"עזה תהיה סינגפור של המזה"ת." זוכרים? זו היתה הבטחתו של שמעון פרס ערב ההתנתקות. המדהים הוא, שהוא אמר זאת 12 שנים אחרי אוסלו, שבעקבותיה הוא הבטיח: "תמו מאה שנות טרור." העניין אינו פרס. העניין הוא הקונספציה. ניסח אותה יהונתן גפן בתמצית: "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב, הו יהיה טוב, כן."
הקונספציה היא, שהסכסוך הוא תוצאת הכיבוש וסיום הכיבוש יביא לסיום הסכסוך. קונספציה המנותקת מכל הקשר היסטורי, של סכסוך שימיו כימי הציונות. מיום שהעם היהודי החל לחזור לארצו, החלו ערביי ארץ ישראל להילחם כדי לסכל את המהלך הציוני. ב-1920 התנפלו הערבים על היישוב היהודי ומאז – זו אותה המלחמה. מלחמה אחת. מלחמת השחרור שלנו. הקונספציה נוסתה בהסכם אוסלו. נוסתה והתנפצה. נוסתה שנית בהתנתקות ושוב התנפצה. בשבת השחורה של מתקפת חמאס, היא התרסקה סופית.
ב-1994, ביישום הסכם אוסלו, ישראל נסוגה מהעיר עזה ושאר ערי הרצועה. ב-2005 ישראל נסוגה לקווי 4 ביוני, עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל היישובים וגירשה את כל הישראלים, עד הישראלי האחרון וכנבואתו של דרוויש, גם את מתינו לקחנו איתנו. מה הובטח לנו? ברגע שנעזוב, לא יהיה להם שום תירוץ להילחם בנו. כל העולם עמד בתור כדי להשקיע ברצועת עזה ולהפוך אותה לסינגפור. ובראש העומדים בתור – אנחנו. ואם רק  תיירה יריה אחת מעזה, הבטיח שרון, הפעם נוכל להכות בהם ללא רחם, בלי כל המגבלות שהיו לנו כשישבנו שם ועם גיבוי בינלאומי מלא.
ראינו. ראינו מה קרה שם אז, ומה קרה מאז. וכאשר הזכרנו איך מאז ההתנתקות חצי ישראל מטווחת ברקטות, ואלפי רקטות שוגרו, התשובה היא: כן, אבל יש פחות הרוגים מכפי שהיה לפניה. כן. גם את זה ראינו. השבוע.
למה? למה הם תוקפים אותנו אחרי שנסוגונו? למה הם לא פיתחו את רצועת עזה, אלא הפכו אותה לבסיס תוקפנות וטרור? כי הם לא נאבקים נגד כיבוש של שטח זה או אחר. כאשר הם מדברים על מאבק נגד הכיבוש, הם מתכוונים לתל-אביב ולחיפה. הכיבוש הוא מדינת ישראל. הם מדברים על ה"שיבה", כלומר הם אינם רוצים לחיות לצידנו, אלא במקומנו. ולכן, גם לאחר שנסוגונו לחלוטין הם חינכו, אילפו ואימנו דורות לשחוט יהודים – ילדים, תינוקות, נשים, זקנים. ובשמחת תורה הם מימשו את החינוך שקיבלו.
ישראל אינה יכולה להתעלם מהאיום הדמוגרפי, שמסכן את ייעודה כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. לכן, אין להחיל את הריבונות על האזורים המאוכלסים במיליוני פלשתינאים. קיומה של רשות פלשתינאית מפורזת, כאשר יש לצה"ל חופש פעולה בתוכה, זו הדרך הנכונה בעתיד הנראה לעין. זה המצב ביהודה ושומרון מאז "חומת מגן". "חומת מגן" היתה מבצע מוצלח מאוד, אך ב"חומת מגן" היה מחדל ביטחוני חמור. אני יכול להעיד עליו באופן אישי. בשלב השני של "חומת מגן" גוייסתי בצו 8 לפעולה ברצועת עזה. החטיבה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, היתה אמורה להיכנס לציר פילדלפי יחד עם כוחות הנדסה. שעות ספורות לפני שנכנסנו, הפעולה בוטלה. זו בכייה לדורות. אילו בוצע מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, יכולות האוייב בעזה היו כדוגמת יכולותיו ביו"ש.
במשך שנים הטפתי ל"חומת מגן" ברצועת עזה, ולהחזרת חופש הפעולה של צה"ל ברצועה. מבצע כזה אינו רלוונטי אחרי אירועי השבוע. כעת יש צורך בפעולה כזו, שהעזתים יראו ב"חומת מגן" קייטנת נופש וספורט. יש להכות בהם מכה שלא נראתה כמוה במזה"ת מעולם. על חורבות עזה ועל חורבות חמאס, אפשר יהיה להעבירה לשליטת הרש"פ, כאשר חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון נשמרים וציר פילדלפי הוא בידי ישראל.
קונספציה נוספת שמתה השבוע, היא הטענה שבמאה ה-21 אין משמעות לשטח ולעומק אסטרטגי. אחרי אירועי השבוע איש לא יוכל לחזור על השטות הזו.
כה כתב שמעון פרס, בספרו הגאוני "המזרח התיכון החדש": "מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים, לנהרות, למדבריות – אם הטיל טס מעליהם בדרך אל היעד שנקבע לו?" אני זוכר נאום שלו, שבו אמר בסרקאזם, תוך לעג יהיר ומתנשא כלפי "אנשי האתמול": "האם הטיל יעצור מעל שמי קיבוץ מרום גולן ויבקש ממזכירות הקיבוץ אישור להמשיך במעופו?" נורא מצחיק. ספר את הבדיחה הזאת בבארי, בניר עוז, בכפר עזה.
נסיגה לקווי 4.6.67 ביו"ש, כפי שנסוגונו מרצועת עזה, תהפוך את גוש דן לעוטף עזה 2. המרחק מגבול עזה לאופקים כפול מהמרחק מן הקו הירוק לים. מתקפה כמו זו שחווינו מגבול עזה, לו באה מיו"ש, הייתה מביאה לאלפים רבים של נטבחים בתל-אביב ובנותיה, בפתח תקווה ונתניה. מישהו עוד מעלה היום על דעתו הגנה על מדינת ישראל בכביש 6?
ישראל אינה יכולה לוותר על עומק אסטרטגי. הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל, ובלשונו של רבין, בנאומו האחרון בכנסת, שבו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע – "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג." יש להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי וליישב אותה, וכך הרש"פ תהיה רשות מפורזת אוטונומית, שלא תוכל לסכן את מדינת ישראל.
וכעת, אחת המטרה – לנצח במלחמה. ניצחון קטלני שייצרב לדורות בתודעתו של כל אדם במזרח התיכון. 
פורסם לראשונה ב"בין חברים".
 
