* רוח עָז – אני גומע בצמא עוד ועוד סיפורי גבורה מסמרי שיער ומעוררי השראה, של חיילים ואזרחים בתופת של טבח שמחת תורה. מול הרוע המוחלט של המפלצת הנאצו-חמאסית, בזכות דמויות המופת הללו "עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עָז."
 
* תקופת ההמתנה – דובר צה"ל הבהיר שצה"ל ערוך ומוכן לתמרון הקרקעי, והוא ממתין להחלטת הדרג המדיני. משמעות הדבר, היא שמבחינת צה"ל ניתן להיכנס מיד. צה"ל ערוך, מוכן ומאומן למשימה. השבועיים וחצי של ההמתנה מוצו.
יש יתרון להמתנה הזו – היכולת להמשיך ולכתוש את עזה ולהוריד כל בניין שעלול לאכלס צלפים ומסתור למחבלים. אך יש לכך גם מחיר. הזמן שחולף עלול לשחוק את הדריכות, המוכנות והמורל של הכוחות הלוחמים. עלול לפגוע קשות במשק, בשל התארכות גיוס המילואים הממושך. וככל שאנו מתרחקים מהטבח בנגב המערבי ונערמות תמונות מהסבל בעזה, גם התמיכה הבינלאומית עלולה להישחק. יש יתרונות להמתנה אך יש לה גם מחיר. ככל שאנו מתמהמהים, התרומה השולית של כל יום הפצצה פוחתת ואילו המחיר – מאמיר.
אם ההמתנה נובעת מרצון לעוד יומיים שלושה של כתישת האוייב, היא ראויה. אך אני מתחיל לחשוש שהאסימון לא נפל אצל נתניהו, וגם אחרי מתקפת התופת הנוראה הוא אינו מצליח להשתחרר מדפוסי ההססנות והפחדנות שמאפיינים את מנהיגותו. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, צה"ל לחץ לתקוף מיד והתייחס בבוז ל"הססנות" של אשכול. בדיעבד ברור שההמתנה הזו שירתה היטב את הניצחון. היא איפשרה לצה"ל להיערך ולהתאמן ובינתיים גייסה את תמיכת ארה"ב ובריטניה. רק בדיעבד נדע האם ההמתנה הממושכת כעת מוצדקת או מפריעה לניצחון.
 
* מתקפת נגד מקדימה בצפון – בראש השנה תשס"ז בחרתי את איש השנה תשס"ו. היה זה חסן נסראללה. תשס"ו היתה שנת מלחמת לבנון השנייה. במאמר כתבתי בבושה שנסראללה הוא המנצח במלחמה. הזכרתי את מטרות המלחמה והבהרתי שאף אחת לא הושגה, ובמיוחד החשובה שבהן – פירוק חיזבאללה מנשקו. את הפסקת האש הגדרתי ככישלון מדיני קשה.
חלפה שנה והגבול היה שקט. כך גם בחלוף שנתיים ושלוש. ולנוכח השקט, שיניתי את דעתי ובמאמרים רבים חזרתי בי ממסקנתי הראשונית. ציינתי שגבול לבנון דימם לאורך ארבעים שנה. כל מה שניסינו, פשיטות ופעולות גמול, הפצצות חיל האוויר, מבצע ליטני, של"ג, השהיה בלבנון, הסכם השלום הנשכח עם לבנון, הנסיגה לרצועת הביטחון, דין וחשבון, ענבי זעם, הנסיגה מלבנון – שום דבר לא עזר. רק מלחמת לבנון השנייה הביאה את השקט המיוחל. וכך עוד שנה ועוד שנה ועוד ועוד. בדיעבד, ראיתי במלחמת לבנון, חרף כל הליקויים בניהולה, הישג גדול לישראל.
ידעתי, כמובן, שחיזבאללה מתעצם והולך, אך טענתי, שגם אם אחרי 15 או עשרים שנות שקט תהיה מלחמה קשה, השקט הזה היה כדאי.
היום אני רואה את הדברים אחרת לגמרי. בכל השנים הללו טעיתי. צדקתי בעמדה שביטאתי מיד לאחר המלחמה. מה שגרם לי לשנות את דעתי זו מתקפת התופת בשמחת תורה.
לעולם לא הייתי מאמין שחמאס יצליח לבצע ולו חלק קטן ממה שהצליח. ואם כך חמאס – חיזבאללה, שהוא חזק ממנו בהרבה– על אחת כמה וכמה. מתקפת פתע דומה מצפון, תהיה קשה, אכזרית ועקובה מדם הרבה יותר מהדרומית. מזלנו הגדול, שלא הותקפנו בעת ובעונה אחת משתי הזירות. המלחמה הזאת צריכה להסתיים לא רק במיטוט חמאס, אלא גם במיטוט חיזבאללה. מלחמה עם חיזבאללה לא תהיה קלה, אך האלטרנטיבה, מתקפת פתע שלהם, תהיה קשה לאין ערוך. אין מנוס ממתקפת נגד מקדימה.
למאמר איש השנה תשס"ו – חסן נסראללה:
https://heitner.wordpress.com/2006/09/16/איש-השנה-תשסו/
 
