אילו מתקפת שמחת תורה היתה צפונית, וקיבוץ אורטל היה מותקף, היה בקיבוץ רק רובה אחד להגנה עליו, נשקו של הרבש"ץ. אולי עוד כמה אקדחים פרטיים. אולי חיילים שיצאו שבת עם נשקם.
לפני כשלוש שנים נלקח הנשק מכיתת הכוננות. זה בלתי נתפס, אך זו עובדה. איזו כוננות זו ללא נשק, לא בבית ואף לא בנשקיה בקיבוץ, אלא מאופסן באיזה בסיס צה"ל? הטענה ההזויה הייתה שכיוון שיש גל של גניבות נשק, הם אוספים אותו. הטענה הזויה, כיוון שגל גניבות הנשק לא היה ביישובים אלא דווקא במחנות צה"ל – מחדל חמור כשלעצמו. אבל מה המשמעות לנשק, אם הוא אינו בידי מי שאמורים להגן על חיי האזרחים? ומה טעם לקיומה של כיתת הכוננות, אם אינה חמושה?
בשבת בצהרים, שעות אחדות אחרי מתקפת הטבח בנגב המערבי, קיבלנו 8 כלי נשק. בימים שלאחר מכן קיבלנו כלי נשק נוספים, עדין לא בכמות מספקת. יישובים "עורפיים" יותר בגולן, אך במרחק קטן בהרבה מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים, קיבלו כלי נשק רק כעבור שבוע.
המלחמה הקשה הזאת תחייב אותנו לשידוד מערכות כללי – פרדיגמות וקונספציות שכשלו תושלחנה לפח האשפה של ההיסטוריה, רעיונות חדשים, חדשניים ויצירתיים יעלו ויש שנרד לגלי הגרוטאות, נחשוף נשכחות, נמרק אותן מחלודתן (פרפרזה לדברי ברל כצנלסון, שעל שמו העברי בארי נקרא הקיבוץ שנפגע בטבח המוני רצחני נורא) – נחזיר לחיינו תפיסות ישנות שהתנוונו ונשכחו עם השנים, וכעת יש להשיבן לתחייה. כזו היא תורת ההגנה המרחבית.
כשהשתחררתי משירותי הסדיר בצה"ל, סלדתי ממחשבה על שירות מילואים בהגמ"ר. מה, אני בהג"א? מקומי בצנחנים, ואכן, שם שירתי שנים רבות, עד גיל 44.
הגישה הזאת לא היתה גישה פרטית שלי. הזלזול בהגמ"ר היה כללי. ולכן, ההגמ"ר התנוון והתנדף.
עד אמצע שנות ה-90, לכל תושב ביישובי הספר ששירת שירות קרבי בצה"ל היה נשק בביתו. באמצע שנות ה-90 נלקחו כלי הנשק. מה שנותר היה כיתות הכוננות. לנו, חברי כיתות הכוננות (הייתי כ-35 שנים בכ"כ, עד לפני שנים ספורות), היה נשק, ווסט וקסדה, והיינו מוכנים להקפצה. גם הנשק הזה נלקח לפני 3 שנים.
ביישובי גבול עזה כיתות הכוננות היו חמושות. חברי כיתות הכוננות, בנחיתות ברורה מול נחשולי האוייב, נלחמו בגבורה, הרגו מחבלים רבים והצילו חיי אזרחים רבים. בלעדיהם, הטבח עלול היה להיות גדול הרבה יותר. אך התוצאות הנוראיות מעידות על כך שכיתות הכוננות כשלעצמן, במתכונתן הנוכחית, הן מעט מדי, ואין בהן כדי לתת מענה לאיומים. יש לחולל שינוי דרמטי. לשוב לתפיסת ההגמ"ר, ההגנה המרחבית, אך באופן משמעותי לאין ערוך מכפי שהיה אי פעם.
רעיון ההגנה המרחבית, מתייחס להתיישבות באזורי הספר, בפרט הכפרית, כקו ההגנה הראשון של מדינת ישראל. על צה"ל לארגן את הכוחות הלוחמים באותה התיישבות, ככוח הצבאי שיבלום את האוייב ויגן על היישובים ועל המדינה, בעיקר במתקפת פתע, עד הגעת צה"ל. זו היחידה שתאפשר לשאר כוחות צה"ל להתמקד במתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האוייב.
הבסיס הוא רמת היישוב הבודד. לא כיתת כוננות, אלא לפחות מחלקת כוננות. לא רק עם נשק אישי, אלא גם עם מקלעים, נ"ט, רימונים. אולי אפילו טנק. והכוחות הללו צריכים להיות מאומנים בלוט"ר, לוחמה בטרור, למקרה של חדירת מחבלים ליישוב. כוח הכוננות צריך להיות כוח לוחמה מיומן ומאומן להגנה על היישוב. בנוסף לכך, כל מי ששירת או שירתה ביחידה קרבית, צריך להיות חמוש.
מעבר ליישוב הבודד, האזור כולו צריך להיות מאורגן כחטיבות מרחביות, כגדודי חי"ר ושיריון, המבוססים על כוחות אזוריים, מצוידים ומאומנים היטב, שתנהלנה את הלחימה להגנה על המדינה.
 אסיים בשני ציטוטים ישנים, אך נכונים היום יותר מכפי שהיו כשנכתבו.
דברים מתוך איגרת הרמטכ"ל שכתב רפול, רפאל איתן, הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ב-1981:
"...כאשר נשאלת השאלה מדוע לא נחזיק במקומות חיוניים כוחות צבא, התשובה היא כי צבאנו הסדיר מצומצם בהיקפו, ויעילותו נמדדת בניידותו, וכוחות המילואים צריכים להתגייס ולנוע להיערכותם המתוכנת מראש בצירי תנועה חופשיים, ושליטה עליהם היא תנאי לכך שהדבר הזה אכן יתבצע במועדן ובסדר. יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה, והם צריכים למנוע מהאוייב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן, חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה."
כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול" (1959): "רשת יישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק, עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים. יחד עם הערכת הכוחות האופנסיביים [=התקפיים – א.ה.] של צה"ל יש להביא בחשבון, כי אם הוא רוצה לקיים את היוזמה בידיו, או ליטול אותה לידיו, לא יכול להתפנות לתפקידים דפנסיביים [=הגנתיים – א.ה] מובהקים. ההגנה המרחבית, אם תהיה חמושה לא בנשק קל בלבד, אלא גם בנשק כבד, נשק נגד-טנקי לסוגיו, לרבות טנקים קלים משלה, עשויה להפוך את הארץ הארוכה והצרה לבלתי חדירה, או לפחות למערכת קיפודי-הגנה, בעלת כושר-בלימה גבוה, שתאט במידה מכרעת את התקדמות צבאו הממוכן או הרגלי (באזורי ההרים) של האוייב ותגבה ממנו מחיר גבוה על כל צעד של התקדמות. אמנם לא יהיה, ולא יכול להיות, בכוחה של ההגנה המרחבית למגר את האוייב, לפי שאין ממגרים צבאות בדרך דפנסיבית בלבד. אבל אין גם לנצח בלעדיה, באשר בהיעדרהּ ייקל על האויב להתקדם על פני מרחבי הארץ וליצור עובדות מוגמרות, העלולות לזכות בהכרה בינלאומית בטרם ייערך צה"ל להתקפת-נגד מכרעת. ...ללא הגנה מרחבית המתבססת בעיקרה על ההתיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה"ל, שהוא קטן מצבאות ערב, המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי... עם כל הכבוד שהמחבר רוחש לצה"ל, ועם כל אמונתו בכוחו של זה, אין להוציא מכלל אפשרות גם הצלחות של האוייב, אסטרטגיות וטקטיות גם יחד. פעולות יזומות או נגדיות של האוייב עלולות לעיתים לשבש את תוכניות צה"ל, לשלול ממנו את הניצחון המהיר והרצוי ולכפות על הארץ מלחמה ממושכת ומתישה יותר. גם במקרה ביש זה ומעין זה, צו עליון הוא לשמור על צה"ל ככוח בעל כושר אופנסיבי, ומכאן, שעיקר התוחלת לבלימת התקדמותו של האויב או להאטתה, עד לבוא האופנסיבה הישראלית הנגדית, תהיה תלויה במידת חוסנה של ההגנה המרחבית, אשר תיעזר בכוחות של תגבורת, בעיקר של נשק מסייע ושל יחידות המסוגלות לגיחות, פשיטות ומכות-נגד מקומיות. הנה כי כן נמצא, שההגנה המרחבית, אף כי איננה עשויה לשמש תחליף לאופנסיבה, הרי קיומה הוא תנאי ליכולת של אופנסיבה יזומה או נגדית ישראלית."
 