2. צרור הערות ‏11.10.23
* זו ברירת חיינו – אלה הימים הקשים ביותר שידענו.
זו לא מלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים לא נכבשו יישובים ולא נערכו פוגרומים באזרחים. 
הזעזוע קשה. הכאב אין סופי. המידע בלתי נתפס.
אבל אנו במלחמה. מלחמה שהאוייב אסר עלינו לפני מאה שנה. זו מלחמה על עצם קיומנו. על זכות קיומנו. על זכותנו לחיות לבטח במולדתנו.
אין לנו ברירה אלא לחרוק שיניים ולאזור את כל עוצמות החוסן שלנו. לא ניתן להם לשבור אותנו.
אנחנו צודקים. האמונה בצדקתנו המוחלטת היא יסוד חוסננו.
"זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו."
הידיעה שזו ברירת חיינו, שאין לנו ברירה אחרת, היא מקור עוצמה. אנחנו חייבים לנצח. ואנחנו ננצח! נתאחד וננצח!
עם ישראל חי!
 
* מברית גורל לברית ייעוד – מחבלי חמאס לא כל כך התעניינו מי שייך ל"ישראל" ומי ל"יהודה".
הם הזכירו לנו את ברית הגורל המשותף שלנו.
אחרי הניצחון נשוב לגבש את ברית הייעוד המשותף שלנו.
 
* מרחק כפול – המרחק מגבול עזה לאופקים הוא כפול מרוחב מדינת ישראל בקווי 4 ביוני 1967. לתשומת לבם של מי שמציעים להגן על מדינת ישראל מכביש 6.
 
