[פורסם לראשונה באתר "השילוח בחזית"]
הטבח בשמחת תורה ומלחמת "חרבות ברזל" מחייבים אותנו לשידוד מערכות. קונספציות, פרדיגמות ומיתוסים ראויים להישלח אחר כבוד לפח האשפה של ההיסטוריה. יהיה עלינו לגבש פרדיגמות חדשות. ונכון להפיח חיים חדשים בפרדיגמות שנשכחו, הושכחו או התנוונו.
קונספציית "ויהיה טוב", כפי שאני מגדיר אותה על פי שירו של יהונתן "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב" – קרסה. עזה, מסתבר, לא הפכה לסינגפור כשנסוגונו ממנה.
הקונספציה, שעל פיה בעידן הטילים אין משמעות לשטח, פשטה אף היא את הרגל. הרי ברור שאם כביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל, ורוחבה של המדינה יהיה כמחצית המרחק מגבול עזה לאופקים, גוש דן יהיה עוטף עזה, ובטבח דומה, מרחץ הדמים יהיה כפול ומכופל.  
הקונספציה של "צבא מקצועי", המתאימה למדינה אירופית מוקפת ידידים, לא רלוונטית לישראל – מדינה קטנה מוקפת אויבים. מודל צבא העם, המבוסס בעיקרו על המילואים, הוא המתאים לנו. יש להגדיל מאוד את צבא היבשה ואת כוחות המילואים.
יש להוציא מן הנפטלין, לרענן ולהעצים יותר מאי פעם, את תפיסת ההגנה המרחבית, שבה יישובי הספר מאורגנים כיחידה צבאית המגינה על היישוב, האזור וגבול המדינה, ובולמת את פלישת האוייב עד הגעת המסה הגדולה של מתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האוייב.
תפיסת "כוחנו באחדותנו" אינה סיסמה, אלא אמת חיינו. אחדות האומה היא אחריות עליונה של כל ממשלה. יש לקוות שכל ממשלה בעתיד תבין זאת, ולא תחשוב שהיא יכולה לחולל מהפכות רדיקליות ללא הסכמה לאומית רחבה, בהתבסס על רוב קטן בכנסת המבוסס על גורמים קיצונים.
יש לקוות גם שכל מי שינהלו מאבקים פוליטיים נגד ממשלות, יבינו את אחריותם לשמור על הלכידות הלאומית ומעל הכול – להתייחס אל ביטחון המדינה כאל קודש הקודשים, להשאיר מחוץ לכל מחלוקת פוליטית את צה"ל, את השירות בצה"ל, את השירות במילואים ואת ההתנדבות במילואים, את כשירות צה"ל. אלה שהודיעו על הפסקת ההתנדבות או איימו בכך, היו מהראשונים שזינקו אל תוך התופת כשהותקפנו, ויש להצדיע להם על כך. אין לי ספק שאיש מהם לא היה מעלה על דעתו לאיים בהפסקת התנדבות אילו שיער את הצפוי לנו. כאומה במלחמה, וכזו אנו מיום קום המדינה, אין לנו לוקסוס לצעדים כאלה.
במאמר זה אתמקד בקונספציה שאותה אני מכנה "שקט ייענה בשקט".
הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל התמכרה לשקט, גם כשהשקט היה מדומה. ראיית השקט כמטרת-על סירסה את ישראל והפכה אותה לדפנסיבית ופאסיבית. מי שמזוהה יותר מכל עם הגישה הזאת הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו מתהדר במיעוט ההרוגים, יחסית, בשנות כהונתו. הוא גאה בכך שאינו נוטה להרפתקאות צבאיות ולסיכון חייהם של חיילי צה"ל. ואכן, נתניהו היה זהיר ביותר בהפעלת הכוח לאורך השנים. הוא הקרין פחד ממלחמה, פחד מהרוגים ישראלים, פחד מהתמונות המצמררות של ארונות עטופים בדגלי הלאום.
איני אומר זאת רק לגנותו. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שלבו גס בחייהם של חיילי צה"ל. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שש לקרב. אבל כאשר הפחד ממלחמה הופך לפחד משתק, זו פגיעה בביטחון ישראל. הרוח הזאת חלחלה כלפי מטה, גם לדרג הצבאי.
משמעות ההתמכרות לשקט, היא הסתפקות בתגובה על פגיעת האוייב. כך, כל היוזמה נמצאת בידי האוייב. כך, האוייב יכול להתעצם באין מפריע. כך האויייב יכול גם לקבוע את גובה הלהבות. כך הוא יכול לבחור את העיתוי של כל עימות, על פי נוחותו. וכאשר האויב הוא ארגון טרור ברברי, ששיקוליו שונים כל כך מצורת החשיבה שלנו, הסכנה חמורה שבעתיים.
כאשר מכורים לשקט, מבליגים במשך שלוש שנים וחצי על הצתת שדות הנגב ומכילים את טרור ההצתות.
כאשר מכורים לשקט, משמנים את חמאס במזוודות של כסף קטארי, שאינו אלא פרוטקשן.
כאשר מכורים לשקט, כל מבצע מופסק בלי השלמת המלאכה ובלי לפרק את חמאס מיכולותיו הצבאיות. ברגע שהאוייב מוכן להפסיק את האש – מופסקת האש. מתי האוייב מוכן להפסיק את האש? כאשר הוא מרגיש שידו על התחתונה. במבצע "צוק איתן" היו 12 הפסקות אש. בכל פעם שמישהו הציע הפסקת אש, ישראל קפצה והסכימה מיד. חמאס הפר אותה והלחימה נמשכה. ואנו המשכנו לקפוץ על כל הפסקת אש, ללא קשר למצב בשטח.
כאשר מכורים לשקט, ונאלצים לצאת לפעולה נגד הג'יהאד האסלאמי, מעניקים חסינות לחמאס, מה שמאפשר לו להמשיך בצבירת הכוח וההכנות לטבח שמחת תורה, בלי לשלם מחיר.
כאשר מכורים לשקט, מתמכרים להגנה ולהתבצרות. מתמכרים לגדרות, לחומות, לממ"דים ולכיפות ברזל. במקום שכיפת ברזל תאפשר לנו לתקוף בכל העוצמה כאשר העורף מוגן יחסית, היא הפכה תחליף למתקפה, והיא מאפשרת לנו "להכיל" את הפשע המתמשך נגד האנושות, של ירי רקטות מכוון נגד אוכלוסייה אזרחית. 
המדיניות הזאת איפשרה לחמאס להפוך מכנופיית טרור לצבא טרור ברברי מפלצתי, שהנחית עלינו מכה נוראה וחולל טבח המוני ואכזרי חסר תקדים.
ובשעה שחמאס התעצם ברצועת עזה, חיזבאללה מתעצם ביתר שאת בלבנון.
ההתמכרות לשקט הגיעה לשיאה בגבול הלבנון, לפני כחצי שנה, כאשר חיזבאללה הקים מאחז בתוך מדינת ישראל, על אדמתה הריבונית, וישראל פחדה לסלק את המאחז.
ירי על מאהל כזה כדי לסלקו משטחנו לא צריך להגיע אפילו לרמת מ"פ. כאשר סיור רואה כוח של מחבלים בשטחנו, עליו להשמיד אותו. אך זיהוי המאחז עלה לאורך כל שדרת הפיקוד, כאשר כל דרג מפחד לקבל החלטה ומגלגל את המידע כלפי מעלה עד שהוא מגיע לדרג המדיני, דרג של שיתוק-על-מלא. והממשלה מכילה את הפלישה הזאת ומבליגה עליה ומאפשרת למאחז להישאר במקומו לאורך חצי שנה.
אחר כך, סיפרו לנו שחיזבאללה מורתע. חיזבאללה מורתע? אנחנו מורתעים מחיזבאללה. איזו מדינה בעולם משלימה עם התנקשות כזו בריבונותה? ובוודאי כאשר המתנקש הוא ארגון טרור.
החולשה הזאת, לאורך שנים כל כך, בדרום ובצפון, היא שהמיטה עלינו את אסון שמחת תורה.
הלקח ממתקפת שמחת תורה הוא: לעולם לא עוד.
המשמעות האופרטיבית של הלקח הזה, היא מתקפת-נגד-מקדימה נגד חיזבאללה.
מה החלופות שעומדות בפנינו מול חיזבאללה?
חלופה אחת, היא מתקפת פתע של חיזבאללה, שעלולה להיות חמורה הרבה יותר ממתקפת חמאס בשמחת תורה. עלינו להתייחס לחלופה הזאת כחלופה ודאית, אם יישמר כוחו של חיזבאללה.
החלופה השנייה, היא מתקפה ישראלית עתידית. אי פעם בעתיד, בתקווה שחיזבאללה לא יקדים אותנו. משמעות הדבר היא המשך התעצמות חיזבאללה. ככל שנאחר, נמצא מולנו אוייב חזק יותר, שינחיל לנו אבדות כבדות יותר.
החלופה השלישית, היא מתקפה ישראלית כעת, בתנופת המלחמה הנוכחית. צה"ל מגויס ודרוך. אנו בתנופה של מתקפה. מוראות הטבח בנגב המערבי עדין טריות ומעניקות לישראל לגיטימיות בינלאומית.
הצידוק למתקפת מנע יזומה, היא מניעת הפתעה הרת אסון כפי שחווינו בדרום. למתקפה עכשיו יש צידוק מדיני נוסף – לא אנו ירינו את הירייה הראשונה. חיזבאללה לאורך כל השבוע יורה, כך שמתקפה ישראלית עכשיו, אינה מכת הפתיחה.
על פי הפרסומים בתקשורת, ארה"ב לוחצת על ישראל לא לתקוף ראשונה בלבנון. התמיכה האמריקאית בישראל, המוראלית, המדינית והביטחונית, לא תסולא בפז. זהו נכס שדרוש לנו לאורך המלחמה ואל לנו לשחוק אותו. לכן, נכון שישראל תהיה קשובה לבקשות ולציפיות של ארה"ב, ולעיתים גם להסכים עם דברים שאינם רצויים בעינינו, כמו מסדרון הומניטרי.
אבל בכל מקרה, עלינו לשמור על העצמאות בקבלת ההחלטות הנכונות לביטחון ישראל. החלטה האם ומתי תתקוף ישראל את חיזבאללה, היא החלטה ישראלית בלבד. אני מקווה, שהדיווחים הללו הם דיסאינפורמציה שנועדה להרדים את האוייב.
לצד היתרונות במתקפת-נגד-מקדימה במהלך המלחמה הנוכחית, יש לכך גם חיסרון משמעותי – העדר אפקט הפתעה. החיזבאללה ערוך ודרוך ובכוננות גבוהה. לכן, אולי עדיפה חלופה רביעית, של מתקפה ישראלית לא במהלך המלחמה, אך בתקופה הקרובה.
ההתמכרות לשקט נושאת פירות לטווח קצר, אך למדנו שהן הרות אסון. חובתה של ישראל להבטיח שמה שקרה לנו בשמחת תורה, לא יקרה עוד לעולם. יש לנו מצפון איום גדול יותר מחמאס. אם חיזבאללה תפתיע אותנו ותתקוף אותנו האסון יהיה כבד יותר. עלינו למנוע זאת בעוד מועד.
הדרך לכך, היא מתקפת-נגד-מקדימה להשמדת חיזבאללה.
אסיים בציטוטים של יגאל אלון, שבעניי הוא גדול האסטרטגים המדיניים והביטחוניים של ישראל. דברים שכתב לפני עשרות שנים, אקטואליים היום אפילו יותר מכשנכתבו.
בספרו "מסך של חול" (1959) כתב אלון: "מרבית הסיכויים שמורים בשיטת התקפת-הנגד-המקדימה. יוזמה מקדימה פירושה: נקיטת יוזמה מבצעית ישראלית נגד ריכוזי כוחותיו של האוייב, ותפיסת יעדים בעלי חיוניות ביטחונית על אדמתו של האוייב, שעה שהוא נערך להתקפה על ישראל ובטרם יספיק לפתוח בהתקפתו למעשה."
במסה שכתב ב-1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הבהיר אלון, שגם לאחר הרחבת גבולותיה של ישראל, הזכות למתקפת-נגד-מקדימה בעינה עומדת. "שומה על ישראל להוסיף ולקיים בידה את הזכות המוסרית והכושר המבצעי לערוך מתקפת-נגד-מקדימה אל מול מתקפה ממשמשת ובאה. הכוח להקדים את האוייב נ עשה חיוני יותר ויותר, ככל שגדלה והולכת הסכנה שהאויב יפעיל אמצעי לחימה מהירים ומוחצניים נגד מטרות ישראליות פגיעות."
 
[אהוד: מדוע אינך מכה על חטא חלקך שלך? רק תאר לעצמך מה היית אומר וכותב, בתור אחד מתומכי הפגנות המחאה ושונא נתניהו, אילו הוא היה מחליט על מבצע צבאי להשמדת החמאס – לפני טבח שמחת תורה תשפ"ד! האם אתה וחבריך-לדיעה לא הייתם יוצאים להפגנות ענק נגד ה"דיקטטורה" שלו ורואים בו, לא בחמאס – את אוייב ישראל הסוחף אותנו להרפתקה צבאית כדי להימלט ממשפטיו!
אנשים כנעמן כהן, מוטי קידר, גיא בכור, יוסי אחימאיר, ישראל בר-ניר, משה בן דוד (בנדה), ועוד אחרים, לצערי לא רבים, ובהם גם אני ומכתבי העיתי – התרענו שוב ושוב והזהרנו מפני הקטסטרופה הביטחונית שעלולה לבוא בעקבות הרושם – של התפוררות ישראל וצה"ל  – שיוצרות "הפגנות המחאה" האנטי-דמוקרטיות שהיו בעיקרן פורקן של שנאה לנתניהו ושלילת כל צעד שלו!  התרענו – בניגוד לנביאי השקר של "הזמן השחור" שהיו חביבי התקשורת בתקופת ההפגנות – ואיש מהם לא היכה על חטא טעויותיו!
כן, יש גם כיום בתוכנו, בעיצומה של המלחמה, הרבה מסיתים ומוסתים שבמקום להאשים בטבח את החמאס מאשימים את נתניהו וממשלתו ודורשים ממנו שיישא באחריות, יתנצל ויתפטר!
לזכותך, אורי, אומר רק שכאשר החלו, בברכת מרבית התקשורת הישראלית, התופעות המסוכנות של סרבנות אנשי המילואים ועידוד ה"רילוקיישן" – שללא ספק עודדו מאוד את החמאס לצאת למתקפת הרצח – שהרי ישראל מתפוררת – התחלת גם אתה להבין את גודל הזוועה של ההפגנות האלה – ולהתריע נגדן כמעט כמוני!]
 
