במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2008

2.1.08. בצהריים עם אורפז ב"שיין" במקום הפגישה שאליה אתמול לא הגיע. הוא מביא לי צרור שירים קצרים למדור שייקרא בשם "נגיעות" ויתפרסם שיר-שיר מדי יום חמישי בשבוע בכל גיליון שני שלי. השירים הם מאוד יפים ותמציתיים והם יעלו בהרבה את המוניטין של המכתב העיתי. הביא גם שיר ארוך יותר שאותו אתן לגיליון סיום שלוש השנים הראשונות של המכתב העיתי, בפברואר.

15.1.08. פגישה בצהריים בקפה "שיין". אורפז מביא טופס נוסף לחתום וגם לצלם את הקודמים, זאת בקשר לאגודה של המתה בחסד, שנחוץ לשם כך חתימה של אנשים שאינם קרובי משפחה. חתמתי לו ברצון כבר לפני זמן אלא שבתהליך ההעברה אינני מוצא את הטפסים הקודמים.

25.1.08. יום שישי. בתוכנית הספרות של קול ישראל בגל א' לקראת שבע בערב שידרה העורכת הדסה וולמן מיבחר קצר מן השירים שאורפז מפרסם אצלי במכתב העיתי. הקריאה המצויינת של צבי סלטון הוסיפה להם מימד של עומק, ונראה לי שהבחירה בהם היתה טובה.

21.2.08. בצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא מספר תמיד באופן מעגלי על ילדותו ונעוריו וחושף כל פעם קטע חדש. מתברר שבהיותו בן עשר שבר את רגלו והיה חודשים אחדים בגבס, ואז עזב את הגימנסיה, כנראה באחת הכיתות הנמוכות, ושוב לא חזר ללמוד בה. לאחר שהוסר הגבס התברר שהוא זקוק לניתוח ונסעו עימו עד צ'רנוביץ' לשם הוזעק מנתח מומחה מווינה וניתחו את רגלו במשך שעות אחדות ומדי פעם היה מתעורר ושוב שמים לו על הפה את מסכת הכלורופורום, והתוצאה היתה שרגלו האחת קצרה ב-1.6 סנטימטר מהאחרת, אבל זה לא הפריע לו בכלום גם לאחר שעלה ארצה ורקד ועבד בעבודה פיסית קשה, ורק בצבא לא הניחו לו להשתתף בקורס צניחה כי גילו פגם בעמוד השידרה בעקבות ההפרש בין שתי הרגליים. אפשר לומר שיחסית לכל מה שעבר עליו, הוא החזיק מעמד לא רע.

25.3.08. פגישה בצהריים עם יצחק אורפז בקפה "שיין". יש לו גידול סרטני באחת מן הכליות, לדבריו בגודל של כשבעה ס"מ, ובתוכו כבר יש נמק, והוא עומד בפני ניתוח. הדבר התגלה לו מתוך בדיקות, אחרי שסבל מכאבים ברגליים, השתנה מוגברת בלילה, וחולשה. מטפל בו דוקטור גילון בבילינסון. הוא מקווה לעבור את הניתוח עוד לפני פסח. לכאורה הוא אינו נראה שונה מהרגיל, יחסית לגילו. אצבעותיו כבר רועדות וגם דברי המזון שהוא אוכל מוגבלים. קפה, קרואסון ושתי ביצים רכות לצהריים. אני לוקח מרק גולש טעים שמגישים עם שתי פרוסות לחם כפרי טרי וחמאה מתובלת ירוקה.

