חיים. לא זכה – נעשית לו סם מוות. רבי המרצחים – הרבנים התומכים במחבל רוצח הילדים בן אוליאל, הם אלה שלימוד מעוות של התורה עשה להם אותה סם מוות.
 
* עוד תומך ברוצח – יאיר נתניהו שיתף ציוץ הסתה ארסי התומך ברוצח התינוק והוריו ומפיץ את תאוריית הקונספירציה. עוד מעט הוא ימחוק, כדרכו, את הציוץ.
 
* רצון הרוב – אני מבין שאתה ואני מממנים את הנסיעה להשתטח באומן, כי זה "רצון הרוב," או משהו כזה. לא?
 
* מיזוגיניה – במופע האימים השבועי של השר (!) הדמגוג הביריון אמסלם מעל דוכן הכנסת, הוא שוב התגולל בהתלהמות בריונית ביועמ"שית ושב ונטפל לפן שלה. מה הקשר לפן? קוראים לזה מיזוגיניה.
 
* תקדים הר דב – למה הסורים העזו, לראשונה אחרי 49.5 שנים, להקים מבנים בשטחה הריבוני של ישראל? כיוון שהם ראו שישראל השלימה עם הקמת מאחז של חיזבאללה בשטח ישראל. הפעם ישראל נהגה כראוי. כך נכון היה לנהוג בהר דב. בינתיים אנו מבליגים כבר חודשים על חרפת המאחז הטרוריסטי על אדמתנו.
 
* כדין רקטה – אחד המחדלים הביטחוניים הקשים של נתניהו, היה שלוש שנים וחצי של הבלגה ו"הכלה" של טרור ההצתות. המסר שלו לאוייב היה, שכל עוד אינם יורים רקטות, הם יכולים להצית את שדות הנגב ככל שיחפצו. לאחר שבנט נכנס לתפקידו, ישראל הגיבה בתקיפה אווירית על בלון התבערה הראשון, על פי העיקרון: דין הצתה כדין רקטה. בכך תם טרור ההצתות למשך למעלה משנתיים. היום הפלשתינאים שבו לטרור ההצתות. אני שמח שהפעם נתניהו העדיף את דרך בנט על דרך נתניהו.
 
* כאילו קיים עולם ומלואו – לפיד יוצא נגד קריאת המשטרה לאזרחים בעלי רישיון נשק לשאת אותו לתפילות יום הכיפורים. הוא טועה בגדול. כאשר יש התרעות חמות על כוונה לבצע פיגוע בבית כנסת ביום הכיפורים, וברור שאין למשטרה ולכוחות הביטחון יכולת להגן על כל בית כנסת, חשוב שמי שברשותו נשק ברישיון יוכל לתת מענה ולהגן על המתפללים.
כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם ומלואו.
 
* צדק מאוחר – האם ניתן לגבור על חמישים שנות הנדסת תודעה? האם אפשר להתגבר על שטיפת מוח בת יובל שנים? אין מנהיג בתולדות המדינה שעשו לו רצח אופי שיטתי במשך עשרות שנים, כמו לגולדה מאיר. היום, כעבור חמישים שנה, סוף סוף מתחיל להיעשות צדק עם זיכרהּ. האם האמת, שעד לפני זמן קצר היה צריך אומץ להתבזות ולומר אותה, שגולדה מאיר היתה מנהיגה דגולה, שבכושר מנהיגות עילאי, קור רוח, אומץ יוצא דופן, אחריות ותבונה הובילה את ישראל לניצחון במלחמה מתוך תנאי הפתיחה הנוראים ולהישגים מדיניים משמעותיים, ושבניגוד למיתוס היא לא דחתה לפני המלחמה שום הצעת שלום, שלא היתה ולא נבראה; האם האמת תוכל לנצח את המיתוס?
היום, חמישים שנים אחרי, ולנוכח מחקרים של היסטוריונים רציניים כמו פרופ' יואב גלבר, וד"ר חגי צורף (להבדיל מ"מחקר" שרלטני שזכה ליחסי ציבור מנופחים), ובזכות פתיחת מסמכים שהיו חסויים עד כה, ובזכות הסרט של דני קושמרו בערוץ 12 המבוסס על יומני הלשכה, וגם בזכות הסרט "גולדה" עם הלן מירן, יש סיכוי לתזוזה והלוואי, אני מייחל לכך, שהאמת תגבר על המיתוס. עד לאחרונה כפירה במיתוס נתפסה כחתרנות של ממש. והנה, דומה שמתחולל שינוי. 
גולדה לא היתה חפה מטעויות, וכראש הממשלה היא נשאה באחריות המיניסטריאלית העליונה למחדל, והיא הראשונה שהבינה זאת, נטלה אחריות והתפטרה ימים אחדים אחרי שזוכתה בידי ועדת אגרנט. אין מקום גם לאידיאליזציה שלה. אבל הגיעה השעה לעשות צדק מאוחר עם זכרה.
 
