* רוח אנטבה – איזה אושר! חילוצה של אורי מגידיש היא שמחה גדולה.
בראש ובראשונה, מכך ששבה בת לגבולה. מכך שבת הערובה חזרה הביתה.
השמחה גדולה במיוחד, בזכות העובדה שהיא שוחררה במבצע של צה"ל; בזכות היכולת המודיעינית והמבצעית שבאה לידי ביטוי בפעולה הזאת; הפעולה המוצלחת שבה אורי השתחררה ללא פגע ולא היו נפגעים לכוחותינו.
אני מקווה שחילוצה של אורי יזכיר לנו, שדרך עסקת שליט אינה היחידה לחילוץ בני הערובה. יש גם דרך אנטבה. אני שמח לדעת שרוח אנטבה, גם אם לא כאופציה היחידה, קיימת בממשלה, בצה"ל, בשב"כ ובמוסד.  כל הכבוד לממשלה, לצה"ל, לימ"מ, לשב"כ ולמוסד!
 
* חיוך על הפנים – יריב אופנהיימר מתח ביקורת על החגיגות ליד ביתה של אורי מגידיש לאחר חילוצה. לטענתו, 138 משפחות מצויות בסיוט מתמשך, אי ודאות ופחד לגורל יקיריהם החטופים, ולא ראוי לחגוג כאשר זה המצב.
יש היגיון בדבריו, אך איני מסכים איתו. לאחר חילוצה של אורי, התראיינו בטלוויזיה הוריה של חברתה של אורי, תצפיתנית המשרתת איתה, הנמצאת בידי חמאס. הם אמרו, שהידיעה על חילוצה של אורי היתה הדבר הראשון אחרי 24 ימים שהעלה חיוך על פניהם. והוא לא מש לאורך השיחה.
החילוץ עורר תקווה בקרב המשפחות. הן נוכחו שהתמרון לא פוגע בסיכויי השחרור של יקיריהם אלא מחזק אותם. הן נוכחו שהממשלה וצה"ל אכן מעמידים את שחרור בני הערובה במקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות ובאמת פועלים לשחרורן.
אני בטוח שזה רגע שמח גם להן. אני בטוח שדווקא בשל האסון שהתרגש עליהן, הן הראשונות להבין את משפחת מגידיש על השמחה הגדולה.
 
* אובסביבי – בעקבות רשומה שכתבתי לאחר חילוצה של אורי מגידיש, שבה בירכתי את הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון, נזף בי אחד הקוראים על שהעליתי את דעתי לברך את הממשלה. אותו מגיב – 99% מהפוסטים והתגובות שלו מתחילת המלחמה (וכמובן גם קודם לכן) עוסקים בנתניהו. כאילו אין חמאס, אין אוייב, אין מלחמה קשה. האיש פשוט אובסביבי. יש לו אובססיה מטורפת לביבי. תמונת הראי של חסידיו השוטים של נתניהו. והוא לא יחיד. אני מכיר לא מעט אובססיבים כאלה.
גם אני אובססיבי. אני אובססיבי לניצחון. אני לא מתבלבל. אני זוכר שהאוייב אינו נתניהו אלא חמאס. אני זוכר שעיסוק בפנקסנות פוליטית עסקנית קטנה היא חבלה במאמץ המלחמתי. אני זוכר, שכאשר אנו במלחמה, החלשת הממשלה היא חיזוק האוייב.
דעתי על נתניהו ידועה. היא לא השתנתה. נהפוך הוא. המחדל הנורא רק חיזק אותה. עם נתניהו נבוא חשבון אחרי הניצחון. עד אז צריך לחזק את ידיו שיעז לקבל את ההחלטות הנכונות ויוביל אותנו לניצחון.
אילו מבצע-החילוץ נכשל חלילה, ואורי וכמה מן החיילים היו נהרגים, אותו מגיב היה מאשים את נתניהו באחריות לכישלון. מי שאחראי לכישלונות, אחראי גם להצלחות. ואם אנו דורשים מנתניהו לקחת אחריות על המחדל, איננו יכולים לשלול ממנו את האחריות להצלחות.
איני רוצה לחשוש שיש מי שמקווים שלא כל כך ננצח במלחמה, כדי שנתניהו לא יקבל נקודות. לא יהי חלקי עמהם.
 
* מטרה אחת ואין בלתה – גם לאחר הקמפיין הנבזי של נתניהו נגד ראש אמ"ן וראש השב"כ בעיצומה של המלחמה, אני איתן בדעתי שאין מחליפים ממשלה וראש ממשלה בזמן מלחמה.
נתניהו הרי לא ילך מרצונו. לכן, פעולה להתפטרותו, משמעותה משבר קואליציוני, משבר פוליטי, הפגנות בעד ונגד. וכל זאת בשעת מלחמה. זה הזוי. זו חבלה במאמץ המלחמתי. זו מתנה לחמאס.
אומרים לי: אבל זה מה שעשתה בריטניה במלחמת העולם השנייה, כאשר הדיחה את צ'מברליין והחליפה אותו בצ'רצ'יל. מדוע זה שונה? כיוון ששם מפלגת השלטון, המפלגה השמרנית, התייצבה מאחורי צ'רצ'יל, שהעם בטח במנהיגותו, רצה בו ובמינויו, ולא נותרה ברירה לצ'מברליין, אלא ללכת.
זה לא קורה בליכוד. זה לא יקרה בליכוד. וגם אין שם צ'רצ'יל כזה, שהעם כָּמֵהַּ לו ולמנהיגותו.
צריך לשים בצד את הפוליטיקה וגם את סוגיית לקיחת האחריות, שלמרבה הבושה וחוסר המנהיגות, נתניהו בורח ממנה. יש להתרכז במטרה אחת ויחידה, אין בלתה – הניצחון במלחמה.
האויב אינו ביבי. הוא חמאס. יש להתלכד סביב הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון במלחמה, עד הניצחון. מה שדרוש עכשיו זו ממשלת אחדות לאומית. המחנה הממלכתי נהג באחריות לאומית כאשר הצטרף לממשלת החירום. כעת על יאיר לפיד ויש עתיד להצטרף אף הם, כדי שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית.
 
* קמפיין נבזי – עד כה ניהל נתניהו את קמפיין הכסת"ח וסימון השעירים לעזאזל באמצעות פרוקסי. בלילה שבין שבת לראשון הוא עבר לשלב ב' של הקמפיין וצייץ זאת בעצמו.
 
* התנצלות נוסח נתניהו – התנצלותו של נתניהו מעידה על כך, שכנראה הלשכה ערכה סקר בזק לאחר הציוץ הנבזי.
 
* חצי עבודה – אם המלחמה תסתיים במיגור החמאס אך חיזבאללה לא ימוגר – עשינו רק חצי עבודה.אני בעד מתקפת נגד מקדימה נגד חיזבאללה, אך במקרה הזה אין מדובר במתקפה מקדימה כי הם תקפו אותנו פעמים אחדות ביום בכל אחד מימי שלושת השבועות האחרונים.
 
* שגריר של מדינה ריבונית – חמאס הוא ארגון נאצי. הטבח הברברי ביישובי הנגב המערבי היה פשע נאצי, המזכיר את מוראות השואה. ואף על פי כן, אין שום מקום לענידת טלאי צהוב על דש בגדו של שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן. הטלאי הצהוב מסמל יהודים בגולה, ללא ריבונות, ללא מדינה, ללא צבא, בלא שיש מי שיגן עליהם. מדינת ישראל כשלה כאשר לא הצליחה להגן על אזרחיה באותה שבת שחורה. ובכל זאת, אנו יהודים היושבים על אדמת מולדתנו, במדינת לאום עצמאית וריבונית, עם צבא חזק שמשיב מלחמה שערה. גלעד ארדן הוא נציג של מדינה ריבונית, שיש לה דגל המסמל את ריבונותה, והדגל הזה ורק הוא הסמל שעל שגרירנו לענוד. בשום אופן לא טלאי צהוב.
 
* סרבן התפכחות – הפובליציסטית רוית הכט פרסמה בטורהּ ב"הארץ" מאמר שכותרתו: "ב-7 באוקטובר קרסו כל הקונספציות. גם של השמאל."היא מבהירה מיד בתחילת דבריה שאין היא מתכוונת לשמאל הרדיקלי שאפילו אחרי הטבח ממשיך להאשים את ישראל ואותו היא מגנה מן הפן המוסרי. היא מציינת כמובן מאליו את קריסת הקונספציות של הממשלה הנוכחית. עיקר דבריה מוקדש לחשבון נפש כן, של תאוריות השמאל הישראלי.
"שלטון חמאס בעזה אינו שלטון של ארגון רצחני שחטף או שבה שני מיליון בני ערובה תמימים ומסכנים. חמאס נהנה מתמיכה מבוססת ברצועה – עזתים רבים השתתפו בהתקפה על ישראל, וביצעו את המחרידים שבפשעים נגד האנושות. מטריד מכך: חמאס נהנה מתמיכה רחבה גם בגדה, המשוחררת משלטון אימים שעשוי להכתיב לה מה לחשוב. זו הסיבה שאין שם בחירות כבר כמעט שני עשורים... בכל מבצע או סבב בשנים האחרונות פיללתי לסיום מהיר ככל האפשר, תוך בוז וגועל לצרחות ה'לכתוש אותם' ו'להכניס להם'... אין שום עונג בלראות נשים וילדים קבורים מתחת להריסות. יש עצב גדול במלחמה. וסבל. ופחד. אבל ב-7.10.23 הגיאוגרפיה השתנתה בחדות... במלחמה הזאת נגד טבעת החנק שאיראן הניחה סביב צווארנו ישראל חייבת להוביל ולנצח. זאת מלחמה על עצם קיומנו."
הדבוקה לא התלהבה במיוחד מגילוי היושרה של הכט. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו גינה את "השמאל" הישראלי, המרכאות במקור, שהוא הבעיה האמיתית, יותר מבן גביר. הוא התנגח בחיים לוינסון ורוית הכט, והאשים אותם, שהם מתירים הרג המוני בעזה, בחסות "חרב השמדה, אמיתית או מדומה," ולמעשה קוראים להרג של אלפי אזרחים חפים מפשע, חורבן עזה מן היסוד והרג המוני של תושביה.
עקיבא אלדר תקף את הכט מהפן המדיני. לטענתו, "הקונספציה של השמאל לא קרסה, כי היא לא נוסתה." מהי הקונספציה? "מתווה שתי המדינות לשני עמים והסדר מוסכם של בעיית הפליטים." לטענתו, אכן השמאל צריך לעשות חשבון נפש, אבל לא על הקונספציה, אלא על כך שהוא לא דחף אותה מספיק.
לא נוסתה? לא היו אוסלו א', אוסלו ב', הצעות ברק לערפאת, ההתנתקות, הצעות אולמרט לאבו מאזן, הסכמת נתניהו ולבני לתוכנית קרי? הקונספציה נוסתה גם נוסתה ובכל ניסיון התרסקה במחיר דמים כבד. אלדר מאשים את הכט באשמה החמורה שהיא מאמצת את גישת "אין פרטנר" של אהוד ברק ורומז שהיא נוקטת בגזענות כאשר היא טוענת שרוב הפלשתינאים תומכים בחמאס.
"הקונספציה של השמאל לא נכשלה מפני שמעולם היא לא עמדה למבחן," קובע אלדר.
לא נוסתה?! איפה הוא חי בשלושת העשורים האחרונים?
באוסלו א' ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לרב המרצחים ערפאת וצבאו להיכנס לרצועת עזה וליריחו ולהעבירן לשלטונו, ובתמורה אש"ף התחייב להפסיק את הטרור והמאבק המזוין. מרגע שהגיע ליריחו, וכבר בהגעתו, הבריח ערפאת בעצמו נשק ומבוקשים, הטרור גאה כפי שלא גאה מעולם. הקונספציה עמדה למבחן ראשון – וכשלה.
למרות הכישלון, ואף שאוסלו א' אמור היה להיות ניסוי שעל פי הצלחתו יוחלט על ההמשך, נחתם הסכם אוסלו ב', שבו ישראל נסוגה מכל הערים ואזורי A ו-B. בתמורה, אש"ף שב והתחייב להפסיק את הטרור והמאבק המזוין. והטרור התחזק אף יותר מקודם. בתגובה, רבין עצר את הנסיגה והסביר שאין תאריכים קדושים וישראל לא תשלים את הנסיגה אם הטרור לא יפסק. אחרי רצח רבין פרס התעלם מהדרישה של רבין ונסוג מכל השטח (זולת חברון שממנה נסוג נתניהו). והטרור התעצם וגבר וגרם לנפילתו של פרס מן השלטון. הקונספציה עמדה למבחן שני – וקרסה.
כשאהוד ברק הבין שאין להסכמי הביניים תוחלת, הוא החליט ללכת על הסדר הקבע. בהצעתו הוא ריסק את כל הקווים האדומים של רבין למו"מ וניתץ את כל מרכיבי הקונצנזוס הלאומי. הוא הציע לערפאת את הפנטזיה של אלדר כמעט בשלמותה – מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים, חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, ויתור למעשה על הר הבית, נסיגה מבקעת הירדן, קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם חילופי שטחים). ערפאת דחה על הסף את ההצעה. אף שברק הבין שאין פרטנר, הוא לא עשה את המובן מאליו ולא הצהיר שהצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא הכריז ש"זו התוכנית ואין בלתה." התוכנית נדחתה בדם ואש ותמרון עשן, בלינץ' האכזרי ברמאללה ובגל עצום, חסר תקדים, של פיגועי התאבדות המוניים בכל רחבי הארץ. ותחת אש זחל ברק לטאבה להציע לערפאת עוד ועוד ויתורים ונענה בעוד ועוד דם ואש. הקונספציה עמדה למבחן שלישי – וקרסה.
אריק שרון הבין שאין פרטנר שמוכן לחתום עם ישראל על הסכם שלום, והחליט לממש באופן חד צדדי את הפנטזיה של אלדר ברצועת עזה, ולסגת לקווי 4 ביוני 1967 תוך עקירת כל היישובים. אלדר תוקף אותו על כך שנסוג באופן חד-צדדי וללא הסכם. כאילו שכאשר ישראל נסוגה בהסכם, התוצאות היו שונות. אלדר מאשים את השמאל שבהתנתקות "לא דרש שרצועת עזה תועבר לרשות הפלשתינאית ולא תיפול כפרי בשל לידי חמאס." הוא רק שוכח, שבהתנתקות רצועת עזה הועברה לרשות הפלשתינאית ורק כעבור שנתיים חמאס תפס את השלטון. הוא גם שוכח, או בוחר לשכוח, שבין לבין חמאס ניצח בבחירות לפרלמנט של רש"פ וגרף 56% מן המושבים בפרלמנט, ובשל כך, כפי שציינה הכט, אבו מאזן אינו מאפשר בחירות לנשיאות ולפרלמנט. בהתנתקות עמדה הקונספציה למבחן רביעי – וקרסה. אולמרט בתורו הציע לאבו-מאזן את פנטזיית עקיבא אלדר בשלמותה, ונדחה על הסף. הקונספציה עמדה למבחן חמישי וקרסה.
עקיבא אלדר הוא סרבן התפכחות, שכנראה במילון שלו חסר הערך "טעיתי."
 
* בין טוב לרע – אנו נמצאים במלחמה בין טוב לרע. מי שאינו ניצב עם הטוב, בוחר ברע המוחלט. איזה הבדל בין מנסור עבאס הערבי שבחר בטוב לעופר כסיף היהודי, שבחר ברע המוחלט.
 
* היגיון לא ציוני – בראיון לאולפן שישי אמר שר הביטחון לשעבר שאול מופז שהוא גאה בחלקו בהתנתקות, כי אירועי שמחת תורה הוכיחו מה היה קורה ליישובים האלה אילו נשארו.
על פי אותו ההיגיון, שלבטח אינו היגיון ציוני, הלקח של אירועי שמחת תורה, הוא שהיינו צריכים לעקור את יישובי הנגב המערבי, כי הנה ראינו מה קרה ליישובים האלה כיוון שהשארנו אותם.
זה מזכיר לי, שכאשר משלחת יישובי הגליל העליון ועמק הירדן הופיעה ב-8 ביוני 1967, ביום הרביעי למלחמת ששת הימים, בפני הממשלה, ותבעה להורות לצה"ל לכבוש את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט הסורי, וחבריה הסבירו שהתושבים לא יוכלו להישאר ביישובים אם המצב לא ישתנה, השיב להם שר הביטחון משה דיין, שהתנגד לשחרור הגולן: מה הבעייה? נזיז אתכם כמה קילומטר והתותחים הסורים לא יגיעו אליכם. דיין הטיל וטו על ההחלטה לשחרר את הגולן, בה תמכו ראש הממשלה אשכול, הרמטכ"ל רבין ורוב השרים.
באותו לילה דיין שינה את דעתו, נתן את ההוראה והשאר היסטוריה.
 
* הזדמנות לתמורה ביחסים עם הדרוזים בגולן – אחת התופעות היפות שהתגלו במלחמה הזו, היא התמיכה המרשימה של הדרוזים בגולן בישראל. שפע רצון לעזור, לתת יד, לארח חיילים, לפנק אותם במטעמים וכו'. יש גל גדול של מתנדבים דרוזים למשמר האזרחי ואף לכיתות כוננות! אני מניח שיש קומץ דרוזים פרו-סוריים שגישתם הפוכה, אבל הם בטלים בשישים.
התופעה הזו מעוררת בי תקווה שניתן לחולל תמורה ביחסי הדרוזים בגולן עם מדינת ישראל. בשנים האחרונות יש עלייה מתמדת במספר מבקשי האזרחות הישראלית. כיוון שאני מכיר נתונים שונים, לא אכתוב כאן נתון שאיני יכול לעמוד מאחוריו, אבל הגידול מרשים בהחלט. אני משער שכעת הוא יגדל אף יותר. להערכתי, כדאי לפעול להתאזרחות קולקטיבית, אך רק בהסכמה עם ההנהגה הדתית שלהם. לא לחזור על טעויות העבר. אני מאמין שניתן להסכים איתם גם על גיוס הבנים לצה"ל, כמו אחיהם בגליל ובכרמל. יש לרתום את ראשי העדה הדרוזית בישראל למהלך כזה.
 
* הסכסכנות כשלה – במשך שנים מתנגדי חוק הלאום הסיתו את הדרוזים נגד המדינה וניסו לסכסך בינם לבין המדינה. סיפרו להם סיפורי הבל ושקרים בזויים כאילו החוק הופך אותם לאזרחים סוג ב'. גם אחרי שבית המשפט העליון, שבחן את הדברים, הפריך אותם מכל וכל ולא השאיר מהם אלא אבק, הם המשיכו להסית ולשקר.
והנה, בשעת המבחן, התברר שההסתה נכשלה, הסכסכנות לא השיגה את מטרותיה. הדרוזים נשארו נאמנים לחלוטין למדינה היהודית.
אני מצדיע לעדה הדרוזית הנאמנה והאצילית.
 
* מפי עוללים ויונקים – אני מתמרן מתחילת המלחמה בין תפקידי בצח"י לעבודתי במטע. לכאורה, בצח"י אני שותף למאמץ המלחמתי ובמטע אני חי את חיי השגרה. אך האמת היא שגם עבודתי במטע היא תרומה למאמץ המלחמתי. אנשים רבים מתנדבים לעזרת החקלאים, שהמלחמה הכניסה אותם למשבר כוח אדם דווקא בעונה הבוערת בענפים רבים. ההתנדבות הזו היא תרומתם למאמץ המלחמתי. כך, כמובן, גם מי שממשיך לעבד את אדמתו כפי שהוא עושה בימי שגרה.
אך הדברים אינם נכונים רק לחקלאות, אלא לכל המשק. כל מי שעובד, תורם למאמץ. האם מי שעובדים בסופרמרקטים, למשל, ומבטיחים את רציפות אספקת המזון ושאר מוצרי הצריכה בזמן המלחמה, אינם תורמים למאמץ? תורמים גם תורמים. וכך גם עובדי התעשייה וכל ענפי המשק.
וכך, כמובן, עובדי מערכת החינוך. החשיבות של שמירת הרצף החינוכי בשעת מלחמה, ובוודאי מלחמה ארוכה, רבה מאוד לחוסנם של הילדים, של ההורים ושל החברה כולה.
על התרומה הביטחונית של הלימודים כתב כבר משורר תהלים: "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז, לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ, לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם."
 
* יש יום זיכרון – ח"כים מן האופוזיציה והקואליציה יוזמים חוק לקביעת יום זיכרון ממלכתי לטבח שמחת תורה. אני מתנגד להצעה הזאת. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא היום בשנה שבו עלינו להתייחד עם זכר כל חללי המלחמה על קיומנו ובהם נרצחי הטרור. הטבח הנורא בשמחת תורה אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק מאותה המלחמה. בדיוק מאותה סיבה התנגדתי ואני עדיין מתנגד ליום זיכרון ממלכתי לרחבעם זאבי, שגם הוא חלל במלחמה על ארץ ישראל. אם ייקבע יום זיכרון מיוחד לנרצחים בטבח, אני מקווה מאוד שלא יהיו מי שיחללו אותו בטקס "אלטרנטיבי" משותף לזכר הנרצחים והרוצחים.
 
* ביד הלשון: בם בם בם – בכתבה על אחת היחידות המובחרות נראו הלוחמים מתאמנים, ובמקום לצעוק "אש אש אש" הם צעקו "בם בם בם."
מה זה? תהיתי ביני לביני. "תירס חם"?
האם הם חומדים לצון? או אולי זה קוד פנימי של אותה יחידה? ואולי זה מה שמקובל היום?
שאלתי את הבנים שלי. לשאלתי הם הסבירו שמקומו של ה"אש אש אש" במקומו מונח וזו הקריאה המקובלת, אך לצדה גם "בם בם בם". מה שעוד למדתי מהם, הוא שיש דיפרנציאציה של ה"אש אש אש". יש "מגה מגה מגה" – ירי ממא"ג. "נגה נגה נגה" – ירי מנגב. ומבני השיריונאי למדתי ש"ביל ביל ביל" הוא ירי מהמא"ג המקביל בטנק.
אורי הייטנר