* מלחמת אין ברירה – ישראל אינה אוהבת להילחם ואינה ששה לקרב. ההיפך הוא הנכון. אנו נלחמים רק כשאין ברירה. מלחמות אין ברירה. הבעייה היא שעם השנים חלחלה אלינו תפיסה שגויה, על פי מלחמת אין ברירה היא רק מלחמה שבה אנו סופגים את מכת הפתיחה, כמו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שמחת תורה. אילו ידענו שעומד להתרחש עלינו אסון 7 באוקטובר – האם מתקפת נגד מקדימה כדי לסכל אותו, היתה נחשבת מלחמת ברירה? וכי היתה לנו ברירה זולת מתקפה כזו? זה המצב בגבולנו עם לבנון. אם איננו רוצים 7 באוקטובר על סטרואידים, אין לנו ברירה אלא להקדים את המתקפה של חיזבאללה. מתקפת נגד מקדימה נגד חיזבאללה, היא מלחמת אין ברירה מובהקת.
 
* האם הפינוי מוצדק? – אומר דבר מה בלתי פופולרי. מותר להטיל ספק בהיגיון שבפינוי יישובי הגליל?
זה כשבועיים וחצי מתנהלת מלחמת התשה בגבול לבנון. אין זו מלחמה שאינה מאפשרת חיים תקינים פחות או יותר, בשגרת חירום, ביישובי הגבול. אילו ידענו שמחר עומדת להתפתח מלחמה כוללת, נכון היה לפנות. אבל כאשר מדברים על מלחמה של שבועות רבים ואף חודשים – האם ייתכן שכל הספר הצפוני יתרוקן מתושביו לאורך זמן רב כל כך? מה הפינוי הזה גורם לאנשים? מה זה עושה לפרנסתם? מה זה עושה לנפש? הרי כך חיזבאללה משיג ניצחון תודעתי בלי לתקוף.
בעיניי, תושבי הצפון צריכים להישאר בבתיהם. מי שחש חרדה, יש לעזור לו להתפנות. אך אין מקום לפינוי ציבורי מאורגן. אם תפרוץ מלחמה של ממש, ניתן יהיה באותו בוקר לפנות את היישובים ואפשר להיערך לכך בעוד מועד. עם זאת, במקרה של מלחמה, ספק אם המקומות שאליהם מפונים תושבי הגליל יהיו בטוחים יותר.
 
* הגודל כן קובע – במתקפת הפתע של חמאס, לא היו מספיק כוחות צה"ל כדי לבלום את התוקפים. האגדה לפיה שונעו כוחות מגבול עזה ליו"ש או "להגן על הסוכה של ח"כ סוכות" כבר הופרכה. למה לא היו מספיק כוחות? בשל הקונספציה שהתבססה על הגדר והאלקטרוניקה ולכן ייתרה, כביכול, את הכוחות הלוחמים. כאשר 3,000 מחבלים מסתערים על הגבול, אי אפשר לעצור אותם באלקטרוניקה וגדרות. לשם כך יש צורך בכוחות צבאיים. יש לתגבר את הסד"כ של צה"ל לאורך הגבולות, וכחלק משמעותי מכך, להקים מחדש את ההגמ"ר (הגנה מרחבית) ככוח מגן אפקטיבי על הגבול ועל היישובים.
אנו אומה במלחמה. מלחמה שפרצה ביום הכרזת המדינה. בעצם הרבה קודם לכן. אומה במלחמה מחייבת חברה מגויסת. נחפזנו בקיצור השירות הצבאי הסדיר. נחפזנו בחקיקת חוקי המילואים, שנועדו להקל על המילואימניקים בהורדה משמעותית של ימי המילואים, אך הצורך באותם ימי מילואים הוא אמיתי. קשה לאמין שרק לפני שלושה שבועות עמדו במרכז סדר היום הציבורי חוקי ההשתמטות. קשה להאמין שרק לפני שלושה שבועות סרבנות ו"הפסקת התנדבות" היתה נשק לגיטימי במחלוקת צבאית. קשה להאמין שלפני שלושה שבועות עוד דיברו כאן על צבא שכירים "מקצועי", כאילו היינו דנמרק. צה"ל צריך להיות צבא גדול וחכם. הגודל כן קובע.
איננו צריכים להיות ספרטה. ממש לא. גם לא פרוסיה. עלינו לטפח את החברה ואת הכלכלה, להיות אומת סטרט-אפ ומעצמה חינוכית, לחזק את החקלאות, את התעשיה, את התיירות,  את התרבות ולהעמיק את שורשינו היהודיים והישראליים. אבל הביטחון הוא קודש הקודשים. כי בלי ביטחון, לא יהיה קיום לכל אלה. נזכור: אין חריש עמוק בלי נשק.
 
* הומניטרי תמורת הומניטרי – גם במלחמה קשה נכון להגן על האוכלוסייה האזרחית של האויב מפני משבר הומניטרי. נכון לאפשר אספקה לאזרחים.לא כן, כאשר האוייב מחזיק כבני ערובה לפחות 220 בני אדם, רובם הגדול אזרחים: ילדים ותינוקות, נשים וגברים לא מגוייסים, קשישים וחולים. זהו פשע מלחמה נורא, בהמשך לפשע נגד האנושות בטבח שמחת תורה.
ישראל צריכה להבהיר שתמורת שחרורם של כל האזרחים החטופים, היא תאפשר ביד רחבה אספקת מזון ותרופות לאזרחי הרצועה. צעד הומניטרי תמורת צעד הומניטרי. ללא שחרור האזרחים החטופים – אפילו לא חמגשית. חבל שבנושא כל כך חשוב, הממשלה נוהגת ברפיסות.
 
* שחרור החטופות – אין מה לומר. חמאס הוכיח שהוא ארגון הומניטרי של חסידי אומות העולם. יש להגיש מועמדות של יחיא סינואר לפרס נובל לשלום. אם ערפאת קיבל, למה לא הוא?
 
* שאוכל לשוב ולהתעצבן – את עודד ליפשיץ אני מכיר כמעט ארבעים שנה. לאורך השנים הללו, התכתשנו שוב ושוב. הוא, איש שמאל קיצוני. אני בעל השקפה ניצית מובהקת. בתקופת המאבק על הגולן, היריבות הגיע גם לעימות אישי ביננו. כאשר שמעתי שעודד ליפשיץ נחטף, הזדעזעתי עמוקות. קודם כל כיוון שמדובר באדם בן 83. וגם כיוון שאני מכיר אותו אישית. כאשר אני מכיר את האדם אישית, זה הרבה יותר קרוב ומוחשי מאשר שם של אדם שהוא אלמוני בעבורי.
איני יודע איך האירועים הנוראים והחטיפה הברברית ישפיעו על עמדותיו. אך הלוואי הלוואי הלוואי שאוכל לשוב במהרה להתעצבן ולרתוח ממאמריו. רק שיחזור.
 
* הקונספירציה על אודות הקונספציה – הטענה שנתניהו ניסה לחזק את חמאס כדי להחליש את הרש"פ, הולכת וקונה שבת במקומותינו. יותר ויותר משתמשים בה לתיאור הקונספציה שגרמה למחדל. כמו לרוב הקונספירציות, גם זו מבוססת על רסיסי אמיתות. כשמחפשים היטב מוצאים איזה ציטוט של גדי טאוב, איזו אמירה של סמוטריץ' או איזה הגיג  של דיסטל אטבריאן, אבל אין אלה אקדחים מעשנים ולבטח אינם מוכיחים את התאוריה.
אדם רז, קונספירטור הבית של "הארץ", פירסם מאמר ארוך שכולו הוכחה לקונספירציה והמסקנה היא שמה שקרה בשמחת תורה לא היה קריסת הקונספציה, אלא זו הקונספציה עצמה. אהוד אולמרט, שעד היום מסרב להודות שאבו-מאזן דחה על הסף את הצעתו המופקרת למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 עם אי אלו "חילופי שטחים" קטנים ובירתה ירושלים (אפילו אבו מאזן מודה באשמת הדחייה, אבל אולמרט דבק בגרסתו שהוא כמעט הביא לשלום עולמי אבל הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט תפרו לו תיק כדי לסכל את השלום), מיהר להאשים את נתניהו שבמקום לעשות שלום עם אבו מאזן הוא טיפח את חמאס כדי להכשיל את הקמת המדינה הפלשתינאית.
מתי צומחות קונספירציות? כאשר יש צורך להסביר מציאות בלתי נתפסת. אכן, קשה להבין את מדיניותו הרופסת של נתניהו כלפי חמאס. והנה הסבר – נתניהו נגד מדינה פלשתינאית. לשם כך הוא רוצה את הפיצול בין יו"ש לעזה. כדי שיהיה פיצול, חמאס צריך לשלוט ברצועת עזה. לכן, לא נכה בו כדי לא לשבור אותו. בינגו.
אבל המציאות הרבה יותר פשוטה. אכן, נתניהו גילה רפיסות כלפי חמאס, אך לא כדי לחזק אותו מול הרש"פ, אלא זו רפיסות נטו. למה נתניהו השלים עם הקמת מאחז חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל? גם זה כדי לחזק את חיזבאללה? ברור שלא. מאותה סיבה שהוא הבליג על הקמת המאחז והכיל אותה, הוא הבליג על 3.5 שנים של הצתת שדות הנגב המערבי והכיל אותה ונמנע מתגובה. הסיבה לכך היא התמכרותו לשקט וחששו מהסלמה.
נתניהו זהיר מאוד מאוד בהפעלת הכוח. הוא מפחד מהסלמה. הוא מפחד ממלחמה. הוא מפחד מאבדות. הוא מפחד מארונות מכוסים בדגלי הלאום. זו לא גישה שלילית, הבעיה היא המידתיות. כאשר הפחד הזה משתק, הוא מעודד תוקפנות נגדנו שמחיר הדמים שלה כבד לאין ערוך, כפי שנוכחנו בשמחת תורה. מה הגורם לגישה הזו? אולי היותו של נתניהו בן למשפחה שכולה. אולי טראומת אירועי מנהרת הכותל בראשית הקדנציה הראשונה שלו. אולי חשבון פוליטי.
לכן נתניהו בלם כל "סבב" ברגע שחמאס הסכים להפסקת אש, גם ללא הישגים מספקים לישראל. לכן הוא איפשר להעביר לחמאס פרוטקשן, באמצעות מזוודות הדולרים מקטאר, בתקווה שהדבר יביא לשקט. לכן, כל גישתו הביטחונית דפנסיבית ופאסיבית.
הקונספציה על טיפוח חמאס היא עצמה קונספציה מסוכנת, שכן היא מונעת מאתנו להפיק לקחים, ועלולה לגרום לנו להפיק לקחים שגויים, שמחירם עלול להיות כבד ביותר.
אם מה שקרה נובע מרצונו של נתניהו לסכל הקמת מדינה פלשתינאית, הרי המסקנה היא שאם תקום מדינה פלשתינאית, אירועים כאלה לא יקרו. זו מסקנה מסוכנת ביותר, כי היא עלולה להביא לגימוד גבולה הארוך של ישראל עד הפיכתו לטבעת חנק, שבה כל השטח שבין חדרה לגדרה וגוש דן במרכזו, יהיה "עוטף המדינה הפלשתינאית", ובמצב כזה ספק אם נשרוד מתקפה כמו זו של 7 באוקטובר. הלקח צריך להיות שאסור לנו לגדל מפלצת טרור לצידנו. הלקח הזה חייב להביא לסיכול הסכנה של מדינה פלשתינאית עצמאית.
 
* ההתנתקות: פוסט מורטום – העלאת ההתנתקות כאליבי למחדל ולכישלון של מדיניות ההבלגה, ההכלה וההתמכרות לשקט בעשור וחצי של שלטון נתניהו, ובמיוחד לנוכח העובדה שהוא עצמו תמך בהתנתקות והצביע בעדה בהצבעות בכנסת ובממשלה, היא לא רצינית. היא כסת"ח ברמה נמוכה. אבל בלי להמעיט מגודל המחדל, חשוב לנתח את ההתנתקות והשלכותיה, כי היא בפירוש חלק מהגורמים לאסון שפקד אותנו, והיא חלק מאותה רוח תבוסתנית שהמיטה עלינו את שבעה באוקטובר.
לשם מה ביצענו את ההתנתקות?  
היא לא היתה "שטחים תמורת שלום", כיוון שהיא הייתה חד-צדדית. היא נבעה מההבנה שאין לנו פרטנר לשלום, אחרי שהפלשתינאים דחו על הסף אפילו את הצעתו מרחיקת הלכת, בעיניי המופקרת, של אהוד ברק.
לא היתה לה שום משמעות דמוגרפית, כיוון ש-11 שנים לפני ההתנתקות, אחרי הסכם אוסלו, ישראל נסוגה מעזה ומכל הערים והאזורים המיושבים ברצועה. היה יישוב אחד, נצרים, בלב השטח הפלשתינאי. גוש קטיף היה בשטח ריק וצמוד לציר פילדלפי, שהיה בידינו (ואני מקווה שאחרי המלחמה נשיב אותו לידינו). יישובי התוחמת הצפונית היו בשטח ריק וסמוך לישראל הריבונית. למעשה, הוא היה המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון. כפר דרום (שאגב, הקים לתחייה אחת מ-11 הנקודות שהוקמו בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, שנפל במלחמת השחרור) היה אמנם מבודד, אך עם רצף טריטוריאלי לשטחה הריבוני של ישראל. אילו העקירה היתה של נצרים בלבד, אפשר היה למצוא לכך היגיון. לא היה שום היגיון לעקירת הגושים.
אז מה היה בהתנתקות? לכאורה, כשמה כן היא – התנתקות. אם נתנתק, לא נשלוט עליהם (אף שכבר לא שלטנו עליהם באמת), לא תהיה להם סיבה לפגע בנו. אם נתנתק ונעביר להם את האחריות הם יהפכו את רצועת עזה לגן פורח, ל"סינגפור של המזה"ת", בתמיכה וסיוע רבתי של כל העולם ושל ישראל. ואם אחרי שניסוג הם יירו יריה אחת – נוכל להכות בהם בכל הכוח וכל העולם יתמוך בנו. אבל כבר הנסיגה עצמה הייה תחת אש, וישראל הבליגה. ומיד אח"כ הם ירו רקטות, ותגובתנו היתה רופסת, וכל הזמן רדפנו אחרי "הודנא" ו"תהדיא". וכאשר הגבנו לראשונה במבצע "עופרת יצוקה", התמיכה הבינלאומית באה לידי ביטוי בדו"ח גולדסטון האנטישמי.
אז מה השגנו? התנתקות? לא. לא התנתקנו. המשכנו לספק להם חשמל ומאות משאיות אספקה מדי יום. והעולם המשיך לראות בנו אחראים לעזה. והמשיכו להתייחס לעזה כחלק מה"כיבוש". אז מה היה בהתנתקות הזאת? רק דבר אחד. עקרנו חבל התיישבות שלם. גירשנו אלפי ישראלים מבתיהם. נישלנו אותם מאדמתם. החרבנו את מפעל חייהם. ויצרנו תקדים הרסני של נסיגה לקווי 4.6.67 עד גרגר החול האחרון. אפילו את הפנטזיה של דרוויש, שניקח אתנו גם את מתינו, מימשנו. ההתנתקות היתה רוח גבית לטרור. מי שחשו שבאמצעות טרור הצליחו לגרש אותנו מגוש קטיף, ראו בכך את האות לשלב הבא – גירושנו מהנגב המערבי. זה הקשר הישיר בין ההתנתקות לטבח שמחת תורה.
 
* שאף אחד לא יספר לנו – אני מקווה מאוד, שאחרי 7 באוקטובר אף אחד לא יספר לנו שאיראן לא תעז להשתמש בנשק גרעיני כי היא רציונלית ולכן אפשר "להכיל" את הגרעין האיראני.
 
* שְׁמוּם – האו"ם הוקם בעקבות מלחמת העולם השניה, כדי להבטיח את שלום העולם. היום, בחלוף כמעט 80 שנה, מזכ"ל האו"ם תומך בנאצים.
 
* פרי פלסטיין – בשמחת תורה ראינו את המשמעות של "פרי פלסטיין". החופש לטבוח, לרצוח ילדים, לערוף ראשים, לבתר בטנים של נשים בהריון, לירות בראש של קשישים, לחטוף ילדים אחרי שרצחו את הוריהם לעיניהם, לחטוף חולים בעשור התשיעי לחייהם, לאנוס נשים ונערות לפני רציחתן. "פרי פלסטיין". ראינו מה הם עשו ביום שבו "שיחררו" קצת "פלסטיין". "פרי פלסטיין" = השמדת עם.
 
* אובדי דרך – פרשניCNN  ליהגו על המלחמה וברקע הוצגה מפת הארץ. תל-אביב ממוקמת בה בדרום הגולן. שדרות ממוקמת בין שכם לג'נין. כרמת המפה הגיאוגרפית שלהם, כך רמת המפה הפוליטית שלהם ובעיקר, זו רמת המפה המוסרית שלהם.
 
* תרומתה של דיסטל אטבריאן למאמץ המלחמתי – מאז כניסתה לפוליטיקה, גלית דיסטל אטבריאן עשתה דבר חיובי אחד בלבד – שיחררה את הממשלה מנוכחותה המיותרת והמזיקה. מן הראוי שהשרים הכלומניקים במשרדים המונפצים לענייני שום דבר ילכו בעקבותיה ולו כדי לפנות את הכסף המיותר שאני, כמשלם מיסים, מבזבז עליהם, למטרות חיוניות כמו סיוע לפליטי המלחמה ולשורדי הטבח. למשל שר המינויים הפוליטיים והשחיתות אמסלם, מאי גולן וחומץ בו חומץ עמיחי אליהו. שלוש דוגמיות מני רבים. גרמתם לכל כך הרבה נזק, לשם שינוי תִּרמו משהו למאמץ המלחמתי.
 
* אסור לחשות – מאז 2009 נתניהו הוא ראש הממשלה. הוא עלה לשלטון עם התחייבות למגר את חמאס. בתקופתו חמאס הפך מארגון טרור בינוני למפלצת שראינו בשמחת תורה. הוא התמכר לשקט מדומה, הבליג על 3.5 שנים של הצתת שדות הנגב המערבי ללא כל תגובה. הוא שיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים בעסקת שליט. הוא האכיל את המפלצת בתשלומי פרוטקשן כדי להבטיח את השקט המדומה. לאורך כל השנים הללו "מר ביטחון" התגאה ב"עשור השקט ביותר", בכך שתחת שלטונו היו פחות הרוגים מאשר תחת שלטונם של ראשי הממשלה האחרים. הוא זקף זאת לעצמו ואך ורק לעצמו, ללא פירורי קרדיט לרמטכ"לים ולשרי הביטחון. עכשיו, כשתפיסת הביטחון שלו קרסה בדם 1,400 ישראלים שנטבחו במעשי זוועה, הוא שולח מלחכי פינכה עלובי נפש כמו ינון מגל להפיל את כישלונו על הרמטכ"לים ושרי הביטחון.
אני מתנגד לעיסוק באשמה כל עוד נמשכת המלחמה. כעת יש להתרכז רק במלחמה ובניצחון ואח"כ נבוא חשבון עם המחדלטורים. אבל אם העומד בראש והנושא באחריות, דואג בעיצומה של המלחמה לשלוח כתבלבים להסיט ממנו את האש לעבר קציני צה"ל, אסור לחשות.
 