 
2. צרור הערות ‏18.10.23
 
* חֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ.
 
* ג'נוסייד בזעיר אנפין – הטבח ההמוני הברברי ביישובי הנגב המערבי מעיד על מאוויי הפלשתינאים. אלמלא נבלמו, היו ממשיכים לטבוח עוד ועוד יהודים. אילו יכלו היו כובשים את כל מדינת ישראל ומשמידים את כל היהודים.
ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינונת יהודית בתוכה, התנפלו ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי במטרה להשמידו. היה זה שנתיים וחצי אחרי השואה. כעבור חצי שנה, ב-15 במאי, למחרת הקמתה של מדינת ישראל, פלשו אליה מדינות ערב על מנת לסכל באכזריות את הקמתה ולהטביעהּ בדם. הם לא היו מסתפקים בפחות מהשמדת עם.
בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, סיסמתם של הערבים היתה "נזרוק את היהודים לים." זו היתה כוונתם, שסוכלה בניצחוננו האדיר.
מטרת הטרור הפלשתינאי מעולם לא היתה מדינה פלשתינאית לצד ישראל, אלא במקום ישראל. לכן, הסכם אוסלו לא עצר את הטרור והמאבק המזוין, כפי שהפלשתינאים התחייבו, אלא שימש כשיפור תנאים להמשך הטרור והמלחמה להשמדת ישראל, מתוך ארץ ישראל. לכן, ההתנתקות לא הביאה לשקט בגבול, שבו חזרנו לקווי 4 ביוני 1967 תוך גירוש אכזרי של כל הישראלים מיישוביהם בגוש קטיף ונישולם מאדמתם. נהפוך הוא, הם ראו בהתנתקות הוכחה שבטרור הם מקפלים אותנו. הם מאמינים, שכפי שקיפלו אותנו בטרור מנווה דקלים ומכפר דרום, כך יקפלו אותנו בטרור מאופקים, שדרות, בארי וכפר עזה.
ביום אחד, שבו הצליחו לכבוש מיספר יישובים, הם הראו לנו מה משמעותו של כיבוש ערבי. כיבוש שהוא מסד להשמדת עם.
ישראל אינה נמצאת תחת איום קיומי. גם אילו הותקפנו, במקביל, מדרום ומצפון, היינו מתעשתים ומנצחים. אבל ישראל נמצאת במלחמת קיום, מיום הקמתה ועד עתה ובעתיד הנראה לעין. זו מלחמת קיום כי זו מהותה – מלחמה על עצם קיומנו נגד אויב שמטרתו אחת, השמדת ישראל.
 
* פשע מלחמה כפול – גם לפני הפשע נגד האנושות בטבח ההמוני בנגב המערבי, חמאס היה ארגון שכל פעולתו היא פשעי מלחמה – טרור המתאבדים, ירי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית; עשרות אלפי רקטות לאורך למעלה מעשרים שנה. פשע המלחמה של חמאס, לאורך השנים, הוא כפול. פשע נגד אזרחי ישראל, וההסתתרות בתוך אוכלוסייה אזרחית פלשתינאית והפיכתה למגן אנושי.
ועכשיו, חמאס משתמש בנשק כדי למנוע מהאוכלוסייה האזרחית בעזה להתפנות דרומה, כי הם מתעקשים על כך שהיא תשמש להם מגן אנושי.
אסור לנו למצמץ. ישראל נהגה מעל ומעבר לכל דרישות החוק הבינלאומי כאשר הודיעה מראש לתושבים שעליהם להסתלק. לא נוכל לאפשר לחמאס לסכל את תוכניותינו, באמצעות ההסתתרות אחרי אזרחים. ישראל צריכה לבצע את תוכניתה ומלוא האחריות על פגיעה באזרחים – על חמאס.
למה הדבר דומה? אם מחבל מסתתר מאחורי ילדה ומכוון אליי את הנשק כדי להרוג אותי, אנסה להקדים ולירות בו, למרות הסכנה שהילדה תיפגע.
 
* 100% אשמה – הפיצוץ בבית החולים בעזה הוא שיגור כושל של הג'יהאד האסלאמי.
אבל אנו במלחמה ועלולות להיות גם תאונות כאלו שלנו, כפי שהיה בכפר כנא במבצע "ענבי זעם" ושוב במלחמת לבנון השנייה.
וחשוב להבהיר: חמאס אשם בכל תוצאה של הטבח. 100% מהאשמה – עליו.
 
[אהוד: מיד חשבתי כך גם אני, עוד לפני ההודעה של דובר צה"ל על אחריות הג'יהאד האיסלמי. המקרה דומה לפיצוץ הנורא של מחסן חומרי הנפץ של ארגון הטרור חיזבאללה יחד עם הממגורות בנמל ביירות*. ברור שנזק אדיר וקטלני כזה בעזה אינו של פצצה אחת מן האוויר וגם לא של טיל יחיד – אלא של טיל שפגע במצבור תת-קרקעי גדול של חומרי נפץ שהסתיר ארגון הטרור חמאס מתחת לבית החולים בעזה – או של "תאונת-עבודה" שאירעה במצבור הזה.
[* מתוך גוגל: ב-4 באוגוסט 2020, בשעה 18:00 לערך, עלה באש מחסן זיקוקים בנמל ביירות והחלו בו פיצוצים. כבאים הוזעקו למקום ובמהלך עבודתם התפשטה האש להאנגר מיספר 12 בנמל, שבו אוחסן אמוניום חנקתי שנפרק בנמל בשנת 2013, ואירע פיצוץ אדיר שיצר גל הדף עצום שהורגש עד למעלה מ-24 ק"מ, על פי ההערכות, הפיצוץ בנמל היה בעוצמה של כקילוטון [.TNT
 
* מתקפת נגד מקדימה – לקח מתקפת שמחת תורה הוא: לעולם לא עוד.
המשמעות האופרטיבית, היא מתקפת נגד מקדימה נגד חיזבאללה.
זה יכול להיות כחלק מהמלחמה הנוכחית או זמן מה אחריה. לכל אופציה כזו יש יתרונות וחסרונות. אבל לא נמתין עוד למתקפה שלהם. לא נשכנע את עצמנו שהם מורתעים.
 
* ארבע חלופות מול חיזבאללה – התמיכה האמריקאית בישראל, המוראלית, המדינית והביטחונית, לא תסולא בפז. זהו נכס שדרוש לנו לאורך המלחמה ואל לנו לשחוק אותו. לכן, נכון שישראל תהיה קשובה לבקשות ולציפיות של ארה"ב, ולעיתים גם להסכים עם דברים שאינם רצויים בעינינו, כמו מסדרון הומניטרי.
אבל בכל מקרה, עלינו לשמור על העצמאות בקבלת ההחלטות הנכונות לביטחון ישראל. כוונתי לדיווחים על הסכמה ישראלית לדרישה אמריקאית שישראל לא תתקוף ראשונה את חיזבאללה. אני מקווה שהדיווחים הללו הם דיסאינפורמציה שנועדה להרדים את האוייב.
בעניין חיזבאללה עלינו להבין שיש שלוש חלופות.
האחת, היא מתקפת פתע של חיזבאללה, שעלולה להיות חמורה הרבה יותר ממתקפת חמאס בשמחת תורה.
השנייה, היא מתקפה ישראלית עתידית. משמעות הדבר היא המשך התעצמות חיזבאללה.
השלישית, היא מתקפה ישראלית כעת, בתנופת המלחמה הנוכחית.
הברירה היא בין שלוש חלופות רעות, אך השלישית היא הפחות רעה ולכן היא הרצויה. מצד שני, במתקפה עכשיו, אין לנו אפקט הפתעה, החיזבאללה ערוך ובכוננות גבוהה, כך שאולי עדיפה חלופה רביעית, של מתקפה ישראלית לא במהלך המלחמה, אך בתקופה הקרובה.
הצידוק למתקפת-נגד מקדימה, הוא מניעת הפתעה הרת אסון כפי שחווינו בדרום. למתקפה עכשיו יש צידוק מדיני נוסף – לא אנו ירינו את הירייה הראשונה. חיזבאללה לאורך כל השבוע יורה, כך שמתקפה ישראלית עכשיו, אינה מכת הפתיחה.
 
* למה הם מתכוונים – כשמדברים על שחרור החטופים – מתכוונים לאנטבה או לעסקת שליט?
 
* שילוב בין תפיסה לאומית ואנושיות – גאולה כהן היתה אחת המתנגדות החריפות ביותר לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה בראיון, מה היתה אומרת אילו הבן שלה היה שבוי. היא השיבה (ציטוט מהזיכרון): במקרה הזה הייתי נלחמת למענו כמו לביאה. הייתי דורשת מהממשלה לעשות הכול כדי לשחרר אותו. לשלם כל מחיר. אבל אני רוצה לקוות, ששר הביטחון היה חזק ולא מתקפל מול הלחץ שלי ושומר על האינטרס הלאומי.
אני אוהב את דבריה של גאולה כהן. ניכרים דברי אמת. יש בהם שילוב בין תפיסתה הלאומית, לאנושיות שלה כאימא. אני מודה שכאבא, קשה לי לשמוע את ההורים שלוחצים על הממשלה לא לעשות עסקה. יש בכך משהו לא אנושי.
 
* חילופי "שבויים" – אני נמצא ברשימת התפוצה של אדם קלר, איש ארגון השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, הנושא את השם המכובס גוש "שלום". כיוון שיש בי יסוד מזוכיסטי, אני גם קורא חלק נכבד מן ההודעות.
אם מישהו ציפה לטלטלה תודעתית בעקבות טבח שמחת תורה, או לשמץ חשבון נפש וחישוב מסלול מחדש, צר לי לאכזב אותו. יש שינוי קטנטן. הפשקווילים נפתחים באיזה משפט גינוי הטבח, לצאת ידי חובה. אולם הם מיד עוברים לשפיכת אש וגופרית על פשעי המלחמה של ישראל. הפעם הוא אפילו השתמש במושג "ג'נוסייד", והוא ממש לא התכוון לטבח ביישובי הנגב המערבי.
אחת הסיסמאות של ארגוני השמאל הרדיקלי בימים אלה היא קריאה ל"חילופי שבויים". בלי להיכנס לסוגיה המורכבת והמסובכת של החטופים, אני רוצה להתייחס לטרמינולוגיה. חילופי שבויים?
מי כאן שבוי? מצד אחד, מחבלים המרצים מאסר בכלא הישראלי בשל פיגועי טרור רצחניים – חלקם נתפסו אחרי או תוך כדי הפיגוע ורובם לפני הפיגוע (מה שהמנוולים הללו מכנים חטיפת "ילדים" ממיטותיהם בידי קלגסי צבא אקיבוש). מצד שני, בני ערובה שנחטפו בפעולת טרור רצחנית ונפשעת, ובהם ילדים עם או ללא הוריהם, תינוקות, נשים, זקנים וחולים.
אנשים שאינם יודעים להבחין בין טוב ורע הם אנשים חפים ממוסר.
 
* כן ירבו – פעילת שמאל רדיקלי מתבכיינת על כך שאצל יותר ויותר מחבריה בעזה, משלב מסוים יש רק v אחד על הודעות הווצאפ.
לא נותר לי אלא לאחל לה מכל הלב - כן ירבו!
"כאשר שכלה נשים חרבך – כן תשכל מנשים אימך."
 
* ותמלא הארץ – מתוך פרשת השבוע: "ותמלא הארץ חמס."
אנו נוריד מבול של אש שישמיד את חמאס.
 
* חבלה במאמץ המלחמתי – אנחנו במלחמה. מלחמה קשה. במלחמה אין מאמץ עיקרי. יש מאמץ אחד. לנצח במלחמה.
כל הוויכוחים העבשים והמעופשים על כן ביבי / לא ביבי, סמולנים / ימנים וכן הלאה, מסיטים אותנו מהמיקוד במאמץ היחיד. זו חבלה במאמץ המלחמתי.
 
* מינימום של מנהיגות – (נכתב ביום ראשון) שר האוצר סמוטריץ', לקח באופן ברור אחריות, כחבר בממשלה, על הכישלון בהגנה על אזרחי ישראל; האחריות העליונה על הממשלה. הוא אמר את הדברים בלי אבל וללא סייג.
את הדברים האלה צריך לומר, בראש ובראשונה, האיש העומד בראש המערכת – נתניהו.
כפי שכתבתי פעמים רבות, יש לדחות לאחרי המלחמה את כל החשבונות. אך מנתניהו מצופה לגלות מנהיגות ולקחת אחריות מלאה על הכישלון. ניתן היה לצפות לכך ממנו מן היום הראשון למלחמה. אנו ביום התשיעי למלחמה והוא עדין לא עשה זאת. זה תנאי הכרחי לכך שיהיה עוד שמץ של אמון ציבורי בממשלה.
 
* נאום של מנהיג – האזנתי ברוב קשב לנאומו של נתניהו בכנסת. נאום מצוין. נאום מצוין בכל מה שנאמר בו. אבל יותר מכך בלט מה שלא היה בו. מה שניתן לצפות ממנהיג.
במסיבת העיתונאים שבה בישר רבין על כישלון פעולת החילוץ של נחשון וקסמן, כֶּשֶׁל טיפונת קטן יותר, כמדומני, מהאסון שפקד אותנו בשבוע שעבר, מיד אחרי מילות התנחומים למשפחות הוא אמר: "אני, כראש הממשלה ושר הביטחון, נושא באחריות להחלטה על הפעולה שבוצעה הערב כנגד המחבלים שחטפו את נחשון וקסמן ז"ל כבן ערובה לצורך פיגוע מיקוח." זה נאום של מנהיג.
 
* על מה? – השר קרעי: "אני שומע: 'תתנצלו, קחו אחריות', על מה?"
באמת על מה? למה מי מת? מה קרה, מלחמה?
 
* שותפי אמת – הגולן מלא בכוחות צה"ל. כל היישובים והרשויות רתומים לסייע להם, כולל במתן קורת גג.
יצרה איתי קשר יחידת מילואים שעולה לצפון ומחפשת מקום ללון בו. ביררתי, ובכל רחבי המועצה האזורית, אין אף חלל פנוי.
התקשרתי לראש המועצה המקומית בוקעתא, ובתוך דקה הבעיה נפתרה.
 
* תרומה קרמית  – בשיחה שקיימתי במוצ"ש עם מילואימניק בדרום, שיחידתו גויסה בצו 8 כבר בשבת שעברה בבוקר, למדתי שבשעה טובה, אחרי שבוע (!), הם קיבלו ווסטים קרמיים והשלמת הציוד החסר להם.
לא, צה"ל לא ניפק להם את הציוד. הם קיבלו אותו מתורמים.
והם, לטענתו, חטיבה מסודרת ומאורגנת, יחסית.
מביש. 
 
* גם הרע נגמר – מי שלא מאמין בטוב יש לי חדשות בשבילו, גם רע נגמר בסוף.
מאיר אריאל
 
* ביד הלשון: פִּישְׁפָּשׁ – בכיתת הכוננות ובצח"י של אורטל, עוסקים רבות בגדר סביב היישוב, בשערים ובפישפשים. ומשום מה, רבים אומרים "פִּישְׁפֶּשׁ" pishpesh. ולא רק אצלנו. בכתבות על האירועים ביישובי הנגב המערבי, נשמעת ההגיה הזאת.
אז, הבה נעשה סדר. פִּישְׁפֶּשׁ pishpesh ופִישְׁפָּשׁ pishpash הם שני דברים שונים לחלוטין.
פִּישְׁפֶּשׁ הוא חרק. פִּישְׁפָּשׁ הוא פתח קטן בדלת, גדר או חומה. במקרה דנן מדובר, כמובן, בפִּישְׁפָּשׁ.
אורי הייטנר