* יום הכיפורים במחנה אנצאר – ביום הכיפורים תשמ"ד (1983) ביליתי במחנה אנצאר בלבנון. היה זה מחנה מעצר של מחבלים פלשתינאים ולבנונים. מה עשיתי שם? הייתי לוחם בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח. מה לצנחנים ולשמירה על מחנה מעצר?
כשלושה שבועות קודם לכן, הוקפצנו באמצע אימון בתקוע לאנצאר. התגלתה שם מנהרה והוחלט להעביר את כל העצורים למתחם זמני שהוכן במיוחד. היה חשש ממרד אלים, והוקפצנו לאבטח את ההעברה. העברת העצירים עברה, בסופו של דבר, ללא תקריות כלשהן. מה שאני זוכר הוא שעמדתי על מגדל במשך עשר שעות רצופות.
במקום שנחזור לאימון, נשארנו עוד חודש וחצי לשמור על המחנה הזמני. המחנה היה מכתש ענק שנחצב, גודר בתלתליות, היו בו אוהלים גדולים ושם רוכזו העצירים. בתוך המחנה הם היו אוטונומיים. את האוכל הם קיבלו מהאו"ם (אגב, אוכל הרבה יותר משופר משלנו... גם האוהלים שלהם היו משודרגים לעומת אוהלי הסיירים שלנו). אנחנו שמרנו מלמעלה וצפינו בהם ותפקידנו היה למנוע בריחה או חבירה אליהם. לא היה לנו כל מגע איתם.
ביום הכיפורים בבוקר הוקפצנו. נאמר לנו שחייל ביחידת שריון סמוכה, בן ישיבת הסדר, נעדר. יש חשש שנחטף. עלינו לצאת לחיפושים. היה יום חם מאוד ולח מאוד. רב הגדוד הגיע אלינו למסדר היציאה והורה לנו לשתות מים. גם לאלה שצמים. אני צמתי, כבכל שנה, ולא ראיתי צורך לשתות. מבחינתי, הרב אינו סמכות, איני צם למענו. אם אחוש צמא ואראה צורך בכך אשתה. כרגע אין בכך כל צורך. יצאנו לחיפושים ולאחר זמן קצר, אולי חצי שעה, חוזלשנו [?]. מסתבר ששני חיילים רבו, אותו חייל בעט בחוזקה בבטנו של חברו וברח. מצאו אותו מתחבא והחיפושים הופסקו. שמחתי על שלא שתיתי.
במוצאי יום הכיפורים כינס אותנו המג"ד הנערץ גיורא איילנד למורשת קרב. עשר שנים אחרֵי, הוא סיפר לנו את סיפור הקרב על החווה הסינית, מנקודת מבטו. גדוד שלם ישב שעה ארוכה פעור פה, בהאזנה קשובה ודרוכה. לא בכדי, אחרי 35 שנים, כשקראתי את ספרו של גיורא "לא נרדם בלילות", זכרתי את סיפורו לפרטי פרטים, כולל פרטים נוספים שלא נכנסו לספר. דבריו נחרטו היטב בזיכרוני ואני משוכנע שגם בזיכרון חבריי. גיורא לא הסתפק אז בסיפור הקרב, אלא ניתב אותו לשיחת מוטיבציה, על האחריות המוטלת על כל אחד מאתנו לביטחון המדינה ולקיומה.
במהלך התעסוקה, יצאה מדי שבוע פלוגה לאימון בתקוע. אנחנו התאמנו בשבוע שלאחר ראש השנה. בדרכנו חזרה, יומיים לפני יום הכיפורים, היינו אמורים לעצור לפריסה בקיבוץ בית זרע, שאחד מבניו שירת בפלוגה שלנו. כשהתקרבנו למקום, לא נכנסנו לקיבוץ, אלא דווקא לקיבוץ השכן, אפיקים, קיבוצו של המ"פ שלנו, אייל קרמר. הסיבה היתה שבאותה השעה התקיימה הלוויה בבית זרע.
כאשר הגענו חזרה לגדוד באנצאר, קיבלתי את ההודעה שנשלחה לי באמצעות קצין העיר, על מותו מהתקף לב, של דודי האהוב צ'יבי מקיבוץ בית זרע. הוא נפטר בגיל 53 בלבד. הוריי ואחיי היו בהלוויה, ואני הייתי חמש דקות נסיעה מהם, ולא ידעתי דבר, ועל טלפונים ניידים איש עוד לא חלם אז. וזמן רב נשאתי את תחושת ההחמצה, על שנעדרתי מההלוויה.
 
* ביד הלשון: כבדת ימים, כבדת דמים – אחד הביטויים שמלחמת יום הכיפורים חרטה בתודעה ההיסטורית, לקוח מנאום לאומה של שר הביטחון משה דיין ביומה התשיעי של המלחמה, אחרי שנמסרו ההודעות הראשונות למשפחות הנופלים, השבויים והנעדרים.
בנאומו הקודר אמר דיין שהמלחמה הזו שונה משתי המלחמות הקודמות, מלחמת ששת הימים ומבצע קדש, שהיו מלחמות בזק, והוסיף: "המלחמה הזאת קשה, התנגשויות חריפות ומרירות, שריון ואוויר. מלחמה כִּבְדת ימים, כבדת דמים."
אורי הייטנר