במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2000
27.3.00. יום שני. לפני הצהריים קופץ עם יהודית לקניות ובערב אנחנו בחנות הספרים "תולעת ספרים" ברחוב באזל לכבוד צאת הטרילוגיה של אורפז במוסד ביאליק יחד עם הקיבוץ המאוחד. אורפז ניראה זקן מאוד. נחמדה מאוד גי בתו, ואנחנו פוגשים גם את רותי, אשתו לשעבר, לבנה כולה, לאחר שלא ראינו אותה שנים רבות.
משה בן-שאול אומר לי שלא היה יכול להניח מהיד את "שלוש אהבות" עד שסיים את קריאתו, ונורית גוברין מספרת לי ששלמה בעלה קורא את הספר בחדר אחר בדירה והיא שומעת משם קולות צחוק והוא ממש נכבש לספר.
בערב לאורפז, מדבר בחור צעיר וסימפאטי בשם יורם מלצר, מלא כוונות טובות אך לא כל כך בשל עדיין. אחריו מדבר דן מירון. רוב דבריו מאולצים ולא מדוייקים, אבל דבר אחד מעניין הוא אומר. הוא מזכיר, ללא שום קשר, את "שדים" של דוסטוייבסקי, ומציין שלפעמים מוצאים את הביטוי הרוחני בפוליטיקה, ולפעמים הפוליטיקה היא הביטוי של הרוחניות, כמו ב"שדים". מה שמעניין בהבחנה הזו, שלדעתי אין לה קשר לאורפז, הוא שלא רק "ספרות מגוייסת" מבטאת את הצד הרוחני שבפוליטיקה, ולהיפך, בתקופתה. נידמה לי שדוגמה טובה לאמירה של מירון הם דווקא הרומאנים של סמי מיכאל.
24.6.00. אני שם לב שהטרילוגיה של אורפז נקראת "לפני הרעש" ומחליט לזנוח את השמות "אחרי הרעש" ו"אחרי הרעד" וכעת השם החדש של הרומאן הוא "והארץ תרעד" או "הארץ תרעד".
מתוך יומן 2001
7.6.01. לפנות-ערב אני נפגש עם יצחק אורפז בקפה של שלום, מול הכיכר, ליד הכניסה לבניין שבו הוא גר.
כתמיד נעים לשוחח איתו כי יש בו קסם אישי רב. הוא מספר לי שהוא מקיים פגישות עם שני קשישים, מעל לגיל שמונים, שנמסרו לטיפולו על-ידי אירגון של מתנדבים, והוא עשה זאת כדי לנוסת לצאת קצת מתוך עצמו. גי בתו, היחידה שממשיכה את דרכו וכותבת שירים. יש לו שישה נכדים. הוא אומר שרוב חייו עוברים עליו בדיכאון, ורק הכתיבה גואלת אותו מהמצב הזה, אבל לאחרונה הוא לא יכול לכתוב שום דבר חדש למרות שמדי פעם הוא עושה את כל ההכנות. סיפר קצת על המשמעויות של הרומאנים שלו, דרך עלילותיהם, ואני מוכרח לומר שזה נשמע קצת משעמם. נתן לי בהקדשה את הטרילוגיה של הרומאנים שלו, שיצאה לפני כשנה בהוצאת מוסד ביאליק.
מתוך יומן 2002
30.9.02. "כל גודלה של הדירה על הגג ברחוב זמנהוף 32 בתל-אביב," מספר יצחק אורפז, "היה שניים וחצי מטר על מטר וחצי. רק בשקערורית שבקיר היה אפשר להחזיק ספרים. ואם הכנסת כורסה, כפי שעשה שדה, לא נותר בחדר מקום אלא למיטת יחיד. השירותים היו בנפרד, אף הם על הגג."
יצחק קנה את הדירה בדמי-מפתח מדיירה הקודם, יגאל מוסינזון.
כאשר החליט לעבור לדירת-גג טובה יותר, בשדרות נורדאו, זו שלימים שימשה לו השראה לספרו "נמלים", נתן אורפז מודעת מכירה בעיתון.
יום אחד מצלצלים בדלת ועומד על המדרגות אברהם רימון, איש בעל נפח ונוכחות כבדה, ומאחוריו משתרכת דמות קטנה, נמוכה, עם ראש גדול ויפהפה, "וכשפקח בפניי את עיניו, ושכח לעצום אותן, דבר שמתברר שהיה קורה לו לעיתים קרובות, והיה לו מבט יפה בעיניים הירוקות ששוכח לסגור אותן ומחזיק אותן פקוחות עד שהן שוקעות בך – מין אסטראטגיה כזו, שפעלה כניראה גם על בחורות."
