על "חוף בלי ים" מאת אבי גולדברג

221 עמ'

בתחילת דבריי אני מבקש לציין שנהניתי מאוד מהקובץ הנ"ל, בעיקר משום ההומור הטוב שבמרבית הקטעים, וגם נהניתי מההפלגה אל עבר הפנטזיה בחלק מהם. בחרתי בכותרת הנ"ל לרשימה הזאת על 53 סיפוריו של אבי גולדברג, משום שהבנתי כי חלק לא מבוטל מסיפורים אלה ראו אור קודם בעיתון "דה מרקר" במדור "סיפור מהחיים" – מדוע "גם סיפורים מהחיים?" משום שבסגנונות השונים שבהם נכתבו סיפורים אלה יש גם פנטזיה, אבסורד ואף נימה של סוריאליזם, כלומר, לא ממש מהחיים: בסיפור "חוף בלי ים" לוחמים ישראלים מייבשים את הים, כמו משה רבנו, כדי לעבור לצד המצרי לאתר עמדת טילים שאמורה להיות מטווחת על ידי מטוסים ישראלים בפרוץ מלחמת ששת הימים; בסיפור "בנימינה" ראשו של היינן הצלבני פיליפ משרלרואה, שנכרת בשנת 1135, משוטט בימינו מעל שמי בנימינה; בסיפור "חיות" פרה כועסת שישראלים מבקשים לנתץ "פרות קדושות", ולכן היא הופכת טייל ישראלי בהודו לעגל, ורק לאחר שאימו מעניקה תרומה גדולה למקדש, העגל הופך שוב להיות אדם. סיפורים אלה, כאמור, בהחלט מעוררים עניין, אבל הם רחוקים מריאליזם המצופה מ"סיפור מהחיים".

ועוד דבר: לא כל 53 הקטעים ניתן לסווגם כסיפורים, כמו "קריינית ג'י פי אס", "עידוד המחקר הפלילי" "בעמידה", "משולשים", "שווייץ, הערות אחדות למטייל". שוב, מדובר בהיגדים מעניינים ומהנים, אבל קשה לסווגם כסיפורים.

אנחנו לומדים מהסיפור "ד"ר ג." כי אימו של הסופר (פולנייה!) רוותה נחת משני בניה: האחד עורך דין (הסופר שלנו) והשני רופא, קום איל פו! בנעוריהם הם היו שובבים (לא מתאים לבניה של פולנייה!), שברו קופת "דן חסכן" כדי לממן קניית כלבלב ורובה אוויר במטרה להתנכל לציפורים ולחתולים שבנחל מוסררה.

כאן המקום להעיר שיש בקובץ שלפנינו תיאורים יפיפיים – ובסיפור שלנו יש תיאור העזובה של הנחל באותם ימים (לימים נחל שמשני צדדיו נתיבי איילון – עמ' 179). גם תיאור המלון הזול בברלין בסיפור "תגמרי, הוא צעק, תגמרי" (עמ' 39) הוא מלאכת מחשבת; וגם מרכז פומפידו בפאריז בסיפור "פגישה" (עמ' 75) מתואר ביד אמן.

סגולה נפלאה בקובץ הזה היא, כאמור, נימת ההומור המופיעה כמעט בכל הסיפורים, אביא דוגמאות אחדות: בסיפור "אדם ZARA חוה H&M " מתלונן המחבר על אלוהים כי למרות האכילה מעץ הדעת בני האדם אינם מסוגלים להבדיל בין טוב לרע; וכן, יש הסבר מדוע האל לא הרג את אדם וחווה כפי שהבטיח – כי אז היה נגמר התנ"ך בפרק ג'. העונש איננו גירוש מגן עדן, אלא האובססיה הנשית לבגדים, ומשום כך העבדות של הגבר כדי לממן זאת.

בסיפור "עקרונות" המחבר מסביר מדוע כלבים משתינים על גלגלי המכוניות, כי הם מבקשים לבדוק את לחץ האוויר; בסיפור "המלח האלפיני" מסופר שהשימפנזה (אבינו הקדום לפי צ'רלס דרווין) מדוכא כי עלה קולם של החרדים בבחירות; בסיפור "אחד אחד ובאין רואה" מסופר שהסרטנים אינם מוכנים שחובשי כיפות יאכלו אותם. בסיפור "בית קטן בערבה" צו ירושה של יהודי תימני על ביתו המט לנפול, המיועד רק לחמשת ילדיו הזכרים, מעורר מהומה, שכן לאלמנה יש זכות על מחצית הבית, ויש גם חמש בנות שלא נכללו במסמך, וגם עוד שלושה ילדים שהמנוח הוליד מחוץ לנישואין, לכך מתווספת הדרישה של מינהל מקרקעי ישראל לקבל לידיו את הנכס אחרי 49 שנות חכירה, הבנק מתעורר בקשר להלוואה שלא שולמה, כנ"ל העירייה, הביטוח הלאומי, דמי חבר למפא"י, תשלום על מושב בבית הכנסת וכו' וכו' – והרי לימד אותנו אנרי ברגסון שהגודש הוא מאיץ לצחוק. גם הסיפור "גלגולו של בקבוק" מצחיק, אבל הוא דומה מדי להומורסקה של אפרים קישון על בונבוניירה שחזרה אליו כמתנה עבשה לאחר שנים של "טיול" אצל כל מכריו.