יצחק מדבר בגילוי לב ובלי רחמים עצמיים על מצבו. יכול היה שלא ללכת לניתוח ולחיות ולהידרדר גם מתוך הנחה שבגילו הסרטן מתפתח לאט יותר. יש אפשרות לנתח ולהוציא רק את הגידול ולהשאיר את יתרת הכלייה, אבל זאת שום רופא אחראי לא יעשה, ואז הברירה היא לכרות את הכלייה הנגועה ולקוות שאין לה גרורות ושהסרטן לא התפשט לאברים אחרים. בשנת 1999 חדל יצחק לכתוב וגם לא היה מעוניין להוציא יותר מספריו גם במיבחרים חדשים אלא לאחר מותו. יש לו קרן כספית מסויימת, שקיבל מקרוב משפחה רחוק שנפטר בדרום-אמריקה, ויצחק לא רצה להשתמש בה בעודו בחייו כדי להוציא את יצירותיו אלא יעד אותה לאחרי מותו. לשם כך נוסדה קרן בחסות הקיבוץ המאוחד, עם עוזי שביט בראשה, וגם גי בתו של יצחק נמצאת בה, ומטרתה להוציא מיבחר של עד שמונה ספרים של יצחק וכן ספר שירים ואולי גם ספר מסות שלו. הכול מוכן אצלו. את כל רכושו וכספיו חילק בצוואה שווה בשווה בארבעה חלקים בין שלוש בנותיו ובנו זאביק, אבל את גי שם כיורשת זכויותיו הספרותיות אך גם דאג לכך שאם תעזוב עם בעלה לארה"ב יהיה מישהו אחר במקומה. את מרבית ארכיונו מסר למכון כץ של אוניברסיטת תל אביב בראשות חגית הלפרין, אבל יש לו עדיין יומנים שהוא מתלבט מה לעשות איתם ואם בני משפחתו צריכים לקרוא בהם קודם שהוא מוסר אותם למכון כץ או גם אחר כך, לפני שמישהו אחר קורא בהם או רוצה לפרסם מהם קטעים או את כולם.

לדבריו הוויתור על הכתיבה ועל הוצאת ספרים, שגם פרס ישראל לא שינה אותו, הביא לו שקט רב בעודו בחייו, ואמונה שמוטב שהספרים ייצאו אחרי מותו, וכך ייחסכו ממנו הצער וההתבזות סביב הופעתם.

הוא ער לכך שייתכן שיצטרך עזרה לאחר שובו מהניתוח. מצד שני הוא לא שיתף בחשבון הבנק שלו ולא נתן זכות חתימה לאף אחד מילדיו, ועל כך הערתי לו שהוא עלול לעמוד או לשכב במצב שיהא לו צורך שמישהו יטפל בשמו בכספים.

יקברו אותו, זה הוסדר מכבר, ליד אחיו בקיבוץ בגליל העליון, קיבוץ שמיר, שבו גם הוא עצמו שהה תקופת זמן בבחרותו. כך שיהיה עלינו לנסוע מרחק רב להלווייה שלו, זאת כבר אמר לי בצחוק מזמן.

מצד אחד זו היתה שיחה עצובה מאוד ורצינית, מה עוד שביום ראשון היתה לי השיחה עם שמאי, ויש לי רושם שאני הולך ומאבד שני חברים שעימם הרביתי להיפגש בשנים האחרונות. מצד שני שורר בינינו אמון מוחלט ופתיחות כך שהיה אפשר לדבר על כל נושא והוא גם הרחיב הרבה בקשר למחלתו ולבדיקות שעשה. אני מניח שאחרי הניתוח הוא יעבור ודאי הקרנות או טיפול כימותראפי, מה שוודאי יחליש אותו מאוד, והוא לא כל כך חזק גם כיום.

8.4.08. בצהריים פגישה עם יצחק אורפז בקפה "שיין". לפני ימים אחדים הוא סיפר לי בטלפון פרשה מעניינת מתקופת שירותו הצבאי.

הדבר היה בראשית שנות החמישים. הוא שירת אז באילת כאחראי על צוותי התותחים, ויצא בג'יפ עם מאירק'ה פעיל, אז פילבסקי, שהיה אחראי על כוחות השדה, לקבוע בגבעה ליד אילת את מיקום עמדות התותחים, המרגמות והמקלעים על ידי סימונם ביתדות.