רימון: "באנו בעניין הדירה. ראינו את המודעה בעיתון." הוא סקר אותה במבטו. לא היה הרבה מה לראות. "הדירה תתאים לך?" הוא פונה לבא-עימו.
הלה מאשר בניד-ראשו שכן.
"תכיר – פנחס שדה," אומר רימון לאורפז.
ואז אורפז: "אתה הוא שדה, המחבר של 'החיים כמשל'?"
"כן."
"אני מברך אותך שכתבת ספר שכזה."
"תודה, ונעים לי להכיר אותך. קראתי את סיפוריך ב'עשב פרא' ואהבתי את התמימות שבהם, והיתרון הגדול שבהם שאינם דומים לספריו של משה שמיר."
"למה דווקא שמיר?"
"כי יש אומרים שאני דומה לו חיצונית," משיב שדה.
ככה החלה ידידותם. אורפז: "תמיד עמדה על השולחן אצלו קופסת סרדינים לא-פתוחה ולידה תחתית ובה שתי עגבניות אדומות, ללא פגם, וסביבן תפזורת של זיתים דפוקים. הכורסה היתה כמעט דבוקה למיטה. הבאת בחורה, התחלת לזוז, לא היה מפלט. הברכיים נגעו והשאר כבר בא מאליו."
"מצווה לעזור להן," היה שדה אומר לו, כשהוא מגדיר את רובן כמסכנות, כנערות אשפה.
יום אחד הזמין אורפז את שדה למסיבה בדירתו החדשה. היו שם נתן זך, דליה רביקוביץ, נפתלי יבין ועוד כמה דמויות צעירות מעולם הספרות והתיאטרון התל-אביבי.
במהלך השיחה שדה התחיל למנות אחת לאחת בפני הנוכחים את מעלותיו הדיוניסיות של – אדולף היטלר!
זו שהיתה חברתו של אורפז באותה תקופה לא התאפקה והחלה לצעוק על שדה – איך הוא מעז לדבר כך!
לדברי אורפז: "שדה השתתק מיד. הוריד את ראשו ולא הרים אותו, מסתיר מהנוכחים את עיניו היפות עם הגבות העבותות. לעיתים קרובות היה מתעטף בשתיקה ומרכין ראש כמנתק עצמו מסביבתו, ובשתיקות המתמשכות הללו גם קבע לעצמו מעין יתרון על זולתו."
לאחר זמן-מה קם, עבר לחדר השני וישב על קצה המיטה, עדיין בהרכנת ראש.
"איכפת לך אם אירדם קצת?" שאל את אורפז.
"כרצונך."
לאחר זמן לא רב עבר אורפז בחדר ומצא את שדה שקוע על מיטתו בשינה עמוקה.
אהוד: הזכרת שמו של תמוז היתה מעין אובססיה אצל שדה. כמעט בכל שיחה השמיץ אותו. והרי תמוז, בעודו עורך "הארץ שלנו", לפני אהרון אשמן, הזמין את שדה לכתוב לשבועון-לנוער ובכך הבטיח את קיומו כסופר בשנים שבהן כתב את "החיים כמשל". תמוז אף השתדל, יחד עם אברהם רימון ויעקב אשמן, למצוא לספר מו"ל.
שדה מעולם לא סלח לתמוז על העזרה שקיבל ממנו בתקופה שתמוז היה כבר סופר מוכר ומקובל ואילו שדה – רק בראשית דרכו. כאשר היכרתי את שדה הוא החשיב את עצמו כבר הרבה מעל לתמוז, המצוי לדעתו ב"עולם הטומאה" וחי "חיי כלבים".
ואולם ללא ספק היתה כאן גם קינאה גדולה של שדה בתמוז.
יצחק אורפז זוכר שבאותה תקופה כתב או התבטא פנחס שדה בגישה סלחנית כלפי ספר של תמוז, ייתכן שמדובר ב"חיי אליקום", שהופיע ב"הספריה לעם" ב-1965. אורפז זוכר ששדה הראה לו מכתב שהתקבל מתמוז ובו יותר מרמז לכפיות-טובה מצד פנחס: "איך יכולתי לקבל זאת ממך?"
וייתכן שבקינאת שדה בתמוז היו מעורבים גם עסקי נשים.
אהוד: שדה ואני, מעולם לא רבנו, אך כאמור, ידידותנו פקעה כאשר הכין לדפוס את ספר מכתביה של חבצלת אליו, "התמסרות" (1973). "נשבר לי" ממנו וחדלתי לבוא אליו. מבלי שנאמר בינינו דבר על כך, הוא ידע שהפסקת ידידותנו היא המחיר ששילם עבור "התמסרות". חדלתי גם להתעניין בספריו החדשים ולא קראתי אותם].
אהוד בן עזר