* חשיבות הפשיטות הקרקעיות – הפשיטות הקרקעיות ברצועת עזה אינן התמרון הקרקעי הגדול, שלא יהיה מנוס ממנו כדי למגר את חמאס, אך הן חשובות מאוד, לא רק בשל התוצאות המבצעיות שלהן, אלא גם כיוון שההימנעות מכניסה קרקעית יצרה אצל האוייב תחושה שישראל מפחדת להיכנס, מה שהגביר את החוצפה והתוקפנות שלו.
 הפשיטות הללו עשויות גם לקדם את שחרור בני הערובה, כיוון שכל עוד חמאס שיער שישראל לא תעז להיכנס כל עוד בני הערובה בידיו, לא היה לו כל אינטרס לשחרר אותם. כעת, כאשר הוא יבין שיש לו מה להפסיד, תתכן תזוזה חיובית בנושא שחרור בני הערובה.
 
* ההמתנה מוצתה – (נכתב ביום שישי 27.10 בבוקר) אם המלחמה לא תסתיים במיגור חמאס – חמאס יהיו המנצחים הגדולים והמודל לחיקוי בעולם הערבי.
חמאס עצמו יתחיל מיד בהכנות לעוד 7 באוקטובר.
חיזבאללה יבינו בדיוק מה הם צריכים לעשות.
איראן תתחזק ועל פיה יישק כל דבר במזה"ת ושום דבר לא יעצור את המרוץ שלה לנשק גרעיני.
סעודיה לא תעלה על דעתה נורמליזציה עם סמרטוט.
תושבי הנגב המערבי לא יחזרו לבתיהם ונאבד את חבל הארץ הזה.
תהיה ירידה גדולה מהארץ ואפס עלייה.
אסור לסיים את המלחמה בלי מיגור חמאס. ואי אפשר למגר את חמאס ללא תמרון קרקעי גדול.
אי אפשר לדחות זאת. בעוד חצי שנה אי אפשר יהיה לגייס כך שוב את המילואים, את רוח הקרב של החברה הישראלית, את הגיבוי האמריקאי ואת תמיכת העולם החופשי.
ההמתנה מוצתה. נוע נוע סוף!
 
* עסקה הומניטרית – כותרת: "במקביל למהלך הקרקעי, הסיוע ההומניטרי יגדל." הייתי חותם על התפיסה הזאת בשתי ידיים, אלמלא חמאס החזיק בני ערובה ישראלים. הסיוע ההומניטרי צריך להיות התמורה לשחרור בני הערובה. המנוף לשחרורם הוא משבר הומניטרי.
 
* רוח אנטבה – עסקת שליט אינה האופציה היחידה. יש גם אופציית אנטבה.
 
* כוננות עם שחר – בכל שנותיי בסדיר ובמילואים, חלק משגרת מוצב היה כוננות עם שחר. מתוך הנחה ששעת הזריחה היא מועד אידיאלי לאויב לתקוף, כל המוצב היה ער באותה שעה ומאייש את כל עמדות ההגנה ההיקפית על המוצב.
זה לא קל. לא קל לקום בכל בוקר בשעה כזו, במיוחד כשחלק ניכר מהלוחמים שמר בלילה או שכב במארב. אבל זה היה חלק מובן מאליו של חיי המוצב.
מהדברים שאני קורא, אני למד שבמוצבים ובמחנות בגבול עזה הנוהל הזה כבר לא קיים. אילו בכל המוצבים כל החיילים היו בכוננות עם שחר, התמונה בשמחת תורה הייתה עשויה להיות שונה לגמרי.
מתי הופסק נוהל הכוננות עם שחר ולמה? זה ממש נתפס בעיניי כניוון מבצעי.
 
