* נקודת מפנה? – כששמעתי על גילוי הדעת של ראשי המחאה, שבו יצאו נגד גילויי האלימות, דיברו שוב על שותפות בין חילונים ודתיים ועל החיבור הבלתי ניתן להפרדה בין היהודית והדמוקרטית, שמחתי מאוד.
כשקראתי את גילוי הדעת התאכזבתי. לא היה בו גילוי כלשהו של נטילת אחריות, לא גינוי מפורש של אלה שתקפו את המתפללים, והיתה בו אפולוגטיקה של הטלת האשמה באלה שהותקפו. המחאה אימצה את הפרקטיקה הביביסטית של בריחה מאחריות ומציאת שעירים לעזאזל.
אבל כשנודע לי על מבול ההתקפות על הנהגת המחאה מפי קיצונים במחאה, שהאשימו אותם בבגידה, בהתקרנפות ובחנופה וכו' וכו' ועל עמידתם האיתנה מול אותה מתקפה, הסיכום שלי לאירוע גילוי הדעת הוא חיובי בהחלט.
סוף סוף יש כאן צעד של לחיצה על הברקס. איני יודע אם הדבר נובע מכך שהם הבינו שהאירועים פגעו בהם או שמדובר בחשבון נפש אמיתי. כאופטימיסט חשוך מרפא אני בוחר להאמין שזה חשבון נפש אמיתי.
מאורעות יום הכיפורים בתל-אביב הם נקודת שפל בתולדות החברה הישראלית. היא עלולה להיות נקודת שבר שממנו יש רק צניחה חופשית ללא מצנח אל עבר התרסקות, או נקודת מפנה, שבו הצדדים מבינים שחייבים לעצור ולשנות כיוון.
אני רואה סימנים אחדים ומעודדים ללחיצה על הברקס. האחד הוא, כאמור, גילוי הדעת של ראשי המחאה. השני הוא ההתנערות המוחלטת של הימין מן הפרובוקציה שראש הכנופייה תיכנן, אפילו מצד אנשי הקיצוניות הדתית. השלישי הוא הקריאה של לפיד לא להיגרר אחרי הפרובוקציה של ראש הכנופייה ולא להגיע לכיכר (חבל שלא אמר כך לפני יום הכיפורים) ודברים דומים של ארגוני המחאה. הרביעי הוא הגינוי המוחלט של גנץ את המתקפה הביריונית על המתפללים יום אחרי תגובתו הראשונים המגומגמת והבלתי ראויה. אולי באמת הגענו לתחתית שממנה אנו מתחילים לעלות. הלוואי.
וזה הפתיח של גילוי הדעת (את ההמשך, שאינו ראוי, לא אציג כאן):
"כולנו כואבים את האירועים ביום כיפורים.
"אנחנו קוראים לכל חברינו לזכור שאנחנו עם אחד. גם כשקשה, ננשוך שפתיים. אנחנו מגנים בתוקף כל שימוש באלימות. לא ננהג באלימות ולא נרים יד איש על אחיו. לא נתפוס את תפקיד המשטרה או בית משפט גם כשהלב דואב, ובטח לא ביום כיפור, היום שמאחד את כולנו.
"לאחינו ואחיותינו הדתיים והחילונים אל תתבלבלו. המאבק הוא לא בינינו.
"המאבק הוא נגד כל מי שמנסה לקרוע את הקו המחבר בין היהודית לדמוקרטית."
 
* מענה לצורך אמיתי – ב-1987, כשהייתי מזכיר ומרכז קליטה צעיר של אורטל, שמעתי על הקמת קבוצות הבחירה, של נוער איכותי ואידיאליסטי בקיבוצי התק"ם, ורציתי ליזום הקמת גרעין לאורטל של התנועה הזאת. נסעתי לפגוש אותם בסופ"ש שקיימו בגבעת ברנר. לא מצאתי, בלשון המעטה, אוזן קשבת להצעתי. הם ראו בהתיישבות משהו מיושן, שאבד עליו כלח, ולהם יש יעד אחר – חברה וחינוך. למותר לציין שלא נהניתי לשמוע את תגובתם, אך למדתי מהם מושג חדש: הביצות שצריך לייבש עכשיו הן הביצות החברתיות. אף שלא שמחתי על כישלון יוזמתי, אהבתי את הרעיון של פעולה בחברה הישראלית.
תחת הדגל של ייבוש הביצות החברתיות קמו קיבוצים עירוניים, בשדרות, בבית שמש, בירושלים ולאחר מכן תנועות הבוגרים של תנועות הנוער שהקימו קומונות וקיבוצים עירוניים בערים השונות. ובינ"ה שהתנחלה בשכונת שפירא בדרום ת"א.
מה הרעיון של אותם גורמים? הם רוצים להשפיע על החברה הישראלית, לא באמצעות שליחת שליחים לשנת הדרכה באותם מקומות, אלא באמצעות הגשמה אישית וקביעת בית הקבע באותו יישוב על מנת להשפיע. להשפיע באיזה כיוון? בכיוון האידיאולוגי שהם מאמינים בו, קרי ערכי תנועת העבודה הציונית וההתחדשות היהודית. אילו האידיאולוגיה הזאת היתה נקראת "דת" אפשר היה לכנות זאת "הדתה".
וזה בדיוק מה שעושים הגרעינים התורניים, שגם הם בחרו לא להתנחל ביהודה ושומרון אלא להתמזג במרכזי החברה הישראלית ולהשפיע בתוכה על פי דרכם. וזה לגיטימי בדיוק כמו הקיבוצים העירוניים ותנועות הבוגרים. וזה מבורך באותה מידה.
בעיצומו של המאבק על הגולן, הרב יובל שרלו, אחד ממנהיגי המאבק, הפתיע והודיע שהוא עוזב את הגולן ועובר להקים ישיבה במרכז הארץ, כי שָׁם לב החברה הישראלית ושם חשוב לו להשפיע. הרב שרלו הוא אחד הרבנים החשובים בזרם המתון בציונות הדתית. גם מעשהו מבורך, הגם שבשעת אמת כעסתי עליו (אף שהבנתי אותו).
מי שחושש מההשפעה של הגרעינים התורניים, יתמודד איתם בדרך הדמוקרטית של שוק הדעות החופשי. אם יש צמא בקרב ציבור חילוני ללימוד תורה, הדרך להתמודד עם השפעת הגרעינים התורניים הוא תחרות בתחום לימוד התורה, ברוח ההתחדשות היהודית הפלורליסטית. ויש מקום, כמובן, גם לשיתופי פעולה, ואני אישית יכול להעיד מניסיוני על שיתופי פעולה כאלה. בוודאי שאין מקום לפוביות, להסתגרות, לגירוש ולאלימות.
ככל שאני לומד על "ראש יהודי", אני מבין שני דברים. האחד הוא שהראש היהודי שלהם שונה משלי. השני הוא שהראש היהודי שלהם לגיטימי כמו שלי. וכפי שכאשר ניהלתי את מרכז יובלים, קיימתי בערבי תשעה באב בכיכר המרכזית של קריית שמונה התכנסויות ציבוריות של קריאת מגילת איכה ולאחר מכן מעגלי שיח, כאשר הקהל, דתי וחילוני כאחד, ישב יחד, גברים ונשים, בזמן הקריאה, ואת המגילה קראו, בניגון של מגילת איכה, קוראים וקוראות; כך, זכותם של אנשי "ראש יהודי" לקיים תפילה בדרכם, שאינה דרכי, כלומר בהפרדה מגדרית, בכיכר דיזנגוף בתל-אביב. בשנים שעברו הגיעו לשם אלפי חילונים ומסורתיים, וכמעט כולם לא היו באזור עם ההפרדה. מי שיש לו קושי עם זה, במקום לנקוט באלימות, יכול לארגן בכיכר סמוכה תפילת נעילה מעורבת, ללא הפרדה וללא מחיצה. וכל אחד יכול לבחור על פי דרכו, כראוי בחברה יהודית דמוקרטית.
קיום התפילה בכיכר במוצאי יום הכיפורים היא היענות לביקוש רב שקיים בציבור החילוני להשתתפות בתפילה הזאת, ואותו ציבור אינו רוצה ללכת לבית הכנסת, שאינו מורגל בו. "ראש יהודי" נתן מענה לצורך הזה. אדרבא, שהתנועה ליהדות מסורתית, או התנועה ליהדות מתקדמת, או בית תפילה ישראלי, או בינ"ה, יארגנו במקביל תפילת נעילה בדרכם, ללא הפרדה, גברים ונשים יחדיו, בכיכר אחרת או בצדה האחר של אותה כיכר. וכל אחד יבחר כרצונו. ובא לציון גואל.
 
