סיפור חיים

פרק י"ט

התגבשות ה"גוש"

החלק הפעיל של "דור-הביניים" במפא"י, בסניף המפלגה בתל-אביב, היה החוג שהתגבש כסיעה ג' ונלחם בפורשי "אחדות-העבודה" (לשעבר סיעה ב'). חוג זה יצר, בתוקף תפקידו ומקומו בחיים המפלגתיים, את הגוף המרכזי שלימים נודע בשם – ה"גוש". הגימ"ל מסיעה ג' כמו התגלגלה ב"גוש". לדברי שרגא נוצר צורך, בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים, לשמור על כוחה של הנהגת התנועה, באמצעות השפעה על מינוי נציגים לאסיפת הנבחרים שהרכיבה את הנהלת הסוכנות היהודית בארץ, לקונגרסים הציוניים, ולמוסדות ההסתדרות והמפלגה. פעילות זו לקח ה"גוש" על עצמו. ה"גוש" לא היה יצירה או מחשבה של איש אחד, ותחילה היה אולי צירוף מקרי של אנשים. אך בהמשך הזמן נוצרה ביניהם הידברות טובה ונחוצה, אשר הביאה תועלת. אם הקמת המדינה העביר ה"גוש" את פעילותו לתמיכה בהנהגת המדינה, שהיתה נתונה, כמובן, בידי צמרת מפא"י.

שרגא: "ב'גוש' [היו לא רק אנשי עלייה שלישית אלא] היו גם מעדות המזרח וגם ילידי הארץ. המשתתפים הקבועים היו: מרדכי סורקיס, יצחק שפירא, זאב הרינג, יהושע רבינוביץ, אורי אלפרט, ישראל ישעיהו, מנחם כהן, אליהו בן-יצחק, זאב וינר, מאיר זילברמן, רפאל בש, גרשון קורלנדר [ושרגא עצמו]. 'חיפה' לא התערבה. חיפה היתה ממשלה בפני עצמה. אבל היה קשר ביני ובין מנהיג מפא"י בחיפה, אבא חושי, באופן קבוע, לתיאום פעולות גדולות. בסוף קיום ה'גוש' הגענו לשותפות עם סניף ירושלים, עם החברים מרדכי איש-שלום ומשה ברעם. מתנועת המושבים בא יצחק קורן, שהיה אז מזכיר תנועת המושבים ומעולי רומניה. לחברי ה'גוש' היו שתי מטרות: לשמור על שלמות המפלגה – ולתמוך בהנהגת המדינה.

"אחר-כך רצינו להרחיב את פעילות המפלגה על פני הארץ כולה. בבירורים שלנו לא עסקנו במצב הביטחוני. גם לא הקדשנו הרבה תשומת-לב לנושאים הכלכליים. תחום הדיונים שלנו היה פנימי, מפלגתי-חברי, איך לרכז סביב המפלגה את כל העליות החדשות שהתחילו לזרום. וגם ליצור 'גוש', כלומר: מסגרת כזאת שתוכל להתאסף מדי פעם ושתהיה ליגאלית. ליגאלית, לא מבחינת קבלת אישור לפעילות, אבל לא לפעול במחתרת. ה'גוש' נתן לנו אפשרות לשמור על שלימות המפלגה.

"לא פעלנו בחשאי. מי שהשתתף בישיבותינו בא אחר-כך לסניף שלו, בו היתה לו השפעה, ומסר פרטים על הישיבות. ה'גוש' איפשר לחזק את נציגות הסניפים במרכז המפלגה. לא היו לנו אמנם מועדי פגישות קבועים. אך התאספנו לפחות פעם בחודש. העיקרון שלנו היה – שלא מדליפים מפגישותינו. זאת, בין היתר, כדי שלא לסלף את הדמות של החבורה הזו, שהולכת לקראת מאבקים.

"אני חושב שה'גוש' היה יצירה טובה וחשובה, למען חיזוק השורות ומתן אפשרות להנהגת המדינה, קרי לבן-גוריון, לפעול עם ראש שקט. מבחינת המפלגה הוא לא היה איש שקיבל הוראות ממישהו, אבל הוא לא התנגד לזה." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

  *

על תהליך התגבשותה של "קבוצת נצר", וכיצד השתקפה בעיני העיתונות והציבור, כותב מ. מייזלס, עיתונאי "מעריב", שליווה במשך שנים את פעילותו של שרגא:

"בשעה שבן-גוריון, ברל כצנלסון, זלמן ארן, גולדה מאיר ומרדכי נמיר ניהלו את המערכה הפוליטית והרעיונית נגד סיעה ב', שכמעט כבשה את 'המבצר' תל-אביב, עסק נצר בעבודה המעשית האפורה, שהצילה את המפלגה מכישלון, אירגנה אותה מחדש והעמידה אותה על רגליה. בימים ההם החלה להתגבש קבוצת חברים, שהפכה לאט-לאט למה שידוע כיום בשם ה'גוש'. המנהיגים הבלתי-רשמיים של הקבוצה היו ז. ארן ומ. נמיר, אולם לאחר שחברים רבים, שעמדו בראשה, קיבלו תפקידים רמים בהסתדרות והמפלגה, היה נצר למעשה למנהיג ה'גוש'." ("מעריב", 1965).