בדרך, ואולי היתה זו פעם אחרת וגם חיילת היתה בג'יפ או בקומנדקאר הפתוח, הם הגיעו לצלע הר גבוה ותלול הפונה מזרחה. ליצחק היו נעליים עם סוליות קרפ, וליתר נעליים צבאיות עם מסמרים בסולייה למטה (כך היו הולכים אז וזה נחשב שיא היעילות והחברמניות). לכן רק הוא עלה לטפס. לאחר כשלושים מטר של טיפוס קשה, ראה שהדבר מעל ליכולתו ורצה לרדת, ואז ראה שאיננו יכול כי רגלו המושטת למטה אינה נאחזת בשום דבר. כאשר הסתכל למטה חלשה עליו דעתו, והוא העדיף להמשיך לטפס למעלה כי הבין שלרדת לא יוכל.

במאמץ רב הגיע להר למעלה, חירבן מרוב התרגשות, שתה את המים שנישארו, ולא היה איכפת לו כבר מה יעלה בגורלו. ואולם למזלו צידו השני של ההר, אולי זה הפונה מערבה או צפונה, לא היה תלול, והוא המשיך ללכת בו עד שהגיע לבניין שהיה בסיס לכוחות צה"ל. אולי היתה זו משטרת אום-רשרש. אינני בטוח. שם כבר חיכו לו חיילים דואגים שאמרו שרצו להזעיר פייפר, כדי שיזרוק לו קופסאות מיץ למען לא יגווע בצמא.

החווייה הזו של הטיפוס, שכתב עליה כבר אז אבל שכח מה כתב וגם את הנייר עצמו לא קרא שוב מימיו, חווייה זו שימשה אותו לאחר שנים לא רבות בכתיבת "ציד הצבייה", שם נמצא תיאור הטיפוס, שהוא, בפרשנות שלו, גם חלק מן הצליינות החילונית שעליה כתב רבות.

ואילו היום, חרף מצבו הגופני הקשה, סיפר דווקא על תקופת שירותו בבריגאדה. הוא הגיע עם הבריגאדה לאיטליה, והשתתף בקרבות על נהר הסניו. אמנם לא בקו ראשון, כי היה תותחן, ודרגתו היתה בומברדיר, שזה מקביל רב-טוראי. הוא היה מצודד ומגביה ומוריד את קנה התותח וכאשר נראה היה שכיוון למטרה היה הוא זה שלוחץ על ידית שטוחה שמפעילה את הנקר ושולחת את הפגז לדרכו. היו אלה תותחי-שדה נגררים. לימים, בשירותו במלחמת השיחרור, עמד בקרבות הרבה יותר קשים.

דיבר גם על יחסיו עם שלוש הנשים שלו. הראשונה התחתנה עם יהודי דתי וילדה לו הרבה ילדים והיום יש לה נכדים ונינים הפזורים בכל רחבי ההתנחלויות. בנו זאב נקשר מאוד לאב החורג, שהיה איש טוב, ויום שישי אחד, כאשר יצחק בא במדים לרחוב בן יהודה, שם גרה המשפחה, לאסוף את זאביק לטיול שבועי במכונית הצבאית, היפנה זאביק ראשו לאחור באמצע הדרך ואמר: "אבא, אני נוסע עם אבא!"

לאור זאת אמר לו יצחק, אז או מאוחר יותר, שאין לו התנגדות שימשיך לקרוא לבעל של אימו אבא, ואילו אל יצחק יפנה בשמו הפרטי. וזאביק דווקא קיבל זאת מיד ומאז הוא פונה אליו רק בשם יצחק.