* הקונספציה 2023 – הקונספציה, שנעלה וטימטמה אותנו, היתה שכיוון שחמאס הוא הריבון בעזה ויש לו מה להפסיד, הוא יהיה מרוסן. זאת, למרות שמאז שתפס את השלטון, הוא הוכיח את ההיפך. לכן, במבצעים האחרונים פעלנו נגד הגא"פ ונתנו חסינות לחמאס. זאת, למרות שאם הוא הריבון, ודאי שהוא אחראי גם על הטרור של גא"פ. בשל אותה קונספציה, המהומות בשבועיים האחרונים הוסברו כעניין כלכלי, שנועד ללחוץ על קטאר להעביר כסף לחמאס.
זו בדיוק אותה קונספציה שבעטיה הבאנו את ערפאת וצבאו ליו"ש ולעזה. הטעות ביו"ש תוקנה ב"חומת מגן", שבו החזרנו את חופש הפעולה לצה"ל ואת השליטה הביטחונית הישראלית. המחדל של "חומת מגן" היה ביטולה, ברגע האחרון, של הכניסה לרצועה. התגייסתי אז, בשלב ב' של המבצע, בצו 8, לפעולה הזאת. בבוקר שבו היינו אמורים להיכנס, הפעולה בוטלה. וכך, בניגוד ליו"ש, בעזה מפלצת הטרור טפחה וטפחה ואמש ראינו את התוצאה.
בשנים האחרונות חזרתי שוב ושוב על עמדתי שחייבים לבצע "חומת מגן" בעזה, וככל שנדחה את הפעולה הבלתי נמנעת, המחיר יהיה כבד יותר. כעת יש קונצנזוס שאין מנוס מכך, אבל איזה מחיר דמים כבד שילמנו ועוד נשלם על כך.
 
* לשקם את מודל צבא העם – עוד מיתוס שהתרסק בשמחת תורה הוא רעיון העוועים של צבא "מקצועי", שם מכובס לביטול צבא העם. מה שמתאים אולי למדינה החיה בשלום ובשלווה עם שכנותיה, לבטח לא רלוונטי למציאות המזרח תיכונית. אין שום תחליף למודל צבא העם, להתגייסות של הבנות והבנים לצה"ל.
מודל צבא העם אותגר בשנים האחרונות. יש להתמודד עם האתגר ולשקם את צבא העם. זה אתגר חברתי, חינוכי ותרבותי, שאין לנו רשות להיבטל ממנו.
 
* המגזר המשתמט – זוכרים שלפני משהו כמו מאה שנה (כלומר חמישה ימים) עמד על הפרק חוק המעגן חוקית את ההשתמטות מצה"ל? 
 
* מחיר ההכלה – בעקבות ירי המרגמות על הר דב, צה"ל השמיד, באיחור אופנתי של כחצי שנה, את מאחז חיזבאללה על אדמתה הריבונית של ישראל.
הכלת התוקפנות הזו וההתנקשות הזו בריבונות, היא נדבך באובדן ההרתעה, שהוביל למלחמה.
 
* ממשלת חירום - מיד!
(האמת היא שנכון יותר: ממשלת חירום – שלשום).
 
* אשראי ציבורי – סר הביטחון ב"מר ביטחון". אדם שאיבד את אמון הציבור, לא יוכל להוביל לניצחון אם לא יקים ממשלת חירום שתכלול אנשים רציניים, אחראיים ומנוסים מן האופוזיציה, שיחד אתם תקבל הממשלה אשראי ציבורי.
 
* ללא תנאים – בחודשים האחרונים, עקב המשבר הרב-תחומי שבו שרויה ישראל מאז 4 בינואר, קראתי שוב ושוב להקמת ממשלת הצלה לאומית, בהשתתפות יש עתיד והמחנה הממלכתי, ושממנו יגורשו בבושת פנים הכנופייה הכהניסטית והקיצוניות הדתית, יוחלפו שרי המשפטים והתקשורת בשרים נורמטיביים ואחראים ועוד.
כעת, כשאנו במלחמה, יש להקים ממשלת חירום ללא כל תנאים. זה לא הזמן למשאים ומתנים קואליציוניים ולא לפיטורי מפלגות ושרים.
על מפלגות האופוזיציה הציוניות להצטרף ללא תנאי לממשלת חירום לאומית. יש להקים קבינט מלחמה מצומצם, ללא הגורמים המופקרים, שאין להם מה לתרום וחבל שסתם יפריעו.
אחרי הניצחון נתפנה להיערכות פוליטית חדשה. יתכן שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית של הגורמים הקונסטרוקטיביים במדינה, ללא הקיצונים. ייתכן שנצא לבחירות חדשות.
עד הניצחון, חשוב להתאחד כאיש אחד, כדי להביס את האויב שקם עלינו.
 
* קריאה לממשלת חירום – חתמתי על גילוי דעת, הקורא להקמת ממשלת חירום לאומית.
גילוי הדעת הוא של יוזמת פנימה, ארגון רבני צוהר, חברים מקבוצת בראשית (שאליה אני משתייך) וקבוצת אנשי רוח ומעשה מכל קצות הקשת הפוליטית, בזו הלשון:
 
"קריאה לממשלת חירום לאומית רחבה
אנו קוראים למנהיגי המפלגות להתעשת, לשים בצד את חילוקי הדעות המרים של התקופה האחרונה, ולהקים מיד ממשלת חירום לאומית מנוסה ורחבה, לזמן קצוב. לעת הזאת, אזרחי ואזרחיות ישראל זקוקים לממשלת חירום, שיש בכוחה לייצג את רוב הציבור, ממשלה שחברי וחברות הקבינט המדיני ביטחוני שלה עתירי ניסיון וזוכים לאמון הציבור."
 
* בתוך שתי דקות – (נכתב ביום שני) אנו כבר ביום השלישי למלחמה, מחבלים עדיין נמצאים בתוך מדינת ישראל, ועדין לא קמה ממשלת חירום לאומית.
הבוקר יפגשו עורכי דין מטעם נתניהו וגנץ. מה לעורכי דין ולממשלת חירום במלחמה?
נתניהו, לפיד וגנץ צריכים להיפגש ולהחליט על הקמת ממשלת חירום מיד. פגישה כזו, והיא יכולה להיות גם בזום, ל צריכה להימשך יותר משתי דקות.
החלטה על כניסת האופוזיציה תחת האלונקה והקמת קבינט מלחמה מצומצם שיוביל אותנו לניצחון.
 
* ללא הפרחחים – הדרישה של יאיר לפיד להוציא מן הממשלה את המפלגות הקיצוניות כתנאי לממשלת חרום, היא אולי צודקת אך לא מעשית. זמן מלחמה אינו זמן למשברים קואליציוניים והוצאת מפלגות מן הקואליציה. אני רואה שהוא כבר מרכך את הדרישה וכנראה שהוא מחפש סולם.
לעומת זאת, דרישתו של גנץ להקמת קבינט מלחמה מצומצם היא הכרחית. אסור לו להיכנס לממשלה כדי להיות קול אחד ליד קולותיהם של ראש הכנופייה בן גביר, סמוטריץ' ונציגי המגזר המשתמט. יש להקים קבינט רציני, בלי הפרחחים, שיוביל את ישראל לניצחון.
 
* עיכוב מדמם – ראש הכנופייה הפרחח מכשיל את הקמת ממשלת החירום. אם הוא לא יוכל להסתובב בין הרגליים של המבוגרים ויוכל להפריע להם, שלא תקום ממשלת חירום.
וראש הממשלה, שהחלטתו המופקרת ביותר כל חייו הייתה צירופו של הפרחח לממשלה, לא בועט בו.
אנו כבר באיחור מדמם של ארבעה ימים בהקמת ממשלת אחדות, בגלל פוליטיקקה עסקנית עלובה.
 
* כרטיס אדום – על אף עמדתי, שעצם חברותו של ראש הכנופייה בממשלה היא כתם על תולדות העם היהודי, ושישיבתו בממשלה היא חרפה לאומית בשגרה, לא כל שכן בחירום, סברתי שבשעת מלחמה אין זה הזמן המתאים לפיטורין ולהדחות. די בכך שתקום ממשלת חירום עם קבינט מלחמה שיאויש בידי אנשים מתאימים.
אבל הוא מרשה לעצמו להטיל וטו על הקמת ממשלת חירום?! למה, מי הוא, האפס הזה? יבחוש בן שלולית, מיקרוב בן דומן! הרי אם נתניהו היה מנהיג, על המקום הוא היה מוציא לו כרטיס אדום.
אבל נתניהו אינו מנהיג. והוא אחראי לכך שעדין לא קמה ממשלת חירום.
 
