אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #1896 06/11/2023 כ"ב חשון התשפ"ד
אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2008

29.7.08. חיי אורפז מכ"ט בנובמבר ועד ימינו אלה

השיחה עם אורפז היתה מרתקת ונמשכה יותר משעתיים, עד אחרי אחת בצהריים. ישבנו בחוץ, כי בפנים היה לו קר מדי. ב"שיין" כמובן. הוא חזר וסיפר לי בהרחבה מה שכבר סיפר בקיצור מסויים לפני שבועיים ממש.

ההתחלה היא בליל כ"ט בנובמבר בכיכר מגן דוד בתל-אביב. מעבירים בשידור ישיר את תוצאות ההצבעה באו"ם שהיה בה רוב להקמת מדינה יהודית. הקהל נסחף בהתלהבות למעגלי שירה וריקודים, ואילו הוא עומד בצד, קפוא, ואינו יכול לקחת חלק בשמחה מפני שהוריו ואחותו נשמדו שנים אחדות קודם לכן בשואה ולא יוכלו לקחת חלק בשמחה. אפילו מקום קבורתם לא נודע. ועוד סיבה שהוא ידע שהולכת להיות מלחמה ויש סיכוי רב שגם הוא ייהרג בה. אבל אז מילא אותו רצון עז אחד – להוליד ילד למען יהיה זכר לאביו. לאביו לא לאימו. אבל להתחתן ולהוליד לפני שהוא נהרג במלחמה.

היתה לו אז ידידה, אישה נשואה לחייל מהבריגדה, שגרה בשכונת מונטיפיורי מעבר לתעלת המים שהיתה גואה בעת השיטפון. הוא היה מבקר אצלה בבקרים ושוכב איתה. היא היתה הונגריה ופעם השקתה אותו מרק כל-כך חריף עד שמכעט נחנק, אבל היא ידעה מה היא עושה כי זה היה לחיזוק הכוח-גברא שלו. בעלה, לדבריה, לא סיפק אותה.

באותה תקופה הכיר יצחק את פנינה. יתומה ממוצא הונגרי, שגדלה אצל דוד ודודה שלה, חרדים, שהיתה להם חנות מכולת בשוק הכרמל. הם  [הוא ופנינה] היו יושבים יחד בגינתי-ים בחברת משוחררי הבריגדה, חבריו של יצחק, שרובם כבר היו נשואים או שהיו להם חברות, ודעת הקהל דחפה את שניהם זה לזה כדי שיהיו זוג.

לדברי יצחק היא היתה אישה נאה, בעלת גוף נאה, מושכת מאוד, וכל מעשיה כוונו לצוד בעל. לכן, חרף היותה דתית, ישבה בקפה בחברת משוחררי הבריגדה ויצחק ביניהם.

מאחר שלא היתה מישהי אחרת, החליט יצחק להתחתן איתה, וגם היא רצתה זאת מאוד וכיוונה לכך. הוא שכר בדמי מפתח דירת חדר וחצי מיטבח. הם נישאו בטקס צנוע מאוד, בעיקר החברים מהבריגדה, במשרדי הרבנות ברחוב יבנה בתל-אביב. יצחק עבד באותה עת בליטוש יהלומי גלם במלטשה בנתניה. עבדה אחראית מאוד כי כל ביקוע לא נכון פוסל את האבן, שאין לה ערך רב עד שלא ביקעו אותה נכון וסיתתו אותה לפי הקווים הטבעיים הטבועים בה.

כמובן שעם החלטתו להתחתן הפסיק את הקשר עם האישה הנשואה משכונת מונטפיורי. פנינה היתה בתולה, ומעבר לנשיקה מבויישת לא היו ביניהם שום יחסים עד ליל החתונה.

הם נישאו ב-8 במאי ויצחק, שכבר היה מגוייס, קיבל חופשה של שבועיים לירח הדבש. הוא היה רב-סמל בחיל התותחנים שזה עתה הוקם, אפילו דרגות של ממש טרם היו. היה לו ניסיון קודם משירותו כתותחן בבריגדה באירופה.

בינתיים, כזכור, ב-14 במאי, הוכרזה המדינה והמצב בחזיתות היה קשה.

בלילה שבין ה-18 ל-19 במאי שמעה פנינה קולות אנשים קוראים ליצחק מחוץ לבית. הוא ניגש בפיג'מה ופתח את הדלת. "יש לך זמן רק להתלבש ולבוא איתנו," אמרו לו, "הסורים כבר כבשו ושרפו את מסדה ושער הגולן וניסו לחדור לדגניות. ההתקפה נעצרה כאשר בקבוק מולוטוב הושלך על טנק שלהם בדגניה א', ואולם הם נערכו מחדש ובבוקר הם אמורים לצאת במתקפה על עמק הירדן ולכבוש אותו!"

יחידת התותחים שבה שירת אורפז היתה של תותחי הרים בקוטר 65 מ"מ מימי מלחמת העולם הראשונה, שנקראו "נפוליונצ'יקים" בגלל עתיקותם ולא מהיותם מתקופת נפוליון! היו כארבעה או שישה תותחים. נישאים שניים-שניים במכוניות-משא. התאמנו בירי בהם בגבעות בבני-ברק ומול הים. חלק מהכוונות שלהם לא הגיע או טרם הגיע. הדיוק שלהם לא היה רב.

יצחק עלה על משאית שהיו עליה שני תותחים בשיירה שנסעה בלילה, בהאפלה, צפונה. בקושי החזיק את עצמו ליד התותחים הקשורים, מחשש שיתחילו לזוז וימעכו אותו. מאחר שלא היה קצין אלא רק רב-סמל לא ישב מקדימה בקבינה. לאורך הדרך, בעמק יזרעאל, עמדו אנשי קיבוץ ומושב מודאגים וביקשו מהם למהר לעצור את הסורים. הישקו אותם חלב טרי מכדי המתכת הגדולים. האכילו אותם בלחם טרי אפוי בתנוריהם.

הם הגיעו לרכס פורייה והציבו את התותחים. כמסופר, מסדה ושער הגולן כבר היו שרופות בידי הסורים, והטנקים שלהם מגובים בחיל הרגלים התכוננו להתקפה המכרעת על הדגניות ועמק הירדן כולו. [אהוד: כל זה מתואר גם בספרי "אומץ", סיפור חייו של משה דיין, על חלקו של משה דיין שפיקד על החזית כדי להציל את עמק הירדן, והעדויות על סוללת התותחים בפורייה].

הטיווח של התותחים נעשה על ידי ירי מוקדם במכונת ירייה בזה, שלפי פגיעותיה טיווחו את התותחים, צידדו ימינה ושמאלה, וטיווחו מעלה ומטה. ממקום הצבתם לא ראו את העמק כי רק התצפית היתה בקצה הרכס מזרחה, והקשר היה באלחוט וגם על ידי רצים. הבעייה בתותחים האלה היתה שהרתע שלהם היה אמור לדרוך אותם לירי של הפגז הבא. לשם כך היה עליהם להיות מקובעים היטב בקרקע, לבל יירתע לאחור הסדן שלהם. ואולם התותחנים לא הצליחו לקבע היטב את התותחים, ואף שכולם נשענו עליהם מאחור בעת הירי, היה ההדף גדול מדי והתותח לא נטען פעם נוספת.

תפקידו של יצחק היה לקשר בין הסוללות של התותחים וגם לקשר עם התצפית. בסופו של דבר יצאו כל התותחים מכלל פעולה, מחוץ לאחד. וקרה נס. התותח האחד הזה ירה פגז – ופגע במטה הצבא הסורי בצמח. החלה שם בהלה. התצפיתנים באו בשמחה והודיעו כי החלה נסיגה מבוהלת של הכוחות הסוריים והם נוטשים הכול ועולים על מכוניות המשא היוצאות מזרחה!

זמן לא רב לפני כן הצילה מרגמת הדווידקה האימתנית את צפת, כי הערבים חשבו שיש ליהודים פצצת אטום! כה גדול היה אפקט הרעש. אותו דבר קרה גם כאן. הסורים לא שיערו לעצמם שיש בידי הישראלים תותחים. ובאמת לא היו קודם. עכשיו היתה הבהלה שלהם כה גדולה שגם הם חשבו שיש ליהודים פצצות אטום!

ואולם התותחים לא נשארו בפורייה. עוד באותו יום, אם איני טועה, לדברי יצחק, יצאה לפחות חלק מהפלגה ללטרון. שם, בחום האיום, כאשר הברחשים שהתרבו בשדות הלא-קצורים היוו איום מציק לא פחות מאש חיילי הליגיון הירדניים, אנשים היו כה עייפים שכמו הלכו מתוך שינה. הברחש חדר לאף, לאוזניים, שיגע אותם. הם אכלו כריכים ולא ידעו מה הם אוכלים. היה מחסור נורא במים. יחידה אחת שנסוגה שתתה מים מחבית שהכינו בה מלט ונותרו מים למעלה, ואחד החיילים נפל לתוך החבית! הירדנים גם כבשו את גזר וטבחו שם בחיילינו והרגו עשרות מהם. למחרת, ביום, הוזעק גדוד פלמ"ח מהצפון וכבש חזרה את גזר. הליגיון הירדני הפגיז בתותחים בריטיים של 25 ליטראות שהיו אפקטיביים פי כמה וכמה.

לאחר לטרון הוזעקה פלגת התותחים לכיס פלוג'ה. ככה עבר עימם יצחק ממקום למקום. עד שנכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה ב-10 ביוני 1948, ויצחק קיבל חופשה לצאת ולבקר בביתו.

הוא נסע לתל-אביב מלא תקוות ובראשו מזדמזם שיר הפרטיזנים הרוסי בתירגומו של שלונסקי, המסתיים במילים שאומרות שהפרטיזן נשאר בחיים כי הוא נשאר כל הזמן בתודעתה של אהובתו שלא חדלה לחשוב עליו.

הוא נכנס הביתה, מזוקן, מלוכלך, עייף עד מוות, ניצל ממוות לאחר שראה הרוגים ופצועים, ומבקש לחבק את פנינה אשתו, אך היא מניחה בינה לבינו את שתי זרועותיה הדקות זו לזו, ובמקום להתקרב אליו לחבקו, פורצת עליו בצעקות נוראות. כיצד זה זנח אותה לאנחות! השאיר אותה בלי כסף והיתה צריכה לבקש חסדים מדודה ודודתה ומחברים שלו! ומדוע בכלל הוא מגוייס למלחמה בעוד אשר חברים שלו יש להם ג'ובים נוחים בתל-אביב או שהם פטורים מגיוס מטעמי בריאות? והיא סובלת מבחילות, כי היא כנראה כבר בהריון! ואיך זה שהיא לא שמעה ממנו כל הזמן! ולא השאיר לה כסף!

בקיצור, הוא היה המום. לא כך תיאר לעצמו את שיבתו מהמלחמה הביתה. הוא ביקש ממנה שתרפה ממנו והלך לישון וישן רצוף שתים-עשרה שעות. וכאשר קם הבין שאין לנישואים האלה עתיד וכי במוקדם או במאוחר הוא עתיד לעזוב אותה כי המרחק בין העולמות שלהם גדול מדי.

המלחמה הסתיימה. הוא נשאר בצבא, בחיל התותחנים. היתה לו דרגה של קצין. הבן זאביק נולד. אבל הימים הקשים ביותר בשבוע היו עבורו שישי ושבת, כאשר היה בחופשה בבית, והוא אפילו השתדל להישאר שבתות בבסיס ולא לבוא. הוא כנראה גם לא היה יכול לשאת את הדתיות שלה, שפרחה שוב לאחר שהשיגה אותו כבעל. לדבריו כל האמצעים היו כשרים בידיה להשיג אותו כבעל.

יום ראשון אחד בבוקר, בעוד היא ישנה (את הילד לא הזכיר בסיפורו), קם, לבש את מדיו, לקח את מכשיר הרדיו פיליפס, שזה הדבר היחיד שהביא עימו מאירופה, מהבריגדה. נתנה לו אותו הולנדית יפה, לא יהודייה, שהיתה מזכירה בכירה במפעל פיליפס, והוא שכב איתה. לא היה נעים לו לקבל, כאילו הוא ג'יגולו, אבל היא הפצירה בו לקחת את הרדיו עימו. וזה אכן היה מכשיר קטן ויפה מאוד. עכשיו לקח אותו איתו, יצא ונסע לבסיס בסרפנד, ויותר לא חזר הביתה. עוד באותו יום הלך ברגל לראשון-לציון הסמוכה, ושם, במרכז, היכן שכל הבטלנים יושבים, שאל על חדר פנוי לשכור אותו. ומצא חדר אצל אישה זקנה.

לימים נישאה פנינה ליהודי דתי, איש טוב, לדברי יצחק, ונולדו לה ילדים נוספים, וכיום פזורים נכדיה וניניה על פני כל ההתנחלויות. אם איני טועה יש לה תריסר נינים! יצחק היה בא לבקר ולקחת איתו מדי פעם את זאביק, שהיום הוא כבר קרוב לגיל שישים! וזאביק היה מתבלבל כי ליצחק קרא אבא וגם לבעל של פנינה, אביו החורג, קרא אבא. ואז הוסכם שיקרא ליצחק רק בשמו הפרטי, וכך עד היום הוא אינו קורא לו אבא אלא יצחק.

... עד היום מחרים יצחק את גרמניה. פעמיים הוזמן לשם וכמעט התפתה לבוא, וברגע האחרון ביטל כי ידע שאם יבוא יהיו לכך אצלו תוצאות גופניות קשות כפי שכבר היו לו בחייו כאשר נהג בניגוד לטבעו ולמצפונו.

על רקע זה חל גם ריב גדול בינו לבין חברו הטוב המלחין עמי מעייני. עמי נדבק לפסטיבל וגנר בביירות ונכנס לשם כאחד מחברי הוועד המשפיעים ולא הפסיק לדבר על כך ולא שם לב עד כמה זה מרגיז את יצחק. השיא היה כאשר סיפר שאותו צאצא של וגנר שעמדתו מנוגדת למשפחה ואשר טוען שצריך לחשוף את כל ההיסטוריה האפלה ואת ההתכתבות עם היטלר (אכן היתה על כך כתבה בעיתון אלא שאינני זוכר את שמו), ובכל הוויכוח אם להזמין גם את הצאצא הזה לסימפוזיון או לא – היה עמי נחרץ בהתנגדותו עד כדי כך שאמר שאם הלה יבוא, הוא לא ישתתף!

על רקע זה נותקו היחסים בין יצחק לעמי מעייני. יצחק מזכיר כל פעם את אביו ואימו ואחותו שנהרגו ואפילו קבר אין להם. והוא אינו מסוגל לסלוח לגרמנים.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

 

 

רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?

הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.

הצטרפו לאתר
🏠 A− A A+