21.4.08. בצהריים עם אורפז בקפה שיין. הוא מביא לי עוד שירים ל"נגיעות" וגם מחברת גדולה מצולמת של "מכתבים לאישה חכמה" שאוכל להשתמש בה אך אין להוציאה כספר לעצמו. אני גם חותם לו כעד על החלטתו למסור את גופתו למדע, לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה בירושלים. הוא עולה עימי לכאן ויושב קצת עם יהודית כאשר אני מצלם עבורו את השירים. מדבר הרבה על רותי ועל גי.

27.4.08. אורפז נכנס לבית חולים בילינסון לניתוח להוצאת אחת מכיליותיו הנגועה בסרטן. הניתוח ייערך מחר.

28.4.08. לפנות-ערב אני מטלפן לזאב אורפז, בנו של יצחק, והוא מספר לי שיצחק עבר את הניתוח בהצלחה וכעת הוא נמצא בהתאוששות. עדיין מוקדם לבקר אותו.

1.5.08. עם יהודית לבקר אצל אורפז במחלקה האורולוגית בבילינסון. ישבה אצלו ידידה קרובה שלו שאני רואה אותה בפעם הראשונה, כוכבה פתאל, אם לחמישה ילדים לדבריה, מלאה פירזולים בוהמיים על פניה, נראית אישיות סמכותית ועם זאת אין לה אפילו אי-מייל. לדברי אורפז הם מיודדים מזה שנים רבות. אחר כך באה אורנה, בתו של יצחק, ומאוחר יותר הגיעו לבקרו אהובה וישראל פנקס, חבריו. כך שלא היה בודד. הוא נראה חלש אבל לא רע. כאילו הוסרה בינתיים לפחות אבן אחת מליבו. לא שאלנו מה הלאה ומה התחזית לגבי התפשטות הסרטן, שאחת מכיליותיו הוצאה בגינו.

[מתוך מכתב באותו יום לנורית גוברין] לנורית היקרה, ליצחק אורפז גילו גידול סרטני באחת מכיליותיו והוא עבר ביום שני השבוע ניתוח בבילינסון ומאושפז עתה במחלקה האורולוגית. אתמול ביקרנו אצלו והוא נראה חלש אבל בדרך להתאוששות. היו אצלו גם אהובה וישראל פנקס, ובתו אורנה, ועוד ידידה שלו כוכבה, כך שלא היה בודד. הוא חשש שלא יתעורר מהניתוח והעביר לי חומר ביוגראפי רב על אודותיו למשמרת. אם ארצה פעם לכתוב עליו מונוגראפיה. האמת שתולדות חייו מרתקות אותי יותר מאשר ההתמודדות עם ספריו, שאיננה מן התחום שלי.

ביום ראשון הוא אמור להשתחרר וכנראה יבלה עוד שבוע באיזה פנסיון של השתקמות.

6.5.08. אורפז מראשית השבוע בסנטוריום "פאלאס" היקר ליד בית החולים איכילוב. אני מטלפן אליו אבל הוא עדיין חלש מדי מכדי לקבל ביקור. אולי מחר.

8.5.08. בערב אני הולך לבד לבקר את אורפז בחדרו ב"אחלמה" ב"פאלאס". הוא נראה הרבה יותר טוב. אצלו היו בנו זאב עם אשתו עדנה. זו נחמד וחיובי מאוד. אחר-כך נשארתי לבד עם יצחק. בגיליון המחלה שלו כתוב שגילו 88! והוא הסביר לי שאלה השנתיים שנוספו לו בהיותו בן 16 כדי שלא יצטרך את רשות אימו, שהיתה כנראה במצב נפשי לא בריא, כדי לעזוב את הארץ, וגם כדי שלא יצטרך להירשם לצבא.

אני מספר לו על הלבטים שלי בקשר למועמדות לדירקטוריון אקו"ם, והוא אומר חד וחלק שזה כבר לא בשבילי ולא לכבודי ואם הם רוצים לכבד אותי שיתנו לי את אות אקו"ם!

13.5.08. יום שלישי. לפני-הצהריים אני לוקח את אורפז לבקשתו ממש מפתח דירתו במלכי ישראל בצעידה איטית עד לקפה "שיין" ושם אנחנו יושבים כמעט עד הצהריים ואז אני מלווה אותו חזרה. החלום שלו היה לחזור ליכולת של ההליכה לקפה הזה ושתיית קפה על בסיס מים בלבד אבל עם קצף למעלה. הוא נזהר שלא להתרגש ולהתלהב יותר מדי בדיבורו כי עדיין אין לו כוחות לכך אבל גם קודם לא היה גיבור גדול. אנחנו מחסלים גם שני קרואסונים ונראה שתיאבונו שב אליו.

14.5.08. בבוקר אנחנו קופצים לשוק ויהודית גם מבשלת מרק עוף גדול לאורפז, וצימס. הוא התאונן בפניי שהמרק שבישלה לו העוזרת של אהובה פנקס לא היה לטעמו ונאלץ לשפוך אותו. בערב הלכתי לדירתו עם שתי שקיות גדולות ובהן קופסאות פלסטיק גדולות ובהן מרק, עוף ממרק, ירקות ממרק, אטריות וצימס. יצחק היה מאושר והמקרר שלו היה ריק. נראה שהוא כמעט לא אוכל. היתה אצלו משוררת, רותי רמות.

16.5.08. לפנות ערב אני מבקר אצל אורפז לבקשתו ומביא לו את הגיליון של אתמול [ובו אחת מהנגיעות שלו, כך נהגתי בכל גיליון שבו הן התפרסמו, להשאיר לו גיליון מודפס]. הוא חושש ללכת למקלחת לבדו ומבקש לכן שאבוא לשהות אצלו. היום סיימו לתקן לו את הטוש לאחר ששנים לא השתמש בו והיה עושה רק אמבטיות אלא שעתה הוא חושש שלא יהיה לו כוח לצאת מהאמבטיה. ישבתי אצלו וחיכיתי ואחר-כך אפילו גרבתי לו גרב על כף רגלו הימנית כי לצד הזה, של הניתוח, הוא אינו יכול להתכופף. הוא לא הפסיק לשבח את הגרגל'ה שהיה במרק שיהודית שלחה לו, והגירום והמציצה של הבשר והעצמות הזכירו לו את ילדותו בעיירה ואת הבישול של סבתו שהיתה מעודדת אותו "איציקל, איציקל, רוצה עוד קציצה?"

בילינו עוד קצת בשיחה ונפרדתי ממנו.

22.5.08. בצהריים פגישה עם יצחק אורפז בקפה שיין. הוא נראה עייף וחלש מאוד. אני מלווה אותו חזרה לביתו. אני מוסר לו את גיליון 345 [של המכתב העיתי] וכן את דפי העיבוד של סיפורו במדריד לפרסום בפרקי היומן הבאים.

10.6.08. צהריים עם אורפז בקפה "שיין". הוא עטוף במעיל ועוד שתי שכבות בגדים מתחתיו, ונראה חלש מאוד ורזה, ומדבר בלחש ובקושי. אמנם אכל שתי ביצים ופרוסת לחם ושתה כוס קפה. רוב הזמן אני דיברתי אך לא הייתי בטוח שהוא מרוכז דיו לשמוע אותי. לדבריו הבדיקה שעבר לאחר השחרור מבית החולים לא היתה טובה, ועכשיו הוא מחכה לתוצאות של בדיקה נוספת. יש לי הרגשה כי ההליכה מדי שבוע ל"שיין" והפגישה איתי הן אצלו מדד לשמירה על כוחותיו.

אני מספר ליצחק את גלגולי הבלדה על יואל משה סלומון שכתב יורם טהרלב, ויצחק מתעקש שלא חשובה האמת ההיסטורית אלא העיצוב האמנותי והאמת הספרותית הם שקובעים וכך גם נוצרו רוב הסיפורים ההיסטוריים האגדיים-למחצה שאנו מכירים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא