במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2007

28.3.07. ארוחת צהריים של מרק גולש עם אורפז ב"שיין" בפינת פרישמן ושלמה המלך. אני כבר לא מקליט אותו אבל עדיין מעניין לשמוע ממנו סיפורים מחייו. הפעם סיפר לי על התקופה של השנים 1939 ו-1940, כאשר ההכשרה של הקיבוץ של אחיו, קיבוץ שמיר, שכנה עדיין במחנה במגדיאל, וכיצד אכלו תפוזים שלא היה אפשר לייצא אותם, ובישלו תפוזים והכינו כל מה שאפשר מתפוזים. אחר כך הקימו מחנה בקיבוץ עין המפרץ, והבחורים היו מקבלים ימי עבודה בנמל חיפה. את הסיפורים הללו אני עתיד לשמוע שוב ושוב בפגישותיי הבאות עם יצחק.

9.10.07. הפגישה עם יצחק אורפז. בצהריים אני נפגש ב"שיין" הסמוך עם יצחק אורפז ולמרבה המזל הפעם הוא מוכן לשבת באזור הפנימי הממוזג. חבל שלא הקלטתי את השיחה אבל אם הייתי מקליט אותה הוא לא היה מדבר בחופשיות, וגם כך קשה להבין אותו לעיתים. או שהוא לוחש, או שהוא צועק ומאמץ את כל שרירי ונימי גרונו וחזהו עד שאני חושש לבריאותו.

תחילה הוא צועק עליי מפני שאני מגן על אולמרט, אף שגם הוא, לדבריו, מתחיל להעריך את חוזקו של האיש, שממשיך לתפקד חרף כל ההתקפות עליו והחקירות המשפטיות. אני טוען שגם לולא פרץ ואולמרט לא היתה מתנהלת מלחמת לבנון השנייה בצורה שונה ביותר, וכי גם לא נכשלנו בה, והלבנונים וחיזבאללה יודעים זאת היטב. אנחנו לא יכולים להקריב חייל מול כל איש חיזבאללה או כל חייל ערבי, בלוחמה קרקעית, כי אז נישאר בלי צבא. כוחנו בתיחכום ולכן צודקת היתה פעולת חיל האוויר וחבל שלא נמשכה יותר, ומצד שני אילו היו מגייסים יותר מילואים ופותחים בפעולה קרקעית רחבה יותר ומוקדם יותר, היו נהרגים מצידנו מאות לוחמים ואילו את מטר הקטיושות לא היינו מפסיקים כי גם אילו כבשנו את כל דרום לבנון במחיר דמים נורא עבורנו, עדיין הטרור משם היה נמשך. גם היציאה למלחמה היתה בשעת כושר שלא היתה לנו קודם ולא היתה נשמרת לנו אילו פיגרנו.

על כל אלה הוא מתרתח וצועק שמזל שניהול המלחמה לא נתון בידי אנשים כמוני שחוששים מקורבנות וכי במלחמה נופלים קורבנות וכי אילו נלחמנו כראוי בלבנון היו נופלים עוד הרבה יותר קורבנות אבל זוהי מלחמה ואסור לעשות בה חשבון שמחיר הקורבנות יקבע את אופי הפעולות הצבאיות. כך נהג שרון בצליחת התעלה. צריך לעשות את מה שנחוץ אפילו ייהרגו מצידנו חיילים רבים.

בשלב זה הפסקתי את הוויכוח כי חסתי עליו כי התרגש מאוד בשליחת הלוחמים אל מותם.

הוא הביא איתו חוברת כרוכה ובה צילומי מכתבים שקיבל הוא וקיבלו הוא ואחיו מאביהם בגולה בין החודשים מרס ודצמבר 1939 לערך, כאשר יצחק ואחריו אחיו הבכור כבר הגיעו ארצה. את המכתב מצאה אחייניתו בקיבוץ שמיר כאשר עשו סדר במדור נשכח בדירת אחיו, מנדל, שכבר נמצא במדור סיעודי בקיבוץ ואין טעם להחזיק את דירתו. גיסתו של יצחק נפטרה קודם. האח מנדל חשב שמכתבים אלה אבדו, וזה גרם לו עוגמת נפש רבה. האח היה מלכתחילה הארכיונאי המשמר של תולדות הקיבוץ.

אבל בטרם הגענו לעלעול במכתבים עצמם, שקיומם נשכח מיצחק וגילויים עורר בו התרגשות רבה בשבועות האחרונים, יצא שדיברנו שוב על תולדות חייו בשנת 1939. מסתבר שאביו שילם הון רב כדי שיירשם ללימוד "אגרונומיה" במשך שנתיים בשפיה, בעוד אשר לימודים כאלה כלל לא היו שם, רק עבודה קשה, ויצחק, אחרי שמרד ושר עם חבריו את האינטרנציונל בקבלת שבת, כנראה באחד במאי 1939, גורש בצורה מכובדת מהכפר והלך לעבוד בדגניה ב'. האב מתלונן על כך שיצחק לא סיים את לימודיו לשם קבלת התואר.

לאחר שנעקץ בידי צרעות בדגניה ב' הצטרף יצחק לגרעין הכשרה של אחיו מנדל במגדיאל. אבל גם קראו לו לבוא לחגיגת הסיום בשפיה, שם נשא נאום בעברית, שאותה כבר ידע היטב, נאום שהותיר רושם על כל שומעיו ובייחוד על נערה כבת שש עשרה מירושלים, י., שבאה לחגיגה בעקבות בת-משפחה שלה. באוטובוס שבו ישבו השניים ושוחחו, עד שירד יצחק בצומת מגדיאל, נתקשרו נפשותיהם ויצחק נתן לה את כתובתו. מתברר שאביה הוא סופר אידיש שעקר לארה"ב והשאיר אותה ואת אימה בירושלים, והאם עבדה בתור מלצרית במסעדת הפועלים בירושלים. מסעדה שהיתה שם דבר ופרופסורים ועסקנים נכבדים סעדו בה.

לאחר זמן לא רב הופיע י. במחנה ההכשרה במגדיאל ונשארה לישון עם יצחק, שקיבל לשם כך מעין ביתן או אוהל נפרד, חרף מצוקת הדיור. הוא גר אז באוהל אחד עם אחיו וגיסתו.

כל אותו לילה התגפפו והוא גם בתק את בתוליה.

יחסיהם נמשכו והוא היה מבקר אצלה בירושלים. היא רצתה להינשא לו או לפחות לחיות איתו והיתה מוכנה לעזוב הכול ולבוא לקיבוץ-ההכשרה לשם כך. אבל הוא כבר הרגיש שלא מתאים לו להישאר בקיבוץ, חרף היותו המשכיל, יודע העברית והתרבותניק, ועזב. הוא הרגיש שאין לו שום דבר להציע לה, וכך נסתיימו יחסיהם.

לאחר שסיים סיפוריו אלה הוציא את החוברת המצולמת ודפדפתי בה תוך כדי שאנחנו משוחחים. אכן, אין בה ערך ספרותי לעצמה אבל היא מסמך משפחתי מרגש. האב כלל לא נראה נעבעך כמו שהוא מתואר ב"רחוב הטומז'נה" אלא בעל בעמיו, איש שיש לו גם אמצעים והוא דואג לשני בניו הנמצאים בארץ ולא מבין מדוע נטש יצחק את שפיה, שעל שהותו בה לשנתיים שילם האב כסף רב. הוא גם קולט שיצחק נוסע לעיתים קרובות לירושלים וכנראה יש לו שם חברה, ונותן לו עצות מועילות לבחירת בת זוגו לחיים. האב גם שלח כסף ארצה כדי שיקנו נחלה שאליה היו האב, האם והאחות אמורים לבוא. לבסוף נשמדו כולם בשואה.

כתב-היד רהוט כמי שעברית היא ממש שפת אימו. גם הסגנון ברור אבל הפיענוח קשה במקצת. לדעתי היחיד שיכול לפענח את הכתוב וגם להוסיף הערות הוא יצחק, אבל הוא לא נוטה לעשות כן. חלק ניכר מהמכתבים הן גלויות כתובות בצפיפות רבה. לאחר פרוץ המלחמה האב כותב בדרך כלל ברמזים על אודותיה, כותב בנראה מדי שבוע, ואילו יצחק מתרשל אז במענה, ולדבריו גם השתדל שלא לצער את האב ותיאר בפניו את חייו בארץ בצבעים שמחים למרות שהמציאות היתה קשה מאוד. 

10.11.07 [מכאן והלאה לא הועבר לקובץ המסע באנדלוסיה ובמדריד] – ההיה הדבר חלום או מציאות – כאשר שוטטנו בסביבות ה"פראדו" נקלענו לרחוב סרוונטס ובו מצאנו הוסטל או אוטל בשם "דולסינאה"? ובחזית הבית פסליהם של דולסינאה ושל סרוואנטס? וביקשתי מיד לברר עימם מדוע התעטפתי בנעוריי בדמות דון קישוט, בתירגומו של ביאליק, ומדוע כל נערה שאהבתי הפכה בעיניי לדולסינאה? אך לא הספקתי להרהר הרבה כי היכה בי כברק זכר הסיפור של ידידי הצייר א"א והזונה ממדריד בעלת תחתוני הפח שדפקה לו את הראש וכמעט הרגה אותו. הנס, שאין חוגגים אותו במדריד וגם לא בתל אביב – התרחש בשנת 1985. ידידי הצייר הישראלי א"א היה אז כבן 64 ונסע לחודש לספרד, במסגרת קורס לימוד ספרדית שהיה גם מסובסד [מדובר בסופר  יצחק אורפז]. נסע בקבוצה ישראלית. הקורס התקיים בעיר היפה סלמנקה והוא למד כשלושה שבועות והצליח לקלוט כשלוש מאות מילים ואפילו לקרוא עיתון בספרדית, ואולם הוא החליט להקדיש את השבוע האחרון לביקור במדריד, על חשבון הקורס שאותו עזב לפני הסיום.

א"א ידידי הגיע אפוא לראשונה בחייו למדריד, מצא חדר במלון טוב, סייר בעיר, ביקר כמובן ב"פראדו" ונפעם משפע התמונות, והנה, בעוד הוא הולך בסביבות ה"פראדו", לא רחוק מהמוזיאון, הגיע לרחוב סרוואנטס.

"מעניין," אמר לעצמו, "אם גם דולציניאה נמצאת כאן!"

והנה, הוא לא מרחיק הרבה לכת ולנגד עיניו מתנוסס על הוסטל או פנסיון קטן השם "דולסינאה"!

ליותר מכך לא היה יכול לצפות. מיד העביר את חפציו מהמלון שבו שהה, לאוטל "דולסינאה", שאמנם היה פשוט יותר וכנראה גם זול יותר. בעלת פנסיון יחידה היא שטיפלה בכול, והיו בו רק כמה חדרים.

 במדריד יצר א"א ידידי קשר עם אחד מראשי הקהילה היהודית הקטנה והיה מוזמן אצלו לשיחה ולארוחת ערב. באותה עת טרם היו יחסים דיפלומטיים בדרג שגרירויות בין ישראל לספרד, והיתה בעיר רק צירות ישראלית, ודיונים לקראת העלאתה לדרג שגרירות. בערב שבת היה מוזמן אצל ראש הקהילה, שאשתו ישראלית. השיחה היתה מעניינת כי ראש הקהילה הכיר את מלך ספרד וגם את מלך מרוקו ואפילו סיפר שעשה עסקים משותפים עם שניהם. נוסף לאוכל הציעו לא"א ידידי גם שתי כוסיות משקה אלכהולי שהוא לא זכר במדוייק מהו אך זכר שהמשקה גרם לו הרגשה טובה מאוד, כמין שיכרות קלה.

מאוחר יותר, כבר לקראת חצות, הלך א"א ידידי ברגל מבית ראש הקהילה לאוטל "דולסינאה", וכאשר התעייף בדרך ישב לנוח בתחנת אוטובוס. בתחנה עמדה צעירה יפה, אלגנטית מכף רגל ועד ראש, לבושה כולה לבן, שהחלה לדבר עימו צרפתית. הם דיברו על ספרות, על קאמי, ובין השאר אמרה לו, מיד בתחילה או יותר מאוחר, שבדרך-כלל היא עובדת בקוט דה אז'ור, כנראה היתה צרפתייה, אולי מאלג'יר, אבל עכשיו היא באה לביקור במדריד, וציינה שהיא נפגשת רק עם אנשים בעלי רמה, כמוהו, ולא עם כל אחד.

הוא שאל אותה, או שהיא הציעה, הכול בצרפתית – להילוות אליו לחדרו באוטל. כאשר הלך עימה ברחוב היתה לו מצד אחד תחושה של סכנה. היו אז חטיפות ומי יודע למי היא קשורה. מצד שני חש את ההנאה שבהרפתקה. שלא לדבר על המניע הנוסף, שהנה הוא הולך לשכב עם בחורה צעירה, יפהפייה. זה גם מה שאמר לי לפני שנים רבות, לזכות לפחות עוד פעם אחת בחייו בחווייה כזו.

בדרך היא עמדה על כך שיקנו עוגיות, או סוכריות, או עוגיות שיש בהן גם מעין סוכריה. כאשר הגיעו לחדרו, הוא הלך הוא קודם לשירותים, שנמצאו במסדרון, ואחר כך הלכה היא.

כאשר חזרה כבר היה כניראה א"א ידידי במיטה, והיא גהרה עליו, התחבקה עימו והתעקשה להתנשק. הוא דווקא ניסה להתעניין בחלקים אחרים שלה למטה, אך היא לא הניחה לו להסיר את תחתוניה, כאילו היו מפח, ורק התעקשה להתנשק עימו פה אל פה, ובפיה היתה כניראה סוכרייה או חלק של עוגית. היא שאלה אותו אם הוא רוצה שתעביר לפיו את הסוכריה, והוא סירב כי כאמור היה מעוניין בחלקים אחרים מגופה, אך היא שכבה עליו, הצמידה לצדדים את ידיו, התעקשה ודחפה בכוח את לשונה עם הסוכריה לתוך פיו...

– – –

ומאותו רגע אין הוא זוכר דבר. כנראה איבד מיד את הכרתו, וכאשר התעורר, זה היה לאחר כשלושים ושש שעות, אלא שהוא לא ידע כמה זמן עבר – מצא עצמו בלי בגדיו במיטה בחדר בבית-חולים, ושאלתו הראשונה בעברית היתה:

"איפה הבגדים שלי?"

ענה לו בעברית אחד מעובדי הנציגות הישראלית, והסביר לו את מצבו ואמר שהוא שמח שסוף-סוף א"א מדבר עברית, כי קודם לכן, כשלא היה בהכרה, דיבר ספרדית!

ואילו א"א ידידי אומר שמרגע שהתעורר שכח את כל הספרדית שלמד.

מתברר שבעלת "דולסינאה" ראתה בבוקר השבת שדלת חדרו פתוחה, ונכנסה לראות מה קורה, ומצאה אותו שוכב חסר-הכרה על הרצפה, במצחו פצע מהנפילה, והעיניים שלו פקוחות וריקות. מיד הזעיקה אמבולנס והעבירו אותו לבית חולים, ובמקביל יצרה כנראה קשר עם הצירות הישראלית, ומשם החלו לחפש קרובים שלו כדי להודיע על מצבו. הצליחו ליצור קשר עם אחיו בקיבוץ בשרון (שבו החל א"א ידידי את הקריירה שלו כצייר, ויום אחד עוד יתגלה אוצר ציוריו המוקדמים שהותיר שם), קשר עם בנו, וכנראה גם עם גרושתו האחרונה. בשלב מסויים הודיעו לקרובים שלו שהוא הולך למות, ובנו כבר התכונן לטוס מיד למדריד, להחזיר את גופתו – אבל מיד שבו והודיעו שהוא התאושש ושב להכרתו.

לאחר ששב לאיתנו ליווה אותו הבחור מהצירות הישראלית במונית מבית החולים אל "דולסינאה". כאשר נכנס לחדרו נוכח שפתחו באולר את המזוודה שלו, את האולר השאירו בחדרו, וא"א ידידי גם הביא לי אותו לראותו (כי הוא שומר אותו כמזכרת מהיפהפייה, אולר ספורט שוויצרי אדום עם סמל הצלב ממתכת מוטבע בו), אבל את כל כספו, במזוודה, גם בכיסים, שדדו. מזל שלא הבחינו בכיס פנימי נוסף שבו היו כרטיס הטיסה חזרה ארצה וחמישים דולר, וכך הצליח להחזיק מעמד עד לנסיעה חזרה.

גנבו גם את כל המתנות והמזכרות שהכין להביא ארצה. הוא אינו יודע מדוע השאירו את האולר, ואם הזונה הלבושה לבן אכן עשתה הכול לבד, או שהיה לה שותף שעקב אחריהם כל הזמן וחיכה עד שתסמם אותו, את ידידי א"א. ייתכן שמשהו הפריע לה או להם, ולכן עזבו את האולר והסתלקו עם השלל.

א"א ידידי חשב שצריך להודיע על כך למשטרה, אך בעלת "דולסינאה" נבהלה – "נו פוליסייה!" כי כנראה לא רצתה להסתבך בחקירות.

ומצד שני, גם הנציג הישראלי ביקש שלא להודיע שום דבר למשטרה, כי היחסים עם ספרד היו אז מאוד עדינים, ובצירות חששו שמקרה כזה ידחה את כינונם בדרג גבוה של שגרירות. א"א ידידי היה לא רק צייר ישראלי ידוע, אלא גם בעל דרגה גבוהה במילואים, לאחר שנים של שירות בצבא הקבע. כל זה היה הופך לסיפור עסיסי אילו התפרסם בעיתוני מדריד, ומעורר גם את חשדם של הספרדים, שעדיין לא לגמרי השתחררו מצילו של פרנקו.

וכך שוחרר א"א מבית חולים על סעיף של התקף חולי נופלים, שבו לא לקה מעודו – ובלי שום ציון לסימום ולנפילה שגרמה לפצע במצחו. הוא חושב שאולי מהשגרירות שיחדו את בית החולים שיוציא תעודה כזו, כדי למנוע שערורייה והתערבות של המשטרה ואולי גם עיכוב יציאתו מספרד ארצה, מועד שחל ממש יום לאחר שיחרורו מבית החולים.

א"א ידידי עלה למטוס עם כובע סומבררו גדול שקנה, והיה עדיין תחת השפעת כל מה שאירע לו, וכאשר סיפר לחבריו-למסע, בדרכם ארצה, את קורותיו, לא האמינו לו וחשבו שהוא בודה דברים מדימיונו. הוא גם התעקש שהם נוסעים למאראקש, למרוקו. כי היה בטוח שבנוסף לכל מה שקרה לו, המטוס גם ייחטף לשם. בקיצור, היה קצת מטושטש אך גם מבודח.

בנמל התעופה בלוד חיכה לו בנו ורצה לקחת אותו לבדיקות לבית חולים. א"א ידידי אמר שאין שום צורך בכך והוא רוצה לחזור לביתו. וכך אכן היה. א"א ידידי חש עצמו קצת מרחף ומצב רוחו היה טוב. הוא חש אפילו גאווה על ההרפתקה שעברה עליו ואשר ממנה יצא בשלום, כאילו כתב את הפרק האחרון בעלילותיו של דון קישוט איש למנשה.

ואולם, בשבת בבוקר נוכח לדעת שאצבעותיו רועדות והוא איננו מסוגל להחזיק בהן דבר. בנו בא לקחת אותו לבדיקות. רצו לאשפז אותו במיון של בית החולים איכילוב אך למזלו הבדיקה, כנראה סריקת תיפקודי מוח, במרפאת "מכבי" בבלפור, הראתה שלא נפגע במאום, והרופאים ציוו עליו רק מנוחה שלמה במשך ימים אחדים.

וכל הזיכרונות האלה שכלל אינם שלי, לא בי קרו הדברים האלה, אני נשבע (אני לא נוסע לחו"ל בלי אשתי, כדי שלא להתפתות!) – בכל אלה נזכרתי עכשיו בעירם של סרוואנטס, ה"פראדו" ופרנקו, בעיר שהעניקה לא"א ידידי חווייה מסעירה שכזו ומבלי שהצליח אפילו להפשיל לזונה ספרדייה את תחתוניה, שנידמו לו כעשויים מפח, או לפחות לגמור עליה. לי לבטח זה לא היה קורה כי מעודי לא ניחנתי באומץ-לב כמוהו וגם לא היה לי צורך לשרת בצבא הקבע כדי להרגיש שאני ישראלי במאה אחוז. ידידי א"א, צייר חרמני, הירשה לי לכלול את סיפורו ב"יומן מדריד" שלי אבל בעילום שמו. רק אחרי שימות, אמר, אוכל לפרסם את הסיפור בשמו המלא.

[עד כאן לא פורסם ולא נכלל ביומן המסע לאנדלוסיה ולמדריד הנפרד]

23.5.08. אהוד, אני יכול להשתגע [?] ואף להעריץ ערוות אישה, אבל להפוך אותה לביוב (!?)... ירחם השם!! ואיך אפשר להדביק לי מילה אידיוטית כמו "תחתוני פח" – לא ידעתי שאתה מזלזל בי כל כך – –

בוא ואראה לך – "ויני שלי" ("אהבות קטנות, טירופים קטנים", עמ' 112-109) אפילו שאני כאילו מתנשא על גיבורי בתחילת הסיפור – אבל אני כואב איתו – ואיזו גאולה נפלאה, שבאהבה – מחכה לו בסוף הסיפור –  גאולה לו וגאולה לכולנו, הקוראים! [מחוק – לך, הקורא!]

אל תתן את זה – אנא! – לא בחיי ולא במותי. תודה.

ושלם[?] התחכמויות של "א"א" וכאלה.

לא בחיי ולא במותי [מחוק – אתה שומע?] – ואני מתכוון לזה!

אין שם בן אדם – לא הרגשת בכך?

ואתה גורר לשם לשווא את השם המקודש "דולסינאה".

אנא – בשם ידידותנו

יצחק

[יום ו', 23/5/08 חמש לפנות בוקר]

(זו מלאכה קלה מדי להפוך חווייה לבדיחה והתנסות לליצנות! – )

אהוד: בעקבות המכתב הוצאתי את כל הסיפור הזה מהיומן וגם לא אפרסמו ב"חדשות בן עזר". כמובן שאת כל המסופר כאן, למעט תיקוני הסוואה קלים כמו א"א הצייר במקום יצחק הסופר – שמעתי מפי יצחק עצמו וגם רשמתי לא פעם למזכרת בדפי היומן הכללי הקודמים. כולל "תחתוני הפח", ביטוי שעליו חזר בהנאה רבה, אלא ששכח שהוא המקור!]

4.12.07. בשעות הבוקר אני מרים טלפון ליצחק אורפז לראשונה מאז שבנו מספרד, ויוצא שאנחנו מדברים על מה שקרה לו במדריד בשנות השמונים ושאולי אוכל לשלב ביומן שלי, לא בשמו.

הדברים הבאים הם שילוב של מה שסיפר לי בטלפון ומה שחזר וסיפר בפגישה בקפה "שיין" ביום שלישי, 11.12.07 אך ביקש שאת הסיפור המפורט אפרסם רק אחרי מותו, ובינתיים אם ארצה לכלול אותו ביומן ספרד שלי, לדלג על קטע הפיתוי של הזונה. להלן הסיפור המלא:

יצחק אורפז והזונה במדריד שדפקה לו את הראש

בשנת 1985, והוא כבן 64, נסע יצחק אורפז לחודש לספרד, במסגרת קורס לימוד ספרדית שהיה גם מסובסד. הוא נסע בקבוצת. הקורס התקיים בעיר היפה סלמנקה, יצחק למד כשלושה שבועות והצליח לקלוט כשלוש מאות מילים ואפילו לקרוא עיתון בספרדית, ואולם הוא החליט להקדיש את השבוע האחרון לבקר במדריד, על חשבון הקורס שאותו עזב לפני הסיום.

הוא הגיע למדריד, מצא חדר במלון טוב, סייר בעיר, ביקר בפראדו ונפעם משפע התמונות, והנה, בעוד הוא הולך באיזור הפראדו, לא רחוק מהמוזיאון, הגיע לרחוב סרוואנטס.

"מעניין," אמר לעצמו, "אם גם דולציניאה נמצאת ברחוב הזה!"

והנה, הוא אינו מרחיק לכת ולנגד עיניו מתנוסס על מעין הוסטל או פנסיון קטן השם "דולסינאה"!

ליותר מכך לא היה יכול לצפות. מיד העביר את חפציו מהמלון שבו שהה, לאוטל הזה, שאמנם היה פשוט יותר וכנראה גם זול יותר. בעלת פנסיון יחידה שטיפלה בכול, וכמה חדרים.

 במדריד יצר יצחק קשר עם ראש הקהילה היהודית הקטנה והיה מוזמן אצלו לשיחה ולארוחת ערב. באותה עת טרם היו יחסים דיפלומטיים בדרג שגרירויות בין ישראל לספרד, והיתה רק צירות ישראלית, ודיונים לקראת העלאתה לדרג שגרירות. בערב שבת היה מוזמן אצל ראש הקהילה, שאשתו היתה ישראלית. השיחה היתה מעניינת כי ראש הקהילה הכיר את מלך ספרד וגם את מלך מרוקו ואפילו סיפר שעשה עסקים משותפים עם שניהם. נוסף לאוכל הציעו ליצחק גם שתי כוסיות משקה אלכהולי שהוא אינו זוכר במדוייק מהו אך זוכר שגרם לו הרגשה טובה מאוד, כמין שיכרות קלה.

מאוחר יותר, כבר לקראת חצות, הוא הלך ברגל מבית ראש הקהילה לאוטל "דולסינאה", וכאשר התעייף בדרך ישב לנוח בתחנת אוטובוס. בתחנה עמדה צעירה יפה, אלגנטית מכף רגל ועד ראש, לבושה כולה לבן, שהחלה לדבר עימו צרפתית. הם דיברו על ספרות, על קאמי, ובין השאר אמרה לו, מיד בתחילה או יותר מאוחר, שבדרך-כלל היא עובדת בקוט דה אז'ור, כנראה היתה צרפתיה, אולי מאלג'יר, אבל עכשיו היא באה לביקור במדריד, וציינה שהיא נפגשת עם אנשים בעלי רמה, כמוהו, ולא עם כל אחד.

הוא שאל אותה, או שהיא הציעה, הכול בצרפתית – להילוות אליו לחדרו באוטל. כאשר הלך עימה ברחוב היתה לו מצד אחד תחושה של סכנה. היו אז חטיפות ומי יודע למי היא קשורה. מצד שני חש את ההנאה שבהרפתקה. שלא לדבר על המניע הנוסף, שהנה הוא הולך לשכב עם בחורה צעירה, יפהפייה.

בדרך היא עמדה על כך שיקנו עוגיות, או סוכריות, או עוגיות שיש בהן גם מעין סוכריה. כאשר הגיעו לחדרו, הוא הלך הוא קודם לשירותים, שנמצאו במסדרון, ואחר כך הלכה היא.

כאשר חזרה כבר היה כניראה יצחק במיטה, והיא גהרה עליו התחבקה עימו והתעקשה להתנשק. הוא דווקא ניסה להתעניין בחלקים שלה שלה למטה, אך היא לא הניחה לו להסיר את תחתוניה, כאילו היו מפח, ורק התעקשה להתנשק עימו פה אל פה, ובפיה היתה כניראה סוכרייה או חלק של עוגית. היא שאלה אותו אם הוא רוצה שתעביר לפיו את הסוכריה, והוא סירב כי כאמור היה מעוניין בחלקים אחרים מגופה, אך היא שכבה עליו, הצמידה לצדדים את ידיו, התעקשה ודחפה בכוח את לשונה עם הסוכריה לתוך פיו...

ומאותו רגע אין הוא זוכר דבר. כנראה איבד מיד את הכרתו, וכאשר התעורר, זה היה לאחר כשלושים ושש שעות, אלא שהוא לא ידע כמה זמן עבר – ומצא עצמו בלי בגדיו במיטה בחדר בבית-חולים, ושאלתו הראשונה בעברית היתה:

"איפה הבגדים שלי?"

ענה לו בעברית אחד מעובדי הנציגות הישראלית והסביר לו את מצבו ואמר שהוא שמח שסוף-סוף הוא מדבר עברית, כי קודם לכן, כשלא היה בהכרה, דיבר ספרדית!

ואילו יצחק אומר שמרגע שהתעורר שכח את כל הספרדית שלמד.

מתברר שבעלת "דולסינאה" ראתה שדלת חדרו פתוחה בבוקר, ונכנסה לראות מה קורה, ומצאה אותו שוכב חסר-הכרה על הרצפה ובמצחו פצע מהנפילה, והעיניים שלו פקוחות וריקות. מיד הזעיקה אמבולנס והעבירו אותו לבית החולים, ובמקביל יצרה כנראה קשר עם הצירות הישראלית, ומשם החלו לחפש קרובים שלו כדי להודיע על מצבו. הצליחו ליצור קשר עם אחיו מנדל בקיבוץ שמיר, עם בנו זאב, וכנראה גם עם גרושתו רותי. בשלב מסויים הודיעו לקרובים שהוא הולך למות, ובנו זאב כבר חשב שעליו לטוס מיד למדריד, אבל מיד שבו והודיעו שהוא התאושש ושב להכרתו.

לאחר ששב לאיתנו ליווה אותו הבחור מהצירות הישראלית במונית אל "דולסינאה". כאשר נכנס לחדרו נוכח שפתחו באולר את המזוודה שלו, את האולר השאירו והוא יביא לי אותו לראות, אבל את כל כספו, במזוודה, גם בכיסים, שדדו. מזל שלא הבחינו בכיס פנימי נוסף שבו היה כרטיס הטיסה חזרה ארצה וחמישים דולר, וכך הצליח להחזיק מעמד עד לנסיעה חזרה. גנבו גם את כל המתנות והמזכרות שהכין להביא ארצה. הוא אינו יודע מדוע השאירו את האולר, ואם הזונה הלבושה לבן עשתה הכול לבד, או שהיה לה שותף שעקב אחריהם כל הזמן וחיכה עד שתסמם את יצחק. ייתכן שמשהו הפריע לה או להם, ולכן עזבו את האולר והסתלקו עם השלל.

יצחק חשב שצריך להודיע על כך למשטרה, אך בעלת "דולסינאה" נבהלה – "נו פוליסייה!" כי כנראה לא רצתה להסתבך בחקירות.

מצד שני, גם הנציג הישראלי ביקש שלא להודיע שום דבר למשטרה, כי היחסים עם ספרד היו אז מאוד עדינים, ובצירות חששו שמקרה כזה ידחה את כינונם בדרג גבוה של שגרירות. יצחק היה לא רק סופר, אלא גם בעל דרגה גבוהה במילואים, לאחר שנים של שירות בצבא הקבע. כל זה היה הופך לסיפור עסיסי אילו התפרסם בעיתוני מדריד, ומעורר גם את חשדם של הספרדים, שעדיין לא לגמרי השתחררו מצילו של פרנקו.

יצחק שוחרר מבית חולים על סעיף של התקף חולי נופלים, שבו לא לקה מעודו, ובלי שום ציון לסימום ולנפילה שגרמה לפצע במצחו. הוא חושב שאולי מהשגרירות שיחדו את בית החולים שיוציא תעודה כזו, כדי למנוע שערוריה והתערבות של המשטרה ואולי גם עיכוב יציאתו מהארץ, שחל ממש יום לאחר שיחרורו מבית החולים.

יצחק עלה למטוס עם כובע סומבררו גדול שקנה, והיה עדיין תחת השפעת כל מה שאירע לו, וכאשר סיפר לחבריו-למסע בדרך ארצה את קורותיו, לא האמינו לו וחשבו שהוא בודה דברים מדימיונו. הוא גם התעקש שהם נוסעים למאראקש, למרוקו. היה בטוח שבנוסף לכל מה שקרה לו, המטוס גם ייחטף לשם.

בנמל התעופה בלוד חיכה לו בנו זאב ורצה לקחת אותו לבדיקות לבית חולים. יצחק אמר שאין שום צורך והוא רוצה לחזור לביתו. וכך אכן היה. יצחק חש עצמו קצת מרחף ומצב רוחו היה טוב. הוא חש אפילו גאווה על ההרפתקה שעברה עליו ואשר ממנה יצא בשלום. ואולם בשבת בבוקר נוכח לדעת שאצבעותיו רועדות והוא איננו מסוגל להחזיק בהן דבר. בנו בא לקחת אותו לבדיקות. רצו לאשפז אותו במיון איכילוב אך למזלו בדיקה, כנראה סריקת תפקודי מוח, במרפאת מכבי בבלפור, הראתה שלא נפגע במאום, והרופאים ציוו עליו רק מנוחה שלמה במשך ימים אחדים.

יצחק גם טיפל בביטוח כדי לקבל פיצוי על מה שנשדד ממנו, למרות שלא היה לו שום אישור מהמשטרה.

11.12.07. לפני הצהריים פגישה עם אורפז בקפה "שיין" כאשר הוא מספר לי פעם נוספת את סיפור הזונה שדפקה לו את הראש במדריד. הוא לא מניח לי לרשום אלא מבקש שאתייחס רק למה שאזכור, וכי ביומן שלי לא אזכיר במפורש את סיפור הזונה ואילו את הסיפור כולו אשחרר לפירסום מלא רק אחרי מותו.

אהוד בן עזר