* בית הכנסת של ילדותי – גדלתי במשפחה מסורתית בר"ג. בחגים ובערבי שבת נהגנו ללכת לבית הכנסת. מבין אחיי, אני התחברתי במיוחד למסורת. בית הכנסת שאליו הלכנו היה "תהילות ישראל" לזכר עולי הגרדום, בשיכון חרות. אבי היה חרותניק, ולכן הוא הלך לשם, למרות שזה היה קצת רחוק מביתנו (היו בתי כנסת רבים קרובים יותר).
ביום הכיפורים בית הכנסת היה מלא מפה לפה. ובתפילת נעילה, עשרות, אולי מאות אנשים, התגודדו מחוץ לבית הכנסת, רוצים להיות חלק מן האווירה, חלק מן החוויה, לשמוע קול שופר. נשים וגברים, ילדות וילדים, גלויי ראש ומכוסי ראש. כל השכונה התכנסה שם. כך בבית הכנסת הזה וכך בבתי הכנסת האחרים. היה צימאון לכך בקרב הציבור החילוני. והצימאון הזה קיים גם היום. זה המקור של תפילות ביום כיפור בכיכר העיר. ולטעמי, אין מקום מתאים לתפילות הללו, של כל הזרמים ושל כל העדות, מכיכר העיר. 
 
* חזנות כבקשתך – אבי היה יהודי מסורתי. אביו, סבא שלי, שקראנו לו אופפה, היה רחוק מאוד מן המסורת; חילוני מוחלט, אם לא אנטי דתי.
בית הכנסת שאליו הלכנו, היה קרוב לביתו. במוצאי יום הכיפורים, כשיצאנו מבית הכנסת, בתוך קהל המאות שצבאו עליו, עמד סבי, קרוב לחלון שמאחורי מקום מושבנו. בכיסו, שקית צימוקים, שבה שברנו את הצום (אני צם מגיל צעיר מאוד, מכיתה ג').
מה הביא אותו לשם? חשבתי שזו רק אהבת סבא לנכדיו, והרצון להקל על סיום הצום. לימים הבנתי, שלמרות דעותיו, הוא היה חובב חזנות, ובבוקובינה, כפי שהוא נהג ללכת לאופרה, הוא נהג ללכת לקונצרטים של חזנות. לא לבית הכנסת, רחמנא לצלן, אלא לשמוע חזנות. ובמוצאי יום הכיפורים הוא עמד מחוץ לבית הכנסת, לא בתוכו, חלילה, כדי ליהנות מהחזנות (למרות שזו לא היתה ממש חזנות).
נשמע מוזר? הוא לא היה היחיד. ב"קול ישראל" היתה תכנית רדיו פופולרית במיוחד, שנקראה "פרקי חזנות כבקשתך". מתי היא שודרה? בשבת בצהריים. והיה לה רייטינג גדול. דתיים, כידוע אינם מאזינים בשבת לרדיו. היא היתה מיועדת לחילונים חובבי חזנות, ועונג השבת שלהם היה לשמוע ברדיו את פרקי החזנות, והם שלחו לרדיו גלויות עם בקשות להשמעה.
הדיכוטומיה בין "הדתיים" וה"חילונים" מלאכותית. אין דיכוטומיה אלא רצף. והאנשים שלאורך הרצף יודעים לבחור את מיקומם ולצקת בתוכֵן את המקום שהם בחרו בו. המשבר הנוכחי מוציא שדים של שנאה והתבדלות מן הבקבוק, להנאתם ולשמחתם של מחרחרי מלחמת האחים, אך רוב הציבור סולד מכך.
 
* תפילת יום הכיפורים באורטל – מאז יום הכיפורים תשנ"ה (1994) מתקיימת תפילה באורטל. באותה שנה, שבתתי רעב בגמלא, כחלק מן המאבק על הגולן, שביתה שנמשכה 19 יום, ולא הייתי באורטל. היה זה צום יום הכיפורים היחיד בחיי ששתיתי בו מים, אך היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי. כמה נשים מאורטל, הגיעו לעשות עימנו, בגמלא, את יום הכיפורים והובילו מסכת בכניסת החג, ליד המצוק הצופה על גמלא העתיקה. אף שלא הייתי באורטל, שמחתי שהתקיימה התפילה. חשתי שיישוב יהודי שאין בו בית כנסת, אפילו יום בשנה, הוא יישוב נכה מבחינה תרבותית. באותה עת עוד לא היו ילדים בגיל מצוות, ולא היו עוד תפילות ועליות לתורה. בשנה שאחריה הלכתי לבית הכנסת. מצד אחד שמחתי להיות שוב בתפילה. אך הפריעה לי מאוד ההפרדה המגדרית, המחיצה. זה לא אנחנו. ולמה אנשים שדרכם אינה דרכנו צריכים להפקיע מאתנו את זהותנו התרבותית דווקא ביום הקדוש בשנה, ולנהל אותו בדרכם?
בשנה שלאחר מכן, הייתי רכז תרבות, ובברכת מזכירת הקיבוץ נפגשתי עם רב קונסרבטיבי שהסכים להוביל את התפילה באורטל. כמובן, ללא הפרדה. עברתי אתו על התפילה (כמעט אפס שינויים לעומת התפילה האורתודוקסית) וסיכמנו. כשפירסמנו זאת באורטל, קמה צעקה. האנשים שיזמו את התפילות, אמרו שהם יזמו זאת כדי לחזור לגרסה דינוקתא שלהם, לזיכרונות בית אבא. יום בשנה, זה מה שהם מבקשים. והוחלט לבטל את ההזמנה של הרב הקונסרבטיבי ולחזור למניין האורתודוקסי.
מאז, אחת לכמה שנים העליתי את הנושא לדיון. למגינת ליבי, בכל הפעמים ההחלטה היתה להמשיך עם התפילה האורתודוקסית, עם ההפרדה, עם המחיצה. אני מקבל את הדין ומתפלל בדרך זו, אף שמשהו בי מתקומם. כפיצוי, כבר עשרים שנה אני מוביל ערב שנקרא "כל נדרינו", אחרי שעת התפילה, של שירה, תפילה, שיחה והאזנה, סביב תכני יום הכיפורים. יש שרואים בו אירוע אלטרנטיבי לתפילה. מבחינתי הוא אירוע משלים.
בקורונה, כשלא יכולנו לארח את המניין, הובלתי את תפילות יום הכיפורים. כמובן שללא מחיצה. קיוויתי שהחברים יראו כי טוב, וזה יהפוך למנהג של קבע. לצערי, לא כך קרה. וכך גם אשתקד והשנה היתה התפילה האורתודוקסית.
בתפילת נעילה, המועדון, שמוסב לבית כנסת, מתמלא בהדרגה; לצד אורחינו, גם חברים. ובעזרת הנשים, חברות. ובמהלך התפילה, הרחבה שמחוץ למועדון מתמלאת בעשרות חברות וחברים, ילדות וילדים, עם ובלי כיפות, מעורבבים כמובן, רוצים לחוות את החוויה ולשמוע את תקיעת השופר. כמעט כל הקיבוץ מגיע. גם הרחוקים ביותר מן המסורת. למה? כי יש צמא לזה בציבור החילוני. והצמא הזה הוא הסיבה לתפילות בכיכרות הערים.
 
