* מחשבות ראשונות בעקבות מתקפת הפתע:
–  קיבלנו תזכורת קשה ומרה מה צריך להיות סדר העדיפויות הלאומי. אנו עם במלחמה, בתוך אזור שאינו מקבל את זכות קיומנו. הצורך בלכידות לאומית הוא הכרח, שאסור לכרסם בו.
– יש להקים לאלתר ממשלת חרום לאומית, ולהקפיא את כל הנושאים שמפלגים את העם והחברה.
– סרבנות, "הפסקת התנדבות", חוקי השתמטות וכו', הם פריבילגיה שבמדינה כישראל אי אפשר אפילו לחשוב עליה.
– יש לחדש ולחזק את ההגמ"ר (הגנה מרחבית) ביישובים, כדי לתת מענה הולם ומיידי עד הגעת כוחות צה"ל. רק לחשוב על כך שלפני שלוש שנים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות. כמה צעקנו ואיש לא שמע. וזה נמשך בקדנציה של שלוש ממשלות.
– יש להכות מכה קשה את האוייב, כפי שלא חווה מעולם.
– ההתמקדות, בשני המבצעים האחרונים, בתקופת הממשלה הקודמת והנוכחית, בג'יהאד האסלאמי תוך הימנעות מפגיעה בחמאס, היתה שגיאה חמורה.
– בשעה זו, יש רק "אנחנו והם" אחד. אנחנו – כל עם ישראל. הם – האוייב.
את כל השאר נדחה לאחרי הניצחון.
– בישיבת הכנסת במהלך מלחמת יום הכיפורים, נשא ראש האופוזיציה בגין נאום, שכותרתו: "אחת המטרה – לנצח במלחמה." הוא אמר שיש שאלות וספקות באשר להפתעה ולמה שקרה טרם פרוץ המלחמה, אבל את השאלות נדחה לאחרי המלחמה. כעת, כולנו מאוחדים ומלוכדים סביב המטרה - ניצחון." זו צריכה להיות הגישה של כולנו עכשיו.
 
* זו אותה המלחמה – במאורעות תר"פ, 1920, פרצה המלחמה על ארץ ישראל. ערביי ארץ ישראל, שלא היו מוכנים לקבל נוכחות יהודית בארץ ישראל, תקפו את היישוב. המלחמה שפרצה אז נמשכת עד היום. זו אותה המלחמה. מלחמת השחרור לא הסתיימה. זו המלחמה על ארץ ישראל. זו המלחמה על הקיום. זו המלחמה על זכותנו לחיות כאן. במלחמה הזאת, עלינו להיות נחושים להכות באויב עד חורמה. אין לנו ארץ אחרת.
 
* ממשלת חירום לאלתר– מאז שבת בבוקר נכון היה כבר להקים ממשלת אחדות. יש להקים אותה מיד. לפיד, גנץ, איזנקוט ובן ברק צריכים להצטרף כשרים בלי תיק וחברי קבינט וקבינט מלחמה מצומצם. יש בממשלה כוחות שאינם ראויים להיות באף ממשלה, אבל כעת אנו במלחמה, וזה לא הזמן לטפל בכך. אחרי הניצחון יגיע הזמן להיערכות הפוליטית החדשה.
 
* הקונספציה מתה – יהיה עלינו להיפרד מכל מיני פרדיגמות, קונספציות ומיתוסים. הקונספציה על פיה במאה ה-21 אין משמעות לשטח ולעומק אסטרטגי מתה אמש סופית.
 
* תרחיש הנסיגה – אני קורא רקדנים על הדם, הטוענים שצה"ל לא הגן על היישובים בעוטף עזה כי הוא עסוק ביישובים ביו"ש. כמובן שדמם של התושבים ביו"ש אינו סמוק פחות מבכל מקום אחר בארץ. אבל אם היישובים לא היו קיימים, ישראל היתה נסוגה לקווי 4 ביוני 1967. אם בולדוזרים היו מפילים את הגדר והמחבלים היו שוטפים את האזורים הסמוכים לגבול, כמו בגבול עזה, מעשי הטבח היו כעת בתל-אביב וביישובי גוש דן והשרון.
 