* רוח קרב – בשנים האחרונות מילא אלוף (מיל') יצחק בריק תפקיד של נביא זעם או לפחות של שעון מעורר. הוא חזר והזהיר, כמו קאטו הזקן, בדיוק מפני התרחיש שחווינו בשמחת תורה, אלא שבאופן כפול ומכופל – מתקפה משולבת של חמאס וחיזבאללה ובמקביל מתקפת טרור מיו"ש ומרד של ערביי ישראל. לא ברור לי מדוע המתקפה לא היתה משולבת מעזה ומלבנון. אך אילו זה היה קורה, האסון היה כבד שבעתיים וההיחלצות ממנו לניצחון הייתה קשה וממושכת הרבה יותר. אך גם החלק מנבואת הזעם שלו שהתגשם הוא השבר הגדול ביותר בתולדות המדינה והציונות. הוא צדק בניתוח כוונות האוייב ויכולותיו וגם בחיזוי הכשל של צה"ל בשבת השחורה.
לפיכך, ברור שאסור עוד לזלזל בבריק, כפי שרבים זלזלו בו. להיפך, יש להאזין ברוב קשב לו, לתחזיותיו ולרעיונותיו. אין זה אומר שחייבים להסכים איתו ועם כל הצעותיו. בעיניי, הוא שוגה בהתנגדותו הנחרצת למהלך קרקעי. אך, כאמור, חשוב מאוד להקשיב לו. חבל שנתניהו לא הקשיב לו כשקרא לו לעצור מיד את המהפכה המשטרית כי היא יוצר פילוג נורא בחברה שצריכה להיות בשיא לכידותה לקראת התוקפנות שאותה חזה.  
בדבר אחד, מרכזי מאוד בביקורתו של בריק, הוכח שהוא טעה. הוא טען שצה"ל איבד את רוח הלחימה. האופן שבו פעלו הלוחמים שהגיעו לתופת בשמחת תורה, מרגע שהגיעו לזירות הלחימה השונות, ורוחם של לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים בימים אלה בחזית הדרומית ובחזית הצפונית, הפריכו בגדול את הטענה הזו.
 
* הכחשת הטבח – איני יודע כמה שנים חלפו מהשואה ועד שהחלה תופעת הכחשת השואה. אבל שלושה שבועות חלפו מאז טבח שמחת תורה, ומכחישי הטבח פועלים במלוא הווליום ובכל הכוח כדי להנדס את התודעה.
אסור לנו לתת לכך יד. עלינו להפיץ בכל דרך את התמונות והמראות הקשים ביותר, בניגוד לטבענו המעודן. כן, את תמונות התינוקות ערופי הראש, את תמונות הילדים המפוחמים, את תמונות הנשים ההרות שבטנן רוטשה, את ערימות הגופות של משפחות שנטבחו. עלינו להראות את המראות ולהשמיע את הקולות. טוב עשה שר החוץ שבנאומו באו"ם השמיע את הקלטת המחבל הנאצי שהתקשר להוריו וסיפר להם בגאווה ובשמחה שכבר רצח במו ידיו עשרה יהודים ואת הוריו המעודדים אותו. וכך גם השגריר באו"ם שהציג את התמונות הקשות מנשוא.
יש להפיץ את מראות הרוע המוחלט בלי שום סינון. להכות עמן בראש.
עלינו החובה להבטיח שכל אדם בעל מצפון שייתקל בכתובת Free Palestine – התמונה שתעלה לנגד עיניו תהיה של קשישה בעשור התשיעי לחייה נגררת במנהרה ואספסוף מכה בה במקלות; של ילדים רכים שנחטפו אחרי שהוריהם נרצחו לנגד עיניהם. שכל אדם בעל מצפון יידע איך נראתה Free Palestine כאשר חלק קטן של "פלשתין" "שוחרר" ליום אחד.
 
* התעמולה האנטי ישראלית – יוכבד ליפשיץ היא אישה בת 85 שנחטפה בידי ברברים. עצם העובדה הזאת היא זוועה. הסיפור שסיפרה הוא סיפור בלהות. איך נתלשה מן המיטה בה היתה מחוברת לחמצן, נלקחה באופנוע בנהיגה פרועה תוך כדי שהמחבלים מכים אותה, הוצעדה לאורך קילומטרים במנהרה תוך שמכים אותה במקלות. בעלה הושאר בן ערובה גם לאחר שחרורה. אין אדם בעל מצפון בעולם שישמע את תיאורי התופת הללו ולא יזדעזע.
אז היא גם סיפרה שקיבלה אוכל ושמפו. זה ממעיט כהוא זה מעוצמת הזוועה?
הסערה סביב דבריה אינה מוצדקת. עובדה, התקשורת העולמית ששמעה את דבריה, הדגישה את הסיפור המצמרר של החטיפה וההתעללות, ולא את סיפור השמפו.
רק תועמלני האוייב התמקדו בכך, אך הם היו עושים זאת בכל מקרה. כזה הוא, למשל, רוגל אלפר. מתוך פשקווילו: "אנשי חמאס שהחזיקו אותה בשבי התייחסו אליה בידידותיות, חלקו עימה את הארוחה היומית שלהם, פיתה עם מלפפון וגבינה, והעניקו לה ולחטופים שהיו עימה טיפול רפואי נאות, דאגו לכל צרכי ההיגיינה האישיים של הנשים, וניקו בעצמם את השירותים (עם ליזול)... שוביה של יוכבד ליפשיץ לא נהגו כלפיה בברבריות... אנשים שהחזיקו בה וטיפלו במנהרה מתחת לעזה נהגו בה בכבוד... שוביה נהגו כלפיה באנושיות." נכון, הוא גם גינה את החטיפה והגדיר אותה ברברית. אך עיקר דבריו היו תעמולה אנטי ישראלית וגינוי החברה הישראלית שמנסה להשתיק את ליפשיץ מתוך רצון להשתיק את האמת.
לא אתפלא, אם בקרוב הוא יתגייס לצבא מכחישי הטבח.
 
