במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 1995

17.5.95. יום שני. בערב, פתיחת הוועידה ה-37 של אגודת-הסופרים. ... אורפז מדבר בשקט על עצמו, ויש משהו פאתטי וגם רוחני מאוד בדבריו, הוא לפחות מספר משהו ולא נגרר למליצות.

מתוך יומן 1996

22.2.96. ידידי יצחק אורפז אמר פעם שסוריאליזם הוא אותו ריאליזם – רק מקרוב יותר, כמו מבעד לזכוכית מגדלת. הקירבה יוצרת את העיוות ומפקיעה את האובייקט מטבעו "הריאלי".

3.5.96. אני פוגש ברחוב את אורפז ומתפלא שחתם על כרוז של הימין לשיוויון בתקשורת, אני לא חש שסותמים להם את הפה. לי אין לרשותי ערוץ 7. אורפז ניראה לא טוב. לבוש בגדים מלוכלכים, כמעט כמו קלושר.

2.10.96. ב"הארץ" מהיום מופיע גילוי הדעת של הסופרים שעליו גם אני חתום. "אנו מגנים בכל תוקף את מדיניותה של ממשלת ישראל, המכרסמת בהסכמי אוסלו בכך שהיא משהה את ביצועם של סעיפים מרכזיים בהסכם. תוצאותיה של מדיניות זו חוללו בימים האחרונים מוות והרס, והביאו לידי הידרדרות מסוכנת ביחסי ישראל עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב. אנו מגנים את יוזמי פרץ-האלימות וההרג, וקוראים לכל הצדדים לגשת בלי דיחוי למימוש הסכמי אוסלו על כל סעיפיהם ולפתוח מיד במשא-ומתן על הסדרי קבע שישימו קץ למלחמת ישראל-ערב ויאפשרו לכל עמי האזור לחיות בשלום ובבטחון."

בין החתומים א.ב. יהושע, מאיר שלו, דוד גרוסמן, סמי מיכאל, עמוס עוז, דליה רביקוביץ ויצחק אורפז. גם יהושע קנז, שאת הסכמתו גייסתי בשיחה טלפונית ביום ראשון. מהצד הערבי בולט סמיח אלקאסם וישנם עוד סופרים ובהם מוחמד עלי טאהא ונזיה חיר שהיו בין היוזמים.

מתוך יומן 1998

11.9.98. יום שישי. ב-11.00 אמור להתקיים בצוותא מיפגש עם רון חולדאי, המועמד לראשות-העיר. אני בא לשם בשעה היעודה, נירשם. לא פוגש אף דמות מוכרת. איש לא מזהה אותי, לא ניגש אליי ולא מבקש שאגש לשוחח עם המועמד.

אני רואה את אורפז מסתובב שם גם הוא כצל. אנחנו מחליטים שדי לנו בעובדה שנירשמנו והבענו את תמיכתנו בחולדאי, ויוצאים. שנינו, כניראה, לא מרשימים בנוכחותנו. אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו אחת הפרות הקדושות של הספרות העברית היתה מופיעה. יצחק ואני הולכים את אבן-גבירול ויושבים על ספסל בפינת דוד המלך ומפטפטים. ליצחק יש הרגשה שהוא נשכח ושאין כל טעם להוציא היום ספר חדש. מוסד ביאליק עומד להוציא מחדש טרילוגיה שלו עם אחרית-דבר של דן מירון. יצחק מעדיף שהספר יצא לאחר מותו, כדי שלא ישכחו אותו. אני אומר לו שלא יחכה.

4.12.98. יום שישי. לפני-הצהריים אני הולך לדואר ופוגש את אורפז ואנחנו יושבים שעה קלה על ספסל ליד הדואר כמו שני זקנים ומדברים. אני מציע לו להעביר לי כתבי-יד שיש עותקים נוספים מהם, ואשלח עם המשלוח הרגיל שלי לצ'ארלס ברלין בהארווארד. אורפז אומר שהוא כותב כיום רק למגירה. שנידמה לו שהוא נזכר בעיקר בזכות הספר שלו על "הצליין החילוני" שאותו מלמדים ולומדים באוניברסיטאות ואפילו היה כנס על כך.

6.12.98. אני נפגש מדי פעם ברחוב עם יצחק אורפז ואנחנו יושבים על ספסל ומדברים. גם לו אין כיום כל סיכוי להוציא ספר חדש באחת ההוצאות הציבוריות או המסחריות והוא כותב למגירה. מי מאיתנו שלא הפך ליצרן רבי-מכר, אפילו הם בלתי-קריאים, פשוט לא קיים כיום על מפת המו"לות ושום הוצאת ספרים אינה מוכנה להשקיע בו. מחפשים שמות חדשים לבקרים, רצוי נשים שכותבות מעשיות על נשים דתיות. פעם קראו לזה ספרות "שונד", צהובה, לא בגלל הסקס אלא הרמה הנמוכה והטמטום. היום זוהי הספרות הנחשבת, שאותה מפרסמים ושעליה מדברים. ההישגים של קנז ובאר ברומאנים האחרונים שלהם (שעליהם יש לי הרבה השגות) הם עדיין ראויים להערכה משום שלפחות מדובר בספרות של סופרים ולא בפטפוט.

אהוד בן עזר

המשך יבוא