* הסופות בנגב – במשך למעלה משנה, בשנים 1881-1882, נערכה סדרה של פוגרומים בדרום רוסיה, שקיבלה את הכינוי "הסופות בנגב". לא ידוע מה היה מיספר הנרצחים, אך לאין ערוך פחות ממספר הנרצחים ביום אחד, בסופות בנגב 2023.
הפוגרום עורר זעזוע בכל העולם היהודי. אחת מתוצאותיו היתה הקמת תנועת חיבת ציון והעלייה הראשונה. הציונות נועדה להבטיח ביטחון ליהודים, שיישבו על אדמתם, במדינה עצמאית, עם צבא חזק שיגן עליהם.
לא היה כשל גדול בתולדות מדינת ישראל כמו פוגרום שמחת תורה. כמו חרפת שמחת תורה.
אולם למרות הכשל והאסון הנורא שקרה, איננו בגלות והמציאות כאן אחרת לגמרי. ההבדל הוא במה שקורה יום אחרי הפוגרום. אני מאמין ומקווה שהמכה חסרת התקדים שיחטוף חמאס יהדהד בכל המזרח התיכון לדורות. זו חובתנו לא רק לזכר הנרצחים, אלא לעתידנו בשכונה הקשה שבה אנו חיים.
 
* עוד לא אבדה תקוותנו – מדי ערב, במלחמה הקשה הזו, יוצאים אזרחים אל המרפסות, ורחובות שלמים שרים יחד את "התקווה". זה מסר חשוב מאוד. האוייב האכזר הזכיר לנו שאנו עם אחד, ויש לנו ברית גורל. ברית גורל אינה תנאי מספיק לקיומה של אומה ולחוסנה. ההמנון מזכיר לנו שיש לנו ברית יעוד; מימוש חזון הדורות של מדינה יהודית בארץ ישראל. מגילת העצמאות מנסחת את ברית היעוד שלנו – ברית של מדינת מופת יהודית דמוקרטית.
אנו במלחמה המעצימה את ברית הגורל בינינו. מן הראוי שבשש אחרי הניצחון נמנף את המלחמה לקימום ברית היעוד שלנו.
 
* משימה לאומית עליונה – משימה לאומית עליונה, אחרי שננצח במלחמה, תהיה שיקום ההתיישבות בנגב המערבי, אחרי הפוגרום הנורא שנעשה בו. יש להשקיע בכך את כל המשאבים, לפשט את כל הבירוקרטיות ולהקצות לכך את מיטב האנשים. המטרה תהיה להפוך אזור מוכה אסון לאבן שואבת לקליטה גדולה של ישראלים ושל יהודים מהגולה. מדובר בשיקום פיזי, כלכלי וקהילתי. יש באזור מנהיגים בעלי שיעור קומה, כמו ראש המועצה האזורית אשכול לשעבר חיים ילין וגדי ירקוני, ראש המועצה הנוכחי. כוח משימה לאומי שיעבוד אתם יוכל לעשות את הבלתי-אפשרי בהצלחה, ולהוביל את האזור לצמיחה רבתי. שני תנאים מקדימים הם הכרחיים להצלחה במשימה. האחד הוא ביטול המציאות של "עוטף עזה" באמצעות מחיקת חמאס, החזרת חופש הפעולה של צה"ל ברצועת עזה והבטחה של ממש שיהיה זה גבול בטוח. השני הוא הנהגה לאומית חדשה, אחרת, אמינה, כלומר כזו שלא יהיו בה האשמים במחדל הנורא.
 
* מנהיג אמת – חיים ילין מקיבוץ בארי היה ראש המועצה האזורית אשכול בתקופת מבצע "צוק איתן". ראיתי בו באותם ימים מופת של הנהגה ציונית, וחשבתי – כאלה אנשים אני רוצה בהנהגה הלאומית. אני רואה אותו בימים אלה, וצופה בהערצה במנהיגותו. מנהיג אמת, אף שאינו נושא בשום תפקיד.
 
* משרטטים את מפת הארץ – אבל כבד ויגון קודר אופפים את התנועה הקיבוצית, שמאות רבות מחבריה נרצחו או נפלו, הן כלוחמים ביחידות צה"ל, ובעיקר כתושבי קיבוצי קו הגבול. עשרים יישובים הותקפו. בשלושה קיבוצים, בארי, כפר עזה וניר עוז, מדובר בחורבן איום ונורא, שעוד איננו יודעים את מלוא זוועתו. מאז ימי תל-חי, דרך חומה ומגדל ועד ימינו, התנועה הקיבוצית שרטטה את גבולות הארץ. ראינו זאת השבוע בגבול עזה, אך כך הדבר בכל הגבולות. גם בגבולות מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, הקיבוצים הם הקו הראשון ליד הגבול.
 
* אין מנוס מפעולה קרקעית – כדי למוטט את חמאס ולפרוק אותו מכל נשקו ויכולותיו, לא יהיה מנוס מפעולה קרקעית. רק בפעולה קרקעית אפשר להגיע לכל משגר, לכל תעלה לכל מחבל.
אבל אין מה למהר. יש להחליש את חמאס ככל הניתן לפני הכניסה הקרקעית, כדי שההתנגדות תהיה מינימלית. עד אז על חיל האוויר להמשיך ולכתוש, להמשיך ולכתוש ללא רחם ויש להדק את המצור, הדק היטב, היטב הדק.
 
* יפטרלו בג'באליה? – אז מה אתה מציע? שהבנים שלנו שוב יפטרלו ברחובות ג'באליה?
אם הברירה היא שבנינו יפטרלו ברחובות ג'באליה או שמחבלי חמאס יטבחו בשבילי בארי וכפר עזה – יש בכלל ספק מה עדיף? אבל איני חושב שאלו האפשרויות היחידות. איננו צריכים לחזור לשליטה מלאה על רצועת עזה כפי שהיה לפני אוסלו. אנו צריכים להחיל בעזה, אחרי שנחסל את חמאס, את המציאות שיצרנו ברש"פ ב"חומת מגן". הרש"פ תשלוט גם בעזה כמדינה-מינוס מפורזת, ולצה"ל ולשב"כ יהיה חופש פעולה וצה"ל יגיע אל המחבל במיטתו לפני שהמחבל יגיע לפגע בתוכנו (וגדעון לוי יתבכיין שאנחנו חוטפים פלשתינאים ממיטותיהם). ויהיה חיץ ישראלי בין רצועת עזה למצרים – ציר פילדלפי שיחזור לשליטה ישראלית. 
 
* אגרוף ברזל – יש להכות את האויב הנאצי בעזה באגרוף ברזל. יש לקמוץ את כל האצבעות לאגרוף. אסור שהאצבעות תריבנה ביניהן בשעה הזאת. זו שעת אחדות לאומית, סביב מטרה אחת ויחידה – ניצחון במלחמה. את כל המחלוקות, את כל ההאשמות, את כל החשבונות, נדחה לשש אחרי המלחמה.
 
* קבינט הניצחון!
 
* מממשלת חירום לממשלת אחדות – אחרי גרירת רגליים פושעת של 5.5 ימים, הוקמה סוף סוף, בשעה טובה, ממשלת חירום לאומית עם קבינט מלחמה. אלה חדשות מצוינות. אבל זו אינה ממשלת אחדות לאומית. ובשעת המלחמה הזו יש צורך בממשלת אחדות לאומית. כעת המטרה היא להפוך את ממשלת החירום לממשלת אחדות. כאשר מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר נשארה בחוץ – זו לא ממשלת אחדות. נתניהו אחראי על מריחת הזמן עד כה, אך מי שאשם בכך שאין ממשלת אחדות הוא לפיד. הישארותו בחוץ מבטאת חוסר מנהיגות וחוסר אחריות לאומית. על לפיד להתעשת ולהצטרף לממשלה מיד.
 
* מנהיגות במבחן – בתקופת הקורונה נכנס בני גנץ מתחת לאלונקה, במחיר אובדן מחצית סיעתו, במחיר אישי ופוליטי קשה ביותר שכמעט הביא למחיקתו מן המפה הפוליטית. ובנוסף על כך הוא נעקץ בידי נתניהו. ויהי ערב ויהי בוקר – מלחמה. ושוב גנץ, למוד ניסיון, עומד בדילמה בין כניסה מתחת לאלונקה כדי להצטרף להובלת העם למלחמה ולניצחון, לבין שיקול אישי, אינטרס פוליטי, החשש ששוב ייעקץ. ושוב הוא מעמיד את ישראל לפני הכול. הוא יודע שהוא עלול לשלם מחיר כבד, אבל זה ממש לא מעניין עכשיו. עכשיו מלחמה קשה ועלינו לנצח בה. ותפקידו להיות בקוקפיט. מנהיגות נבחנת בשעת משבר. בני גנץ עמד במבחן.
 
* השוואה מופרכת לבגין ואשכול – (נכתב ביום רביעי בבוקר) יום חמישי למלחמה, וממשלת החירום שצריכה היתה לקום בשבת בבוקר עדין לא קמה. נתניהו גורר רגליים, לא מחליט, לא מקדם את הדבר הנחוץ כל כך, מוכיח ניתוק מן המציאות. גם אם הממשלה תקום, האיחור המדמם הזה הוא כשל מנהיגותי נורא.
נתניהו כמובן מאשים את האופוזיציה בגרירת הרגליים. מילא, אפשר לומר זאת על לפיד שמציב תנאים פוליטיים. אבל גנץ? הוא לא מעמיד כל תנאי, זולת הבטחה שיקום קבינט מלחמה אפקטיבי. הוא לא נכנס כדי להיות קישוט או עוד אצבע בין ראש הכנופייה לגולדקנופף. זה לא "תנאי" פוליטי, אלא המובן מאליו. למה הדבר דומה? לאזרח שמתנדב למילואים כדי להיכנס לעזה ו"דורש" נשק. זה תנאי? זה המובן מאליו. נתניהו מיוזמתו היה צריך ליזום הקמת קבינט כזה.
"שיכנסו כמו בגין לממשלת אשכול במלחמת ששת הימים," מטיף נתניהו, בחוסר מודעות עצמית מעורר השתאות. קודם כל, איזו מן השוואה מגוחכת ומקוממת. אשכול לא עמד בראש ממשלה של מושחתים, עבריינים, משתמטים וכהניסטים ולא פילג את האומה לפני המלחמה. והאמת היא, שבגין הציב גם הציב תנאים. בדומה לגנץ, גם הוא לא ביקש תיקים לעצמו וליוסף ספיר, חברו להנהגת גח"ל, שהצטרף עמו לממשלה. אך התנאי שלו היה העברת תיק הביטחון, שהיה בידי ראש הממשלה אשכול, לידי דיין. בדיעבד, זו היתה שגיאה טרגית. אבל המטרה שלו היתה חיזוק אמון הציבור והחיילים בהנהגה.
 
* ברוך שפטרנו – הכלומניקית דיסטל-אטבריאן, שכל עשייתה הפוליטית הייה הסתה והפצת שנאה וליקוק ל"אבי האומה" ורעייתו, מונתה לתפקיד שרת ההסברה. נתניהו, "מר הסברה", לא חשב שיש לה נתונים לתפקיד. אבל הוא העדיף שהיא תהיה בממשלה ולא ממורמרת בחוץ ונתן לה את הכותרת הזאת. היא מינפה את תפקידה למטרה אחת ויחידה – להיות שרת התעמולה, וככזו המשיכה לעשות מה שהיא יודעת. להפיץ שנאה, הסתה ושקרים וקידום פולחן אישיות לנתניהו.
וכשהחלה המלחמה, היא נעלמה. זה גדול עליה. זה לא בכישורים שלה. זה לא בתחומי העניין שלה. מה היא תעשה? תסית נגד הקיבוצים "הפריבילגים" (בארי... ניר עוז... כפר עזה...)?
נתניהו הטיל את כל משימת ההסברה על שיקלי. היא נעלבה. הוא "הנחה" אותה להתעסק בחיזוק... החוסן הלאומי. מסתבר שיש לו הומור. אלא שהבדיחה על חשבוננו. דיסטל אטבריאן וחוסן לאומי, זה כמעט כמו ראש הכנופייה וביטחון לאומי. טוב, אולי הגזמתי.
היא התפטרה. ברוך שפטרנו.  
 
