פורסם לראשונה ב"אפרת" (1979) ולימים ב"והארץ תרעד" (2014)
צפת היתה אז מרכז היישוב היהודי בארץ, גדול אף מירושלים, ובה כאלפיים בתי-אב המחולקים לשלוש קהילות: ספרדים, פרושים וחסידים. כאשר פרץ המרד לא ידעו היהודים מה לעשות: להישאר בעיר ולשמור על בתיהם ורכושם – או להימלט ממנה ולהתחבא עד יעבור זעם? המון הערבים זינק עליהם פתאום ומילא את הסימטאות כחיות-טרף. הפורעים שדדו את רכוש היהודים וניסו להכותם נפש. כפריי-הסביבה באו וחברו ליושבי-העיר. "דין מוחמד בְּסֵיף!" הם קראו, "אִדְבַּח אִל יַאהוּד!"
בידי רבים היו חרבות, רמחים, מגינים ואלות מסוקסות. הם התפרצו לבתים ובזזו את הרכוש כשהם מלהיבים את עצמם וקוראים: "חַלַס! חלס! לא יהיה עוד יַאהוּדי בסַפַאד!"
ובעיניים מבריקות ובגרונות ניחרים הם קרעו כרים, ניערו את הנוצות, השליכו אותן החוצה מבעד לחלונות, ולקחו את הציפות כדי לאסוף בהן את השלל, כבתוך שקים: פמוטות, בגדים, מזון, סירים. הם נטלו עימם מכל הבא ליד: ארגזים, קופסאות וחבילות, ומבלי שטרחו אפילו לפותחם. ענן לבן של מוך עלה בחדרים, מכסה כשלג בחורף את סימטאות רובע היהודים ואת חצרותיו.
ובערפל הנוצות המתפזרות, ידיהם דביקות עדיין מדבש-החרובים שארו מכדי-חימר בבתים – מצאו המתנפלים פה גבר שם אישה שהתחבאו, שלפו אותם מחוריהם, פשטו מיד את הבגדים מעליהם וכופפו ועינו אותם תחתם ערומים למשכב, בחורים כנערות, כמנהג אנשי סדום – תקעו ובתקו וחנקו ועוד התפארו עליהם בגברותם שאינה מבדילה בין החורים, פנים ואחור, דם מתערבב בדם, זרגיהם הנימולים השחורים מזריעים נקבות וגם זכרים ואת חלקם שוחטים. ואחר-כך גירשו את היהודים הנותרים אל מחוץ לעיר – אלה קרועי-שת ואלה חשופות-שד ופותהן מחוללה. אלה נאנחים, אלה מייבבות, תהלוכה מוכה ופצועה, נוצות לבנות דבוקות בדם נקרש ומחוברות בדבש חרובים לבשרם. כעופות מרוטים-למחצה דידו הפליטים. אחדים כבר היו מתים בדרך, אחדים זעקו כלפי שמיים:
"אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו! – אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך! – אבינו מלכנו, עשה למען בָּאֵי באש ובמים על קידוש שמך! – אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!"
שלוש שנים לפני הפרעות הוקם בצפת בית-הדפוס החדש של ר' ישראל ב"ק. עתה נפגע קשה גם הדפוס בהתנפלות ובביזה. העופרת היתה חומר-גלם מבוקש מאוד בידי המורדים, והאותיות העבריות הותכו מיד לְבֶּרֶד, כדי למלא בו את קני-הרובים.
היהודים, חלקם ברחו מבתיהם ומצאו מקלט בבתי-כנסת ובבתי-מדרש. שם נאספו גברים ונשים, זקנים ונערים, ילדים ותינוקות, כולם פליטי-חרב, פצועים ומוכים. שם ישבו ובכו, אחדים מתפללים ומתחננים לאלוהים שיצילם מן הסכנה, צמים, תוקעים בשופר, והם כבר נכונים לקראת המוות.
בבית-המדרש של הפרושים ישב הרב ר' ישראל, מחבר הספר "תקלין חדתין", ועימו חבורת יהודים שכולם פצע וחבורה. הם התפללו והתריעו בשופר על הצרה שנפלה עליהם, ובאותה שעה כבר עלתה ובאה צווחה מן הסימטאות:
"גְוַועלד! יהודים! השודדים כבר עלינו!"
ואכן, הערבים כבר פרצו לחדר הגדול, הפשיטו את היושבים בו וגירשו אותם ערומים החוצה. הם העמידו את האומללים, ובהם הרב, באמצע הסימטה, והשפילו אותם, גברים ונשים כאחד, ואיימו לירות בהם ברובים ולהורגם.
נס גדול נעשה לרבי משה ממונטפלייה, אשר התחבא בבית-המדרש, בחלל הבימה שמתחת למקום הקריאה בתורה. השודדים נעצו חרבותיהם בחורים ובסדקים – דקרו בכל המקומות, אולי ימצאו מישהו מסתתר. להביהם קרעו את בגדי ר' משה ושרטוהו, אך הוא-עצמו נמלט מידיהם.
בעיר נמצאו עדיין חיילים אחדים נאמנים לאיברהים פחה והם ניסו להגן על היהודים, אבל גבר עליהם האוייב. מהכפרים בסביבה נאספו הערבים באלפיהם לעזרת המתקוממים בצפת. כך נשארו היהודים בלי מגן, ומצבם הורע מרגע לרגע. חלקם היו עולים חדשים שמקרוב באו להשתקע בארץ, הם לא הבינו את השפה הערבית, ונימוסי עם-הארץ היו זרים להם. מרוב מבוכה ובהלה לא ידעו לאן לברוח ואיפה להתחבא. בעיר ריחפה עליהם סכנת מוות, ואלה שהיה בכוחם לנוס, ביקשו מפלט בהרים ובכפרים אשר בסביבות צפת.
רבים נמלטו לכפרים עין-זיתון, בִּירְיָה ומירון, אך גם שם נותרו חשופים תחת כיפת השמיים, ערומים וחסרי-כל. כך היה גורלם של מאות גברים, נשים וילדים. בהם נשים בהריון ואימהות זה מקרוב. כולם מזי רעב וצמא, כמעט ללא כסות לעורם שכן אפילו בגדיהם נלקחו מהם על-ידי פראי-האדם שהתנפלו עליהם גם בדרך ופשטו אותם מעליהם. כך נמלטו, ערומים ויחפים, עד שהגיעו למקום מקלטם הזמני.
לאחדים מהפליטים היו מקודם קשרים הדוקים עם הערבים בכפרים האלה, והם עשו עימם חסד ונתנו להם עתה מעט מזון, מחסה ומיסתור, בתנאי שיקבלו תמורתם סכומי כסף גדולים בעתיד. שלושה ימים הסתתרו בני אחת החבורות ולא אכלו מאומה כי מיטיביהם חששו להתקרב למחבואם. לבסוף שלחו להם פיתת-בצק קטנה לאיש ליום תמים, שהיה בה אך לקיים את הנפש.
הנמלטים ישבו בכפר ארבעים יום וארבעים לילה, נתונים באימת מוות מידי השודדים שעלולים להופיע בכל עת ולכלות בהם שוב את חמתם. רכושם נתפס לנגדם בידי זרים, והם לא האמינו עוד שיישארו בחיים. שמה ישבו רעבים ונידפים כעלה ברוח, ואינם מאמינים כי עד לפני ימים אחדים היה בידם לקנות דבש-דבורים בשבעה גרוש הרוטל, ורוטל סוכר בשלושה-עשר גרוש, ולהמתיק בהם כל דבר מאפה, תבשיל ומשקה כאוות-נפשם.
אהוד בן עזר