* הנכלולית ביותר – יש דרכים שונות לבטא תמיכה בברבריות הנאצית של חמאס. הנכלולית שבהן היא לגנות את "האלימות והפגיעה באזרחים בשני הצדדים."
ע"ע דברי המגונים של מי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית ויו"ר הכנסת.
 
* מילכוד הכוח הבינלאומי – בהנחה שישראל תביס את חמאס ותרסק את שלטונו ואת כוחו הצבאי – מה ייעשה ברצועת עזה למחרת? כל רעיון שהוצג בנדון אינו פתרון טוב. אין פתרון טוב. הפתרון שעלינו לחפש הוא הרע-במיעוטו.
אחד הפתרונות המוצעים הוא שלטון בינלאומי עם כוח בינלאומי ברצועת עזה. המגרעות הרבות של הרעיון שוללות ממנו את ההגדרה – הרע-במיעוטו.
במחשבה על היום שלמחרת ריסוק חמאס, הנחת היסוד שלנו היא שהאידיאולוגיה הרצחנית של חמאס לא תרוסק וגם המוטיבציה הטרוריסטית של רבים מהפלשתינאים לא תתרסק ואולי אפילו תגדל. ולכן, השאלה העיקרית בדיון על היום שלמחרת צריכה להיות מה הדרך הטובה להילחם בטרור העזתי.
ישראל מעולם לא ציפתה שכוחות זרים יגנו על גבולה, מתוך הבנה שברגע שחיילים המגנים עליה יחזרו בארונות, דעת הקהל תיטה לכיוונים אנטי ישראליים ואנטישמיים. גם ארגוני הטרור יודעים זאת, ולכן אין זה מן הנמנע שבשלב זה או אחר הם ינהגו כפי שנהגו בלבנון ב-83'. אז סילק חיזבאללה את כוחות המארינס והכוח הצרפתי מביירות, בשורה של פיגועים המוניים. מאחר שחמאס וארגוני הטרור אינם מחויבים להסכמים בינלאומיים ולנורמות של מדינה, הכוח הרב לאומי לא יעצור בעדם מלפגע בישראל. ישראל, לעומת זאת, תהיה מנועה מלהגיב במקום הנשלט בידי כוח בינלאומי. לכן, הכוח הרב לאומי הוא בעיקר אזיקים בינלאומיים על ידינו.
הפתרון שהוא הרע-במיעוטו, הוא כזה שבו צה"ל חופשי לפעול ברצועת עזה ולדכא כל ניסיון להתארגנות מחדש של חמאס, גא"פ והתארגנויות טרוריסטיות של פת"ח, בלי שישראל תיקח על עצמה את אבן הריחיים של שליטה על שני מיליון פלשתינאים. הרע-במיעוטו הזה הוא המצב שקיים בשטחי הרש"פ ביו"ש. הרע-במיעוטו, הוא החזרת שליטת הרש"פ, על כל מגרעותיה, על רצועת עזה, עם חופש פעולה של צה"ל ושב"כ כפי שהם ביו"ש (אך במימוש חופש הפעולה ביתר אסרטיביות). 
 
* ריבונות על בקעת הירדן – מתקפת הטרור בשמחת תורה הוכיחה בעליל את החשיבות של עומק אסטרטגי ועד כמה מופרכת הפרדיגמה, שעל פיה במאה ה-21, בעידן הטילים, הכתב"מים, הכתמ"מים והסייבר, אין חשיבות לשטח. מי יכול היום לחשוב על אפשרות שרוחבה של מדינת ישראל יהיה כמחצית המרחק מגבול עזה לאופקים?
כדי להבטיח עומק אסטרטגי לישראל, יש להחיל לאלתר את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, "במובן הרחב ביותר של המושג," אם להשתמש בביטוי שטבע יצחק רבין בנאום מורשתו המדינית, ערב הרצח.
 