* מסר חד-משמעי – המסר של ביידן לישראל חד משמעי – עשו כל מה שאתם מבינים. תקפו בכל הכוח. אנחנו אתכם. לא נפריע לכם. נסייע לכם.
 
* ליקוי מאורות – רק השבוע קראנו שהמהומות בגבול עזה נובעות מעניין כלכלי.
 
* מלכוד 23 – אני מסכים עם כל מי שמדבר על מה שצריך לעשות כעת בעזה. הכול נכון. אבל אי אפשר לשכוח שיש לנו מיספר לא קטן, של ישראלים, בהם נשים וילדים, בתוך עזה.
 
* צח"י אורטל – אני חבר ודובר צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל. מאז שבת בבוקר, זה עיקר עיסוקי. היערכות אורטל ומידע לציבור. בני עמוס גויס בצו 8.
 
כל שאר ההערות נכתבו לפני המלחמה
* אורות באפלה – נגבה הוא קיבוץ של השומר הצעיר. משואות יצחק הוא מושב שיתופי דתי, הקרוי על שמו של הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי האשכנזי הראשון במדינת ישראל, סבו של נשיא המדינה, הנושא את שמו.
שני היישובים הללו איחדו את ענפי החקלאות שלהם. חקלאות משותפת ליישוב חילוני ויישוב דתי. צוותים מעורבים, מנהלים ועובדים, בענפים המשותפים. וכתוצאה מכך – גם אירועים קהילתיים תרבותיים משותפים לשני היישובים. רק לאחרונה, נערכה חגיגה משותפת לרגל חידוש קטיף הכותנה, אחרי שנים רבות. משפחות רבות משני היישובים חגגו יחד. הוקמה מקהלה משותפת של זמרות וזמרים משני היישובים, שהופיעה בפני החוגגים.
מפלסים וכפר עזה הם קיבוצים חילונים של התנועה הקיבוצית. סעד הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי. שלושת הקיבוצים הללו איחדו את ענף גידולי השדה שלהם. שלושת היישובים האלה נמצאים ב"עוטף עזה". הרקטות והפצמ"רים של האוייב הפלשתינאי הנורים עליהם אינם מבחינים בין דתי וחילוני. זו ברית הגורל ביניהם. אך הם אינם מסתפקים בברית הגורל וחותרים גם לברית ייעוד. היעוד המשותף – יישוב הארץ, הפרחת שממות הנגב, טיפוח חקלאות ישראלית מצוינת, צמיחה כלכלית, חברתית ותרבותית.
במהלך סוכות, התקיימו במאות סוכות ברחבי הארץ מפגשי שיח של חילונים ודתיים, ביוזמה של מיזם 929 ועוד מפגשים דומים שלא דרך המיזם.
כל אלה אורות באפלה של השסע והקרע, שיש בתוכנו מי שמטפחים אותם כי הם נבנים מהשנאה והפילוג. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, כמאמר הרב קוק, ולכן כל אור כזה הוא בעל חשיבות אדירה.
גולת הכותרת, בעיניי, לאורות האחדות והלכידות הלאומית, הם היישובים המעורבים של חילונים ודתיים. למי שאינו מכיר את ההתיישבות הכפרית קהילתית אבהיר, שיישוב כזה הוא משפחה מורחבת. אין המדובר בשכנות של חילונים ודתיים החיים זה לצד זה בעיר, אלא בחילונים ודתיים החיים יחד ויוצרים יחד קהילה אחת עם תרבות משותפת. זכיתי, ואני חבר במנהלת היישוב רמת-טראמפ בצפון הגולן. רמ"ט הוא יישוב קהילתי מעורב. ממש מרתק לראות איך היצירה הקהילתית הזאת נבנית מאפס. השיתוף בין חילונים ודתיים מעלה אתגרים לא פשוטים. אך השותפים נחושים לעמוד יחד באתגר והם עושים זאת בגדול.
והבשורה המשמחת, שמשום מה עברה מתחת לרדאר התקשורתי – לקראת ראש השנה עלה לקרקע בעמק האלה, במעמד נשיא המדינה, יישוב קהילתי מעורב חדש, עדן. ברוך מציב גבול אלמנה! שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה!
 
