יש שיר בִקְצה ציפורן העֵט,
 שיר של חדוָוה  ורומן אהבים,
אך העט לא כותב ואומר כי כעת,
לא זמן לרומן, כשחופרים פה קברים.
 
אין הדעת הולכת אל יום של חמדה,
אין הרוח מוליך אל רינת-הגוּפים,
רק סופְרים אָבֵדה ועוד אבדה,
אל שַׂקֵי תכריכים גוויות מאספים,
 
וקומצים האגרוף מול שיטה הפורחת
אל נוכח שוחט ששחט עוללים,
ועומדים מול אימה נוראה הנוכחת,
זיכרונות השואה שוב צפים ועולים,
 
ואנה נביא את הכאב והצער
ולאן נְבָהֵל את תחושת הבושה,
ואיך לא ניזעק כי ניפרץ כאן השער
להיות יישובינו פרוצים לִמְשִׁיסָה.
 
נקם נבקש, ונקם בוא יבוא,
נקם ושילם, נקמת ילד קטן,
לא יהא לאכזר מקלט ומחבוא
נְבַעֵר ונַכְרית את שליחי השטן.
 
וישובים שוב נקים ויניבו כרמים,
שוב שדות נחרוש וניטע יערות,
ילבלב שוב העם לגבהים מורמים
ונכתֵת את חרבנו לְשיר מַזְמֵרות.
עקיבא נוף