במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2003
30.11.03. לפני הצהריים אני מספר בטלפון ליצחק אורפז על הערב המטורף (הצעירים היו אומרים – המוטרף) לשדה [בירושלים] ביום רביעי האחרון, וכיצד קראתי מדבריו וגם נחבלתי בגלל שדה [לפני ההרצאה נפלתי ממדרגה נסתרת בכניסה למסעדה], שהפעם לא שמר עליי כמו כאשר הייתי מגוייס בששת הימים, ודאג שאחזור בשלום לכתוב את רשימת הביקורת על "על מצבו של האדם" ב"הארץ".
תוך כדי שיחה מתברר לי סיפור מדהים בקורות חיי של אורפז. יש אצלו "חור שחור" של כעשר שנים, שאינן נזכרות כמעט כליל ביצירותיו ובראיונות עימו. הוא שירת ארבע שנים בצבא הבריטי, באירופה, ובבריגדה! הוא עלה ארצה ב-1938, היה בכפר הנוער מאיר שפיה, ובשנת 1942, אני מניח שהיה אז כבן 19, התגייס לצבא הבריטי. גם משום שהיה חסר עבודה ובית. אחרי השירות הצבאי היה חבר בקיבוץ שמיר בגליל העליון, שם חבר עד היום אחיו המבוגר ממנו, ומילא תפקידים ב"השומר הצעיר", וגם התחתן לראשונה ב-1947. ואולם כל התקופה ה"ספרותית" שלו מתחילה שנים אחדות לאחר מלחמת השחרור, וחוזר לימים ב"רחוב הטומוז'נה" על ילדותו המוקדמת ונעוריו בטרם עלותו ארצה. וביניהן – חור שחור.
אמרתי לו שהוא חייב לכתוב את האוטוביוגראפיה שלו, והבעתי נכונות לשבת אצלו ולהקליט אותו, שיספר לי את תולדות חייו, בייחוד באותן עשר שנים אבודות.
 
מתוך יומן 2004
25.5.04. [מתוך מכתב לריסה דומב, לונדון]. שוחחתי הבוקר עם פרופ' הלל ברזל, איש נחמד ולבבי. הוא אמר לי שלפני כשבועיים שלח מכתב מפורט בעברית לגברת גיוליה מילר, הדוקטורנטית שלך, ובו כל הפרטים הנחוצים לה, כולל הכתובת של הגברת כוכבה פטאל-בנימין. הוא ישמח מאוד לעזור לה. אין לו אי-מייל, אבל אפשר לפקסס לו לפי הכתובת:  פרופ' הלל ברזל. הירקון 88, ת"א. טלפקס 03-5178485.
אחר-כך שוחחתי עם יצחק אורפז, שנתן לי את הכתובת המדוייקת של אותה גברת כוכבה פטאל-בנימין: רח' מגדל עוז 12, מודיעין. 08-9750086 או 058-743895. בידו, בידה ובידי ברזל, כמו גם בבר-אילן, מצויים עותקים של הדוקטוראט. ואולם אם הגברת שלך תבוא ארצה, הכי טוב שתצלם מהעותק של אורפז, שכבר פורק פעם לצורכי צילום, והוא כרוך עתה רק בסליל קפיצי וקל לפירוק. מדובר בשני כרכים עבים שמחזיקים כל אחד כארבע מאות עמודים!
אמרתי לו שזה כמו מה שהמלט אומר על פולוניוס המת, שהוא נמצא בארוחה. לא שהוא אוכל אלא שאוכלים אותו, התולעים. וזה המצב של הסופר כלפי המחקר... כמובן שיש אנשים שפטורים מתולעים, כמוני, כי כנראה אינני טעים במיוחד... נא לא להיעלב...
אורפז מוכן לענות בכתב, בעברית כמובן, על שאלות של הגברת גיוליה, והוא שמח מאוד לשמוע עליה ועל עבודתה. להתראיין בעל-פה כבר אין לו כוח.
הראיון שאני עשיתי איתו לפני שנים רבות קרוי "פחד – זמן – יצירה" והוא כלול כמעט כולו בדוקטוראט של פטאל-בנימין, והיא הבטיחה, לאחר שטילפן אליה, למצוא אולי יש לה עותק. נדמה לנו שהוא לא הודפס מעולם. יצחק הבטיח מצידו למצוא עותק, וגם אני אערוך חיפוש אצלי.
 
27.5.04. בבוקר אני יושב עם יצחק אורפז בקפה של שלום, של משחקי השש-בש הקבועים, בחלק של מלכי ישראל בכיכר רבין, ליד "תולעת ספרים", שבה אורפז אינו אוהב לשבת – והוא מביא לי את הראיון שערכתי איתו בשנת 1972 לערך, "פחד – זמן – יצירה" כדי שאקליד אותו ואשלח לריסה, למען התלמידה שלה שכותבת דוקטוראט על אורפז.
הוא מספר לי על ההצלחה שנחלו ספריו שתורגמו לצרפתית, חמישה במיספר. לשאלותיי הוא חוזר לספר על השנים 1940-1952 בחייו, שבמהלכן גם שירת בצבא הבריטי, אך לא כתב עליהן דבר. אני מעלה שוב את ההצעה שאראיין אותו על השנים האלה ואולי בכלל על חייו עד לתקופה שהחל לכתוב. אפשר לעשות זאת בסידרה של הקלטות, ואפילו להעלות על גבי תקליטור מבלי להדפיס בספר, מה עוד שהוא אינו מוכן שייצא ספר כזה מפיו עליו בחייו.
הוא מספר כיצד תרגום הפואמה "ארץ השממה" של אליוט, שעשה נוח שטרן ושהתפרסם בחוברת מיוחדת למוסף העיתון "משמר" בשנת 1940, גרם לשינוי דרסטי בחייו ולעזיבת הקיבוץ, אף כי טרם חשב באותה תקופה להיות סופר.
 
30.5.04. [מתך מכתב לריסה דומב, לונדון]. באשר ליצחק אורפז, הוא כבר כבן שמונים, אם אינני טועה, אבל עדיין איש שיחה מרתק ורב-השראה. הוא היה נשוי שלוש פעמים. יש לו בן מבוגר מאשתו הראשונה, שתי תאומות מהשנייה, ובת מנישואיו השלישיים. אני מתאר לי שיש לו גם נכדים ונכדות מבוגרים. עם זאת הוא חי לבדו בדירה בכיכר רבין, באותו בניין שבו גר גם נתן זך, ואומר בעקיפין שהוא מחכה למותו וכבר חדל לכתוב ספרים.
לאחרונה הצעתי לאורפז שאשב איתו ואקליט את סיפור חייו לפי סדר כרונולוגי. אין שום צורך לערוך ולהוציא את הראיונות הללו בספר. פשוט אפשר להקליט מראש בטייפ דיגיטאלי, ואם שומרים על סדר כרונולוגי של הסיפור, אפשר לצרוב לבסוף את כל הקבצים בתקליטור אחד. זה בהחלט מספיק לחוקרים, לקוראים נלהבים ולהיסטוריה. וזה לא מחייב אותי לשום עבודת עריכה אלא לשבת איתו ולשמוע אותו מדבר אליי.
משה בן שאול ישמח אם תשלחי משהו ל"מאזניים". הוא אומר שהוא מוצף עכשיו חומר טוב. אולי ידפיס את הראיון עם אורפז. זה תלוי בהחלטתו של אורפז.
 
מתוך יומן 2005
6.3.05. יום ראשון. הבוקר נפתח בידיעה המצערת ב"הארץ" על מותה של רות אורפז, אשתו לשעבר, האחרונה, של ידידנו יצחק אורפז, ואם בתו גי. היא היתה חולה בסרטן יותר משתים-עשרה שנה ולדברי יצחק התמודדה עם מחלתה באומץ רב. היא גרה בירושלים ברחוב משה קול.
לראשונה פגשתי את רותי יחד עם יצחק ועוד חברה בשנת 1972 כאשר הלכנו מערב ב"צוותא" למסיבת סמים בדירתו של ז'אק קתמור. התיאור מצוי ביומני מאותה תקופה. אחר כך, כבר לאחר נישואיהם ונישואיי, היינו מטיילים עם בן וגי בעגלות-טיול בכיכר מלכי ישראל, אבל לאחר שנפרדה מיצחק ועברה לירושלים לא פגשנו בה רק יהודית שוחחה איתה בטלפון לאחר שנודע לה על מחלתה.
 
13.4.05. [מתוך מכתב לריסה דומב, לונדון]. בצהריים הודיעו על זכייתו של אורפז בפרס ישראל לספרות ומיד טילפנתי לברך אותו, ובלב שלם, למרות שלא ידעתי שהוא מועמד ולא חשבתי שהוא הבא בתור.
 הוא כמובן שמח מאוד אבל בגילו, 85, דבריו נאמרים כבר לאט וכמו ממרחק. התפלאתי שדילגו על נתן שחם, חנוך ברטוב וסמי מיכאל. אינני יודע מי זה המשורר שזכה לצידו בפרס ישראל, ישראל פנקס שמו. נדמה לי שחוץ מחבורה של מקורבים שהעניקו לו את הפרס, איש בקרב קהל הקוראים וגם חובבי השירה בארץ לא מכיר את שיריו ואת שמו ואם אינני טועה הוא גם לא מתגורר קבוע בישראל. אבל באמת מצב המשוררים המבוגרים בארץ טוב כי הם לא רבים ובשנים הקרובות כולם יקבלו בתורם את פרס ישראל אם לא ימותו קודם, חוץ מש. שפרה שספק אם יתנו לה.
 
חדשות בן עזר
מכתב עיתי מאת סופר נידח
גיליון מס' 28
תל אביב, יום חמישי, ה' בניסן תשס"ה, 14 אפריל 2005
ברכות לסופר יצחק אוורבּוּך-אורפז
לזכייתו בפרס ישראל לספרות עברית
הלוך הלך הצליין החילוני וגם הגיע