* תינוקות שנשבו – הפעיל החברתי ארז אשל, ממייסדי המכינות הקדם צבאיות, שהוא ובניו מגויסים כעת למלחמה, נכנס על מדיו ונשקו לישיבת חברון בירושלים, עלה על הבמה, דפק על השולחן והחל לשאת נאום חוצב להבות, שבו דיבר על חשיבות לימוד התורה, אך בעיקר על הצורך לצאת למלחמת מצווה. הוא נאם במשך דקות אחדות, עד שהורידו אותו. צפיתי בסרטון. בעיקר בלטה תגובת התלמידים. אותם תינוקות-שנשבו בהו באדישות מוחלטת, מתעלמים מאיזה נודניק שמטריד אותם בנושאים שוליים כמו חיים ומוות של מאות יהודים.
ובשבת, בפרשת "בראשית", הם קראו "השומר אחי אנוכי?!" ולא הבינו שבהם מדובר.
 
* בעיטה בתחת – מבזק בוויינט: "גורם בכיר בממשלה אמר כי השר לביטחון לאומי 'פוגע בביטחון המדינה כדי לסחוט כותרות.' לדבריו, 'כל מערכת הביטחון עסוקה בהפרדת הזירות, ואילו בן גביר עוסק בפופוליזם.' להעיף אותו. כן, גם בזמן מלחמה. נער הזוועות הזה מחבל במאמץ המלחמתי.
 
* תשוקתו של ראש הכנופיה – עשרות ערבים ישראלים נרצחו במתקפת הטרור. ובימי המלחמה הללו, ערבים רבים שותפים להתנדבות ולגל העשייה והתרומה הגואה בחברה הישראלית. ראש הכנופייה מאוכזב. הוא משתוקק ל"שומר החומות 2". הוא מת שהם יתנו לו את ההזדמנות להיכנס באם-אמא שלהם. אני מקווה מאוד שערביי ישראל ימשיכו לגלות אחריות, לא ייגררו לפרובוקציות שלו ולא יספקו את תאוותו.
 
* אהבה בכפרים הדרוזים – צבא רב נמצא בצפון, בגליל ובגולן, כולל ביישובים עצמם. גם בכפרים הדרוזיים בגולן. ובכפרים הדרוזים מורעפת עליהם אהבה, מורעפים עליהם פינוקים, מורעפים עליהם מטעמים – לא פחות מאשר אצלנו.
 
* בין עזה לרש"פ – ההבדל המשמעותי, המהותי והדרמטי בין המציאות בעזה למציאות ביו"ש, אינו שבעזה שולט חמאס הקיצוני וביו"ש רש"פ המתונה בהנהגת פת"ח המתון. נכון, חמאס קיצוני יותר מפת"ח, אך ההבדל אינו מהותי אלא כמותי. הרי אנו זוכרים את מתקפות הטרור הרצחניות שהוביל ערפאת לאחר שהכנסנו אותו ליו"ש ולעזה במסגרת "שלום של אמיצים".
ההבדלים בין עזה ליו"ש הם שניים. האחד, הוא שבניגוד לרצועת עזה, ביו"ש תִּיקָנּוּ במבצע "חומת מגן" את תוצאות הסכם אוסלו והחזרנו את חופש הפעולה לצה"ל ולשב"כ. השני, הוא שאנו שולטים בבקעת הירדן רבתי ממזרח לרש"פ ובכך איננו מאפשרים התעצמות של הרש"פ, כפי שאפשרנו ברצועת עזה. נקל לשער מה היה קורה אם, חלילה, נסוגונו מיהודה ושומרון באופן שבו נסוגונו מרצועת עזה, ומה יקרה אם נעשה זאת. ואחת היא אם נסיגה כזו תהיה בלי הסכם, כמו בעזה, או עם הסכם, כמו ההסכם עם ערפאת.
יש לזכור שהרש"פ היא מדינה מינוס. יש לה נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, משטרה, שב"כ, שלטון מקומי ושגרירויות במדינות רבות בעולם. אך היא מפורזת, השליטה הביטחונית העליונה היא שלנו וצה"ל וכוחות הביטחון נהנים מחופש פעולה לסיכול טרור. כלומר, אין כיבוש בשטח הרש"פ, אלא רק הבטחת ביטחוננו וסיכול פיגועים.
עוד מיתוס, הוא שיש שם אוכלוסייה שאין לה זכות בחירה (ואז... "אפרטהייד" בלה בלה בלה ושאר שקרים). יש לה זכות בחירה, אלא שאבו מאזן מונע זאת ממנה כבר כמעט עשרים שנה. ולמה הוא מונע זאת ממנה? כי הוא יודע שבבחירות חמאס ינצח. כי האמת היא שחמאס מייצג את רוב הפלשתינאים והטבח הנורא בנגב המערבי הוא מימוש רצון הציבור. זאת אמת כואבת, אך נדמה לי שהיום איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו לשקר לעצמנו.
 
* מחירה של עסקת שליט – עלי קאדי, ממפקדי מתקפת הטרור שחוסל אמש, הוא ממשוחררי עסקת שליט. כמעט כל שדרת הפיקוד של חמאס מורכבת ממשוחררי העסקה ובראשם ראש הנחש – סינוואר. אין ספק שעסקת שליט באה ממקום חיובי של ערבות הדדית ורצון של אומה שלמה לחלץ את אחד מבניה משבי האוייב. אולם דמו של שליט אינו סמוק יותר מדמם של מאות רבות של ישראלים שנרצחו מאז בידי משוחררי העסקה או בפקודת משוחררי העסקה. ממנהיגות נדרש לעיתים לגלות אכזריות לטווח הקצר, מתוך ראיית הטווח הרחוק. עסקת שליט היתה עסקה של מנהיגות פופוליסטית. 
 
* ליגה אחרת – שמעתם את ביידן? שמעתם את טראמפ? אין צורך להוסיף.
 
* סולידריות יוצאת דופן – כל מנהיגי העולם החופשי התייצבו לצד ישראל. בלט ביניהם זלנסקי, שהפגין סולידריות יוצאת דופן. מלבד העובדה שזלנסקי הוא בן עמנו – גם הוא חוֹוֶה במדינתו את תגרת ידו של הרֶשע הברברי. זלנסקי קרא למנהיגי העולם לבוא לישראל כדי להזדהות עימה. שמעתי את דבריו, התרגשתי, אך גם התביישתי. עוד בזמן בנט הבעתי תקווה שראש ממשלת ישראל יהיה הראשון במנהיגי העולם שיבקר באוקראינה. עד היום ראש הממשלה לא עשה זאת, אחרי שכל מנהיגי העולם החופשי, או לפחות רובם המכריע, ביקרו שם.
 
* שגרירי הצביעות המתנכלת – במקום לשבח את ישראל, שמזהירה מראש את תושבי צפון הרצועה ומאפשרת להם 24 שעות להתפנות; שגם אחר הטבח ההמוני הברברי היא נוהגת בהומניות חריגה וכדי להימנע מפגיעה באזרחים היא פוגמת בהפתעה ומאפשרת גם למחבלים לברוח, האו"ם קורא לישראל לבטל את ההודעה לתושבי עזה.
שגרירי הצביעות המתנכלת.
 
* אוהבים אותנו כשאנו נשחטים – תמיכת האיחוד האירופי בישראל משמחת ומרגשת, בפרט כאשר מדובר במצרך נדיר כל כך. כה חבל שהאיחוד האירופי, שהקו שלו הוא בדרך כלל אנטי ישראלי, תומך בנו רק כשאנו נשחטים. חוששני שמהר מאוד הם יחזרו לסורם, עוד במלחמה הזאת. הם לא אוהבים אותנו כשאנחנו מנצחים. אני מקווה שהפעם, לשם שינוי, נלך עד הסוף. בלי למצמץ.
 
* על הפציפיזם – האם הפציפיזם הוא מוסרי? לכאורה, מה יותר מוסרי מהסירוב לשאת נשק? הסירוב להרוג בני אדם? ואני טוען, שפציפיזם הוא אינו מוסרי. פציפיסט לא היה לוקח נשק כדי להגן על ילדי כפר עזה ועל קשישי בארי. כפי שפציפיסטים סירבו להילחם בנאצים. הדבר המוסרי ביותר בעולם הוא הגנה על חיי אדם. וכדי להגן על חיי אדם, בעולם שאינו פציפיסטי כולו, יש להשתמש בכוח, בנשק, להרוג. וכדי להגן על אומה, יש להשתמש בנשק. והמלחמה על הגנת אומה היא מלחמה מוסרית מאין כמותה. הרבה יותר מוסרית מפציפיזם. מהו מוסר? היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהגן עליו ולהילחם ברע. מהות הפציפיזם היא טשטוש האבחנה בין טוב ורע. ומתוך שכך, הפציפיזם אינו מגן על הטוב ואינו נלחם ברע. ולכן הוא אינו מוסרי.
 
* והם בסורם – ארגון העריקים וההסתה לעריקה "יש גבול" פרסם מודעה בעמוד הראשון של "הארץ". הפִּסקה הראשונה היא איזה גינוי רפה למתקפת הטרור של חמאס, כדי לצאת ידי חובה. שאר המודעה היא אזהרה של ישראל מפני "פשעי מלחמה". שום דבר לא יטלטל אותם, לא יזיז אותם מהמקום שבו הם תקועים. זה לא שהם חזרו לסורם אחרי שבוע. הם אף פעם לא יצאו משם. בקרוב הם יתחילו להסית את חיילי צה"ל לערוק מן המלחמה הצודקת הזאת.
 
* כל בחורה וטובה לנשק – אני תומך בשירות קרבי של בנות. תמיכתי אינה נובעת מפמיניזם. אמנם אני פמיניסט מושבע, אך בנושא הזה המניע לעמדתי הוא פטריוטי. השיקול של ביטחון ישראל. "כל בחור וטוב לנשק" נאמר בהמנון הפלמ"ח, ובאותה מידה נכון לומר: כל בחורה וטובה לנשק. לא כל הבנות מתאימות מבחינה פיזיולוגית ללוחמה, אך אלו שכן – אין כל סיבה למנוע זאת מהן. להיפך, יש לעודד אותן. יש לעודד כל מי שיכול לתרום לביטחון המדינה בשירות קרבי. בין סיפורי הגבורה הרבים מהמלחמה, שהתפרסמו בימים האחרונים, ומעוררים גאווה והשתאות, בולטים סיפורים על גבורה ומקצועיות של לוחמות ומפקדות.
אגב, בגירסה השנייה של שיר הפלמ"ח, שפורסמה ביוני 1943 בעיתון הנוער העובד "במעלה", שונו המילים, מ"כל בחור וטוב לנשק / כל בחור על המשמר" ל"כל בחור וטוב לנשק / – בחורה על המשמר". אבל הגרסה הראשונה היא זו שנטמעה.
 
* כתבתי ב-23 ביולי 2014 – סעודת ראש השנה בחדר האוכל של קיבוץ בעוטף עזה. מאות החברים, הילדים ואורחיהם אוכלים וחוגגים. לפתע, מגיחים מבטן האדמה, סמוך לחדר האוכל, עשרים מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש, מסתערים לתוך חדר האוכל, ממטירים אש תופת לכל הכיוונים, יורים טילי נ"ט ומשליכים עשרות רימונים. 150 אזרחים וילדים נרצחים. שלושה ילדים נחטפים ובתוך חצי שעה נמצאים בלב עזה. אירוע כזה יכול להתרחש בחמישה קיבוצים במקביל. זאת המשמעות של מנהרת תופת. יש עשרות כאלו.
 
* חר בר – בתום מבצע "עופרת יצוקה", פירסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו". המסר של המאמר, היה שמבצע "עופרת יצוקה" נגדע בעודו באיבו. הסבל של האוכלוסייה האזרחית הישראלית בימי המבצע יצר לחץ נפשי כבד על מקבלי ההחלטות בישראל והביא אותם לעצור את המבצע בטרם השיג את מטרתו. היתה זו החלטה שנבעה מחולשה מנהיגותית. מאז המצב הלך והידרדר חרף כל הסבבים והמבצעים, שהיו בהם מוצלחים יותר או פחות, אך כולם הופסקו טרם המכה הניצחת, המכרעת, המרסקת והמשמידה את האוייב. אני מקווה מאוד שמלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני?) לא תהיה "חר בר". אני בטוח שעם ישראל ייתן גיבוי להמשך המלחמה עד השגת היעד של השמדת שלטון חמאס וכוחו הצבאי.
 
* המדינה נעלמה – הטראומה הגדולה של המלחמה הזאת היא היעלמות המדינה. עשרות אלפי ישראלים היו נצורים בממ"דים, כשפורעים בהם באכזריות רבה, ואין צה"ל, אין משטרה, אין מדינה. מי שהגן על האזרחים היו מתנדבי כיתות הכוננות ואנשים פרטיים ששמעו על מה שקורה, לקחו את הנשק, זינקו למכוניותיהם ונסעו להילחם. זמן רב לקח עד שצה"ל הגיע אליהם.
בינתיים צה"ל התעשת וכעת הוא משיב מלחמה שערה. אבל הצד האזרחי עדין בחוסר תפקוד. הטיפול בשורדי המתקפה, במפונים הנמצאים מחוץ לבתיהם שחרבו, הוא ביזיון. גם כאן, החברה האזרחית ממלאת את מקום המדינה. וכך גם בהסברה. זה לא צריך להפתיע. זה פרי של מדיניות ממשלתית של כל ממשלות ישראל מאז אמצע שנות השמונים – מיטוטה של מדינת הרווחה. תחת סיסמאות פופוליסטיות של "השמן והרזה", כרסמנו עוד ועוד בשירות המדינה, במנגנוני מדינת הרווחה. וכשצריך אותם, הם אינם.
לכך התווספה בשנים האחרונות תופעה נוספת, של ריסוק שדרת הניהול המקצועי. תאוריות קונספירציה מטורללות על איזו "מדינת עומק", "דיפ-סטייט" עלום, וסיפורים הזויים על "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל," הביאו להחלפת בעלי המקצוע במינויים פוליטיים של מקורבים לקבלני קולות בפריימריז וכד'. את התוצאה אנו לומדים בדרך הקשה. ועוד לא אמרתי דבר על רמת השרים, ועל מינויים כאילו על פי מכרז – האדם הכי פחות מתאים ימונה לתפקיד. עוכר המשפט לשר המשפטים, עוכר התקשורת לשר התקשורת ועוד לא הזכרתי את ראש הכנופייה שמונה לשר לביטחון משהו. שידוד המערכות אחרי הניצחון יהיה עמוק הרבה יותר מגירוש האשמים מצמרת המדינה.
 