והלאה: "שעתו הגדולה של נצר במפלגתו באה בראשית שנות הארבעים, כשמפא"י התדלדלה בכמה אישים חשובים בשעה שסיעה ב' התפלגה ממנה. שרגא נצר היה אחד הלוחמים הראשיים בסיעה ב' בתל-אביב. הוא הצליח לארגן את מפא"י מחדש, להעמידה על רגליה ולהצילה מכישלון. מאז עלה יותר ויותר בהירארכיה המפלגתית באמצעות שיטותיו המיוחדות במשיכת החוטים מאחורי הקלעים. אם כי הוא עצמו מעולם לא נדחק לראש התור, וזרקורי דעת-הקהל לא היו מופנים אליו. הוא כמעט לא נבחר לשום מוסד מפלגתי זה או אחר, אך צורף לכל ועדות המינויים של מפא"י. נצר נחשב בעיקר כ'ספץ' לענייני אירגון בחירות (ראש עיריית תל-אביב, מ. נמיר, נוהג לכנותו בשם 'מיניסטר לענייני בחירות').

כשהתקיימו הבחירות המוניציפליות הראשונות במרכזי העולם החדשים, אחרי קום המדינה, בבאר-שבע, רמלה, אזור, מגדל אשקלון ובית-שאן, ונערך 'ציד נפשות' בלתי מרוסן על-ידי מפלגות שונות, בחר מרכז מפא"י בנצר לנהל את הבחירות במקומות הללו, והוא הבטיח למפלגתו את הניצחון. עד היום ממנים למעשה, הוא ונאמניו, כל מועמד הרצוי להם מטעם סניף תל-אביב לכנסת, למועצת העירייה, למוסדות ההסתדרות וכדומה. נצר פוסק, כי כאן חייב להיות מועמד מעדות המזרח, שם 'רומני', פה – איש העלייה החדשה וכדומה. מתנגדיו, לרוב אלה שלא הוכנסו על ידו לרשימת המועמדים [...] טוענים כי הוא שולט באמצעות איומים, השמצות, כוח-האגרוף ו'טיהורים'. האמת היא, כי הוא עצמו מתהלך בשקט ובנועם, ומעדיף שנאמניו יעשו את 'העבודה [...]'.

"וכך הפך נצר  לאיש שנוא ונערץ כאחד. שלטונו במחוז תל-אביב מבוסס, בעיקר, על מגעו עם קבוצות מיוחדות. נאמניו בקרב אנשי השכונות והעדות הם ח"כ מנחם כהן, אליהו בן-יצחק ומנטש הידוע. הוא מקורב אל ראשי הקואופראציה הצרכנית (סגן ראש עיריית תל-אביב י. רבינוביץ ושפאן). ראשי 'בית ברנר' אל. שכטר (כיום ממלא-מקום ראש עיריית תל-אביב), א. אלפרט, מ. זילברמן, ר. בש וקורלנדר, מקיימים איתו מגע הדוק. יש לו ידידים בצמרת מפא"י מזה עשרות בשנים, כגון ראש עיריית תל-אביב מ. נמיר ושר החינוך והתרבות ז. ארן. הללו נוהגים לבקר לעיתים קרובות בביתו. עמדת הכוח של נצר – ה'גוש' – נשענת גם (מחוסר הנהגה אידיאולוגית) על שיתוף פעולה עם אישי הצמרת ג. מאיר, ל. אשכול, פ. לבון ופ. ספיר. עם ראשי ה'גוש' נמנים חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות ז. הרינג, ראש מועצת כפר-סבא מ. סורקיס, מזכיר תנועת המושבים י. שפירא, מזכיר מועצת פועלי רמת-גן א. אברהמוביץ ואחרים. אחד מהישגי ה'גוש' בשנים האחרונות היתה התקרבותו לסניפי ירושלים וחיפה." ("מעריב", 1960).

  *

"ה'גוש' התארגן והתגבש גם כתוצאה מהתארגנות צעירים בתוך המפלגה." אומר שרגא (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות, 1975). ואכן, כדי להבין את המציאות שבה פעל שרגא, רצוי לשרטט מעין מפה למוקדי-הכוח של מפא"י בשנות החמישים:

1. בראש עמדה מנהיגותו הבלתי-מעורערת של דוד בן-גוריון, שאמנם יצרה זעזוע עם פרישתו הראשונה, לשדה-בוקר, בשנת 1953.

2. מוקד כוח שני-במעלה היתה שכבת המנהיגות הוותיקה: שרת שהיה שר החוץ וראש הממשלה השני. לבון שהיה שר הביטחון השני. אשכול, שר האוצר ולימים ראש הממשלה השלישי, לאחר פרישתו השנייה של בן-גוריון. גולדה, ראש הממשלה הרביעי. שרים ואישים שחלקם מילאו גם תפקידים מרכזיים במפלגה – ארן, נמיר, ספיר, שפרינצק, רמז, קפלן ואחרים.

מוקדי הכוח הבולטים האחרים היו:

3. ה"גוש" בהשראתו של שרגא נצר, חיפה בהנהגתם של חושי ואלמוגי, וחטיבות כגון הוועד הפועל של ההסתדרות, הדרג המוניציפלי – ירושלים בהנהגת איש-שלום וברעם, פתח-תקווה בהנהגת רשיש, כפר-סבא בהנהגת סורקיס וכדומה, וכן תנועת המושבים, איחוד הקבוצות והקיבוצים וגופים אחרים.

קבוצת ה"גוש" תמכה ללא-עוררין בהנהגת בן-גוריון, וקשורים אליה קשר הדוק היו מנהיגים כארן, נמיר, אשכול, לבון, גולדה וספיר, שחלקם ראו עצמם ראויים להנהיג את המדינה לאחר בן-גוריון. בתקופת פרישתו הראשונה, בשנים 1953-1954. שניים מהם אכן היו ראשי-ממשלה שבאו אחריו.

4. במקביל ל"גוש" קמה קבוצת "צעירי בן-גוריון" – שמעון פרס, משה דיין, אהוד אבריאל, טדי קולק, גיורא יוספטל, יזהר סמילנסקי, ומאוחר יותר – גד יעקובי, משה גלבוע, עמוס דגני, זה הגרעין לרפ"י-לעתיד. קבוצה שתמכה בבן-גוריון וזכתה לחסותו, אך נמצאה בעימות עם שתי הקבוצות הקודמות: עם קבוצת המנהיגות הוותיקה, שסברה כי בן-גוריון מבקש לדלג עליה ולהעביר בבוא היום את השלטון ישר לידי "הצעירים"; ועם קבוצת נצר או ה"גוש", שהיתה נאמנה לבן-גוריון אך גם להנהגה הוותיקה, וסברה כי "הצעירים" דוחקים את הקץ, אצה להם הדרך, הם שואבים כוחם "מלמעלה", מן התפקיד, ולא מניסיון רב-שנים בפעילות מפלגתית-ציבורית ב"שטח"; לכן אסור "להצניח" אותם לעמדות שמהן יוכלו להנהיג את המדינה מיד לאחר בן-גוריון. לדעת ה"גוש" – צעירים אלה עלולים להרוס את הבסיס הציבורי הרחב של המפלגה, מהיותם זרים לה ומשום שלא צמחו מקירבה ולא "השתפשפו" בכל רזיה ונבכי סודותיה – וכך תאבד מפא"י את כוחה האלקטוראלי, כמפלגה המסוגלת לגייס המונים ביום בחירות ולהנהיג את המדינה.

5. קבוצת "צעירי מפא"י" היתה קבוצה נוספת שביקשה לפעול במקביל לגוש. גרעינה היה קבוצת חברים יוצאי קיבוץ חמדיה, ועמדו בראשה אברהם עופר, אשר ידלין, מאיר בראלי, מאיר אביזוהר, אהוביה מלכין ואחרים. הם לא צמחו בצבא, במערכת הביטחון ותחת צילו של בן-גוריון, כדיין, פרס, אבריאל קולק ואחרים, אך הם הרימו את נס המרד ב"גוש" וב"שיטותיו", ויצרו נגדו חזית אחת עם "צעירי בן-גוריון".

ראשיתם של "צעירי מפא"י" היתה במשמרת הצעירה של המפלגה, שבראשית שנות החמישים הוציאה לאור את הביטאון "אשמורת", התארגנותם הגדולה היתה בשנת 1950. שנה אחרי כן קיימו בכפר הירוק "כנס להתחדשות המפלגה" שעורר מהומה במפא"י. אותו זמן נכנסו אברהם עופר ואהוביה מלכין לעימות גלוי עם חלק מהצמרת הוותיקה, ובכמה מצעדיהם הראשונים התנגשו אפילו עם בן-גוריון. עם זאת היו "צעירי הכפר הירוק", כפי שנקראו, הראשונים שהניפו את דגל החינוך הממלכתי והכריזו מלחמה גלוייה נגד החלוקה לזרמים שהיתה קיימת בחינוך.