* הקידוש – קידוש ליל שבת וקידושי ליל חג, הם טקסט המלווה אותי משחר ילדותי. נולדתי לתוכו. מדי ליל שבת ישבנו לשולחן השבת ואבי קידש על היין. סבי, אבא שלו, היה רחוק מן המסורת, אך כיבד את המנהג המשפחתי. הקידוש של אבי היה במבטא צברי ובהברה מלרעית, מלבד ה"יציאת מצרים" שאותה כל ימיו אמר בגרסא-דינקותא שלו, כפי שלמד מסבו, "יצייס-מצרים", במילעיל. כשהגעתי למצוות, אולי קצת קודם לכן, אבי העביר לידי את שרביט אמירת הקידוש.
גם בצבא, בכל שבת שנשארנו, הקדמנו קידוש לארוחה.
כשיעל ואני הקמנו את משפחתנו, הנהגנו קבלת שבת משפחתית, טרם עלייתנו לסעודת שבת החגיגית בחדר האוכל. כמובן שבמרכזה עמד הקידוש. הילדים שלי ידעו לדקלמו על-פה. המשכנו במנהג עד שלפני למעלה מ-15 שנה התחלנו את קבלות השבת הקיבוציות באורטל. וגם בלב קבלת השבת הזו – הקידוש.
יש קהילות של התחדשות יהודית, שיצרו גרסה מקורית שלהן לקידוש. אני אוהב את הרעיון. הרי לא עם כל מילה בקידוש אני מזדהה, ויש יופי בקהילה הרוצה לשמר את הקידוש ולשנות ולהתאים אותו. הן זו גם דרכי ביהדות – מסורת וחידוש. כפי שכתב מורנו ורבנו, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, ברל כצנלסון זצ"ל: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש."
בבחירה בין מסורת וחידוש, את הקידוש אני משאיר בנוסח המסורתי. וכך אנו נוהגים באורטל (אני מוביל את קבלות השבת). יש טקסטים קנוניים, שחשוב, בעיניי, שיהיו שגורים על פי כל ילדה וילד. הקידוש הוא אחד מהם. לא בכדי, הקידוש נאמר בבתים חילוניים רבים. הסדרה "סברי מרנן" מיטיבה להמחיש את המנהג.
במראות הקשים מההשתוללות הדוסופובית בתל-אביב ביום כיפור (אגב, היו תקריות כאלו ב-18 מוקדים בת"א, כולל כאלו שהתפילה בהם היתה ללא הפרדה) בלטה תמונה מצמררת של פרחה דוסופובית המחזיקה שלט ספונטני, שבמקרה הכינה מראש: "די לקידוש!" שתי מילים, מעט המכיל את המרובה. זו הפנטזיה הדוסופובית במלואה, למחוק את המסורת. מה פירוש המושג קידוש? ייחוד. השלט מבטא רצון לבטל את הייחוד התרבותי הלאומי שלנו, היהודים. למחוק אותו. לבולל אותנו באיזה בליל "אוניברסלי" חסר טעם וריח.
איך מאבק צודק מאין כמותו נגד המהפכה המשטרית הידרדר למחוזות האפלים הללו? זה לא ברור. דבר אחד ברור – מי שמנסה למחוק את הקידוש, כאומר: מה העבודה הזאת לכם? הוא הבן הרשע מההגדה של פסח. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו.
כפרפרזה על דברי אחד העם, אבי הציונות הרוחנית, שהיה חילוני ואתאיסט, על השבת, אומר על הקידוש: יותר מששמר ישראל על הקידוש, שמר הקידוש על ישראל.
ומי שמנסה להילחם בקידוש ומשלה את עצמו שהוא ינצח את הקידוש, יבין במהרה שמה שלא הצליחו לעשות כל שונאינו לאורך הדורות, גם הוא לא יצליח. לכל היותר, הוא יצליח להוציא את עצמו מכלל ישראל.
 