* ציד מכשפות – אהוד בן עזר מצא את האשם במחדל הנורא של הממשלה. אני. למה? כי תמכתי במחאה. טוב, לא רק אני. כל המחאה. המחאה גרמה למלחמה.
זהו ציד מכשפות מקארתיסטי נחות, שנועד לכסות את התחת של המחדלטור, "מר ביטחון", שדרכו ה"ביטחונית" הרופסת דרדרה אותנו עד הלום, באמצעות הסטת האשמה למי שהפגין נגדו. כלומר, לשיטתו של בן עזר, התנגדות לממשלה, מחאה נגדה, אינה לגיטימית, ולעומת זאת כל מעשה של הממשלה, או לכל הפחות ממשלה שהוא תומך בה, מוצדק.
אכן, הקרע בעם היה אחד הגורמים לחולשה שהוקרנה לאוייב ועודדה אותו לבצע את זממו. מי שקרע את העם היה נתניהו, ולצידו יריב לוין ושותפיו הקואליציוניים, ובהם הכנופייה הגזענית הפשיסטית, שעצם העובדה שהיא קיימת היא כתם על עם ישראל. מה שקרע את העם היתה המהפכה המשטרית. ובכלל, כאשר אנו רואים את אפסותה של הממשלה ואי התפקוד הפושע של מערכותיה, אין די בכך שנצביע על זהותו של ראש הממשלה בעשור וחצי האחרונים, אלא יש להבין שזו תוצאה ישירה של התרבות הביביסטית, שכחלק מקונספירציית "הדיפ-סטייט" המומצא, פעלה בשיטתיות למיטוט השרות הציבורי, למלחמת חורמה באנשי המקצוע באשר הם אנשי מקצוע, ולמנות עסקנים קטנים, קבלני קולות ומקורבים לקבלני קולות ובעיקר מלחכי פינכה של נתניהו ורעייתו. מנכ" משרד ראש הממשלה הכלומניק הוא הדוגמה הבולטת לכך.
כן, המחאה נגד הממשלה הזאת היתה מוצדקת לחלוטין. אני פרשתי ממנה, כאשר ירדה מהפסים לכיוונים לא ראויים ולא רצויים, ובראשם הסרבנות או "הפסקת ההתנדבות". אכן, הצעד הזה פגע בביטחון והוא חלק מן המחדל. על כך התרעתי רבות. טענתי, שעליה חזרתי פעם רבות, היא שאין לכבות אש באמצעות שפיכת דלק. ואני בהחלט חושב שהסרבנות, לא עצם המחאה, היתה מעשה חמור ביותר, ואהוד יודע שמן הרגע הראשון יצאתי נגדה. גם כאשר הייתי חלק מן המחאה יצאתי נגד הדיבורים על אודותיה, גם בשני נאומים שנשאתי בהפגנות נגד המהפכה. אך אין להתבלבל. האחריות והאשמה הם קודם כל על מי שהצית את השריפה. ועל מי שהתעקשו להמשיך בה כאשר ראו את תוצאותיה כולל תוצאותיה הביטחוניות. ועל מי שפיטר את שר הביטחון כיוון שהתריע מפני התוצאות הרות האסון של המהפכה ושל ההתעלמות מתוצאותיה. ועל מי שסירב להיפגש עם הרמטכ"ל שהתריע מפני השלכות החקיקה המופקרת.
אותם סרבנים, שהוקעתי את מעשיהם, היו הראשונים שזינקו אל תוך התופת כדי להגן על המולדת ועל אזרחי ישראל, גם אם לא קראו להם. גם את זה יש לזכור. אני, שגיניתי את מעשיהם ודעתי על המעשה לא השתנתה, קודם כל מצדיע להם. הם גם בין מובילי העשייה האזרחית ההתנדבותית במקום הממשלה המושחתת, הרקובה והכושלת, שהתרבות הביביסטית כירסמה בה מבפנים והרקיבה אותה. גם על כך אני מצדיע להם.
אין לי ספק, שאילו העלו על דעתם את התרחיש של שמחת תורה, איש מהם לא היה מהרהר אפילו על "הפסקת התנדבות". אני מקווה שכחלק מן הלקחים של החברה הישראלית מן המלחמה, נבין שאומה במלחמה, ואנו אומה במלחמה מיום הקמת המדינה, צריכה להתייחס לביטחון בחרדת קודש – לצה"ל, לשירות המילואים, להתנדבות למילואים, בוודאי לכשירות צה"ל. כל אלה צריכים להיות מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. ועמדתי, שבשמה שללתי בתוקף את הסרבנות, התבססה על כך שכל אחד צריך לראות עצמו כמי שנושא באחריות למדינה ולביטחונה – אין פירושה בשום אופן המעטה ולו בגרם אחד של אשמה ממי שהציתו את התבערה הזאת.
אני סבור שכל עוד המלחמה נמשכת, אין מקום להדחת ראש הממשלה, כי זה נזק למאמץ המלחמתי. אני גם הייתי מעדיף לדחות את כל שיח ההאשמות עד אחרי הניצחון. אבל כאשר מעריציו של ראש הממשלה הכושל מאשימים אחרים – אין מנוס אלא להצביע על האשם העיקרי. יום אחרי המלחמה נבוא איתו חשבון. אם הוא לא ייקח אחריות ויתפטר, עם ישראל יגרש אותו במקלות. ובראש המגרשים, רבים מחסידיו השוטים שהתפכחו, כפי שהתפכחו חסידי שבתי צבי לאחר שהתאסלם.
 
* האשמה נפסדת – ועוד טוען כנגדי אהוד: "רק תאר לעצמך מה היית אומר וכותב, בתור אחד מתומכי הפגנות המחאה ושונא נתניהו, אילו הוא היה מחליט על מבצע צבאי להשמדת החמאס – לפני טבח שמחת תורה תשפ"ד! האם אתה וחבריך-לדעה לא הייתם יוצאים להפגנות ענק נגד ה'דיקטטורה' שלו ורואים בו, לא בחמאס – את אויב ישראל הסוחף אותנו להרפתקה צבאית כדי להימלט ממשפטיו!"
זו האשמה נפסדת ומכוערת. הרי אהוד יודע שמאז מבצע "עופרת יצוקה" אני מטיף למבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה. הן כתבתי על כך מאות פעמים, גם ב"חדשות בן עזר". ודאי שהייתי תומך בו בהתלהבות אילו החליט על מבצע כזה. הרי אהוד יודע היטב, שחרף התנגדותי העזה לנתניהו (לא "שנאה". השנאה היא המצאה שלו), בכל פעם שהוא או ממשלותיו קיבלו החלטות או עשו מעשים שתמכתי בהם, שיבחתי אותם על כך, בהתאם לכלל המשמש נר לרגליי ביחסי לכל מנהיג וממשלה – מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. ובוודאי שבכל פעם שצה"ל יצא למבצע ברצועת עזה תמכתי בו ללא סייג. אח"כ ביקרתי את הפסקת המבצע ללא הכרעה ואת ההבלגה וה"הכלה" בין המבצעים.
האם יש רבים שהיו יוצאים נגדו אילו החליט על מבצע כזה? בהחלט. האם רבים בתוכם לא היו מאמינים בטוהר כוונותיו? בהחלט כן. את אי-האמון בו הוא הרוויח באי-יושר. אני לא הייתי נמנה עימם, כי אני יודע שהצעדים שהוא עשה מטעמים פוליטיים אישיים ובניגוד לאינטרס הלאומי היו תמיד בכיוון ההפוך, כדוגמת עסקת שליט.
למה מרמז אהוד? לכך שהסיבה שנתניהו נמנע ממתקפת נגד מקדימה נובעת מכך שהוא פחד מהתגובה הציבורית. אם כן, הוא אינו מנהיג אלא גרורה. חבל שהוא לא פחד מהתגובה הציבורית נגד המהפכה המשטרית. אגב, האם אהוד רואה במפגינים ולא בחמאס את אויבי ישראל?
 
