במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2006

2.2.06. פגישה עם אורפז בקפה יהודית למטה בגן העיר. הוא מתנצל שאין בכוחו להתראיין כי הוא מגיע להתרגשות רבה והסרעפת לוחצת על ליבו ואז הוא חוזר הביתה מותש וליבו לא עומד בכך. אנחנו מנהלים שיחה רגילה, ובסופו של דבר חבל שלא הפעלתי את המכשיר, כי הוא סיפר כמה סיפורים מרתקים.

כיצד סירב לחתום על גילוי דעת שביקשה ממנו סיהאם דאוד, לשחרור סופר ערבי בישראל, מפני שלא הסכימה להכניס אמירה נגד הטרור, יום לאחר שנזרק רימון לבית-קולנוע בתל-אביב. כיצד כתב על כך מכתב ב"מעריב", וכך עזב את החבורה, שעליה נמנה מאז מאמרו אחרי מלחמת ששת הימים ב"הארץ". ייבי עבר אז בדיזנגוף וקרא לו: "שטינקר!" – וחדלו לתרגם אותו לרוסית במוסקבה ולעשות ממנו סופר חשוב.

לימים התברר לו שתיקו נמצא בשב"כ והיו לכך השלכות על אנשים שהכיר. בנו זאביק הודח מקורס קצינים. אחת מבנותיו התאומות הועברה מבסיס המודיעין בגלילות לחיל רפואה. אסתי, החברה שלו שהיתה חיילת ב"בור", הסמיקה כשאמרה לו שהם יודעים עליו. וכיצד לא מצאו לימים את תיקו בצבא, כדי לקבל תוספות שדה לפנסיה שלו, וכיצד רובקה, שהיה איש ביטחון של הקיבוץ הארצי וגם כנראה איש הש"ב, סידר לו את האישור בשיחת טלפון אחת.

עוד סיפר על קרוב משפחה עשיר מאוד החי בארגנטינה, בן-גילו לערך, שאימו של יצחק, אסתר סגל, תמכה בו ובאימו בעיירתם, והוא זכר לה זאת, והוא התקשר ליצחק לאחר שקיבל את פרס ישראל ובירך אותו ותרם לו סכום גדול להקמת קרן על שם אימו לכל מטרה שימצא לנכון, כולל הדפסת ספריו. יצחק שומר את הקרן הזו להדפסת ספריו לאחר מותו. גי, בתו הצעירה, היא הממונה על עזבונו הספרותי וגם בעלת זכות וטו בקרן הזו.

אני הסכמתי להיות עד שלו לנושא של אי שימוש במכשירי החייאה וכדומה במצב סופני, כפי שהייתי בשעתו לאימה של ענת [איילה-אינגה פיינברג, אימה של ענת].

סיכמנו שלקראת הפגישה הבאה ארשום סידרה של נושאים שאעביר לו קודם.

7.2.06. לפני הצהריים עם אורפז בקפה "אצל יהודית" בגן העיר. אני חותם לו על טופס המייפה שני עדים, הראשון הוא רופאו, להמליץ שלא לחבר אותו למכונת הנשמה וכדומה, אם הוא במצב סופני ברור.

12.3.06. חופשת פורים. עם יצחק אורפז אני יושב מעשר וחצי עד אחת בצהריים בקפה "אצל יהודית" למטה, בגן העיר, ומקליט אותו. הפעם היתה הקלטה מצויינת. הוא גם פחות התעייף, ולמעשה רקם סיפור שתחילתו במכת אגרוף על שולחן וסופו בבכי על גורל אביו בשואה, כשקרא לראשונה את שירי מכות מצריים של אלתרמן, ובין התחנות האלה נרקמים פרקים מחייו בצורה מרתקת. הוא מבקש בכל מקרה שאם אעשה ספר מהשיחות זה יהיה רק לאחר מותו. אבל אם מעלים את השיחות שכבר עשיתי על תקליטור, זה כבר למעשה מעין-ספר ואפילו חזק יותר כי שומעים אותו בקולו-הוא והכול חי מאוד ומרגש.

27.6.06. פגישה מוקלטת ממושכת עם יצחק אורפז לאחר הפסקה ארוכה יחסית. הפעם הוא עצמו מעוניין שאקליט ואין צורך לשכנע אותו. התעורר בבוקר עם חלום על אימו שהופיעה אצלו כרגיל ולא בצורה מפחידה ומאיימת. אחר כך רקם סיפור שלם שעובר לשהייתו בכפר הנוער שפייה ונמשך לרגש האשמה העמוק שלו על כך שהוריו ואחותו נהרגו כל אחד לבדו בשואה ואילו הוא ניצל.

