* מלחמת קיום – האם המלחמה היא מלחמת קיום? כדי להשיב על השאלה, יש להגדיר מהי מלחמת קיום.
אין נשקפת סכנה קיומית לישראל. גם אחרי החידלון הנורא בשמחת תורה – ישראל היא מדינה חזקה, מעצמה אזורית, עם הצבא החזק ביותר במזה"ת ואחד הצבאות החזקים בעולם, עם יכולות בלתי קונבנציונליות (על פי מקורות זרים, כמובן), עם תמיכה אמריקאית חד-משמעית. אם מלחמת קיום היא מלחמה תחת איום על עצם הקיום, זו אינה מלחמת קיום.
אך על פי הגדרתי, זו מלחמת קיום, כי קיומה של מדינת ישראל היא העילה למלחמה והיא מוקד הסכסוך. אין זה סכסוך גבול בין מדינות שאינן מסכימות על שטח מריבה. אין זה סכסוך כלכלי על משאבי טבע. זו מלחמה על שאלה אחת בלבד – האם יש לעם היהודי זכות למדינה בארץ ישראל. אויביה של ישראל פועלים להגשמת חלום אחד בלבד – השמדת ישראל. מלחמה כזו היא מלחמת קיום.
 
* תמונת הניצחון – מה תהיה תמונת הניצחון של המלחמה הזאת?
לא ראשו של סינוואר. לא אדמת עזה חרוכה. לא אחרון משגרי הרקטות מפוצץ. לא אחרוני המחבלים של חמאס מניפים דגל לבן.
תמונת הניצחון תהיה תקומתם של יישובי הנגב המערבי, חזרת התושבים לבתיהם, צמיחה דמוגרפית גדולה של היישובים בקליטת משפחות צעירות חדשות, אולי גם הקמת יישובים חדשים (למשל במה שהיה לפני ההתנתקות "התוחמת הצפונית", שהיא ההמשך הטבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון).
אבל כדי שנגיע לתמונת הניצחון, יש צורך קודם לכן בשאר התמונות שתיארתי.
 
* החרב השנייה – כל הפרשנים שמנתחים את נאום נסראללה מסיקים אותה מסקנה: נסראללה מורתע. והאמת היא, שכאשר אני קורא את תקציר נאומו ומנתח אותו בניתוח רציונלי, זו גם המסקנה שלי.
אבל אני גם יודע, שעל פי אותו ניתוח רציונלי, חמאס היה מורתע ולא היתה סיבה להניח שיתקוף אותנו. ולכן, ניתוח רציונלי של ההיגיון של ארגוני טרור אסלאמיסטים קנאים הוא מעשה בלתי רציונלי בעליל.
האם נסראללה מורתע? איני יודע. אולי כן ואולי לא. אבל הנחת העבודה שלנו חייבת להיות שהוא לא מורתע. שהוא עומד לתקוף אותנו בכל עוצמתו. ושאם לא יעשה זאת היום, יעשה זאת מחר, או בעוד שנה או בעוד עשר שנים. וככל שזה יהיה מאוחר יותר, כך הוא יהיה מסוכן יותר. ולכן כלל איננו צריכים לשאול את עצמנו האם הוא מורתע, אלא האם אנחנו מורתעים.
יש להודות, שחמאס הצליח להרתיע אותנו. לכן, כאשר תקפנו בשני הסבבים האחרונים את הג'יהאד האסלמי, לא נגענו בחמאס. וסיפרנו לעצמנו שזה לא כיוון שאנחנו מורתעים, אלא שחמאס לא מתערב כי הוא מורתע.
ולכן, הפקת הלקח הנכון ממחדל שמחת תורה, הוא שעלינו להפסיק להירתע. עלינו להשמיד את חיזבאללה בלבנון ולא רק את חמאס בעזה.
אם נסראללה מורתע, מדוע כבר ארבעה שבועות הוא תוקף אותנו מדי יום פעמים רבות ביום? אולי כי הוא מכיר את הפסיכולוגיה שלנו קצת יותר טוב משאנו מכירים את הפסיכולוגיה שלו? והוא מבין שישראל מוכנה להכיל תוקפנות בעצימות בינונית, כמו זו שהוא נוקט עכשיו.
ישראל צריכה לצאת למתקפת-נגד מקדימה לחיסול חיזבאללה. ומוטב לעשות זאת כעת, כאשר כל המילואים מגויסים ודרוכים, כאשר הצבא ערוך בעוצמה רבה מול גבול לבנון, כאשר היישובים האזרחיים שלנו מרוקנים (אני חושב שהיתה זו טעות לפנות אותם, אבל אם זה כבר נעשה, לפחות שזה לא יהיה לשווא) וכאשר למעשה זו אפילו אינה מתקפת-נגד מקדימה אלא תגובה על חודש של תוקפנות בלתי פוסקת נגדנו.
אם המלחמה הזאת תסתיים במיטוט חמאס אבל חיזבאללה יישאר במלוא כוחו והאיום על צפון המדינה לא יוסר, עשינו רק חצי עבודה.
אל תהיה זו רק מלחמת חרב ברזל, אלא חרבות ברזל. חרב אחד תחסל את חמאס והחרב השנייה – את חיזבאללה.
 
* בעד מה הם מפגינים – המפגינים הרבים ברחבי העולם נגד ישראל ונגד מלחמת המגן, מפגינים בעד טבח המוני, בעד עריפת ראשי ילדים, בעד שריפת תינוקות בחייהם, בעד רצח ואונס של נשים ונערות, בעד חטיפת ילדים, נשים וקשישים.
מי שאינו תומך במלחמת הטוב ברע, תומך ברע המוחלט.
 
* התקרבנות סדרתית – ההתבכיינות וההתקרבנות הפלשתינאית בעקבות תוצאות פעולתנו ברצועת עזה, היא אותה התקרבנות בכיינית על ה"נכבה". כהרגלם, הם מתבכיינים על תוצאות תוקפנותם הברברית ומאשימים אותנו.
ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי במטרה לסכל את ההחלטה ולהשמידו. מטרתם היתה לעשות בארץ ישראל כולה, מה שנעשה לאחרונה בבארי, כפר עזה וניר עוז. הם כשלו, אנו ניצחנו והמחיר שהם שילמו היה כבד ביותר. במקום לעשות את חשבון נפשם, לוותר על שאיפות ההשמדה ולהשלים עם קיומה של מדינת ישראל, הם פיתחו אתוס קורבני בכייני שנועד לטפח את רעל השנאה ולתחזק את המלחמה נגד קיומנו.
המתבכיינים הסדרתיים הללו ממשיכים עד היום להתבכיין על ה"נכבה", ה"נכסה" וכל האסונות שהם המיטו על עצמם בבואם להמיט אסון עלינו. ושוב, כדרכם הנלוזה, הם מתבכיינים ומתקרבנים על התוצאות שהם משלמים על הטבח ההמוני הברברי.
 
* המפעל לייצור טרוריסטים – מהי המדמנה שבה גדלו פראי האדם הברברים שביצעו את הטבח הנורא ולא גילו שמץ של אנושיות ברצחם באכזריות ובהתעללות תינוקות, ילדים, נשים, גברים וקשישים. מה הוא בית החרושת המייצר מפלצות אדם כאלה?
הם גדלו בבתי הספר של אונר"א, הארגון להנצחת הסכסוך. יש באו"ם סוכנות לפליטים. תפקידה לשקם פליטי מלחמה. רק לפליטים הפלשתינאים יש סוכנות נפרדת, שמטרתה הפוכה – לא לשקם את הפליטים אלא לטפח את תחושת הפליטות, העוול והשנאה, ובכך להנציח את הסכסוך.
אין די במיטוט חמאס אם נשאיר על כנו את בית החרושת לצמיחת חמאס חדש. את אונר"א צריך לפרק. על ישראל לתבוע זאת כחלק מכל מהלך מדיני עם סיום המלחמה.
 
* די ל"אקיבוש" – למה יורים עלינו מתימן? בגלל אקיבוש שלנו בצנעא.
 
* יאללה תתקדמו – איך מגיבים ראש הממשלה ושרי הממשלה כאשר בלינקן ושאר הבכירים האמריקאים מדקלמים את הסיסמאות על "פתרון שתי המדינות"? האם הם מהנהנים בנימוס, כמבינים שצריך לבלוע את הריטואל הזה, שנועד לרצות את הפלג ה"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית?
המסר לארה"ב ולעולם צריך להיות: "פתרון שתי המדינות" מת, וב-7 באוקטובר נעשה לו וידוא הריגה. אף ממשלה שפויה בישראל לא תגמד את ישראל למצב שבו המרחק מן הגבול אל הים יהיה מחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים.
אף ממשלה שפויה בישראל לא תאפשר שגוש דן, שבו מרוכזת בצפיפות מרבית האוכלוסייה הישראלית, תהפוך ל"עוטף".
זה פשוט לא יקרה. גבולה המזרחי של ישראל לא יהיה אפילו מטר אחד ממערב לירדן.
הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" כבר לא רלוונטית. יאללה, תתקדמו. רוצים להשפיע? היו יצירתיים וגבשו פתרונות חדשים, מורכבים, שישראל תוכל לחיות איתם, תרתי משמע.
 
* להניח בצד – אנחנו נמצאים במלחמה. הפגנות פוליטיות להתפטרות ראש הממשלה הם פגיעה במאמץ המלחמתי. באופן לא מפתיע, יש גם הפגנות- נגד. מתח, עימותים, שנאה. לשם מה? זאת שעת אחדות. אחרי המלחמה נבוא חשבון עם נתניהו. כעת יש להניח בצד כל מה שאינו מלחמה למיטוט חמאס וחיזבאללה והחזרת החטופים.
 
* להחליף את הדרך – נתניהו הוא ההצבעה בעד ההתנתקות. הוא שחרור אלפי מחבלים ובהם רוצחים בעסקת שליט, שהיום הם שרשרת הפיקוד של טבח שמחת תורה החל מסינוואר ועד המפקדים בשטח. הוא הפחד מיוזמה ומתקפת נגד מקדימה לחיסול חמאס. הוא התמכרות לשקט בכל מחיר מתוך פחד לאובדן חיי חיילים (ועל כך שילמנו בריבית רצחנית, תרתי משמע). הוא ההבלגה וההכלה על הצתת שדות הנגב המערבי. הוא הריצה להפסקת אש בכל סבב ברגע שהאוייב רק הסכים להפסיק את האש (כלומר ברגע שהאוייב חש שהמחיר שלו כבד מדי). הוא הפחד מפני מפגינים שיאשימו אותו במלחמת ברירה. הוא הפחד מפני אלה שיטענו שיצאנו למלחמה כדי להסיח את הדעת ממשפטו. לכן, מיד אחרי הניצחון עליו להתפטר ויש לגרש אותו במקלות לפח האשפה של ההיסטוריה.
אבל הדחתו לא תעשה דבר אם לא נעשה חשבון נפש אמיתי על הדרך שלו, דרך ההתמכרות לשקט, שבה דגלו גם אלה שקוראים היום להתפטרותו. אני רוצה לראות אותם מכים על חטא, מכים על חטא ההתנתקות, עסקת שליט, הפחד מיציאה למתקפת נגד מקדימה וכד'. על חטא ההאשמות כלפי נתניהו על כל מִינִי-תגובה זעירה ואף פעם לא מספקת, כאילו זו יוזמה להסחת הדעת הציבורית. על חטא האמירה שהם משרתים את הממלכה ולא את המלך, ומשמעות הדבר שאילו נתניהו היה מחליט על מתקפת נגד מקדימה לפני הטבח, ספק רב אם היו מתייצבים. כי אם הם לא מכים על חטא, הם ימשיכו לדבוק באותה דרך. ואם הם ימשיכו לדבוק באותה דרך, וזו הדרך שמדינת ישראל תדבק בה, אז מה עשינו כשהעפנו את נתניהו?
אם נחליף את האיש ולא נשנה את הדרך, יהיה זה טיפול קוסמטי בלבד.
 
* חשבון דמים  – בספרו האוטוביוגרפי "ביבי: סיפור חיי", מספר נתניהו שבנט דחף לתמרון קרקעי גדול בעזה שנועד למוטט את שלטון חמאס, ומתהדר שהוא דחה את הדרישה. "...יעד זה היה כרוך בהרס חלקים נרחבים של עזה וברבבות הרוגים אזרחים. אחרי שישראל תחריב את שלטון החמאס היא תיאלץ לשלוט בשני מיליון עזתים לזמן בלתי ידוע. לא היתה לי שום כוונה לעשות זאת... האמנתי שהמחיר בחיי אדם ובמשאבים לא הצדיק פעולה כזו."
מי שלא יצא לפעולה בעזה לפני טבח 7 באוקטובר 2023, נאלץ לצאת אליה אחרי הטבח. חסכון בחיי אדם לטווח קצר, גבה מאתנו מחיר דמים כבד לאין ערוך בטווח הקצת פחות קצר. זה הלקח שעל פיו עלינו לפעול נגד חיזבאללה.
 
* מעסקנות למנהיגות – כעת, כאשר כוחות צה"ל פועלים בתוככי עזה, מנהלים קרבות עזים, משלמים מחיר דמים כבד, הגיעה השעה שיאיר לפיד יתעלה מעסקנות למנהיגות, יפסיק לפחד מאיזה בייס מדומיין, ייכנס תחת האלונקה ויצטרף לממשלת החירום, שתהפוך באחת לממשלת אחדות לאומית. אין זה הזמן לפוליטיקה קטנה. זה הזמן למנהיגות לאומית. זה הזמן לממשלת אחדות לאומית.
 
* המשרה החיונית ביותר – הממשלה המנופחת הזאת שורצת כלומניקים בתפקידי סרק שאין בהם כל צורך. המשרה החשובה ביותר שצריכה להיות היום בממשלה, לא קיימת. שר התקומה. שר בכיר, בעל יכולת ביצוע, שמשימתו תהיה תקומתם של יישובי הנגב המערבי. שיהיו לו סמכויות נרחבות, כולל אפשרות לפטור ממכרזים וקיצור בירוקרטיות כדי לקדם את המהלך. ושיעמוד בראש ועדת שרים לתקומה וירכז את עבודת המשרדים השונים לקידום מטרת-העל הזאת.
אני רואה בגדעון סער ובחילי טרופר, המכהנים כשרים בלי תיק, כמועמדים המתאימים ביותר בממשלה לתפקיד הזה.
 
* נשק פיפיות – כל העם צבא וכל הארץ חזית, ואך טבעי שיש ביקוש הולך וגובר לנשק. יש להקים כיתות כוננות בכל היישובים בארץ, גם בערים. יש לעודד התנדבות למשמר האזרחי. ואפשר גם לעודד רכישת נשק פרטי. אבל אסור בשום אופן להגמיש את הקריטריונים לחלוקת נשק.
חלוקת נשק פרועה תהיה נשק פיפיות. נשק יגיע לגברים אלימים שיהיה ברשותם כלי לאיים על נשותיהם ואולי אף לממש את האיום. נשק ישמש כפתרון למחלוקות על מקומות חנייה. נשק יזלוג לארגוני פשע. נשק עלול להביא למעשי טבח מהסוג שאנו רואים לעתים קרובות בארה"ב.
כאשר מי שמוביל את המהלך הוא בן גביר, אי אפשר לחשוד בו שמטרותיו חיוביות. סביר להניח שמטרתו היא שנשק יגיע לגורמים עוינים, כמו נוער הזוועות ולה-פמיליה, הזרועות הצבאיות של הכנופיה.
אנו רואים איך נערי זוועות מנצלים את המלחמה; את העובדה שהקשב שלנו נמצא במקום אחר ואת הזעם האדיר על הטבח, כדי להתנכל לערבים ביו"ש. מעבר לכך שמדובר בטרור ובפשע שראויים להוקעה, זו גם סכנה ביטחונית ומדינית. זו סכנה כי הדבר עלול להביא לזליגת המלחמה ליו"ש ובכך לפגוע במאמצים העיקריים נגד חמאס בעזה וחיזבאללה. זו סכנה, כי היא מרתקת את כוחות הביטחון בזמן מלחמה למשימה שאינה קשורה למלחמה. אם בזמן מלחמה שר הביטחון נאלץ להתעסק במעצר מנהלי למחבל שבקע מרחם של יהודייה, זו פגיעה במלחמה. זו סכנה, כי המעשים הללו פוגעים בקשרי החוץ של ישראל, כולל עם ארה"ב שכה מסייעת לנו.
אם המנהיג שלהם ינצל את משרתו כדי להעביר לידיהם נשק, הדבר עלול להמיט עלינו אסון.
 
* לא האמנתי – כל מי שקרא את הדברים שכתבתי בשנה האחרונה, יודע עד כמה אני סולד מח"כ שמחה רוטמן, ממה שהוא מייצג, ממה שעולל לחברה הישראלית בשנה האחרונה, יחד עם יריב לוין, ומהדרך הברוטלית שבה ניהל את "דיוני" ועדת החוקה. הוא ממש לא מישהו שיש לי איזו מוטיבציה לגונן עליו.
ובכל זאת... כאשר שמעתי בערוץ 12 את הציטוט מדבריו בוועדה, לפיהם דמם של הילדים הלל ויגל שנרצחו בחווארה אדום יותר משל הנרצחים ב-7 באוקטובר, לא האמנתי. אמרתי בליבי, שאם לא אשמע את הדברים מוקלטים, איני מאמין שהם נאמרו.
קראתי את הכחשתו המוחלטת של רוטמן. ניכרים דברי אמת.
 
* גלי יושרה אינטלקטואלית – "מכאן ואילך השמאל העולמי הפך את עצמו ללא רלוונטי." במילים אלה סיימה אווה אילוז את מאמרה ב"הארץ": "כבר לא המחנה שלי", שבו היא כורתת גט כריתות ממחנה "השמאל העולמי", שעד כה היא היתה חלק בלתי נפרד ממנו, עקב תמיכתו בטבח שמחת תורה או לפחות ה"הבנה" לטבח והאשמת ישראל, אלא מי, בטבח. אילוז תוקפת בחריפות את המחנה שהיתה עצם מעצמותיו עד 7 באוקטובר על תמיכתו בפשעים נגד האנושות, ועל כך שהוא "חגג את החדשות על הטבח" והגדיר אותו "התקוממות מול קולוניאליסטים." היא תוקפת את השמאל בעולם שעומד מנגד כאשר היהודים בעולם כולו עומדים תחת מתקפה אנטישמית "חסרת תקדים מאז מלחמת העולם השנייה."
היא תוקפת את השמאל העולמי שדבק בשיח האנטי-קולוניאליסטי ובשמו מצדיק טבח נורא כל כך. היא מצטטת אינטלקטואלים מן השמאל העולמי, שותפיה עד תמול שלשום, ואת דבריהם הנתעבים והמזעזעים, שמזעזעים אותה עד עמקי נשמתה.
עצם יציאתה נגד הגילויים הנוראים של השמאל העולמי והתנתקותה מהם, ראויה לשבח, אבל גם מעוררת שאלות. האם גישתם האנטישמית החלה ב-7 באוקטובר 2023? מי שקרא את ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט-ציונות פוסט-שואה" מודע היטב עד כמה עמוקה האנטישמיות בשמאל העולמי. הם לא השתנו. בסך הכול, עיניה של אילוז, שבמשך עשרות שנים היו עצומות לרווחה, נפקחו למראה התגלמות המאבק "האנטי קולוניאליסטי" בבארי, כפר עזה, ניר עוז, נחל עוז, כרם שלום ונתיב העשרה. אם יש בה יושרה אינטלקטואלית, עליה לצאת נגדם לא על תגובתם לטבח, אלא על עמדתם לאורך השנים שקדמו לכך. אם יש בה יושרה אינטלקטואלית, עליה לחזור בה מהדברים שהיא אמרה וכתבה כל השנים. הרי היא היתה ממקדמי האג'נדה שהציגה את ישראל ואת הציונות כפרויקט קולוניאליסטי. לפתע היא מסבירה שהציונות "שונה באופן דרסטי מכל צורה אחרת של קולוניאליזם מתנחלי" בשל ההקשר של "האנטישמיות הרצחנית שהולידה את הציונות." כלומר, עדיין היא רואה בציונות קולוניאליזם, אך שונה. לפתע היא נזכרת ב"עובדה שהמופתי הירושלמי אז, חאג' אמין אל-חוסייני, תמך בנאצים ובפתרון הסופי." מן הראוי שתודה שבכתיבתה כל השנים היתה חלק מן הפרויקט הנתעב של הצגת הציונות ומדינת ישראל כקולוניאליזם; פרויקט שהתמיכה של "השמאל העולמי" בטבח הברברי, היא תוצאה ישירה שלו. יפה שהיא תוקפת את השמאל העולמי, אך אם היא באמת אינטלקטואלית כפי שהיא מתיימרת להיות, מוטב שתגלה יושרה אינטלקטואלית ותחזור בה ממפעל חייה האינטלקטואלי.
 
[אהוד: אווה אילוז היא "באמת" לא אינטלקטואלית אלא אידיוטית שימושית ו"פילוסופית"-איגנורנטית של השוקניה; דומני שגם אינה כותבת עברית ושאין לה מושג מדוייק מתולדות ישראל, לכן, למשל, הסכלה הזו הגדירה את מושבות העלייה הראשונה כ"קולוניאליזם" משום שנקראו בלועזית "קולוניות"!]
 
אגב, למה היא מרחיקה נדוד בתקיפת "השמאל העולמי" על עמדתו? עמדה זו נמצאת בעמוד העוקב באותו גיליון של "הארץ". מאמר של יונתן מנדל שמאשים בטבח את ה"מצור", כביכול, שישראל הטילה על רצועת עזה, ומאמר של נמרוד אלוני שמאשים, לצד הדתיות הפנאטית של מחבלי חמאס, את "החיים תחת כיבוש ודיכוי."
 
* רוקדת על הדם בציניות פוליטית מרושעת – בפשקוויל בזוי במיוחד בשוקניה, פורצת קרולינה לנדסמן במחול סוער על דמו של סא"ל סלמאן חבקה, בקריאה לבטל את חוק הלאום, או בלשונה המשתלחת את "חרפת" חוק הלאום. הרקדנית הצינית כותבת שאם לא יבוטל החוק "האומה אינה ראויה להביט בעיניו של בנו, עימאד." מנוולת.
הקריאה הנפסדת הזאת ממחזרת את השקר לפיו החוק הופך את הדרוזים לאזרחים סוג ב'. שקר וכזב, שאין שום קשר בינו לבין החוק וגם בג"ץ קבע זאת באופן חד-משמעי. החוק הזה אינו מציג בשום פנים ואופן את האזרחים היהודים כשווים יותר לא רק מאזרחים דרוזים המשרתים בצה"ל, אלא גם מאזרחים ערבים. זה פשוט שקר גס. החוק כלל אינו עוסק בסוגיות של אזרחות, של זכויות, אין זה עניינו של החוק. החוק מגדיר את מהותה וזהותה הקולקטיבית של מדינת ישראל, ומעגן בחוקה את הגדרתה כפי שנקבעה במגילת העצמאות: אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
מי שמתנגד לקיומה של מדינה יהודית אינו זקוק לחוק הלאום כדי להתנגד לה. הוא התנגד לה קודם. מי שמאמין בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו – אין שום סיבה שלא יתמוך בחוק. ומי שחושב שאין צורך בחוק, שהוא חוק מיותר, זו דעה לגיטימית, הגם שדעתי אחרת, אבל למה הוא צריך לשקר ולטעון טענה חסרת שחר כאילו החוק מפלה לרעה את האזרחים הלא יהודים? הרי זה כמו לטעון שעצם קיומה של מדינה יהודית היא אפלייה, שזו טענה אינפנטילית, מטומטמת ומרושעת.
אבל הציניות של קרולינה מזעזעת. עוד לא יבש הדם של סא"ל חבקה, גופתו עוד לא התקררה, הוא עוד לא הובא למנוחות, והמנוולת הזאת כבר מספסרת בגסות בדמו כדי לקדם את האג'נדה האנטי ציונית שלה, השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית.
האישה הרעה הזאת פורטת בפופוליזם מרושע על רגשות האבל של כל העם על נפילתו בגיבורים של חבקה, כדי למחזר את השקר כאילו החוק הופך את הדרוזים ל"אזרחים סוג ב'", בניסיון לקדם את סדר היום הפוליטי שלה.
 
* תוכנית אופרטיבית – גם אני בעד גירוש כל תושבי עזה. אבל בניגוד לאחרים,  יש לי גם תכנית אופרטיבית.
עוצמים עיניים. נוקשים באצבע צרידה. אומרים בלב "הוקוס פוקוס". וכל הערבים ייעלמו.
אופציה ב': אפשר לומר "אברה קדברה."
 
* כמיהה למנהיגות אחרת – צפיתי בראיונות עם חיים ילין ורוביק דנילוביץ', וחשבתי כמה טוב היה, אם הם היו מנהיגי המדינה.
 
* מנהיג אינו אבא – באזכרה לרבין, במלאת 28 שנים להירצחו, אמר שמעון שבס: "ישראל חסרה אבא. אין לנו אבא. ואם אני מתגעגע למשהו, זה שהוא היה האבא של כולם. זה מה שחסר לנו היום."
ואילו אני חושב שההיפך הוא הנכון. מה שנדרש מאיתנו זו בגרות. בגרות, היא להפסיק להתייחס למנהיג כאל אבא. כי כשאנו מתייחסים למנהיג כאל אבא, אנו מתייחסים אל עצמנו כאל ילדים. ואם אנחנו ילדים, אין לנו שום אחריות. גם לא אחריות לחשוב לבד. יש אבא שחושב בשבילנו, והוא יודע מה הוא עושה. ואנחנו בוטחים בו שיהיה בסדר כל עוד הוא על ההגה. הגישה הזו יוצרת תופעה של פולחן אישיות ושל חסידות שוטה. והתופעה הזו היא חלק מהאסון שהמטנו על עצמנו.
חלק מלקחי האסון הוא דה-אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. עלינו להיות אזרחים ביקורתיים, לפתח מחשבה עצמאית ביקורתית, לא לבטוח באף מנהיג בצורה עיוורת.
נאום ה"יהיה בסדר" של רבין, שבו הוא תבע אחריות מכל אחד ואחד, הוא ההיפך מהכמיהה למנהיג שהוא אבא.
יהי זכרו של רבין ברוך!
 
* הגיון פייסבוקי – פעמיים-שלוש הגבתי בדף הפייסבוק של "מקדונלד" בגנות החרם שלהם על הגולן ויו"ש.
אז קיבלתי תג אוהד מוביל של "מקדונלד".
אוי צוקרברג, צוקרברג.
 
* דילמת השפם – לפני 17 שנה, בגיל 44, השתחררתי משירות מילואים ממושך כלוחם בצנחנים, כולל ארבע שנות התנדבות. גם לאחר מכן המשכתי לשרת כלוחם בכיתת הכוננות באורטל (שאז לא נחשבה ליחידת מילואים), עד לפני כחמש שנים. פרשתי, כי במיספר תרגילים נוכחנו שאי אפשר לתפקד במקביל גם כלוחם בכיתת הכוננות וגם כדובר צח"י (צוות חירום יישובי).
ולמה אני מספר את כל זה?
כי היום חזרתי לשירות וקיבלתי צו 8. ואצטרף לכוח המגן של אורטל, כיתת הכוננות המורחבת, כזקן הלוחמים.
איך אמר ישראל זיו? זה כמו לרכב על אופניים. או, במילים אחרות, אני עוד זוכר איך מחליפים מחסנית.
לקבלת הצו קדם הליך בירוקרטי צה"לי ממושך, אולי בשל פרק הזמן הארוך מאז שתליתי את הנעליים האדומות וקיבלתי את הפטור.
אם בגיל 59 חזרתי להיות חקלאי, אך טבעי שבגיל 61 (כמעט) אחזור להיות חייל.
ועכשיו הדילמה – האם לגדל שפם?
 
* ביד הלשון: לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב – על מגדל המים של קיבוץ ניר עוז נתלה דגל ענק ולידו כרזת ענק ובה סמל הקיבוץ והכיתוב: "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב."
זה משפט יסוד בכתבי "השומר הצעיר", שניר עוז הוא מיישוביו. זו כותרת של נאום שנשא מאיר יערי במפגש עם עולים פרטיזנים בעברון ב-1945, והיא היתה למעין סיסמה של התנועה באירופה אחרי המלחמה ואחר כך גם בארץ. ההרצאה נדפסה בספרו של יערי "בדרך ארוכה" שראה אור ב-1947 לכבוד יום הולדתו ה-50.
אורי הייטנר