* קחני אל מחנה בני ישראל – התמונה באורטל זהה לתמונה בחברה הישראלית כולה. הרצון להתנדב ולהירתם ולעשות מרקיע שחקים. איש, אישה ונער – כולם מגויסים למאמץ. כאשר אנו שולחים לציבור טופס לשבץ את עצמם לשמירה בשלושת הימים הקרובים, מי שיכנס לטופס 5 דקות אחרי שהוא נשלח לציבור, כבר אין לו לאן להשתבץ. כאשר הגיעה אלינו כביסה של יחידה צבאית קרובה, ופנינו בהודעה לציבור לקחת מדים ולכבס, מי שפנה כעבור דקות ספורות – כבר לא נותרו מדים. וכך בכל תחום ותחום, בכל נושא ונושא. קיבלנו מיגונית (אני מקווה שרק ראשונה ותגענה עוד בהמשך) אפורה וכעורה. כעבור שעות אחדות היא הפכה ליצירת אמנות קסומה.
ואיני יכול שלא להיזכר בתיאור המקראי על בניית המשכן. כל בני ישראל מיהרו להתנדב ולתרום, עד שהיו חייבים לעצור את השטף. "וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא."
"קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר / לראות את התעסוקה הזאת שבמדבר" כתב מאיר אריאל ב"שיר התעסוקה" המתכתב בכל שורה עם סיפורי בניין המשכן בפרשות "ויקהל פקודי", ובו מדמה מאיר אריאל את החלוצים הציונים, חלוצי הקיבוצים לצד החלוצים במעברה, לבני ישראל שבנו את המשכן. ובמציאות הישראלית הרקובה שעליה כתב את התקליט "רישומי פחם", שבו מופיע השיר, הוא מתגעגע הן לחלוצי הציונות והן לבוני המשכן ומבקש לחזור אליהם ולהצטרף אליהם:
 
רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חופשי –
איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.
 
* שאילתא – אני רק שאלה לח"כ פינדרוס: אתה עדיין עומד על דעתך שהלהט"בים מסוכנים לישראל יותר מחמאס וחיזבאללה?
 
* מחיה המתים – מודעה הזויה ב"הארץ" תחת הכותרת: "הנח תפילין וסייע להכניע את האוייב." על המודעה חתומה רשימה ארוכה של עשרות רבנים. רפרוף קל בעיניים על רשימת החותמים העלה ממצא מעניין. עם החתומים נמנה הרב אליהו מרדכי הראשון לציון, הרב הראשי לארה"ק.
הרב אליהו הלך לעולמו לפני 13 שנים.
 
* הישראלי המכוער – אהרון רייס.
אהרון רייס.
אהרון רייס.
חשוב להכיר את השם ולזכור אותו.
אין שיימינג מוצדק יותר.
אהרון רייס הוא הישראלי המכוער.
הוא בעל עשרות דירות בחיפה. באחת הדירות מתגוררת ענבר – בחורה שנחטפה בידי חמאס. הוא דורש שהיא (או הוריה, או השותף בדירה) תשלם את שכר הדירה. ככל שמסבירים לו את המצב, הוא מתעקש לקבל את הכסף.
ביוש (שיימינג) אינו ראוי בדרך כלל.
במקרה הזה השיימינג מבורך.
אהרון רייס.
טפו.
 
* החיים מנצחים – השבוע הייתי אמור לרקוד על שלוש חתונות. כמובן שכבר בראשית השבוע יצאו הודעות ביטול/דחיה. אך אחת מהן בסופו של דבר התקיימה בשטח הכינוס של איתי, החתן המגויס בצו 8. איתי הוא בנה של עתליה, "האקסית המיתולוגית" שלי. הוזמנו לצפות בחתונה בזום, אך לא יכולתי להתפנות לכך. איזה רגע של שמחה בתוך המלחמה. שאיתי וכל חיילנו יחזרו בשלום. אכן, החיים מנצחים. מזל טוב!
 
* ביד הלשון: נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן – אלוף (מיל') מתן וילנאי הגדיר את מטרת המלחמה, מבחינתו, באמצעות ציטוט משירו של ביאליק: נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן. הוא אמר שהציטוט הוא מן השיר "בעיר ההריגה", אך הציטוט הוא דווקא מהשיר "על השחיטה". יש זיקה מובהקת בין שני השירים. שניהם נכתבו בתגובה לפוגרום בקישינב במוצאי פסח תרס"ג, 1903, שבו נטבחו 49 מיהודי העיר, מאות נפצעו, נשים וילדות נאנסו ורכוש רב נבזז.
המשפט על נקמת דם ילד קטן, דווקא אינו מטיף לנקמה. המשפט המלא הוא: וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! / נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – / וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! / יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, / וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם / כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
הנקמה האמיתית, אומר ביאליק, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.
אורי הייטנר