2. צרור הערות ‏22.10.23
* מעצבי גבולות המדינה – למה מי שספגו את המכה הנוראית בטבח שמחת תורה הם הקיבוצים? מאותה סיבה שאילו מתקפה כזו היתה לאורך הגבול עם לבנון, או לאורך הגבול עם סוריה, או לאורך הגבול עם ירדן, או לאורך הגבול עם מצרים – גם אז מי שהיו סופגים את המכה היו הקיבוצים.
למה? כי ההתיישבות הקיבוצית היא זו שעיצבה את גבולות ישראל. כי התנועה הקיבוצית היתה תמיד הראשונה ללכת אל הסְפָר, ליישב אותו לקבוע עובדות בשטח, מתוך הבנה שבמקום שבו לא יהיו חיים יהודיים בפועל, לא תהיה חקלאות ישראלית, לא יחיו משפחות, לא יחיו ילדים, לא יהיו חיי חברה, תרבות וחינוך – לא נהיה. פשוט לא נהיה.
גם הקיבוצים העורפיים הם כאלה שקבעו את גבול היישוב בארץ. גם קיבוץ שפיים, הקיבוץ הגדול והעשיר במרכז הארץ, בין הרצליה לנתניה, שמארח היום רבים מפליטי הנגב המערבי, הוקם כיישוב ספר. במאורעות 1936-1939, הקיבוץ הצעיר, שקם ב-1935, ספג שוב ושוב מתקפות של הכנופיות הערביות. ארבעה מחבריו נהרגו.
מאז ימי תל-חי, דרך חומה ומגדל ועד ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים – הקיבוצים הם שעיצבו את גבול המדינה, הם שהתיישבו לאורך הגבולות, הם שספגו הפגזות וחדירות.
ואתם – אתם הנבלים המנוולים, אתם המסיתים והמוסתים, אתם החלאות הנאלחות שכיניתם אותנו "פריבילגים", "גוזלי קרקעות" ושאר כינויי גנאי; איני מצפה מכם לכרוע ברך ולבקש מאתנו סליחה. כי לא נסלח לכם. אני מצפה מכם רק לדבר אחד – לסתום את הפה, להתבייש, לא להראות את פניכם בציבור. כן, את הפרחה הדוחה טלי גוטליב. כן, אתה הביביריון האלים, המסית והמדיח דודי אמסלם. כן, את מירי רגב, מכונת הרעל והשנאה. ודיסטל אטבריאן וקרעי וכל חבורת הזבל הזאת. וגם אתם, עוכרי הקיבוצים משמאל, כמו "הקשת המזרחית" ושות', המשת"פים של גוטליב וחבר מרעיה. כולכם תיזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה.
 
* מעצמה קהילתית – על לוח המודעות בחדר האוכל של בארי, מופיעה עדין מודעה על אירועי סוכות בקיבוץ. בכל יום מימי החג יש אירוע תרבותי. בשישי בערב, 6 באוקטובר, היה ערב שירים וסיפורי ילדות. בשבת בבוקר, אמור היה להיות משחק משימות ברחבי הקיבוץ בנושא: ילדות בבארי. ניתן לראות באיזו מעצמה קהילתית ותרבותית מדובר. אני מאמין בעוצמתו של קיבוץ בארי וביכולתו לקום מן העפר המר.
 
* מי מייצג את הפלשתינאים – במספר נאומים השבוע אמר הנשיא ביידן שחמאס אינו מייצג את הפלשתינאים. הייתי שמח להאמין בכך, אבל המנטרה הזו אינה מתיישבת עם המציאות, כפי שאני מנתח אותה. הבחירות האחרונות לפרלמנט הפלשתינאי נערכו ב-26 בינואר 2006. חמאס ניצח בהן וזכה ב-56% מן המושבים בפרלמנט. מדוע לא היו מאז, בכמעט 18 השנים שחלפו, בחירות לנשיאות או לפרלמנט? אבו מאזן סיכל את הבחירות, בשל הוודאות הקרובה שחמאס ינצח והוא יאבד את שלטונו.
יתר על כן, כדאי לזכור שההבדל בין פת"ח לחמאס, בגישתן לישראל, אינו מהותי אלא כמותי. חמאס קיצוני יותר, רצחני יותר, דתי יותר, קנאי יותר, אבל שתי התנועות שוללות את זכות קיומה של ישראל ומחויבות למאבק המזוין, גם אם האסטרטגיה של פת"ח להשגת המטרה היא תוכנית השלבים.
הרש"פ משלמת פיצויים למשפחות ה"שאהידים" והאסירים, גם של החמאס וגם בעזה. הרש"פ תשלם למשפחותיהם של טובחי אחינו בנגב המערבי. זו לא בדיוק לעומתיות מול חמאס.
בהנחה ובאמונה שצה"ל ינצח, שלטון חמאס יקרוס, היכולות הצבאיות של חמאס יושמדו ורצועת עזה תפורז, נשאלת השאלה מה יהיה לאחר מכן. ומיד עולה ברירת המחדל, שהרש"פ ישלוט ברצועה.
וחרף כל מה שכתבתי עד כה, גם אני תומך בכך בתור הרע במיעוטו. אולם השאלה המשמעותית אינה חמאס או רש"פ, אלא איפה אנחנו בעניין. השאלה המשמעותית היא האם תהיה לצה"ל יד חופשית לפעול ברצועה. אם לא – גם תחת הרש"פ רצועת עזה תחזור להיות מפלצת של טרור ברברי והיא תחזור ותתחמש. ניתן להעביר את רצועת עזה לרש"פ, רק בתנאי שחופש הפעולה של צה"ל יהיה כפי שהוא היום בשטחי הרש"פ ביו"ש. שגם בעזה שב"כ וצה"ל יעצרו את המחבלים במיטותיהם, לפני שהם יוצאים לפיגוע. שצה"ל יוכל לאכוף את הפירוז של הרצועה. בנוסף לכך, יש למנוע רצף טריטוריאלי בין רצועת עזה למצרים, באמצעות שליטה ישראלית מלאה על ציר-פילדלפי-מורחב. כמו כן, יש ליצור רצועת ביטחון של ק"מ אחדים לאורך גדר הגבול, שיהיו בשליטה מלאה של צה"ל וכל עזתי שיכנס אליה, יהיה בן מוות, כאילו חדר ליישוב בישראל.
 
* התנחלות בשטחים הכבושים – כדאי לצפות בסרטונים שצילמו מחבלי חמאס במהלך הטבח ולהאזין לטרמינולוגיה שלהם. הם דיברו על שטחים כבושים. מהו השטח הכבוש? ברגע שהם חצו את הגדר הם עברו אל השטחים הכבושים. כלומר, השטחים הכבושים הם מדינת ישראל בתוך גבולות 4 ביוני 1967. הם דיברו על התנחלויות. מהן ההתנחלויות? קיבוצי הנגב המערבי שנכבשו בידי האוייב.
בהתנתקות ניסינו את קונספציית הנסיגה המלאה לקווי 4 ביוני. כל מה שקרה מאז הוכיח בעליל, שהסכסוך אינו מחלוקת על שטח זה או אחר או על מיקומו של קו הגבול. הסכסוך הוא על זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. דרישת "זכות" השיבה, המשותפת לפלשתינאים מכל הזרמים, מעידה על כך שמטרתם אינה לחיות לצידנו אלא לרשת אותנו.
 
* אגדת המצור – היום, כאשר אנו מטילים כבר שבועיים מצור על רצועת עזה, אפשר לראות עד כמה מגוחכת היתה העלילה הכוזבת והמתבכיינת על המצור, כביכול, שישראל הטילה על הרצועה ב-17 השנים האחרונות. לא היה שום מצור. ראשית, שעה שיש לרצועה גבול משותף עם מצרים ומעבר רפיח פתוח, אין זה מצור. שנית, לאורך כל השנים הללו, למרות הכותרת הכוזבת לעקירת יישובי גוש קטיף והשלמת הנסיגה מכל הרצועה (מרוב הרצועה נסוגונו ב-1994, בעקבות הסכם אוסלו) – "התנתקות" ישראל פתחה לרווחה את גבולותיה עם רצועת עזה. אילו היה זה גבול סגור, גם אז זה לא היה מצור. אבל לאורך כל אותן שנים, ישראל המשיכה להעביר מדי יום אספקה לרצועת עזה, ישראל סיפקה חשמל לרצועת עזה. גם כאשר נורו לעבר ישראל מאות רקטות ביום, ישראל המשיכה להעביר לחמאס מאות משאיות אספקה ביום, כולל של מוצרים ששימשו אותם ישירות לטרור. גם כאשר המחבלים ירו לעבר תחנת הכוח באשקלון – המשכנו להזרים להם חשמל. ישראל העסיקה עשרות אלפי פועלים מרצועת עזה.
לא היה מצור, אך היה סגר ימי, שאפילו ועדת החקירה של האו"ם לאירועי המשט הטורקי קבעה שהוא חוקי ומוצדק. סגר שמנע העברת אמל"ח כבד לעזה, שאילו הועבר, האסון שחווינו בשמחת תורה היה מתגמד לעומת מה שעלול היה לקרות.
 
* מה גרם לאסון – שני גורמים גרמו לאסון בבית החולים בעזה. האחד הוא שיגור רקטה לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. פשע מלחמה. השני הוא ירי מתוך אוכלוסייה אזרחית, המשמשת למחבלים מגן אנושי. פשע מלחמה. פשע המלחמה הכפול של הג'יהאד האסלמי הרג מאות אזרחים פלשתינאים.
 
* פשע מכוון? – האם הפיצוץ בבית החולים בידי הג'יהאד האסלאמי היה פשע מכוון, שנועד להסיט את דעת הקהל בעולם מהפשע הפלשתינאי נגד האנושות, בטבח ההמוני בנגב המערבי? אני מעריך שלא. שזו היתה "תאונת עבודה". אבל אין לי ספק שהם מסוגלים לכך, בלי עכבות.
 
* לקח דורה – בניגוד לפרשת מוחמד דורה, הילד שנהרג מאש המחבלים, שמיהרו להאשים את ישראל (אוקטובר 2000), הפעם צה"ל פעל במהירות. בתוך שעתיים דובר צה"ל הוכיח שהמחבלים הפלשתינאים הם שהפציצו את בית החולים, בפשע המלחמה הכפול שלהם – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית וירי מתוך אוכלוסייה אזרחית, המשמשת כמגן אנושי של המחבלים. אבל השקר הפלשתינאי המאשים אותנו במעשה ידיהם מתפשט בעולם. כעת, יש לצאת למתקפה הסברה בנושא, הן מצד הגורמים הרשמיים והן מצד הגורמים הפרטיים, שמובילים את ההסברה הישראלית.
 
* אמינות היא מקצוענות – קראתי דברי ביקורת על דובר צה"ל, שהתמהמה שעתיים עד הצגת ההוכחה, שהפלשתינאים גרמו לפיצוץ בבית החולים. לטענת המבקרים, בעידן הרשתות שעתיים זה המון זמן, ובינתיים האוייב צרב את התודעה בדעת הקהל, בעלילת הדם שהפיץ.
איני מסכים עם הביקורת. בעיניי, תגובתו של הדובר היתה מקצועית מאוד. הוא הודיע מיד שאנו בודקים את הנושא. וכעבור שעתיים כבר הציג הוכחות חותכות לכך שלא אנו אחראים לפיצוץ. בכך שהוא הוכיח אמינות, הודעותיו גם בהמשך המלחמה נתפסות כאמינות.
מה היה קורה אילו מיהר להכחיש, ואח"כ היה מתברר שזו הפצצה מוטעית שלנו? מה זה היה עושה לאמינות שלנו?
גם אילו מיהר להטיל את האשם על המחבלים ולאחר מכן היה מתברר שהוא צדק, עצם ההודעה הנמהרת הייתה גורמת להטלת ספק עתידית.
השילוב בין האמירה הראשונית שאנו בודקים את הנושא לבין הצגת ההוכחות הברורות בתוך זמן קצר, הוא השילוב המקצועי הנכון.
האספסוף שהתפרע ליד שגרירותנו בירדן וליד שגרירות ארה"ב בטורקיה, לא היה משתכנע מתגובת ישראל בין אם היא אחרי דקה, שעתיים או שבוע. קהל היעד שלנו הוא דעת הקהל בעולם החופשי והתקשורת. ואכן, בניגוד למקרים רבים בעבר, הפעם התקשורת במערב  ומנהיגי המערב הפנימו מהר מאוד את העובדות, והאמת דחקה את עלילת הדם.
אני מקווה שדובר צה"ל ערוך לתרחיש של תאונה בנוסח כפר כנא. חשוב שמקרה כזה לא ירפה את ידינו, לא יגרום לנו לעצור או להאט את תנופת הלוחמה וקו ההסברה שלנו יהיה שאנו עושים כל מאמץ למזער את הנזק האגבי ואת הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, יותר מכל צבא בעולם, ובכל מקרה, מי שערך את הטבח בנגב המערבי והופך את האוכלוסייה האזרחית הפלשתינאית למגן אנושי, נושא במלוא האחריות לכל תוצאות תוקפנותו.
 
* מסדרון הומניטרי – אני בעד מסדרון הומניטרי בעזה. מתי? רגע לאחר שחמאס ישחרר לפחות את הילדים, הנשים, הזקנים והחולים שחטף. ניתן לאפשר מחווה הומניטרית גם תמורת ביקור של הצלב האדום אצל בני הערובה והעברת תרופות לחולים. אבל ככה סתם? ללא שום תמורה?
משבר הומניטרי בעזה יכול לשמש מנוף לשחרור החטופים. לכן, יצירת משבר כזה, היא לא רק האינטרס הלאומי שלנו, אלא היא הדבר הנכון מבחינה מוסרית והומנית.
 
* להגביר את הלחץ – שחרור שתי החטופות ללא תמורה (ככל הידוע) מעיד שחמאס בלחץ. לכן, יש להגביר את הלחץ ובשום אופן לא לדבר על עסקת שחרור אסירים. לא רק הממשלה, אלא חשוב שגם החברה לא תפעיל לחץ נוסח הלחץ שקדם לעסקת שליט.
 
* מטרת העל – האלוף (מיל') צ'ייני מרום אמר בערוץ 12 ש"אין ספק שמטרת העל של המלחמה היא החזרת החטופים." יש ספק. אין ספק שהחזרת החטופים היא מטרה קדושה ואחת המטרות החשובות ביותר של המלחמה. אבל מטרת העל של המלחמה צריכה להיות שלעולם לא יקרה עוד 7 באוקטובר. לכן, המטרה היא מיטוט וריסוק חמאס.
 
* השכם להורגו – הלקח מס' 1 ממתקפת התופת של חמאס, הוא שאת חיזבאללה עלינו להדביר לפני מתקפת הפתע שלו, שתהיה קשה ועקובת דם לאין ערוך מזו של חמאס. לאו דווקא, עכשיו, בזמן המלחמה, כאשר חיזבאללה בכוננות ואין לנו אפקט הפתעה. אבל אסור להשתהות. אסטרטגיית ההתמכרות לשקט – תורת הביטחון של נתניהו, קרסה בשבעה באוקטובר. כעת עלינו לחזור לאסטרטגיה של מתקפת נגד מקדימה. הקם להורגך – השכם להורגו.
 
* שתי זירות – התשובה לשאלה האם חיזבאללה תפתח חזית שנייה, היא שחיזבאללה כבר פתחה חזית שנייה. ישראל נלחמת כעת בשתי זירות.
 
* טירוף מערכות – ברשתות מתנהל, בעיצומה של המלחמה הקשה, קמפיין פוליטי להדחת ראש הממשלה, רצה עצומה הקוראת לכך, מופצת כרזת זוועה של דם על פניו של נתניהו (מה יהיה בכרזה הבאה? תמונה שלו במדי SS?) לא ייאמן כמה הזויים האנשים. הרי זה טירוף מערכות. אנחנו במלחמה, אם לא שמתם לב. מלחמה קשה ואכזרית. 1,400 ישראלים כבר נהרגו. בנינו נלחמים שכם אל שכם, שמאלנים עם ימנים, חילונים עם דתיים, "אנרכיסטים" עם "משיחיסטים", "פריבילגים" עם "מיסיונרים". הם מוכנים למסור את חייהם זה למען זה. איך זה יתכן שבשעה כזו אנשים בתוכנו דגים במים עכורים, עוסקים בעסקנות קטנה?
אנחנו במלחמה. לא מדיחים ראש ממשלה במלחמה. לא מפילים ממשלות במלחמה. לא מתעסקים במשברים קואליציוניים במלחמה. לא מפלגים את העם במלחמה. במלחמה עלינו להתאחד לאגרוף קפוץ שיהלום בכל העוצמה באוייב. האוייב אינו ביבי, אינו השמאל ולא הימין. האוייב הוא חמאס. ה"אנחנו" אינו מחנה, אינו מפלגה. ה"אנחנו" הוא עם ישראל.
יתכן שהקמפיין הזה אינו אמיתי, אלא פעולת סייבר של בוטים איראנים. אך גם אם כך הדבר, העובדה שרבים משתפים אתו פעולה – מבישה.
עוד נבוא חשבון עם נתניהו ועם האשמים במחדל. יהיה זה אחרי המלחמה ולא דקה אחת לפני כן. במלחמה הזאת אין "מאמץ עיקרי". יש מאמץ אחד. לנצח את האוייב. כל הסחת דעת לפוליטיקה קטנה היא חבלה במאמץ המלחמתי. רק האוייב נהנה ממנה.
 
* לא הועברו כוחות – בימים הראשונים אחרי השבת השחורה הופצה טענה שיישובי הנגב המערבי הופקרו כיוון שהכוחות הועברו ליהודה ושומרון. האמירה הזאת מקוממת. אין אזרחים סוג ב'. דמם של האזרחים ביהודה ושומרון אינו סמוק פחות מדמִי, מדמך, מדמם של תושבי הנגב המערבי. חובתה של המדינה וחובתו של צה"ל להגן על אזרחי ישראל באשר הם, ולהקצות לכך כוחות על פי הערכת מצב, שעלולה להיות שגויה. ואם היתה הערכת מצב שגויה, וגם אם היתה הרת אסון, עדין אין לכך שום משמעות פוליטית, השונה מהזזת כוחות מגבול לבנון לגבול עזה ולהיפך. ואם יש התרעה ביהודה ושומרון, נכון לתגבר שם כוחות.
אולם מסתבר, שהכל פייק ניוז. לא היה שום דילול כוחות בגבול עזה ושום הזזת כוחות ליהודה ושומרון. יוסי יהושע, הפרשן הביטחוני של "ידיעות אחרונות", שהוא עיתונאי מקצועי, אמין וביקורתי, צייץ: "צה"ל לא שינה את היקף הכוחות בעזה מאז 2020. להיפך, בתקופה האחרונה גדוד נח"ל החליף את היחס"ר הבדואי, והוא גדול הרבה יותר. לא העבירו גדוד והעבירו לאיו"ש בגלל האירועים האחרונים."
 
* מי דקלם – מי אמר שביידן סנילי? מי אמר שביידן לא כשיר? מי דיקלם את השקרים של טראמפ? "סליפי ג'ו" עאלק.
 
* במה הוא מתעסק – הישראלי הראשון שסאדאת פגש בהגיעו לנתב"ג היה רחבעם עמיר, ראש הטקס במשרד החוץ. עמיר נכנס למטוס ויצא לצידו של הנשיא סאדאת. הוא ליווה את סאדאת במדרגות כבש המטוס אל ראשי המדינה שהמתינו לו שם. ומי ממנהיגי המדינה היה הראשון ללחוץ את ידו? שמא מנחם בגין, המנהיג הישראלי השותף שלו להובלת השלום? לא. היה זה הנשיא קציר. למה? זה הפרוטוקול. ראש המדינה מקבל ראשי מדינות. וראש המדינה הוא הנשיא. נשיא מקבל נשיאים. על פי הפרוטוקול והנוהג, הנשיא הרצוג היה צריך להיות הראשון ללחוץ את ידי הנשיא ביידן. אבל נתניהו נדחף בראש כדי להיות מקבל פניו הרשמי של נשיא ארה"ב.
אפשר לטעון כלפיי, אולי במידה רבה של צדק – מה אני מתעסק בקטנות? זה מה שחשוב בזמן מלחמה?
טענה צודקת בהחלט. אבל היא צריכה להיות מופנית לנתניהו. כי הוא לא התבלבל. הוא פעל במודע. התמונה מראה בבירור כיצד נתניהו שולח את ידו ודוחק אחורה את הרצוג. כלומר מי שמתעסק בקטנות האלה בזמן מלחמה, הוא מי שאחראי לעסוק אך ורק במלחמה. ובמה הוא מתעסק...
 
* דמוקרטיה במלחמה – שר הביטחון מוסמך, על פי החוק, לסגור בשעת חירום כלי תקשורת הפוגעים בביטחון המדינה. למה דווקא שר הביטחון? כי החוק מסמיך סגירת עיתון רק בשל פגיעה בביטחון, על פי חוות הדעת של גורמי הביטחון. כמובן שאין הכוונה להבעת דעות, מקוממות ככל שתהיינה.
כעת קרעי דורש את הסמכות הזאת. למה קרעי? כי הוא שר התקשורת. אבל העניין כאן אינו התקשורת אלא הביטחון. שמא הוא רוצה להשתמש בסמכות הזאת לאו דווקא כדי לסגור כלי תקשורת הפוגעים בביטחון?
איני חושד בכשרים. קרעי הוא עוכר התקשורת-החופשית בלי קשר למלחמה. מיום כניסתו לתפקיד, כל מרצו מופנה להרס התקשורת החופשית. כעת הוא רוצה לנצל את המלחמה כדי לממש את זממו. אסור לאפשר זאת. אני מקווה ששרי המחנה הממלכתי יבלמו את היוזמה הזאת.
אנחנו במלחמה. אך אנו דמוקרטיה במלחמה. אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת. לא הכול מותר בדמוקרטיה ויש לקבוע גבולות גם לחופש הביטוי, אם יש סכנה לדמוקרטיה. לא כל שכן בשעת חירום. ודאי שבזמן מלחמה, המגבלות גדולות יותר.
אך גם במלחמה, יש לשמור על הדמוקרטיה ולא להשבית אותה. תמיכה בחמאס – לא. תמיכה בטבח – ודאי שלא. מי שמביע תמיכה בגורמים האלה, הדמוקרטיה צריכה להתגונן מפניו ולסתום את פיו. יש לנקוט נגדו בצעדים פליליים. אבל מי שמתנגד לפעולה הישראלית, להיקפה, לשיטותיה – יש להגן על זכותו לעשות כן. גם אם אלו דעות מקוממות. גם אם הן מרתיחות את הדם. מי שמביע סולידריות עם מחבלי חמאס – חופש הביטוי אינו צריך לסבול זאת. מי שמביע סולידריות עם האוכלוסייה בעזה – חופש הביטוי צריך להגן עליו.
כאשר ח"כ מאשים את ישראל שהיא הזמינה את האלימות כדי לבצע את הפתרון הסופי לפלשתינאים – זו אמירה בלתי נסבלת. טוב עשתה ועדת האתיקה שהרחיקה את עופר כסיף המנוול לחודש וחצי ושללה ממנו שכר ל-11 יום. היא מתחה למקסימום את סמכויותיה, בצדק. לדעתי, במקרה הקיצוני הזה, יש להעמידו לדין והחסינות אינה צריכה לשמש לו עיר מקלט להסתה נוראית. כך נוהגת דמוקרטיה מתגוננת. אילו הסתפק בביקורת על עוצמת התגובה הישראלית, אפשר ורצוי היה לתקוף אותו בחריפות על דבריו, אבל לא לפגוע בזכותו לומר אותם.
יש לשמור על הגבול העדין בין הגנה על הדמוקרטיה בזמן מלחמה לבין ניצול המלחמה לפגיעה בדמוקרטיה. זה האיזון העדין של דמוקרטיה במלחמה.
 
* תעלול היח"צ של מוקיון הטיקטוק – אז מה עושה ראש הכנופייה בזמן מלחמה, כאשר ערביי ישראל מבריזים לו ולא מספקים לו את "שומר החומות 2" שלו הוא השתוקק? השרלטן מזמין עיתונאים לחלוקת נשק לחרדים באלעד. הוא מצטלם מחלק את כלי הנשק. הצילומים מסתיימים. העיתונאים הולכים. ויאללה, חבר'ה, תחזירו את הנשקים. והם מחזירים. במקרה היה מישהו שצילם את הביזיון. כיתות הכוננות משוועות לכלי נשק. כל קנה יכול להציל חיים. אבל ראש הכנופייה, השר ל"ביטחון" לאומני, מוקיון הטיקטוק, משתמש בכלי נשק לתעלולי יח"צ סוג ז'. מי המופקר שצירף אותו לממשלה? ולמה הוא עוד לא חטף בעיטה בתחת?
 
* למנף את המומנטום – יום לפני מתקפת הטרור, המפלגות החרדיות עוד איימו במשבר קואליציוני אם לא יחוקקו חוקי ההשתמטות. רעידת האדמה שטלטלה את כולנו לאל פסחה גם על הציבור החרדי. אלפי חרדים מבקשים כעת להתגייס לצה"ל. תינוקות שנשבו מחלצים עצמם מהשבי, ותוך צפצוף על רבניהם הם נשמעים לצו מצפונם ועל פי עקרון הסולידריות היהודי. חשוב למנף את המומנטום ולגייס אותם. הלוואי שבאמת מתחולל פה שינוי עומק.
 
* ביד הלשון: השבת השחורה – מתקפת התופת של חמאס בשמחת תורה והטבח ההמוני ביישובי הנגב המערבי קיבלה בפי רבים את הכינוי "השבת השחורה".
השבת השחורה המקורית היתה לפני 77 שנים, ב-29 ביוני 1946. בשבת הזו התקיף שלטון המנדט הבריטי את היישוב היהודי בארץ ישראל, אסר את מנהיגי היישוב, הטיל עוצר על הערים הגדולות ועל קיבוצים ומושבים רבים וערך חיפושים מבית לבית אחרי נשק בלתי לגלי. בקיבוץ יגור התגלה סליק גדול של "ההגנה".
אורי הייטנר