* יאיר לפיד לממשלת החירום – באיחור מדמם של ארבע יממות וחצי מסתמן שעומדת לקום ממשלת חירום. אבל אין די בממשלה עם המחנה הממלכתי. על יאיר לפיד לוותר על תביעותיו ולהצטרף אף הוא לממשלת החירום ולקבינט המלחמה. יאיר לפיד הוא ראש האופוזיציה וראש מפלגת האופוזיציה הגדולה, והצטרפותו היא בעלת משמעות קריטית.
אשמח אם גם ישראל ביתנו ומפלגת העבודה תצטרפנה, אבל זה לא קריטי. הם יכולים גם לתמוך ולגבות מבחוץ. אבל יש עתיד חייבת להיות בממשלה.
 
* כוחנו באחדותנו – (נכתב ביום שני) זו לא סתם סיסמה. זה הכרח קיומי. עלינו להבין, ולא רק בעיצומה של מלחמה בפועל, אלא גם בין המלחמות, שאנו אומה במלחמה, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו פילוג, שגם מזמין מלחמה וגם פוגע ביכולת שלנו להילחם.
עשרת החודשים האחרונים היו קטסטרופה. הקטסטרופה אינה במעשה של צד זה או אחר, אלא בעצם הפילוג והעמקת הקרע. בעצם הפוליטיקה של הכנעה במקום פוליטיקה של הסכמות.
האשמה אינה בצד אחד של המפה. יש מספיק אשמה לכולם. קודם כל לממשלה שבהיבריס של "ניצחנו" ניסתה לחולל מהפכה רדיקלית במבנה המשטר בישראל (אם כי לא דיקטטורה, בניגוד לטענות) ללא הסכמה רחבה. ולא פחות חשוב, שהתעקשה ולא עצרה את המהלך גם כאשר ראתה לאיזה אסון הוא מוליך. אך גם למחאה, שלא הציבה קווים אדומים, ובעיקר שפגעה בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. אסור לערב את צה"ל באף מחלוקת פוליטית. ובוודאי שאין מקום לכל סרבנות.
כל "מפסיקי ההתנדבות" היו בין הראשונים לזנק לתוך המלחמה, אל תוך האש, כדי להגן על המולדת ועל חיי אזרחים, תוך חירוף נפש ומסירות נפש שאין כדוגמתם. על החברה כולה להצדיע להם על כך. אבל אני בטוח שכל אחד ואחד מהם – אילו העלה על דעתו את התרחיש שהתממש, לא היה מעלה על דעתו להרהר באיום באי התייצבות. הכשל הוא בהיעדר תודעת היותנו אומה במלחמה, שאינה יכולה להרשות לעצמה תופעה כזו.
כעת, טובי בנינו, ה"אנרכיסטים" וה"משיחיים", ה"פריבילגים" וה"מיסיונרים" – כולם משרתים כתף אל כתף ומוכנים לחרף את נפשם למען מי ששלשום היה "אוייב". את ההוויה הזו על החברה הישראלית כולה לאמץ, ובראש ובראשונה ההנהגה, שהעובדה שביום הרביעי למלחמה הקשה הזאת טרם הקימה ממשלת חירום לאומית, מעידה עליה שהיא אינה מבינה איפה היא חיה.
 
* ללא סטופר – איני שותף לעומדים עם סטופר ביד עם השאלות "למה עוד לא נכנסו" למה ולמה ולמה. המבחן של המלחמה הוא בהצלחתה, בקטלנותה, בניצחון. לא בשאלה האם הכניסה היבשתית תהיה היום, מחר או מחרתיים. עדיף להתארגן ולהתאמן יומיים למתקפה המוצלחת ביותר. ומוטב להקדים ולכתוש את עזה מהאוויר ולצור עליה ללא רחם, טרם הכניסה הקרקעית.
לפני חמישים שנה בדיוק, ב-8 באוקטובר 1973, היתה מתקפת נגד כושלת. כדאי לזכור זאת.
 
* משבר הומניטרי יזום – כאשר האוייב מחזיק בידיו למעלה ממאה חטופים, אזרחים, נשים, זקנים, ילדים – יצירת משבר הומניטרי בעזה היא אינטרס ישראלי מובהק, וכל האחריות לו היא על חמאס.
כמובן לעצור טוטלית את העברת החשמל, המים וכל אספקה שהיא וגם הפצצת תחנות דלק וכד'. כן, להרעיב את עזה, עד שישוחררו ללא תנאי כל החטופים, לפחות האזרחים שבהם.
 
* מצור עאלק – לכל השקרנים שהעלילו על ישראל את עלילת ה"מצור"; "מצור" שבו בשעה שהם ירו עלינו מאות טילים אנו הכנסנו לרצועה מאות משאיות אספקה ובשעה שהם ירו לעבר תחנת הכוח באשקלון סיפקנו להם את החשמל.
"מצור" עאלק.
עכשיו הם ירגישו מהו מצור.
 
* מחיר עסקת שליט – יחיא סינוואר, שדם אלף ישראלים בראשו, הוא משוחרר עסקת שליט. הוא ומרבית ראשי חמאס. כל המשוחררים חתמו על התחייבות שלא יעסקו בטרור.
שאלה לתומכי העסקה. אתם עדין חושבים שזה היה כדאי?
 
* ידיד אמת – ביידן הוא ידיד גדול של ישראל. ידידותו עמדה בכל מבחן זה חמישים שנה. בכל שנותיו בפוליטיקה הוא תמך בישראל בכל דרך.
דבריו בשני הנאומים, במוצ"ש והערב, הם דברי בעל ברית ללא סייג.
אני מתבייש בישראלים שהציגו אותו כאנטי ישראלי. ובאלה שדקלמו את התעמולה הטראמפיסטית על כך שביידן סנילי. סנילי? חד כתער.  
 
* נביא הזעם – "במידה והיום תפרוץ מלחמה, מלחמת יום הכיפורים תהיה טיול לידה." זו נבואה של אלוף (מיל') יצחק בריק.
מאז פרישתו מתפקידו כנציב קבילות החיילים, ב-2018, יצחק בריק הוא נביא זעם. לעגו לו, אך הוא, בעוז המשתווה לזה שעליו עוטר בעיטור העוז במלחמת יום הכיפורים, עמד על דעתו והתריע בשער. הוא צדק יותר מכולם הן בהערכת האויב – יכולותיו וכוונותיו, ולמרבה הצער והבושה גם בהערכת כוחנו.
אנחנו ננצח. נתאחד וננצח. אין לנו ברירה והצדק איתנו. אבל עלינו לשנות את הפרדיגמה הקיומית שלנו. עלינו לזכור שאנחנו אומה במלחמה. תמיד – אומה במלחמה. מלחמה עם אוייב שקם עלינו שנות דור לפני קום המדינה ולא פסקה אף ליום אחד. מלחמה על קיומנו. הכול צריך להיות כפוף לפרדיגמת-העל הזאת.
 
* כמו רקפות בין הסלעים –
וכשהיא לפתע צריכה
שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים
(אריאל הורוביץ).
 
בשעות הקשות הללו מתגלה עם ישראל בכל גדולתו.
הגבורה ומסירות הנפש שגילו כיתות הכוננות של היישובים, לוחמי צה"ל והמשטרה, אנשים שגייסו את עצמם ורצו ליישובים הכבושים להילחם במחבלים.
אחוזי הגיוס – 150% כלומר רבבות לוחמים שכבר השתחררו מן המילואים והתייצבו.
וההתנדבות האדירה של החברה האזרחית – נשים וגברים בני נוער רבים, קבוצות התנדבות בכל תחום אפשרי.
אני רואה זאת גם בקיבוץ שלי וכך בכל מקום.
אלה אורות באפלה.
 
* איפה המדינה – רוח ההתנדבות מרוממת נפש. החברה האזרחית בישראל מתגלה במלוא תפארתה.
ובמקביל, המדינה נעלמה. האזרחים מחליפים את המדינה.
וזה לא רק בשל הכלומניקים המאיישים את שולחן הממשלה הנוכחית. כך היה גם בלבנון השנייה ובאירועי חירום אחרים. מדובר בכשל עמוק וממושך – ייבושה של מדינת הרווחה בארבעת העשורים האחרונים.
הכשל הוא בכל ימות השנה. אבל בשעת חירום, במקום המדינה יש חור שחור.
 
* סא"ל ב' קודקוד – י' הוא חבר שלי, חניך שלי לשעבר. הוא בן 55. לפני שש שנים הוא סיים תפקיד סמח"ט במילואים.
כשפרצה המלחמה, הוא הגיע לחטיבה וביקש להתגייס כלוחם מן השורה בפלוגה שעליה פיקד בראשית דרכו במילואים.
כעת הוא נהג חפ"ק מ"פ בפלוגתו.
 