* גיבורו החדש – והנה, יש לאהוד בן עזר גיבור חדש. ראש הכנופייה. הוא זה שהתריע שיש לחלק נשק, שעה שלקחו את כלי הנשק מכיתות הכוננות בעקבות גל גניבות הנשק מן היישובים.
אז קודם כל, לא היה גל גניבות נשק מהיישובים. לא נגנב ולו כדור אחד מיישוב אחד. גניבות הנשק היו ממחנות צה"ל. ולכן האבסורד הוא שהלקח היה לקיחת נשק מן היישובים והעברתו למחנות צה"ל. מי היה ראש הממשלה כאשר נלקחו כלי הנשק? מושא הערצתו של אהוד. אגב, מי שהיה שר הביטחון הוא האיש שאני בחרתי בו בבחירות האחרונות, בני גנץ. וגם ממשלת בנט, שתמכתי בה, לא ביטלה את ההחלטה השערורייתית.
אבל ראש הכנופייה מעולם לא יצא נגד נטילת הנשק מכיתות הכוננות. הוא מדבר על חלוקת נשק לאזרחים. וברור מה מטרתו. אסור שהוא יהיה קשור איכשהו לחלוקת נשק, כי הוא עלול לחלק כלי נשק לגורמים עוינים, כמו נוער הזוועות ולה-פמיליה, הזרועות ה"צבאיות" של הכנופיה הכהניסטית.
 
* מדרשת השילוב במלחמה – הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה, הוא אמנם כבר סבא, אך עדין משרת במילואים כמפקד פלגה ביחידה מובחרת; עדין בדרג המסתער. הוא גויס כבר בשבת 7 באוקטובר בבוקר. כך גם הר"מים של המדרשה. ואת החניכים לא יכולנו להחזיר ללימודים בגולן, בקרבת הגבול הסורי. גייסנו את איתמר לפיד, שבשנותיה הראשונות של המדרשה כיהן במקביל לאביה כראש המדרשה, והוא לקח על עצמו את הובלת המדרשה. הוא גייס בוגרים שאינם משרתים במילואים כחברי צוות.
חיפשנו אפיק מתאים להתנדבות חניכי המדרשה. החקלאות משוועת בימי מלחמה אלה, שהם העונה הבוערת בענפים רבים, לידיים עובדות. רבים מן החקלאים ומחברי התוכניות של חיילים משוחררים בעבודה מועדפת גויסו למילואים. עובדים תאילנדים רבים ברחו מהארץ. פועלים פלשתינאים אינם מועסקים בזמן מלחמה. יש הכרח במתנדבים רבים. מדרשת השילוב התמקמה בקיבוץ גִּלְגָל, שבבקעת הירדן. החניכים משלבים לימודים עם עבודה חקלאית בענף התמרים.
 
* ביד הלשון: אָרְחִי וְרִבְעִי – מתוך הטור של ישראל הראל ב"הארץ": "אנשים מתקשים להתנער מתפישות עקרוניות שפיתחו במהלך חייהם; לשנות את אורחם ורבעם."
אורחם ורבעם – אורחות חייהם, צורת התנהגותם והתנהלותם, דרכיהם ומנהגיהם. הביטוי לקוח מתהילים: "אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל-דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה" (תהלים קל"ט, ג').
אבשלום קור מסביר, שרבעי, פירושו – רבצי. יש נטייה להחליף ע' בצ'. למשל – בארץ ישראל = בארעא דישראל.
המילה רביצה, רומזת ליחסי מין. ומכאן המילה "להרביע", שהיא בעצם "להרביץ" – לגרום לו לרבוץ, להשכיב.
אורי הייטנר