חכמים בעינֵי עצמם,
לא יודו, לעולם,
כי טָעו בחישוב,
והריהם חוזרים שוב ושוב,
לפרשֵן וּלְהטיף
בקול רך ולָטיף,
בלי הַכּוֹת עלֵי חטא,
גם אם, שוב, האמת –
מתייצבת מולם,
בריסוק כל עצמות חלומם,
ההופך, שוב ושוב, לפיאסקו מוּשְלָם.
 
כל ה-ידלין ושות'
יעֲטו, שוב, את כְּסוּת
המומחים, ה"נבונים",
יודעי ח"ן, מְתונים,
שֶׁבְלי בושֶת פנים
קופצים לְפָנים,
חוזרים להיות
מפיצֵי אשליות...
ונותנים הנחיות... – איך לחיות.
 
כך, במקום לְהִימוֹג
ולהיות לִפְּרוֹלוג,
תחזיתם לא תסוג
ותמשיך עוד לִזְלוֹג
קונצפציות של הֶבֶל
תלויות עלֵי חבל
שָׁזור במשגים מתנפצים,
אבל הם ממשיכים... לנפק "יִיעוּצִים",
 
כמו לא התבדו שוב ושוב בגדול,
כמו לא ניתוחם בא אל גבול הלַחְדוֹל,
שבים, ממשיכים, כמו דבָר לא קרה,
לפרשֵן, לְיַיעֵץ בְּדִבְרֵי בָּקָרה,
למלֵא אולפני הערוץ בנבואות,
מעלים מנבכי הגותם בָּבוּאות
שבינן לבין פני המציאות –
פעורה, בגדול, תהום של טעות.
 
כך, אותם חכמים אחוזי להיטות
שבים לאולפן, במצעד הזחיחות,
ותמיד הם בְּפּוֹזַת האיש החכם,
מבלי להטריד  את ליבּם ומוחם
לעובדה, כי היו כל חוות דעתם
הולכות וחוזרות למחוזות להד"ם.
 
ועכשיו, בעוד יש כאן מלחמת קיום,
כבר חותרים לנפנף הם בשוֹט של אִיוּם –
לזַמֵּן אחרים לִוְעָדַת חקירה,
וּמִבֵּין עיניהם שלהם... – לא נוטלים שום קוֹרָה,
שהרי , לדידם, החוכמה בכיסם
ומבין עיניהם שלהם לא נוטלים אף קיסם.
עקיבא נוף