נאמנות שתי הקבוצות האחרונות היתה לבן-גוריון אך לא למוקדי-הכוח האחרים במפלגה ובהנהגה. ה"עסק-ביש" של שנת 1954, שעתיד היה להוליד את פרשת לבון, חידד בשעתו לא רק את היחסים בין ראש-הממשלה דאז, שרת, לבין שר-הביטחון לבון, אלא גם בין לבון לבין שתי הדמויות הבולטות ביותר בקרב "צעירי בן-גוריון": דיין ופרס, האחד שימש כרמטכ"ל, והשני כמנהל כללי של משרד הביטחון. נאמנותם הבסיסית של השניים לבן-גוריון, גם בתקופת פרישתו הראשונה לשדה-בוקר, היתה יותר מנאמנותם לשרת וללבון גם יחד.

  *

על הדינאמיקה הפוליטית של מפא"י באותה תקופה, כתב דוד שחם: "לאמיתו של דבר – וכעת נוטים רבים לשכוח הבנה זו – היו אז [בשנות החמישים] שני מיני צעירים. היו 'צעירי בן-גוריון' והיו 'צעירי מפא"י'. 'צעירי מפא"י' היו בוגרי תנועות הנוער הקשורות למפלגה, שהתגייסו לפעילות בגיל צעיר מאוד, עם פרישתה של סיעה ב' [כשמרבית הנוער במפא"י שטרם הפילוג הלך אחרי טבנקין והקיבוץ המאוחד, ומתוכו נוצר הפלמ"ח] ומותו של ברל – נפתחו לפניהם מסלולי הקידום. עד מהרה התגלה להם שהם חסומים בידי אנשי הדור הקודם, שגילם כגיל הוריהם. אמר אחד מ'הצעירים' הללו: 'לא היתה לנו בעייה להגיע לעמדות ייצוג, אבל לא נתנו לנו להגיע אל השלטון הריאלי.'

"המאבק בין שני הדורות קיבל כמעט מההתחלה אופי של מאבק על דימוקראטיזאציה פנימית במפלגה. הצעירים (משתי הקבוצות) תבעו לשנות את הליכי הבחירה בתוך המפלגה, והעלו טענות בדבר זיוף תוצאותיהן. הם הפריחו את הסיסמה של 'ריענון ההנהגה' ודרשו לתת ל'חברים מן השורה' השפעה גדולה יותר על מהלך הדברים.

"בדרך מוזרה למדי נוצרה ברית בין צעירי מפא"י ובין הקבוצה של 'צעירי בן-גוריון', שרובם (להוציא, אולי, שמעון פרס), לא צמחו מתוך הפעילות בתנועות הנוער אלא בתפקידי-ביצוע במנגנונים המדיניים – בעיקר בצבא ובשירותי המודיעין והביטחון. הם משכו על עצמם את עינו של בן-גוריון וזכו באמונו. הם היו תלויים לחלוטין בו ובתמיכתו. מה שביקש היה, למעשה, 'לדלג' על המנהיגות שהיתה אמורה להחליף אותו ולהעביר, בבוא היום, את השרביט או הכתר ישר לידיהם של צעירים אלה, אנשי אמונו.

"אין ספק שכוונתו של בן-גוריון להצניח הנהגה חדשה למפלגה, לטעמו שלו, לא התיישבה עם המאבק של צעירי המפלגה לדימוקראטיזאציה, אבל הרקע המשותף, הדימיון במוצא, זהות הגילים והאוייב המשותף – הלא היא הצמרת שמתחת ל'זקן' – הביאו לידי ברית בין צעירי מפא"י לצעירי בן-גוריון.

"יחסו של בן-גוריון לשני המחנות המתגוששים במפלגה – ה'גוש' וה'צעירים' – היה אמביוולנטי. הוא המשיך להיעזר ב'גוש' (והרי תפקידו המוצהר של ה'גוש' היה מתן שירות להנהגה!) – אך נתן את ברכתו גם לצעירים. נוצר מעין משולש שקודקודו בן-גוריון, אך שתי הזוויות של בסיסו מצהירות, אמנם, על נאמנותן לקודקוד, אבל נאבקות זו בזו בחימה שפוכה.

"עם כל זאת שמרו הזוויות (אם נמשיך באנאלוגיה) על המשולש שביניהן, הלא היה המפלגה. יותר משהקפידו על כך הצעירים הקפיד על כך ה'גוש', שנאמנותו למפלגה ולהנהגה היתה אצלו, לפחות במישור ההצהרתי – למעלה מן הנאמנות לעצמו." (דוד שחם": "שרגא נצר, מסתורין של הכוח", "מוניטין", 1980).

אהוד בן עזר

המשך יבוא