* קונה עולמו בשעה אחת – תקפתי הרבה את יאיר גולן, מאז נאומו השערורייתי ביום השואה, נאום ה"תהליכים". במאמר שפירסמתי למחרת ב"ישראל היום" קראתי להדחתו המיידית. מתחתי עליו ביקורת חריפה בשבועות האחרונים, על קריאותיו למרי אזרחי ועל תמיכתו בסרבנות.
צדקתי בכל מילה שכתבתי נגדו.
אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. מלחמה היא מבחן עליון של אדם. סגן רמטכ"ל לשעבר שומע שפרצה מלחמה, עולה על מדים, לוקח נשק, לא מבקש תפקיד, לא נדחף לבור הפיקוד. הוא נוסע לשטח ומחלץ אנשים ממסיבת הטבח. אני מסיר בפניו את הכובע.
 
* איך קמים מאסון כזה – לאורך השנים צפיתי בהשתאות בקיבוץ בית השיטה ובאופן שבו קם מן האסון שפקד אותו במלחמת יום הכיפורים – 11 בנים שנפלו בקרב.
108 גופות פונו בקיבוץ בארי וכנראה שזה עוד לא הסוף. איך קיבוץ יכול לקום מאסון כזה?
אבל אני מאמין בקיבוץ בארי, קהילה שיתופית חזקה וערכית מאוד.
החיטה תצמח שוב.
 
* שופרי תעמולת האוייב – כל אדם הגון ומוסרי בעולם מתייצב היום לצד ישראל, תומך בה ובזכותה להגן על עצמה ולהכות באויב.
אבל בשוקניה אין כל חדש. כמו כלב ששב אל קיאו, דבוקת שוקן שבה אל האשמת ישראל בתוקפנותם הרצחנית של אויביה.
התועמלן האנטי ישראלי גדעון האו-האו לוי פרסם פשקוויל שאין בו ולו שמץ של הסתייגות מתמיכתו המוחלטת באוייב, במחבלים ובפשעיהם. רק הערצה והתפעלות מהצלחתם של מבצעי הטבח ההמוני בדם קר של מאות אזרחים, נשים וילדים, ובוז ולעג לכישלוננו. והאשמה מוחלטת של ישראל, עם חזרה על כל ארסנל הגידופים השגורים בתעמולה האנטי ישראלית.
ישראל נסוגה לפני 18 שנים מרצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה את כל תושביה עד היהודי האחרון, כולל את קבריה. איך מגדיר זאת התועמלן האנטי ישראלי? ישראל כלאה שני מיליון פלשתינאים.
האשמה הישראלית היא בת 75 שנה. "עזה לא הפסיקה להיענש מידי ישראל מאז 1948, ולו לרגע אחד. 75 שנות התעללות," וכמובן סיפורי הנכבה-שמכבה.
75 שנה. אשמת ישראל היא בכך שקמה, בכך שהיא קיימת.
ואם תשאלו אותו למה הם תקפו אותנו בתרפ"ט, בתרצ"ו-תרצ"ט ושאר ההתנפלויות שלהם לפני קום המדינה, גם על כך הוא השיב לא פעם בעבר (לא בפשקוויל הזה) – האשמה היא בהצהרת בלפור הקולוניאליסטית.
וחברו לדבוקה רוגל אלפר, תקף את התקשורת הישראלית על כך שלא הפיצה את סרטוני הזוועה ולא הפכה שופר ללוחמה הפסיכולוגית של האוייב. לטענתו, התקשורת לא מילאה את תפקידה כתקשורת דמוקרטית, כדי להגן על הפוליטיקאים מזעם הציבור. מבחינתו, תקשורת "דמוקרטית" היא תקשורת מגויסת לתעמולת האוייב.
 
* איפה רוני דניאל כשצריך אותו?
 
* התנסות מעשית - עמוס, בני, הוא סטודנט לפיזיותרפיה. ביום ראשון בבוקר הוא אמור היה להתחיל את ההתנסות המעשית. במקום זאת, הוא הלך למלחמה.
נקווה מאוד שלא תהיה לו התנסות מעשית כחובש קרבי.
שיצא לשלום, יבצע בהצלחה את המשימה, ויחזור בשלום. הוא וכל לוחמי צה"ל.
 
* ביד הלשון: בארי – מקום בחדשות – אחד היישובים שספגו את המכה הרצחנית הקשה ביותר במלחמה, הוא קיבוץ בארי. מימדי המכה של בארי בלתי נתפסים.
קיבוץ בארי עלה לקרקע בנגב המערבי במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946), בעליית י"א הנקודות, שעיצבו את גבול מדינת ישראל, ובזכותם הנגב נכלל בגבולות המדינה.
הקיבוץ קרוי על שמו של ברל כצנלסון, ששמו העברי הוא בארי. ברל, איש העלייה השנייה, היה מאבות תנועת העבודה הציונית, מדריכה הדגול ומנהיגה הרעיוני, מי שעיצב רבים ממבני חברת העובדים והמדינה שבדרך.
בארי לא היה שמו הראשון של הקיבוץ. תחילה הוא נקרא "בארות". למה בארות? הקיבוץ הוקם בידי שלוש קבוצות: קבוצת הנוער העובד "הסוקלים", קבוצת הצופים ב' (כלומר הגרעין השני של תנועת הצופים) ואליהן הצטרף מאוחר יותר "הגרעין הבבלי", נוער מתנועת "החלוץ" בעיראק שעלה ארצה. קבוצת "הסוקלים" שינתה את שמה ל"בארות". כשבארות התאחדה עם קבוצת הצופים, היא נקראה "קבוצת הצופים ב' בארות", ובקיצור – בארות. שם מתאים בהחלט לקיבוץ העולה להתיישבות בנגב, ואין לחבריו חלום רטוב יותר, תרתי משמע, מבארות מים.
כאמור, לאחר זמן שונה שמו של היישוב לבארי, על שם כצנלסון.
במאמרו "עדות לדור" – הפתיחה לקובץ "מאורעות תרצ"ו", כתב ברל: "בּתוֹלדוֹת ישׂראל רבּים היחידים אשר בּיקשוּ לברוֹח מפּני יד הגוֹרל הישׂראלי, כּברוֹח יוֹנה בּאונייה ההוֹלכת תרשישה. רבּים רבּים גם לעינינוּ הנוֹתנים שׂכר אונייה לבוֹא תרשישה! אך אַל נא תחפּשׂוּ עילָאוּת בּהתעלמוּת מגוֹרל-עם. איזהוּ גיבּוֹר? לא הבּוֹרח מן הגוֹרל, אלא הכּוֹבש אוֹתוֹ, לא המבקש להערים על גוֹרלוֹ, אלא המאַמץ רוּחוֹ וידוֹ לכבּוֹש אוֹתוֹ.
יש רגעים בּהם נצרפת אוּמה. בּהם נבחנת תנוּעה. בּהם יחוּשל אדם. בּהם היסטוֹריה מתחוֹללת. 'היוֹם הזה נהיית לעם'. אין רגעים אלה בּאים בּהמוֹן חוֹגג וּבתהלוּכוֹת-נצחוֹן. קשים וּמרים הם. והמתאַווים להם – אינם יוֹדעים מה מעוּתד להם. בּבוֹאם הם אחרים לגמרי מכּפי שההזיה המתקתקה רוֹאה אוֹתם בּמיטב תיאוּריה. אך משהם בּאים – בּייסוּרים, בּפוּרענוּיוֹת, בּאבידוֹת, בּתבוּסוֹת – הרי הם מעמידים בּמבחן את הנבוּאה והחכמה, את המעשׂה ואת האוֹפי. ואוֹי לוֹ לדוֹר המַכזיב בּרגעים אלה.
האין אנוּ חשים כּי מאוֹרעוֹת תרצ"ו-תרצ"ז על כּל המוֹראוֹת שבּהם, הם רגע כּזה בּחיינוּ?
אין חיי אדם ראוּיים לשמם, אלא אם כּן האדם החי אוֹתם נוֹתן אוֹתם אל לבּוֹ, מבקש לדעת אוֹתם, להשׂיג את שחרם, ואוֹצֵר את תמצית חוָיתוֹ בּאוֹצר זכרוֹנוֹ. פּוּרענוּיוֹת אוֹרבוֹת לנוּ על כּל מדרך, אסוֹנוֹת אוֹפפים אוֹתנוּ מלבָר וּמלגֵו. הייסוּרים הבּאים עלינוּ, שלא בּיקשנוּם ולא צָפינוּ אוֹתם מראש, יש וּבבוֹאם הם נעשׂים לנוּ 'מוּבנים', נראים לנוּ כּתחנת-עליה והתגבּרוּת, כּדרך לעבוֹר גאוּלים."
מיספר הנרצחים היהודים בשלוש שנות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המכונים בכיבוסית "המרד הערבי הגדול") היה כחמש מאות איש. פחות ממחצית נרצחי השבת השחורה של מתקפת חמאס בדרום.
אורי הייטנר