מי איננו מדמיין התעשרות בהפתעה? והסופר שלנו מעניק את הבונוס הזה ביד רחבה: בסיפור "מגרש ליד האופרה" נודע לגיבור גרשון שהוא ירש מגרש של חמישה דונם בארסוף שבצפון תל-אביב; בסיפור "אמריקה אמריקה" זוכה הגיבור צביקה, שכמעט פשט רגל באמריקה, במיליון דולר עם שובו ארצה; ב"שלג 22" מנצל נורמן השחור את חולשתם של הלבנים לא להכניס לשכונתם אחד "שאינו משלהם", ומצליח לסחוט מ"לבנים" באתר סקי מהודר חצי מיליון דולר כפיצוי על כך שהוא מוותר על קניית דירת פאר שם. את החוכמה הזאת הוא למד  מהסיטקום "הכול נשאר במשפחה", שם ארצ'י בנקר הגזען, היה מוכן לשלם לשחור-עור 2000 דולר כדי לבטל עסקת נדלן בשכונה לבנה; וכן הוא למד מג'וזף הלר, מחבר "Catch 22", לכן שם הסיפור הוא "שלג 22", כי המילכוד מתרחש באתר סקי.

בסיפור "מירצ'ה" מסופר איך פועל רומני מאבד את חסכונותיו מעבודתו בארץ בעטיים של שני נוכלים, וכשהם מגיעים לרומניה לעשות עסקים – הוא עוקץ אותם בחזרה; בסיפור "מגרש בברוקלין או רכב אספנות" הדובר מקבל כעסקת חבילה מגרש עם מכונית מיושנת מלפני 50 שנה. הוא משלם הון למכס, ולתדהמתו, יש ביקוש של אספנים למכונית "פורד פלקון" זאת, והתמורה שהוא מקבל עולה על ההוצאות; ואגב, מכוניות אספנות, דווקא קבצן מתעניין בפורד פלקון פוטורה הישנה של הדובר, ומשלם במזומן – בסיפור "מזומן הוא ידידו הנאמן".

בסיפור "איב מונטאן" הזמר המפורסם מגיע במכונית מפוארת עד לשיכון של אבי המחבר, ומוסר לו מתנה וכרטיסים למופע שלו בהיכל התרבות, וכל זאת, טוען האב, משום שהוא יליד העיר הגדולה לודז', ולא משטייטיל קטנה כמו שאר מקורביו, כשהגורם האמיתי הוא בן-דוד, חייט הצמרת החי בפאריז, הוא סיבת ההפתעה, כי איב מונטאן הוא לקוח שלו. בסיפור "פיפטי פיפטי" איש נדל"ן מאבד את כל כספו אצל נוכל באוקראינה, והוא על סף ייאוש. אניטה, עובדת זרה מאוקראינה מצליחה להחזיר לו את הכסף, ודורשת "פיפטי פיפטי" – דירת פאר עם מרפסת לים. בסיפור "סינג סינג" רוכש דירה מוזנחת באילת מוצא קופסת קפה מלאה בדינרים ירדניים שהם שווי ערך לערך הדירה.

כזכור, הסופר שלנו עורך דין, וברור שנמצא בין סיפוריו את הנתיבים העקלקלים של עולם המשפט – בסיפור "כמה עולה כשכבודה רעבה?" בעל דירה מבקש סעד משפטי לסלק מדירה שבבעלותו צעירה שפלשה לתוכה בטענת כזב שגרה עם האישה הזקנה, דיירת מוגנת שנפטרה. כיוון שכבוד השופטת היתה רעבה, ולא היה לה חשק להתעסק עם תיק מייגע כזה, היא הציעה לבעל הדירה לתת לצעירה 10,000 שקל כפיצוי. בעל הדירה הסכים למרות שמדובר בגזל, כי אחרת היה מבלה שנים בבתי משפט ובהוצאה לפועל.

בסיפור "המשפחה – מונולוג" מספרת פקידה במשרד עורכי דין לחברתה את כל הסודות של הלקוחות. השפה של הפקידה בסיפור זה היא מלאכת מחשבת ממש; בסיפור "דליפה קטנה" מסופר על סטודנט הגר בשכירות במרתף של בית ישן, שהוצף במים עד שנאלץ להימלט. ההליך בבית המשפט נמשך שנים, כשבינתיים בעלת הבית עברה למעון קשישים, והסטודנט הפך לבעל המשפחה, וזרקה שיבה בשערו. זה לא הפריע לשופט לכתוב פסק דין מנומק על 127 עמודים, שמזמן איננו רלוונטי.

הספר מהנה מאוד ומשעשע, ובאמת לא צריך להיות איכפת לקורא שהמחבר איננו מקפיד תמיד על הכללים שחכמי תורת הספרות בדו מליבם.

משה גרנות