21.11.06. לפני הצהריים עם אורפז בקפה "שיין" בפינת פרישמן ושלמה המלך. הוא אומר כי ללווייה שלו לא יצטרכו לבוא הרבה אנשים כי הוא ביקש להיקבר בשמיר, קיבוצו של אחיו הגדול ממנו, שכבר אינו מתקשר עם סביבתו, ולכן טרנזיט אחד יספיק לכל קהל המלווים ושנזכור אותו אם נטייל בגליל העליון.

13.12.06. בצהריים עם אורפז, ואחר כך מצטרפת יהודית, בקפה "שיין" הסמוך בפינת שלמה המלך ופרישמן. נהנים לשבת בשמש. אורפז מספר שוב על שנותיה האחרונות של רותי, אשתו-גרושתו האחרונה. הוא מעלה גם את זיכרו של משה הנעמי, זינגר, שחייו היו קשים מאוד בייחוד בשנותיו האחרונות. סיכמנו שימסור לי הספד יפה שכתב עליו בשעתו.

26.12.06. אחר-הצהריים מתחיל מזג-אוויר חורפי וסוער עם גשם בלתי-פוסק כפי שהבטיחה התחזית. בכל זאת אני יוצא לערב הנערך לכבוד יצחק אורפז תחת הכותרת "בין אוורבוך לבין אורפז" בבית לייוויק ברחוב דב הוז לא רחוק מכאן. יצחק בא עם בנו המבוגר זאב, שהוא כבר מעל לחמישים, וסבא לעצמו ועושה רושם טוב מאוד, דומה קצת לאמנון רובינשטיין.

מנחה יאירה גינוסר. נורית גוברין פותחת בהרצאה "מתל-אביב לבסרביה – ובחזרה", וכדרכה נותנת סקירה ביוגראפית וספרותית מהימנה על יצחק. היא מציבה את יצחק בתוך כמה משמרות של סופרים. בני-גילו וגם הצעירים ממנו.

אחריה אני מדבר על "סיפורה של ידידות". מתחיל ב"על חודו של כדור", "נמלים" ו"עור בעד עור" שמסמלים את המעבר של יצחק מדור סיפורי "השבוי" לדור שבו רואים את הערבי כסיוט קיומי. אחר כך אני מרחיב את הדיבור על פנחס שדה ואורפז, שעזב את שדה לאחר שהתאכזב ממנו ואילו אני עדיין הייתי תחת השפעת שדה. וכיצד כאילו שניהם התחרו על ענייני בהם. אורפז היה נדיב ממני כי למרות שזנח את שדה שב והתקרב אליו באחרית ימיו. אני מציג את עצמי כאדם וכסופר לא רוחני, ולכן חיפשתי תמיד קירבתם של דמויות שאפשר להעריץ אותם ולהיות מושפע מהם, אם כי לא בכתיבתי הספרותית. מספר על הידוק הידידות בתקופת גירושיי מענת, כאשר הייתי בא לפרוק את המועקות שלי ולא ידעתי כי הוא עצמו היה נתון אז במועקה גדולה מפי כמה. כיצד גם שדה עזר לי בשיחות באותה תקופה. מאוחר יותר באה תקופת אורפז ורותי, ואצלי יהודית. שאמרה שאינה יודעת מי מהם עשה עסק יותר גרוע ואילו אני אמרתי ליצחק, לשאלתו מה אמרה יהודית – שאינה יודעת מי משניהם עשה עסק יותר טוב!

סיימתי בסיפור על הקלטת זיכרונותיו ועל "הגלוייה" שקיבל במצרים בעת שירותו בצבא הבריטי ובה הבשורה המרה על השמדת משפחתו, וכיצד ניסה להתעלם מכך כמו בכל הווייתו הישראלית החדשה שאימץ לעצמו מאז בואו ארצה.

אחרי דיבר אורציון ברתנא אלף מילים, לדבריו, על "כעוף החול". ואחרון הדוברים היה הלל ברזל, "בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם" שעשה הבחנות מלומדות רבות ביצירותיו של אורפז והעלה על נס את צמד המילים "צליין חילוני" שאותן טבע יצחק ואשר לדברי הלל עתידות להיזכר אחריו כגיבור תרבות שהוסיף עוד נדבך לספרות ולהיסטוריה הלאומית. דניאל גלאי ליווה בפסנתר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא