[פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998, 599 עמ']

מספרת אסתר:

בעלי ואני חזרנו לארץ כדי להתיישב בה ולבנות בה בית (נעדרתי מן הארץ ארבע שנים). איני זוכרת מי שלח אלינו את רכטר. ערב אחד נכנס אדם גבה-קומה, אציל, שקולו שקט וחתך-דיבורו מאופק, שקול.

הוא שאלנו לדרישות שלנו מן הבית.

אמרנו לו: "שלושה חדרים נוחים ומרפסת גדולה."

הוא הסתכל בנו ארוכות, הוציא עיפרון והחל משרטט מעבר לדף של איזה ירחון שהיה מונח על השולחן. ידיו המיוחדות שירטטו בביטחה, בעוז. בעלי ואני עקבנו אחרי תנועותיו כמהופנטים.

כשבא בפעם השנייה, שירטט ושירטט, ואנו נמשכנו אחר מעשה ידיו: כאן מרפסת, כאן חדר-עבודה קטן, כאן חדר-מגורים. ליבנו נמשך אחרי הלך-רוחו ומאווייו שזרמו מתחת לידיו. ברור היה: כאן כישרון מתהווה. הוא עוד פיקפק פה ושם – ופתאום התגבר והחל לשרטט בקדחתנות; גם התוכנית וגם האיש היו כרישום ראשון מבטיח של אחד גדול.

וכך, לאט-לאט, נעשו "שלושת החדרים" לחווילת-פאר בת שבעה חדרים ומרפסות, והכל חדיש שבחדיש. "עין לא ראתה" בתל-אביב של אז ריבועים וקווים נקיים, ושטחים חלקים, המדובבים בשיווי-משקל טהור. הלכתי שולל אחרי "הגל החדש", חשתי את יופיו ואת חידושו, והחילונו בבניית הבית – והרבה דברים עשינו בו במשותף.

ציירנו את הדלתות, שתהא להן הפרופורציה של הרוחב והגובה, אשר תתאים לאולם המאורך. ציירנו את ידיות הדלתות (לא היו אז ידיות מתכת מודרניות אלא כפתור גדול מעוגל) ועשינו אותן מעץ בצבעו הטבעי על רקע של דלת ירוקה בהירה. חידוש גדול בימים ההם – ארונות-קיר מעץ ליבנה, עם מראות במקומות המתאימים.

יום אחד עמדנו וציירנו ציור קוביסטי נועז בירוק, אפור ואדמדם; הזמנו מרצפות אצל הגרמני וילנד (לפני היטלר); האפקט היה נהדר, בתוך האולם המאורך עם האור הרך שהסתנן מאשנב שמצד מזרח, אף הוא מאורך בצורה המתאימה. הצטרפתי ל"גל החדש" באדיקות כזו, שכאשר קיבלתי מתנה מגיסי בלונדון חדר-אוכל נהדר בסגנון ויקטוריאני כבד – עמדתי ונתתיו מתנה לאחי [הגדול, ברוך], ומיד התחלתי לחשוב על רהיטים המתאימים לבית זה; רכטר צייר אותם, ופריץ קוך, אדריכל פנים ראשון בתל-אביב, הוציא אותם לפועל.

פולה רכטר, אשתו של זאב רכטר, מספרת בזיכרונותיה:

המשוררת אסתר ראב פונה לווה [בעלה, זאב] בהצעה לבנות לה וילה במקום שומם, קרוב לים. וזה ניגש בהתלהבות לתיכנון הווילה ומרוצה מאוד כאשר מוצא בלקוחה שלו הבנה ושיתוף פעולה לגישתו ולרעיונותיו הנועזים בתיכנון. הווילה עומדת על תילה, והיא יצירתו הראשונה של ווה הזוכה להערכה ולשבחים רבים.

 "הווילה האדומה" של המשוררת אסתר ראב היא ה"סאלון" התרבותי הראשון בסוגו בתל-אביב הקטנה, בה נפגשים ידידיה האמנים הרבים. באחד המיפגשים האלה בא הצייר ראובן עם אורחת מפאריס, הפסלת חנה אורלוף. זה לה ביקורה הראשון בארץ לאחר עשר שנות חייה בפאריס. מלאת התפעלות מן הבית בו היא נמצאת, היא מתעניינת מי תיכנן אותו, ועושה היכרות עם ווה שנמצא בין האורחים. היא מספרת לו, שהאדריכל המפורסם פרה בנה לה בית והיא אינה מרוצה ממנו. "יש לי עוד מגרש צמוד לבית שהוא בנה, האם היית מסכים לבוא לפאריס על מנת לבנות לי על המגרש הזה, בית ואטליה?" – שואלת הפסלת את ווה, הנבוך משאלתה הספונטנית.

בספרו על זאב רכטר, בפרק "בית אסתר ראב 1927" כותב רן שחורי:

לקחים אלה [הקוביזם] הדריכו את רכטר כשחזר לארץ באמצע שנת 1927 וקיבל את הזמנת המשוררת אסתר ראב לבנות את ביתה ברחוב הגליל [שבטי ישראל] בתל-אביב (נהרס). בניין זה ועבודותיו של ריכרד קאופמן הם מהביטויים הראשונים לתנועה המודרנית בארץ, שסתמה את הגולל על האקלקטיות נוסח המאה ה19- והאוריינטליזם הרומנטי נוסח שנות העשרים.

העקרון הקוביסטי מודגש במיבנה הקובייתי נקי-הצורה והמחמיר. הקומה השנייה מונחת, כקוביית-משחק, על תיבת קומת-הקרקע. החלונות סדורים באי-סימטריה: בקומת-הקרקע הם נדחקים לזווית-הבניין ובקומה העליונה הם מצופפים ברצועה צרה וארוכה, בהסטה הצידה מקו החציון. קצה הקומה הוא מגרעת לכל רוחב הבניין, המשמשת מרפסת מקורה וכתם צל עמוק בבניין. הבית היה צבוע אדום והיווה נטע זר בגוני החול של שכונת תל-נורדוי, ההולכת ונבנית בצפון העיר, שם יורד החוף אל הכתם הכחול של הים. בניין זה הוא חולייה מקשרת בין בית אבולעפיה [1925, רפאל אבולעפיה היה בעלה של הציירת חד-גדיא] – בו התגלו לראשונה ניצני סגנונו האישי [של רכטר], לבין בית אנגל – בו הגיע סגנון זה לכלל בשלות.

ומספרת אסתר:

כל זה היה נועז וחדש בימים ההם. תל-אביב היתה בנוייה בסגנון מעורב – בארוק, מזרח וויקטוריאניות. קשתות על הדלתות והחלונות, ועליהם זרי פרחים של טיח מתוך דפוס. מרפסות עגולות, משולשות, צריחים קטנים שהזכירו חומות-מגן מימי הביניים. "מוגרבי", שניבנה באותה תקופה, עוד ניבנה ב"סגנון המשולש". פה ושם היו גישושים אל המודרני, אבל טרם ראה איש בית מרובע, מאורך, בעל גג שטוח, שכולו ניבנה על בסיס הריבוע, הקו הישר והשטח החלק. רק בירחון הגרמני "קונסט אונד דקוראציון" כבר ניראו ציורי בתים כאלה. כשנגמר הבניין – היה מאסיבי והאהיל עליך, ונדמה שהרגשת אפילו את היסודות הטובים שמתחת רגליך.

מכל תל-אביב נהרו לראות את הבית "המודרני". ומעט-מעט צצו עוד בתים באותו סגנון, שבנו אדריכלים אחרים (רכטר נסע להשתלם מיד אחרי סיום הבניין).

כשקיבלנו את הבית, אמר לי בעלי: "השקעתי הרבה יותר משחשבתי בבית זה. אבל אני מרוצה."

דבריה של אסתר הם מתוך הרשימה "לזכרו של זאב רכטר", שחלקה נדפס זמן קצר לאחר מותו בשלהי 1960. את מערכת רהיטי המהגוני של חדר-האוכל שלח מלונדון גיסה יהושע גרין. הם ניצבו שנים רבות בטרקלינו של אחיה ברוך, סביבם התנהל סדר הפסח המשפחתי, ולאחר מותו עברו לבנו אהרון. מרהיטיה של אסתר עצמה לא נותר זכר, גם לא מהבית ברחוב שבטי ישראל 36, כיום רחוב רופין, שניבנה בשנים 1929-1927. חלקו המזרחי של הבית פנה לרחוב בן-יהודה, לפי דבריה, היכן שניצב כיום השופרסל. ומסיימת אסתר את רשימתה:

ובכל זאת נהרס הבית. לא עמד בצוק העיתים. גם עליו עבר גל הפורענויות אשר פקד את משקנו בשנים ההן. אני משערת כמה עמלו להרוס את ים הבטון הזה. אבל מאז יצאתי מהמקום – לא דרכה רגלי בקטע רחוב זה.

ועתה הלך גם יוצרו.

כותב א.ז. כהן:

חזקה יותר מרצונו של יצחק היא התלהבותה של אסתר לרעיון, שמשוררת היא ובניית בית חדש בחולות תל-אביב נידמה בעיני-רוחה כבניית בית-שיר על נייר חלק. האדמה נרכשת מחברת "המנחיל" שבהנהלת יהושע סופרסקי. אדריכלים ומהנדסים מפורסמים נדחים על-ידי אסתר בזה אחר זה. לבסוף נופלת הבחירה על הארכיטקט הצעיר זאב רכטר, שאיתו מוצאת אסתר שפה משותפת.

בניית ביתם של אסתר ויצחק מסתיימת, ולכולם מתברר שהיא [אסתר] צדקה בבחירת הארכיטקט. מהמרצפות הצבעוניות שלמטה ועד לחדר בקומה השנייה, שממנו ניבטים החולות והים, ניכר הבית במקוריותו. חנוכת הבית היא כמסגרת לציור של תל-אביב ודמויותיה הססגוניות: מיעקב רבינוביץ ונחום גוטמן ועד עובודובסקי-עובדיהו וראובן רובין, וכמובן זאב רכטר ואנשי בוהמה רבים, שחלק מהם אכלו את ארוחתם החמה היחידה בחודשים האחרונים, בלא שאיש ידע על כך, אצל אסתר. יותר מכולם מתלהבת חנה אורלוב מעבודתו של רכטר, ועוד באותו לילה מזמינה את האדריכל הצעיר לתכנן את ביתה בפאריס.

במדורו "אנשים ויצרים" ברשימה "האנדרטאות של זאב רכטר" מ-1961, מספר אורי קיסרי על ביקור בביתה של אסתר:

שנה רחוקה עולה עכשיו מאצל האתמול. אני רואה את גדליהו זקיף אומר לי, ליד שולחן ב"גינתי": "בוא, ניגש אל אסתר ראב... תראה חווילה, שאין שנייה לה בארץ." וכך הלכנו והגענו אל ירכתי רחוב הירקון. המשוררת ישבה מאחורי בית שצבע אדום היה משוח על אבניו, ואילו בפנים היתה זו תערובת של צבעים, עצים ואבנים, חום ועידון. זה לא היה בית. זו לא היתה אפילו חווילה. זה היה שיר. זה היה פיוט.

לא ידעתי, באותה תקופה, שהחיים יפגישו אותי עם מחבר שיר-האבנים הזה. אני זוכר, כי אסתר ראב סיפרה לנו ותיארה באוזנינו את אישיותו של הקוסם הזה. אבל זקיף ואנוכי הסתכלנו בקירות. דרושה עת ארוכה כדי שהאנשים יראו את היוצר מאחורי היצירה.

אהוד בן עזר