* פגיעה במאמץ המלחמתי – הפגנות פוליטיות באמצע מלחמה עם קריאה להתפטרות הממשלה באמצע המלחמה, הן פגיעה במאמץ המלחמתי. רק האוייב יכול להיות נשכר מכך. זהו חוסר אחריות משווע.
 
* גיבוי מלא – ראש האופוזיציה יאיר לפיד הצהיר שייתן גיבוי לכל החלטה של הממשלה על עסקה שתביא לשחרור החטופים, גם אם תהיה עליה ביקורת. הייתי מכבד את דבריו, אילו היה מוסיף ומצהיר שייתן גיבוי מלא גם להחלטה לצאת עכשיו לתמרון קרקעי.
אם הוא ברח משותפות באחריות לקבלת ההחלטות הקשות משאול, שלפחות יגבה את אלה שנטלו אחריות.
ועדיין לא מאוחר להצטרף לממשלת החירום ובכך להפוך אותה לממשלת אחדות לאומית, שתשקף את האחדות בעם ישראל ותאחד את כל הכוחות במלחמה הקשה הזאת.
 
* מעט מדי ומאוחר מדי – לראשונה נשמעו בדבריו של נתניהו המילים "מחדל", "לתת תשובות", "אחריות". זו התקדמות לעומת מפגני הברחנות הקודמים, אך מה שהוא אמר ביום ד', ביום ה-19 למלחמה, אחרי שכל ראשי כל המערכות לקחו אחריות באופן מלא, זה הרבה פחות ממה שהיה מצופה ממנו לומר כבר ביום הראשון.
הוא דיבר על המחדל של 7 באוקטובר, לא על תפיסה ביטחונית שהוא עיצב בעשור וחצי של שלטונו, שקרסה באופן אסוני כל כך. כאילו מדובר במשהו נקודתי. הוא ציין ש"גם אני" אצטרך לתת תשובות. כלומר בין כל האחרים, גם אני אצטרך להשיב. לא שהוא העומד בראש והוא האחראי. ואת האחריות הוא ציין בכך שהוא אחראי לניצחון ולעתיד.
אילו היה מנהיג, היה עומד מול פני האומה בשמחת תורה בצהריים, לוקח אחריות מלאה כראש הממשלה לכשל הנורא ביותר בתולדות המדינה. לאחר מכן הוא היה אומר שאת כל השאלות נדחה לאחרי המלחמה ועכשיו כולנו מאוחדים בדרך לניצחון ומקים בו ביום ממשלת חירום לאומית. אילו נהג כך, העם היה מתלכד אחריו ואחרי ממשלת החירום למרות הביקורת והזעם. אבל הוא לא מסוגל לנהוג כמנהיג. הוא נוהג כביבי.
 
* אבן נגף – החברה הישראלית נכנסה למלחמה הקשה הזו במצב של קרע עמוק וחסר תקדים בתולדותיה. מיד התעשתה החברה והיא מוכיחה היום לעצמה את כוחה של האחדות. השאלה היא, מה יהיה אחרי המלחמה. האם נשכיל לשמר את רוח היחד או נחזור לקרע ולפילוג ההרסניים.
את התשובה לשאלה הזאת ייתן אדם אחד בהחלטה אחת.
לא, איני טוען שכל בעייתנו היא נתניהו והתפטרותו היא המזור לכל תחלואינו. ממש לא. טבח שמחת תורה הוא השבר העמוק ביותר בתולדות הציונות ואנו עוד רחוקים מלהבין את פשרו. הוא יחייב את כולנו למהלך עמוק של חשבון נפש, של בחינת כל הפרדיגמות וכל האמיתות ולתהליך מורכב של בניין מחדש של המדינה.
אבל לא נוכל להתחיל את המהלך הזה, בלי שנתניהו יזוז. אם הוא יישאר בשלטון אחרי המלחמה, כל הזעם הציבורי, כל התסכול, בפרט של חסידיו הרבים שהתפכחו, ירעידו את אמות הסיפים במדינה. נתניהו יהיה חייב ללכת אחרי המלחמה. השאלה היא כמה הוא יאריך את ייסורי החברה הישראלית עד שזה יקרה.
לא מחליפים ממשלות וראשי ממשלה במלחמה. גם את הרשומה הזאת לא הייתי כותב טרם שוך הקרבות, אלמלא נתניהו עצמו ומלחכי פנכתו ופנכתה היו עסוקים במהלך המלחמה בקמפיין נבזי של סימון שעירים לעזאזל בניסיון להסיט אליהם את האש.
 
* אין לנו צ'רצ'יל – אחרי המלחמה נתניהו ילך הביתה. לא יהיה לו מנוס מכך. אבל צריך להודות על האמת – מי שיחליף אותו, ואיני יודע מי האיש, היה שותף למדיניותו הפייסנית. לא היה בצמרת המדינית, הפוליטית והביטחונית אף צ'רצ'יל שאיתגר את המדיניות ותבע לצאת למתקפה נגד מקדימה למיטוט חמאס וחיזבאללה. רבים תקפו אותו על ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות או על שגיאות אלו ואחרות, ובנט אף שם קץ להבלגה הזאת, אבל איש מהם לא הציג אלטרנטיבה אסטרטגית גורפת לפייסנות.
 
* שעה שבני גילו מחרפים את נפשם – ילד התפנוקים, ששעה שבני גילו עזבו בית, ילדים ועבודה ומיהרו לחרף את נפשם על הגנת המולדת, הוא ממשיך לבלות בגולת התענוגות במיאמי-ביץ', ממשיך לשלוח גם משם ציוצי רעל, שנאה והסתה, ולפלג את העם בשעת מלחמה. המעי הגס לא עוצר גם במלחמה.
 
* חמאסיזציה של ישראל? – הרב הגזען שמואל אליהו, פרסם פשקוויל תועבה ובו עלילת דם נוראה נגד חיילי צה"ל ומפקדיו. לטענתו, המסתמכת על איזו שטות שאמר איזה חייל והיא מופרכת לחלוטין, על פיה כאשר המחבלים עטו על יישובי הנגב המערבי, החיילים לא ירו עליהם והטייסים לא הפציצו אותם, כי חשבו שהם אזרחים ואסור להם לירות על אזרחים. לטענתו, ללא פקודה כזו, הטבח היה נמנע.
אחרי שהעליל על החיילים שחירפו את נפשם בהגנה על היישובים את עלילת הדם הנתעבת, הוא אמר שבעצם הם לא אשמים, אלא בית המשפט העליון שקבע את הכללים הללו. כלומר, הוא מעליל עלילת דם על בית המשפט העליון, כאילו הטבח נעשה באשמתו כי הוא אסר על החיילים לירות במחבלים החודרים לישראל בטענה שהם בלתי מעורבים. כלומר, בהזדמנות חגיגית זו שנטבחו 1,400 ישראלים נוסיף עוד קיסם למדורת ההסתה והשנאה נגד מערכת המשפט והצדק של מדינת ישראל.
כמובן שהעלילה הזאת היא שקר מוחלט. מכאן הוא קורא לחיילי צה"ל לפעול על פי קוד חדש, שבו "אין דבר כזה בלתי מעורבים." ובמילים אחרות, יש להשמיד במזיד תינוקות, ילדים, נשים, זקנים וחולים כי אין כל הבדל בינם לבין המחבלים, כולם "מעורבים".
למעשה אליהו מציע חמאסיזציה של ישראל. שנאמץ את הנורמות והפרקטיקות של חמאס. ולזוועה הזאת הוא קורא "מוסר אלוקי". פלא שבנו, חומץ בן חומץ, הוא למרבה הבושה שר מטעם הכנופיה הכהניסטית?
את גישתו הוא משתית על סיפור טיבוע המצרים בים סוף. כולם טבעו, משמע – אין דבר כזה בלתי מעורבים. הוא רק שכח שאותם "כולם" היו "פרעה וכל חילו." היה זה הצבא שרדף אחרי בני ישראל. למה הדבר דומה? למחבלים שחדרו לישראל וברור שכולם בני מוות ושכולם "מעורבים." סיפור חציית ים סוף וטביעת חיל מצרים הניב שני מאמרי חז"ל מנוגדים לחלוטין. האחד הוא "הטוב שבגויים הרוג." השני הוא "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?"
פסוק לי את פסוקך ואומר לך מי אתה ומה יהדותך.
 
* לעשות מה שצריך בשביל הביטחון – אבשלום הורביץ, בן 75, חבר קיבוץ דן, הוא הביולוג של חוות הפורלים וחוות הקוויאר של הקיבוץ. הוא אחד הבודדים שלא התפנו. בראיון לגדעון לוי ב"הארץ" הוא סיפר זיכרון שחווה כנער במלחמת ששת הימים. "ב-7 ביוני, כשהחלה ההתקפה של שתי פלוגות חי"ר סוריות שבאו לכבוש את המשק, צה"ל לא היה קיים כאן. חברים עם מקלעים ומרגמות 91 מ"מ עצרו את הסורים. ההתקפות הגיעו עד פאתי הקיבוץ. הם הניחו מטענים על הגדרות.
"מאז, התחושה שלי היתה שזה לא יקרה עוד לעולם, שהצבא נמצא פה מסביבנו תמיד. אבל אחרי האירועים בדרום, הביטחון הזה התערער. ועכשיו מבצרים את הקיבוץ במקום לתת לנו את הביטחון שעוצרים את האוייב על הגבול. זה מלווה אותי. אצל החברים הוותיקים זה ההקשר, זה חלק מתחושת הדנ"א ואי אפשר שלא לעשות את ההשוואה. הפרדיגמה שהצבא שומר עלינו קרסה ואף אחד לא יסכים לחיות ככה, כמו ברווזים במטווח — גם אם אנחנו ברווזים יותר חזקים. אין שום גדר שכוח רדואן לא יוכל לפרוץ."
במלחמת ששת הימים נהדפו שלוש התקפות של הצבא הסורי על דן, דפנה ושאר יישוב, בידי ההגמ"ר, ההגנה המרחבית של חברי היישובים. צה"ל לא היה שם, כי הוא נלחם בגבול מצרים וירדן. אבל לכיתת הכוננות של דן היו מקלעים ומרגמות והוא הצליח להדוף את האויב. כעבור יומיים עלה צה"ל צפונה, שחרר את הגולן ושחרר את תושבי עמק החולה, שהיו מעין "עוטף הרמה הסורית" בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, מן הסיוט הסורי, שעה שההר היה כמפלצת.
מה היה קורה אילו היום הותקף קיבוץ דן? "בעבר היתה נשקייה בדן ולחברים רבים היה נשק. לפני כעשור כלי הנשק נלקחו בעקבות פריצות וגניבות לנשקייה. עכשיו הורביץ ישן לבד בביתו, כמעט לבד בקיבוצו, בלי נשק."
הורביץ קצת התבלבל בתאריכים. כבר באמצע שנות ה-90 נלקחו כלי הנשק מן התושבים. ולא בטענת הגניבות, אלא כי מישהו החליט שאין בכך צורך. סיפור כלי הנשק שנגנבו, היה הסיבה שבעטיה התקבלה לפני שלוש שנים ההחלטה ההזויה לקחת את כלי הנשק גם מכיתות הכוננות. אגב, כלי הנשק לא נגנבו מהנשקיות בקיבוצים, אלא דווקא ממחנות צה"ל. אילו חיזבאללה היה מצטרף לחמאס בשמחת תורה, לא היו עומדות מולו אפילו כיתות כוננות חמושות. בכל קיבוץ היה נשק ארוך אחד בלבד, בידי הרבש"ץ.
נחזור לכתבה של לוי. "הורביץ אומר שאינו פוחד. הוא רק חושש שהאירועים האחרונים יפסיקו את תנופת ההתרחבות של הקיבוץ. יש כבר שלב ב' של שכונת ההרחבה. כמו בדרום, גם כאן יש שאיפה לכניסה ללבנון, גם בפיו של הורביץ, איש השומר הצעיר מקיבוץ דן – שנראה צעיר מ-75 שנותיו. 'לא תהיה ברירה אלא פעולה דרסטית בלבנון. לפתור את זה אחת ולתמיד. אני שייך לשמאל, תמיד הצבעתי מפ"ם ומרצ, לפעמים חרגתי והצבעתי עבודה. האמנתי בשלום ובהסכמי אוסלו. אבל בסיטואציה של היום, מקומה של האשלייה של השלום כבר לא איתנו. עכשיו צריך לעשות מה שצריך בשביל הביטחון. חייבים להסיר גם כאן וגם שם את האיום. אני חקלאי פשוט, לא פוליטיקאי ולא גנרל, וזה מה שאני חושב."
 
* לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ! – הקפדה לקנות פירות וירקות רק תוצרת הארץ – גם זו תרומה למאמץ המלחמתי.
 
* איזה תפוח אתה מעדיף? - של ארדואן התומך בחמאס או של יישובי הגליל העליון והגולן? ספוילר – שלנו גם הרבה יותר טעים.
 
* מלחמת הקוממיות הראשונה – במסיבת העיתונאים המשותפת כינה נתניהו את המלחמה "מלחמת העצמאות השנייה." גנץ אמר אותם דברים, רק בטרמינולוגיה של בן גוריון: "מלחמת הקוממיות השנייה."
בראיה היסטורית, זו בעיניי עדין מלחמת הקוממיות הראשונה. זו אותה מלחמה, כבר למעלה ממאה שנה, מראשית הציונות. מלחמתם של הערבים לסיכול חזרתנו לארצנו, הקמת המדינה היהודית וקיומה. במהלך המלחמה הזו יש מדי פעם הפסקות אש. אך זו אותה המלחמה, וסופה אינו בעתיד הנראה לעין.
 
* ביד הלשון: רבש"ץ – מושג שהיה מוכר במגזר הכפרי בקווי העימות בלבד ובעקבות טבח שמחת תורה היה לנחלת הציבור – הוא רבש"ץ. גבורת הרבש"צים בשבת השחורה, זכתה לתהודה רבה. ראשי התיבות הם רכז ביטחון שוטף צבאי. למה צריך להגדיר "צבאי"? להבדיל מרב"ש, רכז ביטחון שוטף, שאינו צבאי. בקווי העימות וביו"ש, רכזי הביטחון ביישובים כפופים לצה"ל ומקבלים את שכרם ממשרד הביטחון. זאת, להבדיל מהרב"שים בשאר חלק המדינה, הכפופים למשטרה.
בעבר, בקווי העימות היה לכל יישוב מא"ז – מפקד אזור, שהיה המפקד של היישוב במלחמה ובאירוע מלחמתי, ורב"ש, רכז ביטחון שוטף, שהיה אחראי על המקלטים, הציוד, השמירה וכד'. הרבש"ץ ממלא את שני התפקידים.
 
2. מה הפיל את המגזר הציבורי?
הכשל המוחלט של מערכות המדינה בטיפול במרכיבים האזרחיים של המלחמה, החוסן בעורף, המשבר בחקלאות ובעיקר בטיפול הכושל בפליטי המלחמה זועק לשמיים. הוא בולט במיוחד כניגוד מוחלט לרוח ההתנדבות והעשייה בקרב החברה הישראלית והיעילות והמקצועיות של התארגנויות החברה האזרחית, שנאלצת להחליף את המדינה ולמלא טוב ממנה את תפקידיה.
לכאורה, זו ההוכחה המלאה לצדקת השקפת העולם הליברטריאנית. הנה, מוכח שהמדינה אינה הפתרון אלא הבעייה. מוכח שהמדינה היא גוף מסורבל, מושחת ולא יעיל ושרוח היוזמה הפרטית, היזמות, האלתור והגמישות במתן מענה לצרכים משתנים, טובה לאין ערוך.
האמת היא, שגם על פי הגישה הליברטריאנית, שעות מלחמה וחירום הן שעתה של המדינה הריכוזית. והנה, אנו רואים שאפילו במלחמה המערכת אינה מתפקדת. יתר על כן, אפסותה נחשפת במלוא מערומיה דווקא בשעת מלחמה.
אולם תהיה זו טעות לקבל ניתוח ליברטריאני כזה. ההיפך הוא הנכון. מה שאנו רואים הוא מה קורה למערכת המדינית כאשר היא מורעבת במשך עשרות שנים וכאשר מדינת הרווחה מרוקנת עשור אחר עשור מתוכנה ומאמצעיה. אנו גם רואים, שהיוזמה האזרחית הנפלאה אינה מסוגלת להחליף את המדינה, אלא רק לתקן חלק מנזקי העדרה. וכפי שהמסקנה מכך שהצבא הגדול איחר להגיע אל יישובי הנגב המערבי בטבח שמחת תורה אינה שאין צורך בצבא אלא די ביוזמות פרטיות של פרטים נועזים שמיהרו להגיע על דעת עצמם אל התופת ובכיתות הכוננות של הקיבוצים, כך חדלון-המדינה בצד האזרחי אינו מעיד שהיא מיותרת, אלא שיש לתקן אותה.
רוח ההתנדבות היא הרוח הישראלית במיטבה; יש לעודד ולטפח אותה. גם אילו המדינה ה,תה פועלת באופן מיטבי, תמיד היתה עוד עבודה להמוני המתנדבים. אבל הם לא היו תחליף למדינה אלא השלמתהּ.
איך הידרדרנו למצב הזה? יש לכך שני גורמים.
האחד הוא ארוך טווח, בן ארבעים שנה, החל משנות השמונים, והוא הפגיעה השיטתית במדינת הרווחה, מצד כל הממשלות, ממשלות ה"שמאל" לא פחות מממשלות ה"ימין", מתוך השתלטות של מגמות נאו-ליברליות ואגדות ברוח אגדת "הרזה הנושא על כתפיו את השמן." במשך ארבעים שנה המגזר הציבורי הורעב בהדרגה, בכוונת מכוון. ואת התוצאות אנו משלמים עכשיו.
אך זה רק חלק מן הסיפור. כי המכה הגדולה שחווה המגזר הציבורי באה מכיוון אחר, מהתרבות הביביסטית. כוונתי בעיקר למיתוס ה"דיפ-סטייט".
מדובר באגדה, על פיה מרגע שהליכוד עלה לשלטון, קם שלטון צללים, "מדינת עומק", המורכב מהפקידות הציבורית, צמרת צה"ל, המשטרה והשב"כ, האקדמיה, התקשורת ובתי המשפט, שתפקידם להכשיל את הממשלה ולא לאפשר לה לממש את מדיניותה. כך, "אתה מצביע ימין  ומקבל שמאל." כלומר, כל כישלונות ממשלות הליכוד ובעיקר ממשלות נתניהו, נובעים מהכשלה במזיד של מדינת העומק. כל ההצלחות מעידות על גדולתו של נתניהו, שלמרות מדינת העומק הוא מצליח להשיג אי אלו הישגים. את עיקר האשמה משליכים נשאי הקונספירציה הזו על בגין ושמיר, שמתוך תפיסה ממלכתית הם השאירו על כנם את הפקידות "המפא"יניקית", והיא למעשה השליט האמיתי של המדינה, והיא מיחזרה את עצמה בדורות הבאים של הפקידות. וכמובן שהיא גם "תפרה תיקים" לנתניהו כדי להפיל את שלטון הימין. הגיע הזמן שהימין ידע לשלוט.
וכך, בשנים האחרונות יצא השלטון במלחמת חורמה נגד גורמי המקצוע, הסיביל סרוויס, ובעיקר שומרי הסף. משרדי הממשלה הוצפו באנשים בינוניים, במקרה הטוב, שכישוריהם הם נאמנות – לא לציבור אלא לממנים אותם, והיותם קבלני קולות או מקורבים לקבלנים כאלה. מנכ"לי משרדי הממשלה ובעלי תפקידים בכירים הם תת-רמה. הדוגמה המוחשית לכך היא מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי. אם נוסיף על כך את ניפוח הממשלה במשרדים מיותרים עם שמות מונפצים ומינוי שרים נוספים במשרדים הקיימים, כמו השר למינויים פוליטיים במשרד המשפטים דודי אמסלם, ולכל אחד הלשכה והפמליה שלו, הרי זו התמונה העגומה שנגלית לנגד עינינו.
 
כשאנו רואים את הרמה הנמוכה של צמרת המגזר הממשלתי, אפשר רק לדמיין איך היתה נראית מערכת המשפט הישראלית, אילו הצליחו, חלילה, לוין, רוטמן וחבר מרעיהם להשתלט על הרשות השופטת ועל מינוי השופטים. אחד היעדים המרכזיים בשש אחרי המלחמה ולאחר שהממשלה הרקובה תוחלף בממשלה שפויה, יהיה שיקום שירות המדינה והמגזר הציבורי.
פורסם לראשונה באתר "בין חברים"
https://kibbutzdemocrati.webaxy.com/cgi-webaxy/item?index
אורי הייטנר
 
אהוד: ההטייה האנטי-ביבית האובססיבית בראיית העולם שלך אינה שובתת. רק נתניהו והביביזם אשמים בכול! בראייתך המעוותת – אפילו סמאל הוא מלאך לעומת הרוע של נתניהו! איך, איך אפשר להידרדר לתהומות כאלה של סכלות? אגב, האם לדעתך גם שתי נושאות המטוסים האמריקאיות המשייטות בקרבתנו מחשש למלחמה אזורית – הן תוצאה של הביביזם?