על "קלריסה" מאת שטפן צווייג

תרגמה טלי קונס

מודן 2012 (על פי המהדורה הגרמנית משנת 1990), 156 עמ'

לפנינו, למעשה, יש רק טיוטה של רומן, טיוטה שנכתבה ב-1941 שנה לפני ששטפן צווייג, יחד עם רעייתו השנייה, שרלוט אלטמן, שמו קץ לחייהם בגלותם בברזיל. ברור שהסופר הגדול לא הספיק לעבור על הטיוטה וליישר את ההדורים, כגון להעניק שמות לפרקים המתויגים בתאריכים בלבד (מ-1902 ועד 1930), כגון המונולוגים הארוכים מדי של הגיבורים המשמשים מנטורים לקלריסה, הגיבורה הראשית, כגון סתירות פה ושם (ראו, למשל, הערת המתרגמת בעמ' 143), וכגון הסוף החפוז של הרומן. אבל שטפן צווייג הוא סופר מופלא, ודווקא באי השלימות של העריכה הסופית של כתב היד מוחשת יכולתו לחדור לעומקה של נפש האדם. המסרים בספר זה הם פציפיסטיים, בעקבות חברו הצרפתי, הסופר רומן רולאן, וסוציאליסטיים, בעקבות  המדינאי הצרפתי ז'אן ז'ורס, הנערץ על הגיבור ליאונר הצרפתי, אהובה של קלריסה ברומן.

דמות אחרת המוזכרת ברומן קשורה קשר אמיץ לשטפן צווייג הוא זיגמונד פרויד, עמו ניהל דיאלוג (גם הגיבור, פרופ זילברשטיין, מעריץ את פרויד וגם חולק עליו), ועל התעמקותו של צווייג בנפש גיבוריו ניתן להתרשם ברומן שלפנינו וברומנים קודמים.

הרומן שלו מתאר את חייה של קלריסה שומייסטר מילדותה בפנימיית מנזר בפאתי וילנה ועד הגיעה לגיל 36, כשהיא אם יחידנית לבן, פרי אהבתה למורה גימנסיה צרפתי בשם ליאונר, אותו פגשה בכנס מחנכים בציריך. אימה של קלריסה נפטרה, ואביה, קצין בצבא קיסר אוסטריה, מפנה את בנו, אדוארד, הגדול מקלריסה בשנתיים, לפנימייה צבאית כקדט, ואת קלריסה – לפנימייה של מנזר.

האב, ליאופולד פרנץ קסבר שומייסטר, הוא אמנם קצין אוסטרי, אבל אישיותו מעוצבת בספר כקצין פרוסי – הוא נאמן ללא סייג לקיסר ולאוסטריה, הוא דייקן בצורה מעוררת צמרמורת, הן בעבודתו במודיעין הצבאי (הכול אצלו מטוקטק, מקוטלג ומתועד) והן ביחסו לילדיו: ראיון עם ילדים נמשך בדיוק שעה – ביום א'  מ-11.00 ועד 12.00; הוא דורש דין וחשבון כתוב מילדיו מה עשו ומה למדו במשך השבוע עד לביקורו הבא. קלריסה גאה באביה המגיע לפנימייה במדיו הכחולים המבהיקים ובהופעתו המרשימה, אך חשה צורך ברכות ובאהבה מצד האב, שזה אינו מסוגל להעניק.

דמותו של האב מעניינת גם מבחינה אחרת: הוא אסף ידיעות על אויבים פוטנציאליים לקיסרות האוסטרית, והזהיר את הממונים עליו שמחסני התחמושת של אוסטריה לוקים בחסר. הממונים עליו זלזלו בפנקסנות שלו, אבל יורש העצר, דווקא מזמין אותו לארמון לשמוע את ממצאיו, ובניגוד למוסכם ביניהם, הוא מפרסם את השיחה, מה שגורם למפקדיו להראות לו את הדלת החוצה מהצבא. כשנבואותיו מתגשמות, הוא מוחזר לצבא בדרגת גנרל.

אחרי הפנימייה במנזר, קלריסה עושה חיל אצל הרופא הפסיכיאטר היהודי, פרופסור זילברשטיין, שהוזכר לעיל, שמתפעל מאופייה המאופק, המאורגן והשלו (ירושה מאביה), כשהוא עצמו מודה שהוא מוכה נוורוזות יהודיות. זילברשטיין מבקש ממנה למלא את מקומו בכנס חינוך בלוצרן, כי עליו להשתתף בכנס אחר באדינבורו. קלריסה מכירה  בכנס את ליאונר, היוזם והמזכיר הצרפתי של הכנס, מורה בגימנסיה בעיר הפריפרית דיז'ון. הוא היה מזכירו של ז'אן ז'ורס, אבל התאכזב מהמעשה הפוליטי, והחליט להיטמע בין פשוטי העם, נטש את פאריס ואת סיכוייו להיות חבר פרלמנט, וכאמור, הפך להיות מורה.

בין השניים נרקמת חברות ואהבה הנמשכת שבועות אחרי הכנס, כשהם מתיירים בהרי שווייץ ובאיטליה. הם מתמקדים באהבתם, אינם קוראים עיתונים, ורק באקראי נודע להם על רצח יורש העצר פרנץ פרדיננד ואשתו בסרייבו (עמ' 61), על האולטימטום של אוסטריה נגד סרביה, ועל הכרזת מלחמה נגדה. אירועים אלה כופים פרידה בין האוהבים, תוך שבועת נאמנות ביניהם (ליאונר נשוי, אבל חי בנפרד מאשתו שנשארה בפאריס מאוכזבת מכך שהוא ויתר על קריירה פוליטית).

כבתו של קצין אוסטרי, וכאחות לאדוארד, שיוצא נלהב למלחמה (האויבים: סרביה, צרפת, רוסיה), בביטחון גמור שאוסטריה תכריע את האויבים לאורך מאות שנים – כל זה בניגוד לנבואות השחורות של אביו, שהכיר את מצב צבא אוסטריה לאשורו. כאן נזכיר את דבריו של פרופ' זילברשטיין הפציפיסט הרואה במלחמה פשע וטיפשות.

קלריסה מתגייסת כאחות בבית חולים בחזית, ויש בספר תיאור מצמרר של המצב הנורא של בית החולים הצבאי שלא היה מסוגל להתמודד עם מסות הפצועים שהגיעו אליו, והסיכוי לפצוע לקבל מיטה שם היה תלוי בכך שפצוע אחר נפח את נפשו. (עמ' 89-86). אחיה נופל בקרבות בסרביה, וקלריסה מבינה שהיא נושאת ברחמה את בנו של ליאונר, הנחשב לאוייב בהיותו צרפתי. היא מבקשת להפיל את העובר (לא יעלה על הדעת שבת של גנרל אוסטרי תלד ללא נישואין!) היא מבקשת עצה ועזרה מפרופ' זילברשטיין, שכרופא מכיר רופאי נשים שעשויים להסכים לערוך הפלה (המנוגדת לחוק). זילברשטיין מנסה לשכנע אותה כי עליה להשאיר את העובר כי לא מדובר ב"שגיאה", אלא באהבת אמת, והיא עלולה להצטער. הוא מציע לה שכאשר ההיריון ייראה, שתעבור לבית כפרי שבבעלותו עד הלידה ואחריה.

הפתרון הזה לא נראה לקלריסה סביר, כי הילד שייוולד לא יהיה לו אב, ולא שם משפחה של אב, ותצטרך להחביא אותו, כמו אימה של מריון, חברה שלה מהפנימייה, שלמרות היותה דמות משובבת נפש, הייתה מנודה מאהוב ליבה, והיתה ללעג בפיהן של חברותיה ללימודים. למריון משטמה עמוקה כלפי אימה, שהביאה אותה לעולם במעמד של ממזרה.

קלריסה במצוקה גדולה, וחושבת אפילו על התאבדות. בבית החולים נמצא הלום קרב בשם גוטפריד ברנקוריץ, שרופאיו משוכנעים שהוא ארטיסט, המנסה בהצגות (גוף רועד, גמגום, הקאות) להוכיח שאינו כשיר לחזור לחזית, שם, לפי דבריו נקבר מתחת להריסות לאחר הפצצה. קלריסה מוצאת קופסאות אבקה שסייעה לגוטפריד להקיא את מה שאכל. היא בזה לו, על הצגתו ועל פחדנותו, ודווקא ממנו תבוא הישועה בעניין הילד הלא חוקי שאמור להיוולד, ואני איני מפרט כיצד זה קרה כדי לא לפגום בסקרנותו של קורא פוטנציאלי. אזכיר כאן שקלריסה כמהה לקשר מחודש עם ליאונר, בתקווה שהוא לא נהרג במלחמה – היא כותבת לו מכתבים, שאינם זוכים למענה, ומסתבר שליאונר שלח מכתבים לכתובת של אביה, וזה, הזועם על כך שבתו בגדה עם צרפתי, אינו מעביר לה אותם.

הספר היה ראוי לסוף מושקע, אבל אנו מוצאים בפרק האחרון (שם הפרק: "1921 – 1930") רק שורה אחת: "אלה היו עבור קלריסה השנים המתות. לא היה לה דבר מלבד הילד."

אולי כאן המקום לציין שעלילת הספר קשורה בביוגרפיה של שטפן צוייג עצמו – הוא היה נשוי פעמיים, אבל היתה לו גם אהובה בשם מרסל בצרפת שהרתה לו, והוולד מת, הילד היחיד שיכול היה להיות לו, שכידוע, היה חשוך ילדים. סיפור חייו במהופך הוא סיפורה של קלריסה.

משה גרנות