* באהבת מורשת עתיקה – ב-1986 ביקר חתן פרס נובל לשלום, הסופר, העיתונאי והפילוסוף היהודי אלי ויזל, במסגרת עבודתו כעיתונאי, אך למעשה בשליחות לשכת הקשר "נתיב", בברית המועצות. מטרתו היתה הידוק הקשר עם יהודי בריה"מ הנרדפים, מאחורי מסך הברזל. לאחר ביקורו פרסם ב"ידיעות אחרונות" סדרת מאמרים על יהדות בריה"מ ואף פרסם ספר בצרפתית, שתורגם לעברית בידי חיים גורי, "יהודי הדממה".
שיאו של הביקור היה בבית הכנסת המרכזי במוסקבה בשמחת תורה. הדברים שכתב על ביקור זה הרטיטו לבבות יהודים בכל העולם. "...אנשים אשר כל השנה חיו בבדידותם חרגו ממנה הלילה. אלה שמעולם לא ראו את התורה חיבקוה כעת באהבת מורשה עתיקה, כאוצר שאבד ונמצא... מעולם לא ראיתי פנים כה רבות לידי. חרושי קמטים, מעונים, קורנים מחסד, בירכו אותנו באחווה. זקן אחד העניק לי את ברכתו. צעירה מחאה כפיים. כולם ביקשו לגעת בתורה ובנו, ולשאת בליבם את זיכרון המגע הזה. דחקונו במרפקים כדי ללחוש באוזנינו איחול או דבר חלום נסתר... אחדים לחשו באזני ביראה ובגאווה את סודותיהם הכמוסים ביותר: יש לי דוד בירושלים; יש לי אח בסן-פרנציסקו; דודנית בחיפה; דודה במרסיי. זה הכול. לא שֵׁם, לא כתובת. הם רצו בפשטות להודיע לנו שחלק מישותם שוכן מעבר משם, כי מקיימים הם קשר עם החרות... למעלה משעה נמשכה ההקפה. חיוור ושטוף זיעה, סחוט, העברתי את ספר-התורה לידיו של הבא אחריי וישבתי. ביקשתי לנוח, לנשום, להשיב את רוחי. ההקפה השלישית החלה. השירים הגיעו אליי עמומים, חנוקים. חשבתי: אסור שאשכח כל זאת. אם ביום מן הימים יאבד זיכרוני, אינני רוצה אלא לשמור בליבי את המנגינות האלה, את החזיונות האלה, את הלילה הזה."
שמחת תורה, תחת הדיכוי הסובייטי, היה לחג של סולידריות לאומית, של אחדות ישראל. אל נהפוך אותו כאן, במולדת, במדינה היהודית, לסלע מחלוקת ושנאה בינינו.
"אני מאמין ביהדות ברית המועצות בגלל שאני מאמין באדם. להיות יהודי הוא מעשה של אמונה, מעשה של נדיבות. יהדות ברית המועצות לא מתה. הם ימשיכו להתקיים כיהודים למרות שנשללה מהם הזכות לחיות כיהודים." כך כתב ויזל לפני כמעט שישים שנה, עשרים שנה לפני שהחל להיסדק מסך הברזל, לקראת קריסתו הסופית.
אל נשלול מעצמנו את הזכות לחיות בארצנו, במדינתנו, כיהודים.
 
* להביא את שמחת החג – שמחת תורה, לפני 15 שנים. בני עמוס מאושפז בבית החולים זיו אחרי ניתוח. לפתע אנחנו שומעים קול שירה וריקודים במסדרונות. לאט לאט זה מתקרב אלינו.
היו אלה בני נוער של בני עקיבא בצפת, עם ספר תורה, שבאו לשמח את החולים. ציניקנים, שונאים, דוסופובים, אנשים בעלי נטייה לייחס כוונות רעות, יפטירו בבוז: מיסיונרים. באים לקהל שבוי כדי לעשות הדתה. כובשים את המתחם הציבורי.
ואילו אני ראיתי נערות ונערים שוחרי טוב, שמקדישים שעות מזמנם בחג, בשבתון, כדי לשמח חולים המאושפזים בבתי החולים. כמו ילדי אורטל שבכל שנה בפורים נוסעים למחלקת הילדים בזיו, לשמח את החולים ולחלק להם משלוחי מנות.
שמחת תורה, לפני חמש שנים. אבא שלי מאושפז בשיבא. חג שמחת תורה האחרון בחייו. אבא שלי שוכב אפאתי. עיניו מזוגגות, בוהות בחלל החדר. אני מנסה לדובב אותו, אך הוא בעולם אחר.
לפתע אני שומע קול מצהלות, שירה וריקודים. בני עקיבא באו לשמח את החולים. הנה, חשבתי, משהו יעורר בו זיכרונות נעימים, ישמח אותו, יעלה חיוך על שפתיו. חיכיתי שהרוקדים יגיעו, אך בשלב מסוים הם הסתובבו והתרחקו ועלו במדרגות לקומה אחרת. הלכתי אחריהם, זיהיתי שם מבוגר אחראי. הסברתי לו את המצב, וכל החבורה הסבה אחור, ירדה שוב לקומה שלנו, לחדרו של אבי.
"אבא, היום שמחת תורה. תראה באו לשמח אותך." שריר לא זע על פניו. הם באו, שרו, רקדו. עיניו בהו באוויר באדישות.
נחמץ לבי. אך שכנו לחדר קרן מאושר. ואני הייתי אסיר תודה.
 
* שמחת תורה באורטל – אני מוביל באורטל את קבלות השבת והחג ואת אירועי התרבות היהודית לאורך השנה. כך גם בשמחת תורה. כמובן שאצלנו ההקפות משותפות לנשים ולגברים. גם הקריאה בתורה הייתה של נשים וגברים, ילדות וילדים. זו דרכנו ביהדות. יהדות שוויונית.
עם זאת, אלחם על זכותם של יהודים שדרכם ביהדות שונה משלי, ושרוצים לדבוק בדרך המסורתית, לנהוג כדרכם. אין כל זכות, לא לאף עירייה ובטח לביריונים להשבית את שמחתם ולהפריע להם.
אני מתנגד להפרדה. הדרך שלי לבטא את התנגדותי היא בקיום תפילות וקריאה בתורה ללא הפרדה, בדרך שוויונית. וזו המלצתי לתל-אביבים השוללים את ההפרדה. ייזמו חלופות שוויוניות. משכו את הקהל לאלטרנטיבה שאתם מציעים. אל תפריעו לאחרים לנהוג בדרכם.
 
* לשם כך נחוץ בית משפט חזק ועצמאי – אני שמח משתי סיבות על החלטת בית המשפט העליון, שאילצה את עיריית תל-אביב להתקפל מתעלול הבחירות הפופוליסטי, שבו, כדי לקרוץ לבוחרים דוסופובים, היא ביטלה את ההקפות השניות בכיכר דיזנגוף.
סיבה אחת, היא כי זו ההחלטה הנכונה והראויה. כיכר העיר אינה שייכת רק לקבוצה אחת בעיר, בטח לא לקבוצה קטנה וקיצונית, אלא לכולם. מניעת הקפות שניות היא החלטה בלתי סבירה מכל בחינה שהיא.
הסיבה השנייה, היא כי טוב שהציבור הדתי והימני יבין עד כמה חשוב בית משפט עליון עצמאי, שרשאי לבטל החלטות של הנבחרים, אם בשם "רצון הרוב" הם רומסים את זכויות המיעוט. "רצון הרוב" אינו מכשיר התעמרות במיעוט, והעובדה שאדם נבחר, אינה מאפשרת לו לעשות ככל העולה על רוחו. רק בית משפט חזק ועצמאי יכול להגן על האזרח מפני כוחו של השלטון. תאמרו... אז למה ביום הכיפורים הם פסקו אחרת? מה זה אומר?
ביום הכיפורים בית המשפט קיבל החלטה אומללה, ומעל בתפקידו ובאחריותו. אף אחד אינו מבטיח שכל ההחלטות של בית המשפט תהיינה נכונות. אך ללא בית המשפט, בכל מקרה השלטון, במקרה הזה המקומי, במקרה אחר הארצי, יכול לעשות מה שהוא רוצה, ללא מֵצרים. חבל שבית המשפט לא ביטל לפני יום הכיפורים את החלטתו השערורייתית של חולדאי, אבל מצד שני, בית המשפט גם לא צריך להיות עם יד קלה על הדק ביטול החלטות של דרג נבחר.
אני מקווה שהמיליציות הדוסופוביות של ציידי מתפללים לא תחזור על תעלוליה מיום הכיפורים ומסוכות. ובכל מקרה, הפעם הם לא יוכלו לתרץ את השתוללותם בהגנה על החלטת בג"ץ (לא שמישהו הסמיך אותם לקחת את החוק לידיים ולאכוף אותו בכוח הזרוע).
 
* דוחים כל גילוי של ביזוי – קבוצת "בראשית", שיש לי הזכות להימנות עם חבריה, והיא כוללת אנשים מן השמאל, המרכז והימין, חילונים, מסורתיים ודתיים, תומכי הממשלה ומתנגדיה, תומכי הרפורמה ומתנגדי המהפכה, הפועלים ליצירת הסכמה לאומית רחבה, ברוח מגילת העצמאות, הוציאה לקראת שמחת תורה גילוי דעת בזו הלשון:
כבר עשרה חודשים שהחברה הישראלית נמצאת במשבר חסר תקדים, המאיים לקרוע ולפרק אותה לגורמים. 75 שנים אחרי הקמת המדינה, ו-50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, המאבק מבית מוביל אותנו לשבר עמוק שסכנתו אינה פחותה מזו של 1973.
אנו, חברי "בראשית", בעלי ובעלות זהויות מגוונות ודעות שלעתים מנוגדות זו לזו, מחויבים להסכמות רחבות על בסיס מגילת העצמאות ועומדים על זכותם של כל ישראלית וישראלי לשמור על אורח חייהם וזהותם.
אנחנו דוחים כל גילוי של ביזוי והשפלת נשים וגברים, בין שהם חילונים, דתיים, להט"ב, נוצרים, ערבים או חברי קבוצה אחרת בחברה, ומתנגדים בתוקף לכל אלימות פיזית ומילולית. כל זאת, ברוח הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".
בסוף השבוע נציין את שמיני עצרת ואת חג שמחת תורה. אנו קוראים לכל אזרחי ישראל לשמור על כבודם ולהתחשב ברגשותיהם של החוגגים בתפילה ובריקודים ומאידך להימנע משימוש במרחב הציבורי שלא בהסכמת תושבי המקום ובהתאם להחלטות הרשות המקומית.
 
* מי יגן על המתפללים בתל-אביב – בעקבות ההתנכלות לאנשי דת נוצרים, הגיש ח"כ אחמד טיבי הצעת החוק הקובעת ענישה למי שפגע בסמלי דת של שלוש הדתות. אולי אחמד טיבי יהיה האיש שיגן על המתפללים היהודים בתל-אביב מפני המתנכלים להם. ובא לציון גואל.
 
* על אחת כמה וכמה – ההתנכלות לנוצרים איומה ונוראה, גם אלמלא הבאישה את תדמית ישראל בעולם, גם אלמלא פגעה בשמה הטוב של ישראל בקרב יהודי העולם, גם אלמלא פגעה במעמד הדת היהודית בקרב הישראלים, גם אלמלא פגעה במיליוני נוצרים אוהבי ישראל שהם גדולי תומכינו בעולם, גם אלמלא פגעה בתיירות נוצרית לישראל, גם אלמלא עודדה אנטישמיות וסיפקה לאנטישמים תחמושת לפגוע ביהודים. זו תופעה בזויה בפני עצמה שיש להוקיעה ללא קשר לתוצאות הלוואי.
על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת, שהתופעה הזאת גם מבאישה את תדמית ישראל בעולם, פוגעת בשמה הטוב של ישראל בקרב יהודי העולם, פוגעת במעמד הדת היהודית בקרב הישראלים, פוגעת במיליוני נוצרים אוהבי ישראל שהם גדולי תומכינו בעולם, פוגעת בתיירות נוצרית לישראל, מעודדת אנטישמיות ומספקת לאנטישמים תחמושת לפגוע ביהודים.
ומי שרוצה להיווכח במו עיניו כיצד אנטישמים משתמשים נגדנו בתחמושת הזאת, שיקרא את פשקווילו של גדעון לוי "ישראל היא מדינה יורקת."
 
* אבדה הבושה - שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, דן כהן, הורשע בקבלת שוחד ובמרמה, נדון לשש שנות מאסר ולקנס בסך 10 מיליון שקל. כעבור ארבע שנים הוא שוחרר לאחר שנוכה שליש ממאסרו.
האם נכון להחזיר אותו לכס השיפוט? בעצם, למה לא? הרי הוא "החזיר את חובו לחברה."
נכון, כיוון שהוא החזיר את חובו לחברה, הוא כבר אדם חופשי ואינו יושב בכלא. אין זה הופך אותו לכשיר לשיפוט.
הוא הדין, בעיניי, בנושאי תפקיד ציבורי. בין אם קוראים להם אריה דרעי, אהוד אולמרט או רפי קדושים. כיוון שהחזירו את חובם לחברה, הם לא יושבים מאחורי סורג ובריח. מי הם שינהיגו ציבור?
אומרים לי: אבל 400,000 איש בחרו בש"ס. ואם כמעט חצי מיליון איש בחרו במפלגה שאסיר משוחרר ולא משוקם ועבריין סדרתי עומד בראשה, זה מטהר את השרץ? ההיפך הוא הנכון. זו רק עדות להידרדרות המוסרית בעם ישראל בעשורים האחרונים.
הוא הדין בראש משפחת הפשע (מיל'?) רפי קדושים. אז מה אם הוא נבחר בסניף הליכוד בהרצליה? אז מה אם הוא האיש החזק בהרצליה? אז מה אם הוא קבלן קולות חזק בליכוד? העובדות הללו הן ביטוי לדמוקרטיה, או לעיוות הדמוקרטיה? נכון, החוק לא אוסר עליו להתמודד ולהיבחר. אבל החוק גם לא מחייב את שר המשפטים (!) לעלות אליו לרגל ולחלות פניו, ולא את גלנט וישראל כץ וכל הנמושות הממשלתיות שמלקקות לקבלן הקולות העבריין.
ושר המשפטים (!) אומר לליכודניקים בהרצליה, שאם הם רוצים לעזור לנתניהו עליהם להצביע לקדושים. איך בדיוק? אולי בהרחבת הנורמה החדשה לפיה עבריינות אינה מחסום בפני הנהגה ציבורית. אבדה הבושה.
 
* שיימינג במהדורה המרכזית – במהדורה המרכזית של ערוץ 12 נחשפה פרשיה של מינוי בתו של המפכ"ל שבתאי, קצינה במשטרה, לתפקיד קצינת ניטור-מדיה בחטיבת הדיגיטל בשפה הערבית, חרף העובדה שאינה דוברת את השפה על בוריה. על פניו נודפת צחנה מן הסיפור הזה. לבטח הוא מחייב בדיקה שאולי תוביל לחקירה.
חשיפה כזו היא נשמת אפה של תקשורת חופשית, כלב השמירה של הדמוקרטיה, שנועדה להגן על החברה מפני שחיתות של בעלי הכוח בחברה וניצול לרעה של כוחם. הסקופ של ערוץ 12 הוא שירות חשוב לחברה הישראלית.
אולם לכתבה הזאת התלוותה תופעה מכוערת. לאורך הכתבה, הוצגו תמונות חושפניות של הקצינה, בלבוש מינימלי. וכשהסתיים סבב התמונות, הוצגו התמונות בשנית. למה? לשם מה? מה זה הועיל לכתבה? מה זה רלוונטי למידע שנמסר לציבור? דווקא תמונות שלה במדי קצינת משטרה רלוונטיות לכתבה. סביר להניח שהתמונות נלקחו מן האינסטגרם או רשת אחרת, ולכאורה הן יצאו לרשות הציבור. אך מי שמפרסמת תמונה באינסטגרם, אינה נותנת הכשר להציג את תמונותיה במהדורה המרכזית רוויית הרייטינג בשעת שיא, כליווי לכתבה שלילית על אודותיה. זה לא רק צהוב ומציצני ונמוך, זה גם ביוש (שיימינג) בתפוצת שיא, החפצה והשפלה.
 
* וְקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶׁקֶת לַהַט חֶרֶב – ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים, נפל בקרב בגולן המשורר והמלחין יוסף שריג, בן קיבוץ בית השיטה, מ"פ בגדוד 39, בעל עיטור המופת. בן 29 היה בנופלו. במקום שבו נפל, סמוך לתל שעף א-סנדיאן, בין חושניה להר חוזק (תל חזקה), על שביל הגולן, ניצבת אנדרטה לזכרו – "אור וירושלים", כשם שירו של יוסף.
במלאת חמישים שנה לנפילתו, התכנס שבט שריג לאזכרה באתר האנדרטה. התרגשתי מאוד מכך שהמשפחה הזמינה אותי להתכנס איתה. את יוסף לא הכרתי, אך אני מכיר רבים מבני משפחתו, והכרתי בני משפחה שכבר הלכו לעולמם.
אחיינו עמית, בנו של תא"ל רן שריג ז"ל, אף הוא מגיבורי הקרבות בגולן, סיפר את סיפור הקרב שבו נפל יוסף. נאמרו הספדים, הוקראו שירים של יוסף, ושרנו את "אור וירושלים" ו"השכם השכם בבוקר". היה אירוע יפה מרגש ביותר.
יהי זכרו של יוסף שריג ברוך!
 
* ביד הלשון: נֵצֶר סֶרֶנִי – מקום בחדשות: קיבוץ נֵצֶר סֶרֶנִי, שהמתבן שלו הוצת וחלק ממטע האבוקדו שלו נעקר, בפיגוע במסגרת הטרור החקלאי.
קיבוץ נֵצֶר סֶרֶנִי, במועצה האזורית גדר, ממוקם בין נס ציונה ורחובות לבאר יעקב ורמלה. הוא עלה לקרקע בעיצומה של מלחמת השחרור, בי"ג בסיוון תש"ח, 20 ביוני 1948. מייסדי הקיבוץ היו שורדי שואה ממחנה בוכנוואלד. נקודת ההתיישבות הזמנית שלהם היתה חוות שפון, חווה חקלאית שהוקמה בידי גרמנים. השם שהם נתנו לקיבוצם היה קיבוץ בוכנוואלד.
ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם והעניקה לקיבוץ את השם נצר. חברי הקיבוץ ביקשו להנציח את שמו של חיים אנצו סרני, וקראו לקיבוץ נצר סרני.
הסופר היהודי והמנהיג הציוני, יליד רומא, אנצו סרני, עלה עם אשתו ובנו הקטן לארץ ישראל ב-1927 והם התיישבו בקיבוץ גבעת ברנר. הוא יצא מן הארץ לשליחויות עלייה רבות, באירופה ובמדינות ערב, וארגן שם את תנועות הנוער הציוניות לצורך הכשרה ועלייה. ב-1944, בגיל 39, הוא הצטרף לקבוצת הצנחנים שאותה ארגן, שיצאה לאירופה הכבושה כדי לארגן קבוצות הגנה עצמית וקבוצות פרטיזנים יהודיות. הוא נלכד, נשלח למחנה הריכוז דכאו ושם הוצא להורג בירייה. חברי קיבוץ נצר ביקשו להנציח את סרני בשם קיבוצם. ועדת השמות הממשלתית סרבה לאשר את השם, הנושא את שמו הלועזי של סרני, והציעה לקיבוץ את השם נצר חיים, כשמו העברי של סרני. חברי הקיבוץ התעקשו ויצאו למאבק ציבורי. נתן אלתרמן התגייס למאבקם ופירסם על כך שיר בטורו "הטור השביעי" ב"דבר". חבר הקיבוץ וחברו הקרוב של סרני, חיים בר אשר, שכיהן אותה תקופה בכנסת, הוביל את המאבק.
ב-יולי 1954, נערך בקיבוץ מעגן טקס זיכרון לצנחני היישוב בשואה, וחשיפת אנדרטה לזכר אחד מהם, פרץ גולדשטיין, חבר הקיבוץ. מטוס קל התרסק ונפל לתוך הקהל בטקס. בין 17 הנספים באסון מעגן היה בנו היחיד של סרני, דניאל.
האירוע הזה הגביר את המוטיבציה של חברי נצר, לשאת את השם נצר סרני, כדי שלא ייכרת שם המשפחה מישראל. ח"כ בר אשר, יזם חוק בנושא. ועדת השמות הממשלתית נכנעה, ואישרה את השם, תוך שהיא מדגישה שהיא אינה מוותרת על העיקרון של שמות עבריים, ורואה במקרה הזה חריג. החל ב-1955 שמו הרשמי של הקיבוץ, הוא השם שחבריו נתנו לו חמש שנים קודם לכן, נצר סרני.
אורי הייטנר