סיפור חיים

פרק כ"ג

"החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת"

"בן-גוריון רצה להעלות דור צעיר שייכנס כבר לעול, לכך הטיף כל הזמן." מנתח יצחק נבון את פרשת היחסים הפנימיים במפא"י בסוף שנות החמישים: "מפלגה צריכה להתחדש. כל זה אירע לפני 1960, שנת פרוץ 'הפרשה', אך היה זה רקע, שכאשר זו פרצה, 'התיישבה' עליו יפה מאוד. אצל הוותיקים, ארן וחבריו, היתה עוד לפני כן אמונה מוחלטת שיש 'גראנד פלאן' של בן-גוריון לחסל אותם. להוציא אותם מהממשלה. כאשר בן-גוריון לחץ על נמיר שייצא מהממשלה ויילך להיות ראש עיריית תל-אביב – להם היה הדבר ברור, וכך גם נמיר אמר: 'הוא סילק אותי מהממשלה. היום זה אני – מחר זה אתם.'

"וכאשר 'הפרשה' פרצה, אמר להם לבון: 'היום אני – מחר זה אתם. זה חלק מתוכנית של בן-גוריון לסלק את כולנו.'

"נהגתי לומר לבן-גוריון: 'דע, הם כולם מאמינים שיש לך תוכנית לסלק אותם מן הממשלה: ארן, ספיר, גולדה, נמיר, אשכול. דע לך שזה מה שארן מאמין.'

"בן-גוריון קרא לארן ואמר לו: 'האם אתה באמת חושב שזה מה שאני רוצה? להעיף אתכם?'

"אמר לו ארן: 'כן.'

"בן-גוריון: 'אני נשבע לך, ארן, שזה לא נכון!'

"אבל החשדנות חילחלה ונכנסה לכל המערכת. חבריו של שרגא בדרג השני של מנהיגות המפלגה, כגון נמיר וארן, ובדרג השלישי – עסקני ה'גוש' – לחצו עליו: "הבן-גוריון שלך, שאתה מגן עליו ותראה מה הוא הולך לעשות!"

"שרגא: 'זה לא נכון. אתם לא מבינים. הוא אמנם רוצה להכניס צעירים, אך לא להעיף אתכם."

"לאחר שיחה קשה עם חבריו, היה שרגא בא [אל נבון] לבדוק אם יש ממש בטענותיהם. בד-בבד החל אז פנחס לבון, שהיה מזכיר ההסתדרות, להתבלט במערכת בחירות 1959 בתור מיספר שניים במפלגה, יורש אפשרי לבן-גוריון. כך, על כל פנים, נוצר רושם. בעיקר מתוך הדלפות לעיתונים מחוגי מקורביו של לבון. עיתונאים כלוי יצחק הירושלמי, שעבד אז ב'דבר', הכינו את הרקע לכך שלבון יהיה, בבוא היום, ראש הממשלה. לבון הופיע במערכת הבחירות בנאום מזהיר ומבריק. הוא סימל לכל הגווארדיה הוותיקה, שלא אהבה אותו במיוחד – את המאבק נגד ה'צעירים', נגד דיין ופרס, שאיתם הסתכסך בתקופת ה'עסק ביש' ב-1954-1955. הוא לא חדל לדבר נגדם והיה סמל המלחמה בהם."

לקראת מערכת הבחירות (האחרונה, לפני ה"פרשה"), נבחרה ועדה בת שמונה חברים, ביניהם היו בן-גוריון, אשכול, גולדה, עקיבא גוברין, דיין, נמיר ושרגא, וזו הטילה על דיין, נמיר ושרגא להרכיב את הרשימה לכנסת.

הם ישבו יום שלם במלון "השרון" והרכיבו רשימה של כשישים איש, מספר שרגא, כשהדגש הוא על עשרים וחמישה המקומות הראשונים. זאת משום שחברי הכנסת היו נקבעים לא רק על-ידי ועדת המינויים; מחציתם היו נבחרים כבר אז ישרות בבחירות אישיות בסניפים.