* לא הייתה מחיצה – ראיתי את התמונות מכיכר דיזנגוף. ארבעת הדגלים שהיו תלויים שם לא היו מחיצה. אפילו התירוץ שנתלו בו הדוסופובים אינו נכון.
 
* תעלול בחירות – ביטול האישור לאירועים של "ראש יהודי" בסוכות ובשמחת תורה, הוא עוד תעלול בחירות פופוליסטי של חולדאי.
 
* צבוע – מי שנזעק, בצדק, בעקבות הביריונות הדוסופובית בכיכר דיזנגוף, ולא נזעק באותה מידה בעקבות הביריונות החרדית נגד נשות הכותל – צבוע.
 
* ההתקפלות - ראש הכנופייה הבין שאף אחד לא יפגין מולו, ולביריוני לה-פמיליה, הזרוע הצבאית של הכנופייה, לא יהיה למי להרביץ ואת דמו של מי לשפוך, אז הוא איבד את הטעם בפרובוקציה.
 
* משילות נוסח ראש הכנופייה – טבח בבסמת טבעון. רצח בחיפה. ומה שמעסיק את ראש הכנופייה, שהבטיח "משילות", הוא לתכנן פרובוקציה בכיכר דיזנגוף, יחד עם לה-פמיליה.
 
* קמפיין עלילת הדם – שעה שהשב"כ הציל את חיי ראש הכנופייה, ראש הכנופייה מוביל קמפיין של עלילת דם נגד השב"כ בניסיון לחלץ מה"שבי" את רוצח התינוק והוריו.
 
[אהוד: חשבתי שב"קמפיין עלילת הדם" התכוונת לאנטישמית שירה אטינג שהוציאה לכל העולם את דיבתם רעה של טייסי חיל האוויר שלנו – אבל זה כנראה לא מטריד אותך כי היא נגד ביבי].
 
* ביזיון – בושה! ראש הכנופייה איים בנשק על סדרן בחניון (עוד לפני שנתניהו הפקיר בידיו את ביטחון הפנים, אך אחרי שקצין הכנסת הפקיר בידיו אקדח), אחרי שזיהה על פי המבטא שהוא ערבי. צריך היה להסיר את חסינותו ולהעמיד אותו לדין פלילי. היועמ"שית פישלה בגדול.
 
* גם היום הוא עוד לא פיטר את בן גביר.
 
* לדחות את העתירה –  אני מקווה שבג"ץ ידחה את העתירות נגד חוק הנבצרות. בניגוד לחוק הסבירות, שבעניינו אני חושב שבית המשפט לא צריך להתערב כי אינו עומד בסף הקיצוני שמצדיק התערבות בחוק יסוד, אך זהו חוק מושחת, במקרה הזה החוק סביר בהחלט. המחשבה שיועמ"ש יוציא את רוה"מ לנבצרות היא בלתי סבירה, היא לא תהיה ואף אדם רציני אינו חושב ברצינות על אפשרות כזו. נכון, מניעי החוק פרסונליים, אך אין בכך כדי להצדיק צעד קיצוני כמו התערבות בחוק יסוד. גם אם יבוטל החוק, אין יסוד לפרנויה של נתניהו ולפנטזיה של שונאיו. אין מצב שהיועמ"שית תוציא את נתניהו לנבצרות. זה פשוט לא יקרה.
 
* פנטזיית תשפ"ד – זו הפנטזיה שלי לשנת תשפ"ד.
בחג הסוכות, תיערך בסוכתו של נשיא המדינה הצהרה משותפת של הנשיא, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ויו"ר המחנה הממלכתי.
נתניהו: "חזרתי בשבוע שעבר מביקור היסטורי בארה"ב. קירבתי את ישראל להישג היסטורי של שלום עם סעודיה, בדרך לשלום כולל במזה"ת. חזרתי לארץ, וכאן נפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא של העימותים ביום הכיפורים בתל-אביב.
"שאלתי את עצמי, מה סדר היום שאני רוצה להוביל? כזה שיוביל לשלום עם אויבינו, או כזה שמוביל למלחמה בתוכנו? מתוך הבנת אחריותי ההיסטורית כמנהיג המדינה, החלטתי להיענות ליוזמת הנשיא על כל חלקיה.
"לא ויתרתי על הכוונה לחולל רפורמה משפטית, שתאזן את המטוטלת הנוטה יותר מדי לכיוון הרשות השופטת, אולם הרי כבר הסברתי שתוכניתו של יריב לוין, שאותה ראיתי לראשונה בטלוויזיה, היא תוכנית רעה. את הרפורמה נעשה בהסכמה לאומית רחבה, כך שהיא תהיה רפורמה לדורות.
"הסכמתי לשני חלקי יוזמת הנשיא. א. הקפאה לשנה וחצי של כל החקיקה המשפטית. את השנה וחצי הללו נקדיש לגיבוש רפורמה מאוזנת וקונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. ב. תיקון חוק הנבצרות והחלפתו בחוק מאוזן ומתון יותר.
"אחריות רבה רובצת על כתפיי, כראש הממשלה, והחלטתי לעשות את הטוב למדינת ישראל, גם אם אשלם על כך מחיר פוליטי".
יאיר לפיד ובני גנץ שידברו אחריו, יודיעו אף הם שהם מקבלים על עצמם את יוזמת הנשיא. הם יקראו לארגוני המחאה להקפיא לשנה וחצי את המאבק.
בעקבות הצהרת ראש הממשלה, יודיע יריב לוין על התפטרותו. הציונות הדתית והכנופייה הכהניסטית יודיעו על פרישה מהממשלה.
בעקבות הודעתם, ועל פי סיכום מראש, יודיעו לפיד וגנץ על הצטרפותם לממשלת הצלה לאומית. הם יתנו זאת בביטול חוקי ההשתמטות. נתניהו יקבל את התנאי.
הממשלה החדשה תעסוק בבלימת תוכנית הגרעין האיראני, בשלום עם סעודיה, בהחזרת המשילות בעיקר בחברה הערבית, במלחמה בארגוני הפשע במיגזר, בהורדת יוקר המחיה וברפורמה משפטית שעיקרה – חקיקת חוק יסוד: חקיקה.
אלפיים איש יפגינו בקפלן נגד הקמת הממשלה החדשה.
 
* בואי ואראה לך מקום – בימים הנוראים האלה, תרתי משמע, אני שואב כוחות מן השירה.
 
אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה.
שבה גם מכאוב
גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי, ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.
נתן זך
 
* ביד הלשון: כיכר צינה דיזנגוף – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ראש העיר הראשון של תל-אביב, מאיר דיזנגוף, והזכרתי שאירועי יום הכיפורים היו בכיכר המנציחה את שמו. טעיתי. רחוב דיזנגוף קרוי על שמו, אבל הכיכר קרויה על שם אשתו, צינה דיזנגוף. הכיכר הוקמה ב-1938, שמונה שנים אחרי מותה ושנתיים אחרי מותו. התכנון החל ב-1934, כשדיזנגוף עוד כיהן כראש העיר.
כיכר צינה דיזנגוף מוזכרת בשירו של אלתרמן "הילד ניסים":
לכן היום יוצא ליבי
אל הפנס של מוגרבי
ואל פנס כיכר החוף.
וכיכר צינה דיזנגוף...
 
אורי הייטנר