לקראת הבאת הרשימה לאישורו של בן-גוריון, אמר דיין: "אני עשיתי מספיק. אין צורך שאלך איתכם."

הלכו נמיר ושרגא לביתו של בן-גוריון. לתדהמתם – השינוי היחיד שעשה בן-גוריון ברשימה היה שהעביר את לבון מהמקום האחד-עשר למקום השישי, תוך שהוא אומר לעצמו: "נו, טוב! נלך הלאה."

לשרגא היה ברור שאין מקום לערעור, ובכל זאת אמר: "אולי תרשה לי רק להסביר למה הצבנו אותו במקום האחד-עשר. הוא מזכיר ההסתדרות, ולממשלה הוא לא יילך. אתה בעצמך אמרת שהופעה שלו אחת בשנה בכנסת מספיקה בהחלט."

בן-גוריון עשה עצמו כאילו אינו שומע כלל את דברי שרגא, והמשיך לעבור על הרשימה ולהעיר את הערותיו.

כל זה אירע חודשים לא רבים לפני פרוץ פרשת לבון הידועה ובעקבותיה הדחתו – שהיתה פרשת דרכים במפא"י ובחייו הפוליטיים של שרגא גם יחד.

*

שרגא היה שייך לוותיקים מבחינת הגיל, המנטאליות, הרקע, השפה וכל כיוצא באלה. הוא לא התפעל ביותר מ"הצעירים" המקצועיים, והיה אומר, לדברי נבון: "יש גם לנו צעירים." וכוונתו לצעירים המשולבים בפעילות בשכונות, בעיירות-הפיתוח ובערים, שאותם רצה והשתדל לקדם. עוד לפני פרוץ הפרשה נקלע שרגא בין הקטבים. עוד בטרם הפילוג רחשו ברקע החשדות של הגווארדיה הוותיקה כלפי בן-גוריון וכוונותיו. שרגא נמצא כל אותה עת בעמדת-ביניים: לויאליות מוחלטת לבן-גוריון, וזאת כאשר בן-גוריון עושה דברי שמרגיזים את הגווארדיה ששרגא קשור בה, דברים שכלל לא נראים לו, לשרגא.

אבל הוא הלך אחרי בן-גוריון ללא פקפוקים. לא נראה לו שהאופציה היא – זה או זה. הוא לא קיבל את התיזות של הגווארדיה הוותיקה על מגמות ה"זקן" לזרוק את הוותיקים, לא סבר שאלה כוונותיו של בן-גוריון, וכן – לא פסל את אותם "צעירים" שהעריך כמתאימים לתפקידים בכירים.

כל אימת שפרס היה מכריז דבר-מה בגנות הוותיקים, היה ספיר מטלפן לשרגא: "פרס שלך!" – ואם דיין אמר כמה מילים בוטות על "הקומה החמישית" (של בניין הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב, שבראשה עמד לבון), מיד היו מתלוננים אצל שרגא: "דיין שלך! נו, מה תגיד עכשיו?"

שרגא ספג מכל צד. הוותיקים, שהיה שייך להם מכל בחינה שהיא, ומצד ה"צעירים", כי בעיניהם הוא סימל את השלטון של הוותיקים. הוא היה המוציא-ומביא של הוותיקים, בד-בבד עם ראייתו את בן-גוריון ראש וראשון בסולם העדיפויות. "לא ייכנס לכנסת מי שהוא נגד בן-גוריון!" – אבל ערב פרשת לבון, בפרוס שנת 1960, לא הצטיירה עדיין ההנהגה הוותיקה כמתנגדת לבן-גוריון, לא אשכול ולא גולדה.

כדי להבין את שרגא, צריך, לדעת נבון, להיות "מומחה" לנבכי המיסתורין של המפלגה. אם רוצים לדעת באיזה מצב נמצא, צריך לדעת מה היתה המערכת הפנימית, המסובכת, במפא"י. איזו עוצמה אמוציונאלית אדירה היתה לכל הכרזה מצד אחת הדמויות הפועלות, לכל צעד של בן-גוריון; ושרגא, בכל אלה, מסמל את ה"גוש", שקובע ומכתיב את המהלכים במפלגה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא