בטקס שערכנו באורטל לציון שלושים לטבח שמחת תורה ביישובי הנגב המערבי, קראנו "יזכור", שנכתב במיוחד לזכר האסון הזה.
הטקס כולו ובתוכו ה"יזכור", הוא תוצר של מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי בבית השיטה. הוא הופץ בכל הקיבוצים וגם מחוץ לתנועה הקיבוצית. בין השאר, הוא הוקרא בטקס זיכרון של קהילת בארי במלון עין גדי.
בטקס האורטלי, הכנסתי תיקון קל לטקסט המקורי – את המילים "עוטף עזה" המרתי ב"הנגב המערבי". הגיעה השעה שנחדל לראות בעזה את נקודת הייחוס של אותם יישובים, כאילו הם נלווים אליו. גם התושבים מבקשים שנפסיק לכנותם "עוטף עזה".
את ה"יזכור" כתבו חברי הקיבוץ העירוני משעול בנוף הגליל, תום נבון וניר הרבורגר. ד"ר תום נבון הוא היסטוריון, תלמידו המובהק וממשיך דרכו של מורי ורבי יריב בן אהרון זצ"ל, ועל הטקסט הזה שורה בהחלט רוחו של יריב: שיח בין-טקסטואלי עם ארון הספרים היהודי והציוני.  
הרעיון נבע משיחה בין תום וניר לאחר קבלת השבת הקיבוצית, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה. הם הפיקו את הטקסט בשיתוף עם צוות מכון "שיטים".
שני מקורות ההשראה לטקסט, הם ה"יזכור" שכתב ברל כצנלסון לזכר הרוגי תל-חי, מיד לאחר נפילתם, וה"נזכור" שכתב אבא קובנר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.
על בסיס ה"יזכור" של ברל לחללי תל-חי נכתב ה"יזכור" הצה"לי, הנקרא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
מקור ההשראה לברל היה תפילת אזכרת הנשמות, הנאמרת בבתי הכנסת ביום הכיפורים, בשמחת תורה, בשביעי של פסח ושבועות, אך בהבדל דרמטי – במקום "יזכור אלוהים", "יזכור עם ישראל". ברל כתב את השורות האלמותיות, שכאילו נכתבו החודש: "יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת-הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת-הָרָצוֹן וּמְסִירוּת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה." הפסוק הזה מופיע במלואו ב"יזכור" הצה"לי וגם ב"יזכור" לחללי השבת השחורה.
וב"יזכור" לשבת השחורה נלקח גם הביטוי הנפלא שכתב ברל על טרומפלדור וחבריו – "אנשי העבודה והשלום." זאת הפתיחה, בלשונו של ברל: "יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת שֶׁל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אַנְשֵׁי הָעֲבוֹדָה וְהַשָּׁלוֹם."
ואכן, מיישבי הנגב המערבי הם אנשי עבודה ואנשי שלום. ההתיישבות הציונית בארץ ישראל היא התיישבות של שלום. אך כבר מאה שנה ברור שאין חריש עמוק בלי נשק.
המשורר והפרטיזן אבא קובנר, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה וחתן פרס ישראל לשירה, כתב את ה"נזכור" ליום השואה. לב ה"נזכור" הוא סיפור השואה דרך דוגמאות קטנות המסמלות דרך הסיפור הפרטי את אימת השואה: "את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת. את האישה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו. את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת. את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד."
הבחירה לשלב, לצד הטקסט של ברל ושל צה"ל, טקסט על השואה אינה מובנת מאליה. הרי קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל אמור לשים קץ למציאות שבה התאפשרה שואה. אך בשמחת תורה נערך בתוככי מדינת ישראל הפוגרום הגדול ביותר בתולדות העם היהודי זולת השואה. האוייב התגלה כנאצי וצה"ל לא היה שם כדי לסייע. כן, נכון היה לקחת השראה מטקסט העוסק בשואה.
ב"יזכור" לשבת השחורה נכתב טקסט דומה, שהמחיש דרך דוגמאות את מוראות הטבח הנורא:
 
"אֶת הָאֵם הָאוֹחֶזֶת בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֶיהָ בְּיָדִית דֶּלֶת הַבַּרְזֶל לְגוֹנֵן עַל מִשְׁפַּחְתָּהּ מִפְּנֵי הַמֵּזִיד שֶׁמִּנֶּגֶד. אֶת הָאָב הַמַּשְׁלִיךְ אֶת יְלָדָיו מֵחַלּוֹן בֵּיתָם הַבּוֹעֵר וּמְזַנֵּק אַחֲרֵיהֶם וְסוֹפֵג בְּגוּפוֹ אֶת קְלִיעֵי הָעוֹפֶרֶת. אֶת הָרֵעִים הַנִּמְלָטִים בַּשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמְּרַצְּחִים וּמִפְלָט אַיִן."
 
גם ב"נזכור" של קובנר, התיאור עובר לגבורה ולמרד. "ואת שקפצו ידיהם לאגרוף, האגרוף שחפן את הברזל, הברזל שהיה לנשק החזון, הייאוש והמרד."
וב"יזכור" לשבת השחורה עובר הטקסט לתיאור הגבורה העילאית וההקרבה של כיתות הכוננות ושל לוחמי צה"ל ביום השחור הזה.
חלקו השני של הטקסט נקרא "נאמץ אל ליבנו את החיים." החלק הזה נותן מקום לאלה ששרדו ונפגעו ביום הנורא, לחטופים ולנעדרים.  
כתב לי תום נבון: "היה לנו חשוב לתת מילים למה שאירע, להבטיח את הזיכרון לדורות, זיכרון האובדן הגדול, ולצידו גם הגבורה הגדולה, של רבות ורבים. לאחר חודש שהחל בהלם והמשיך מיד אל תוך התגייסות לאומית חסרת תקדים בכל החזיתות והתחומים, אנו מבקשים לתת לעצמנו ולכל עם ישראל אתנחתא כדי להתאבל, לעבד את ההלם, לבכות את האובדן הגדול ולגייס כוחות להמשך המאבק בזירה הצבאית ובזירה החברתית – לניחום האבלים, להשבת החטופים, לטיפול בפצועים, לתמיכה במפונים ולשיקום ההריסות הגשמיות, החברתיות והרוחניות".
 
נזכור את חללי השבת השחורה תשפ"ד ונאמץ אל ליבנו את החיים
יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת שֶׁל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אַנְשֵׁי הָעֲבוֹדָה וְהַשָּׁלוֹם, קָרְבְּנוֹת טֶבַח הַשַּׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה תשפ"ד.
 נִזְכֹּר אֶת הַנִּרְצָחוֹת וְהַנִּרְצָחִים בְּבָתֵּיהֶם, בַּקִּבּוּצִים, בַּמּוֹשָׁבִים וּבֶעָרִים בְּחֶבֶל עוֹטֵף עַזָּה, שֶׁנִּפְרְצוּ וְנִכְבְּשׁוּ בִּידֵי אוֹיֵב אַכְזָר וַחֲסַר רַחֲמִים.
אֶת הָאֵם הָאוֹחֶזֶת בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֶיהָ בְּיָדִית דֶּלֶת הַבַּרְזֶל לְגוֹנֵן עַל מִשְׁפַּחְתָּהּ מִפְּנֵי הַמֵּזִיד שֶׁמִּנֶּגֶד.
אֶת הָאָב הַמַּשְׁלִיךְ אֶת יְלָדָיו מֵחַלּוֹן בֵּיתָם הַבּוֹעֵר וּמְזַנֵּק אַחֲרֵיהֶם וְסוֹפֵג בְּגוּפוֹ אֶת קְלִיעֵי הָעוֹפֶרֶת.
אֶת הָרֵעִים הַנִּמְלָטִים בַּשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַמְּרַצְּחִים וּמִפְלָט אַיִן.
נִזְכֹּר אֶת אַמִּיצֵי הַלֵּב וּבָרֵי הַלֵּבָב שֶׁנֶּחְלְצוּ לַהֲגָנַת הַיִּשּׁוּבִים.
אֶת הַלּוֹחֲמוֹת וְהַלּוֹחֲמִים בְּכִתּוֹת הַכּוֹנְנוּת, פְּקוּחֵי הָעֵינַיִם, שֶׁקִּדְּמוּ פְּנֵי אוֹיֵב בְּנִשְׁקָם הַדַּל וְהִשְׁלִיכוּ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד.
אֶת הַחֲיָלוֹת וְהַחַיָּלִים בְּמֻצְּבֵי הַגָּדֵר, שֶׁלָּחֲמוּ בְּעֹז, מְעַטִּים מוּל רַבִּים, וְנָפְלוּ חָלָל.
אֶת אַנְשֵׁי כּוֹחוֹת הַחִלּוּץ וְהַהַצָּלָה, שֵׁרוּת הַבִּטָּחוֹן הַכְּלָלִי, הַמִּשְׁטָרָה וּצְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁחָשׁוּ מֵרַחֲבֵי הָאָרֶץ לְעֶזְרַת אֲחֵיהֶם הַמֻּתְקָפִים וְכָרְעוּ בִּשְׂדֵה הַקֶּטֶל.
 נִזְכֹּר אֶת קָרְבְּנוֹת הַטֵּרוֹר בְּיִשּׁוּבֵי הַנֶּגֶב הַמַּעֲרָבִי וּבַפְּזוּרָה הַבֵּדוּאִית, שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, וְעַד לַיּוֹם הַזֶּה.
אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי הַסְפָר, אֶת הָאֶזְרָח וְהַחַיָּל, הַזָּר, הַגֵּר וְהַתּוֹשָׁב, שֶׁבְּגוּפָם הָיוּ לָנוּ לִגְבוּל.
יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרֵךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת-הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת-הָרָצוֹן וּמְסִירוּת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה. יִהְיוּ חַלְלֵי הַשַּׁבָּת הַשְּׁחוֹרָה חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְׂרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
 
נְאַמֵּץ אֶל לִבֵּנוּ אֶת הַחַיִּים, שׂוֹרְדֵי הַתֹּפֶת וְנִצּוֹלֵי מַעֲשֵׂי הַזְּוָעָה.
אֶת הַחֲטוּפוֹת וְהַחֲטוּפִים הַכְּלוּאִים בְּמַרְתְּפֵי עַזָּה וְאֶת הַנֶּעֱדָרִים שֶׁגּוֹרָלָם עוֹד לֹא נוֹדַע.
אֶת הַקְּשִׁישָׁה וְהַחַיָּל, אֶת הַיֶּלֶד וְהַנַּעֲרָה, אֶת בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּשְׁבּוּ יַחְדָּיו, אֶת הָאֵם לְלֹא עוֹלָלֶיהָ וְאֶת הַתִּינוֹק לְלֹא הוֹרָיו.
הִנֵּה נְשׂוּאוֹת עֵינֵיהֶם אֵלֵינוּ, וְאַל דֹּמִי לָנוּ עֲדֵי יָשׁוּבוּ לִגְבוּלָם.
 נְאַמֵּץ אֶל לִבֵּנוּ אֶת הַיְּלָדוֹת וְהַיְּלָדִים שֶׁגָּדְלוּ בְּצֵל הַר גַּעַשׁ וְנִקְלְעוּ לַתֹּפֶת הַמִּתְפָּרֶצֶת.
אֶת הַפְּצוּעוֹת וְהַפְּצוּעִים בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ.
אֶת הַחֲרֵדִים לִשְׁלוֹם יַקִּירֵיהֶם הַחֲטוּפִים וְהַנֶּעֱדָרִים.
אֶת הַיְּתוֹמוֹת וְהַיְּתוֹמִים, הָאַלְמָנוֹת וְהָאַלְמָנִים, וְכָל לְמוּדֵי הַשְּׁכוֹל.
אֶת פְּלִיטֵי הַחֶרֶב, קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל עַל אַלְפֵיהֶן, שֶׁאֻלְּצוּ לִגְלוֹת מִבָּתֵּיהֶם וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אֵימָתַי יוּכְלוּ לָשׁוּב.
אַל יִשְׁקֹט וְאַל יִנָּחֵם וְאַל יָפוּג הָאֵבֶל עַד יָשׁוּב יִשְׂרָאֵל וְגָאַל אַדְמָתוֹ הַשְּׁדוּדָה, וְיָשַׁב עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבְשָׁלוֹם לְדוֹר דּוֹר.
 
* פורסם לראשונה באתר "בין חברים".
 
2. צרור הערות ‏12.11.23
* חמאס לבנון – בספטמבר 1970 גורש מירדן בכוח ארגון הפת"ח, תוך הרג אלפי מחבלים. מאז, גבול ירדן היה לגבול שקט עד הסכם השלום וכמובן מהסכם השלום ועד היום.
אבל המחבלים לא התאיידו, אלא עברו ללבנון והקימו בדרום לבנון את פתחלנד. וכך, הגבול השקט ביותר של ישראל עד אז, היה לגבול מדמם ורווי טרור עד היום.
כבר היום חמאס לבנון הוא שחקן פעיל בזירה ושותף, יחד עם חיזבאללה, לירי הרקטות וחימום הגזרה. אין זה מן הנמנע, ששרידי חמאס מעזה יצטרפו אליהם והאיום מלבנון על יישובי הצפון יהיה חמור ביותר.
אם המלחמה תסתיים בלי לטפל באופן נחרץ (כלומר כמו בעזה) באיום הלבנוני, זו עלולה להיות בכייה לדורות.
 
* מה ירתיע את חיזבאללה – שמעתי לא מעט פרשנים שהציגו כאחד היעדים של הפעולה בעזה, את הרתעת נסראללה. המכה שיחטוף חמאס בעזה תהיה כה טוטאלית, שתוציא לחיזבאללה את החשק להתעסק אתנו.
אני באמת מקווה שחמאס יחטוף מכה כה טוטאלית, אבל האם ניתן לבנות על כך שזה ירתיע את חיזבאללה?
ייתכן שהוא יורתע מכךי ויתכן שלא. ההנחה שלנו חייבת להיות שהוא לא יורתע. זה אחד הלקחים החשובים מאירועי 7 באוקטובר. להבין שצורת החשיבה של האוייב שונה משלנו ומכפי שאנו יכולים לשער. מדובר בקנאות איסלאמיסטית שאינה מאופיינת ברציונליות, או בכל אופן בסוג הרציונליות שלנו.
טעינו לחשוב שחמאס מורתע ואסור לנו לחזור על הטעות. לכן, אין לסיים את המלחמה הזאת בלי להסיר את האיום של חיזבאללה.
 
* ריבונות עכשיו – כעת, כאשר זולת קומץ סרבני התפכחות ברור לכל שישראל לא תוכל להתגמד לקווי 4.6.67, שבהם גוש דן יהיה העוטף הבא ורוחבה של ישראל יהיה מחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים – יש לפרוט את התובנה הזאת למהלך מדיני. יש להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של המושג.
 
* קו העימות  – חשבתי שאנחנו, יישובי הגולן, הננו יישובי קו העימות עם סוריה.
מסתבר שזו דווקא אילת.
 
* סכין בגב – אחרי הטבח המזעזע בשמחת תורה, נשיא צרפת מקרון גינה את הטבח בחריפות, הביע תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה ובא לישראל לביקור הזדהות.
חלף חודש. הזעזוע התפוגג לו, אינטרסים פוליטיים החליפו אותו, וכעת מקרון תקע סכין בגבה של ישראל.
מה זו הטענה נגד ישראל שהיא הורגת נשים וילדים? הרי ישראל עושה כל שביכולתה כדי להימנע מכך. הבעייה היא שחמאס-דאעש הופך נשים וילדים למגן אנושי. ישראל מגינה בכוח על האזרחים העזתים שיוכלו לצאת ולהציל את נפשם, מפני חמאס שמנסה בכוח הנשק להשאיר אותם כמגינים אנושיים. למה מקרון מצפה? שישראל לא תילחם בחמאס-דאעש כיוון שהוא פוגע בנו כשהוא מסתתר מאחורי גבם של נשים וילדים?
הוא קורא להפסקת אש. הפסקת אש משמעותה המשך שלטונו הרצחני הברברי של חמאס בעזה, המשך ירי הרקטות על ישראל, המשך חטיפת 240 ישראלים ובהם תינוקות, ילדים וקשישים והמשך ההכנות לטבח הבא. הפסקת אש משמעותה שתושבי הנגב המערבי לא יחזרו לישראל ובכך חמאס ישיג את מטרת הטבח.
ישראל חייבת לעמוד בנחישות מול שגרירי הצביעות המתנכלת וכנגד כל לחץ בינלאומי. אנו עתידים לעמוד תחת לחץ כבד. זו העת להקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, שתכלול את יש עתיד וישראל ביתנו, לעמידה מאוחדת ומלוכדת מול מסע הלחצים.
 
* הפגנה בעד הטבח – מה פירוש הפגנה "נגד המלחמה"? הרי לא אנחנו פתחנו במלחמה. הותקפנו באופן הכי ברברי ומפלצתי שניתן לתאר.
זו לא הפגנה נגד המלחמה, אלא נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה. זו הפגנה נגד מתקפת הנגד של ישראל. זו הפגנה נגד מיטוט חמאס, כלומר בעד הישארות שלטון חמאס. זו הפגנה נגד פירוז הרצועה. זו הפגנה נגד שחרור החטופים. זו הפגנה בעד חמאס. זו הפגנה בעד הטבח.
די לשפה המכובסת!
 
* לעודד את מגמת ההשתלבות – נדב אייל מפרסם ב"ידיעות אחרונות" תוצאה מרתקת של סקר, על פיו ההזדהות של ערביי ישראל עם המדינה, בעקבות המלחמה, היא הגבוהה ביותר אי פעם ומגיעה ל-70%!
מסתבר, שוועדת המעקב, שמתיימרת לייצג את ערביי ישראל, מייצגת רק 30% מתוכם. אני מקווה, שתוצאות הסקר תבואנה לידי ביטוי גם בבחירות (להערכתי, מיד בתום המלחמה יוכרז על בחירות חדשות בתוך שלושה חודשים), כלומר ש-70% מערביי ישראל יתמכו במנסור עבאס או במפלגות ציוניות ורק 30% בחד"ש-תע"ל ובל"ד האנטי ישראליות.
יחד עם זאת, אין להתעלם מהסכנה שמהווים 30% המתנגדים למדינה. ב"שומר החומות" ובאירועי אוקטובר 2000 ראינו את פוטנציאל הסכנה.
מה גרם לתמורה הזאת בעמדת ערביי ישראל? ייתכן שזה הזעזוע העמוק מהטבח הברברי בשמחת תורה. אולי זו העובדה שחמאס לא חס גם על ערבים ורצח רבים מהם.
יש בקרב ערביי ישראל שתי מגמות סותרות – מגמת ההשתלבות ומגמת הבדלנות. מגמה ההשלמה עם ישראל והמגמה של הרצון לרשת את ישראל. עלינו למצוא את הדרך לעודד ולטפח את המגמות החיוביות ולבודד את הגורמים השליליים. ואולי אנו נמצאים בשעת רצון שאסור להחמיץ אותה.
 
* התבכיינות 2 – הפלשתינאים מציגים את תמונת הבריחה של התושבים מעזה תחת הכותרת הבכיינית "נכבה 2".
ואכן, יש דמיון. למחרת החלטת החלוקה של האו"ם, שעל פיה תקום מדינונת יהודית בארץ ישראל, התנפלו ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי באותה חמת זעם ברברית ורצחנית כמו מתקפת חמאס בשמחת תורה. וכמו אז, גם היום, הם מתבכיינים על תוצאות תוקפנותם.
 
* האורקול מדמשק – לא ברור כמה סורים אסד רצח. המיספר נע בין חצי מיליון למיליון. והוא מאשים את ישראל ברצח עם!
 
* מסר ליוסיאן – לא ערבית ולא "מערבית" – עברית.
 
* הבזויים מכולם – מבין תומכי הטבח בשמחת תורה, נטורי קרתא הם הבזויים ביותר. האנטישמים הנחותים ביותר הם אנטישמים יהודים.
 
* מוות טבעי – קסלר, היהודי שהפגין בקליפורניה, שהותקף בידי מפגין תומך חמאס ו"מצא את מותו," לא נרצח אלא מת מוות טבעי.
אך טבעי, שמי שחטף מכה עוצמתית כל כך בראשו ממגפון ימות.
 
* אחריות – אם נתניהו יישאר בתפקידו אחרי המלחמה, תמחק מהמילון העברי המילה: אחריות.
 
* צ'מברליין - אני דבק בעמדתי, שאין מקום להדחת ראש הממשלה בזמן מלחמה. נתניהו לא יפרוש מרצונו, וניסיון להדחתו יביא לכאוס פוליטי, משבר קואליציוני, הפגנות בעד ונגד סוערות ברחובות, וכל זאת כאשר בנינו מחרפים את נפשם במלחמה. זה טירוף. זו פגיעה במאמץ המלחמתי, שתשרת רק את חמאס.
עמדה זו אינה נובעת מכך שאני חושב שנתניהו אינו האחראי לאסון, אלא למרות שברור לי שהוא האחראי מיספר 1.
הוא ראש הממשלה, הנושא באחריות קודם כל לביטחון המדינה, שתחת שלטונו אירע המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה והכשל האיום ביותר בתולדות הציונות; המחדל שבעטיו הצליח האויב הנאצי לבצע את זממו הרצחני הברברי.
הוא "מר ביטחון", "חזק מול החמאס", זה שבזכותו זכינו ל"עשור הביטחוני הטוב בתולדות המדינה." ותפיסת הביטחון שלו קרסה לחלוטין. תפיסתו היא פייסנית צ'מברליינית מובהקת. תפיסה של התמכרות לשקט, של הבלגה, של הכלה, של פרוטקשן, כדי לקנות עוד קצת שקט, של הסכמה להצתת שדות הנגב ללא תגובה מפחד תגובת הנגד, של תגובות חלשות ומדודות גם על ירי רקטות, של הפסקת כל מבצע ברגע שחמאס מוכן להפסקת אש, כלומר ברגע שהוא מתחיל לשלם מחיר יקר מדי מבחינתו. הטענה שהוא רצה לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ היא קשקוש. נכון שהיא מבוססת על רסיסי אמירות שלו ושל מקורביו, אולם מדובר בניסיון להציג כאיזה תחכום מדיני את רפיסותו. עובדה שכך הוא נהג גם כלפי חיזבאללה, כולל הבלגה על הקמת מאחז שלהם בתוך מדינת ישראל, על אדמתנו הריבונית. זו גם הסיבה לאובדן המשילות במגזר הערבי, ובעיקר הכלת הטרור החקלאי, מחשש לאינתיפאדה של ערביי ישראל. הכלנו והכלנו עד שארגון הטרור הקטן היה למפלצת האימתנית שחווינו בשמחת תורה.
הוא עומד בראש הממשלה שלוקה בתת-תפקוד בלתי נתפס בכל הצד האזרחי של המלחמה. הוא זה שמינה לממשלתו אנשים חסרי כישורים מינימליים זולת נאמנותם לו ולה. הוא שהכניס לממשלה שרים שעצם היותם חלק מן הממשלה הוא כתם על מדינת ישראל והעם היהודי. הוא שהכניס את התרבות הביביסטית של הרס שירות המדינה, שהוצגה כאיזה "דיפ-סטייט" מדומיין, והמרתה במינויים פוליטיים ברמת שכונה. והממשלה הזאת התרסקה בשעת מבחן.
הוא הסכסכן והמפלג של החברה הישראלית, כראש הממשלה וכראש האופוזיציה לממשלת השינוי, והוא האחראי למהפכה המשטרית שקרעה את העם לגזרים. והוא אחראי על הדבקות במהפכה גם כאשר הוא ראה את התוצאות החברתיות, הכלכליות, המדיניות והביטחוניות הכרוכות בה. איני ממעיט מחלקם של מתנגדי המהפכה, שהקצינו את המאבק בצורה מטורפת, אבל מי שהציתו את השריפה היו יריב לוין, רוטמן ונתניהו. הפילוג הזה עודד את האויב לתקוף ומצא אותנו מפורדים כפי שלא היינו מעולם.
אחרי המלחמה נבוא איתו חשבון, אבל עכשיו זה לא הזמן. כעת הזמן שכל הכוחות יצטרפו לממשלה ויחזקו אותה. ההצטרפות של המחנה הממלכתי היתה חשובה מאוד. חשוב שגם יש עתיד וישראל ביתנו יצטרפו.
זאת גישתי. ומתוך נקודת ההנחה הזאת, שלמרות הכול אין להדיח כעת את נתניהו, קראתי בתדהמה את דבריו הסרקסטיים של אהוד בן עזר: "עלינו ללמוד מהאנגלים, שבימי ה'בליץ' על לונדון הדיחו את צ'רצ'יל האחראי למלחמה והביאו לניצחונו של היטלר!"
הרי אם צריך לתת דוגמה היסטורית כדי לסתור את התנגדותי להחלפת נתניהו בזמן מלחמה, הדוגמה היא בריטניה במלחמת העולם השנייה. בריטניה החליפה את צ'מברליין בזמן מלחמה והציבה במקומו את צ'רצ'יל. העם התאחד סביב צ'רצ'יל, שצדק לפני המלחמה והתריע מפניה. ודווקא את בריטניה מביא אב"ע כדוגמה לעמידת העם אחרי המנהיג בזמן מלחמה. והרי נתניהו הוא צ'מברליין. האמת היא, שאילו היה איזה צ'רצ'יל בסביבה, גם אני הייתי תומך בהחלפתו המיידית של נתניהו.
 
[אהוד: כנראה שמרוב שנאתך לנתניהו וראייתך אותו (ולכן לא את יחיא סינוואר) כאחראי לטבח ה-7 באוקטובר, אתה גם לא מסוגל להבין את האירוניה שבדברים שציטטת ממני. כל קורא חכם הבין שאני התכוונתי לכך שהחלפת נתניהו באמצע המלחמה – כמוה כאילו הבריטים החליפו את צ'רצ'יל בימי הבליץ על לונדון וגם האשימו אותו בפריצתה! הבנת? אבל נתניהו איננו צ'מברליין, הוא כיום אולי יותר כמו צ'רצ'יל – או שאתה מעדיף להמשיך בדברי החוכמה שלך המשווים אותו לצ'מברליין?]
 
* זמן איכות – עקרונית, היועמ"שית צודקת בפסיקתה שיש לכנס את הממשלה. אבל את הממשלה הנוכחית עדיף לא לכנס. האם גלנט צריך לבזבז את זמנו במלחמה על להגם של כלומניקים כמו מאי גולן, קרעי, עמיחי אליהו ודודי אמסלם?
 
* מקרה אבוד – מה גרוע יותר – טיפש או רשע?
טיפש. כי הרשע יכול לחזור למוטב.
במקרה של עמיחי אליהו התשובה היא: כן.
 
* מי ממנה את חברי הוועדה – בהתייחס למאמרו של שמעון גרובר "ועדת חקירה עממית ולא ממלכתית" – איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות. עוד אתייחס לכך בבוא העת. אבל גרובר טועה בטענתו שהממשלה ממנה את חברי ועדת החקירה הממלכתית.
על פי חוק ועדות החקירה, הממשלה מחליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אך מי שממנה את חבריה הוא נשיא בית המשפט העליון. עם זאת, גרובר צודק שהממשלה היא זו שמחליטה מה ייחקר.
 
* החתן – אתמול, 11.11 מלאו 19 שנים למותו של רב המרצחים יאסר ערפאת. כאשר אני חושב מי הדמות שמייצגת יותר מכל את טבח שמחת תורה, האיש הוא ערפאת, חתן פרס נובל לשלום, שותפנו ל"שלום של אמיצים." הוא אבי האומה הפלשתינאית והוא זה שעיצב אותה כפצצת שנאה חסרת עכבות שכל מהותה היא השמדת ישראל, וכל האמצעים לכך כשרים. הוא גם זה שעיצב את שיטות ההונאה וההרדמה, החל מאוסלו ועד לחמאס ה"מורתע" שדואג למצב הכלכלי ולתעסוקה של העזתים.
בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" פרסמתי את השיר "החתן". הרקע – במתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המאה, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. אכזריות שהיא ממש קדימון לטבח בנגב המערבי. בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום, והשורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל."
 
החתן
(שפוך חמתך, ה'תשס"א)
 
חתן פרס נובל לשלום
יאסר ערפאת, אבו עמאר
(להלן – "החתן")
יכול להתגאות.
 
הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.
למשל – צלפים.
צלף מצטיין הוא,
שליחו של החתן
כזכור – פרס נובל,
(לשלום, אם מישהו שכח).
 
ניסיון ראשון
והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.
ראש קטן, של תינוקת.
מטרה לא קלה.
כדי לפגוע במכה ראשונה
צריך כשרון רב.
וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש
במזרח התיכון החדש.
 
עמד שליחו של החתן
(פרס נובל... שלום... זוכרים?)
מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים
אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו
הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית
עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.
 
ואז, נציגו של החתן
סחט אט אט, בקור רוח
את ההדק.
לחיצה קלה ו... בול!!!
קוּל קול קול קול קול קול קול
 
* על דרישה לגיטימית ותרבות של סתימת פיות – אלפי ישראלים הלכו בשליחות כל ממשלות ישראל אל החולות השוממים, היכו שורש, נטעו עץ, זרעו שדות, בנו בית וקהילה. חלפו עשרות שנים, והם נעקרו בכוח, נושלו מאדמתם, גורשו מבתיהם. המקומות שמהם נעקרו הפכו בסיס לטרור רצחני נגד ישראל, שהגיע לשיאו בשמחת תורה.
מאז נעקרו מאדמתם, הם שמרו לה אמונים בכל מקומות פזוריהם, ולא חדלו מתפילה ומתקווה לשוב לאדמתם ולחדש בתוכה את קהילתם.
והנה, כאשר בעקבות הטבח הנורא צה"ל נאלץ לחזור למקומות שבהם חיו, מהם נעקרו ומהם באו הרוצחים, הם מבטאים תקווה וציפיה לקוממיות יישוביהם. היש ציפייה ותקווה טבעיים יותר מאלה?
לא חייבים לקבל את התביעה. לא חייבים להסכים לה. אפשר להתנגד לה ויש לכך סיבות טובות. אבל הדה-לגיטימציה לעצם הדרישה הזאת, והביטול שלה ב"טיעונים" כמו "משיחיים", "הזויים", "מטורללים", "קיצונים", אינה אלא סתימת פיות וניסיון לסכל דיון ציבורי.
למי שמבטלים דעה בטענת "משיחיות", אני מציע קצת צניעות. מהי משיחיות-שקר יותר ממנטרות כמו "עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון," "תמו מאה שנות טרור," "שלום של אמיצים," "מזרח תיכון חדש," "שלום עושים עם אויבים" וכו'? אחרי שכל הקונספציות הללו קרסו כמו בניין קלפים, מן הראוי שמי שדקלמו אותם, לא ינסו להשתלט על הדיון הציבורי ולקבוע לו כללי משחק של מה מותר ומה אסור להביע בו, כשמה שאסור להביע בו הוא את מה שאינו תואם את עמדתם.
לגופו של עניין – אני רואה כערך מרכזי את האחדות הלאומית. אין מקום להתיישבות מחודשת ברצועת עזה ללא הסכמה לאומית רחבה. איני מדבר על זכות וטו של קיצונים, אלא על הסכמה רחבה של מרבית הציבור. אבל כדי לברר אם יש הסכמה רחבה כזו, יש מקום להשמעת הקריאה הזאת ולדיון ציבורי פתוח, כן ואמיתי בה.
האם אחרי ההתנתקות, שבניגוד לעמדה של כל ממשלות ישראל ושל הקונצנזוס הלאומי לאורך עשרות שנים, שלא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, חזרנו לאותם קווים, עד גרגר החול האחרון, וראינו את התוצאות – יש סיבה לשוב ולקדש את הקווים הללו? מותר להטיל ספק בגאונות הדבקות הקדושה בקווים השרירותיים הללו? לא הגיוני יותר לברר אם אין זה ראוי, אחרי הטבח הנורא, שהפלשתינאים יפסידו שטח? עקירת גוש קטיף בלחץ הטרור נתנה רוח גבית להמשך הטרור מתוך כוונה לשחזר את ההצלחה ולעקור את יישובי הנגב המערבי באמצעות טרור. בשעה זו, הנגב המערבי נעקר. תושביו הפכו לפליטים במולדתם. האין זה ראוי, כדי שהם ישובו וישבו לבטח באדמתם, לשנות את המצב שגרם לאסון הזה? איזו סיבה יש לא לתקן את הגבול הזה, למשל באמצעות החזרת התוחמת הצפונית של הרצועה, שהיא המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון?
כאמור, אני תומך בהתיישבות ברצועה רק בהסכמה לאומית רחבה, אך סתימת הפיות ומניעת דיון ציבורי באמצעות הלעגה והקנטה פסולה מכל פסול.
 
* קל"ב – מעולם לא הייתי כזה קל"בניק, כמו במילואים האלה במחלקת הכוננות של אורטל.
 
* הכהן הגדול – יום עצוב לעולם הזמר העברי. אליהו הכהן, הכהן הגדול של הזמר העברי, גדול חוקרי הזמר העברי, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו.
אנציקלופדיה מהלכת של תולדות הזמר העברי. אדם חם, נעים, צנוע, בעל חוש הומור, מענטש.
אהבתי אותו מאוד!
יהי זכרו ברוך!
 
* האורים והתומים – אליהו הכהן היה האורים והתומים בנושא הזמר העברי הישן. הוא היה עמוד האש והענן של חוקרי הזמר העברי. אם יש ספק, פונים לאליהו ואין ספק. אם יש מחלוקת – מה שאליהו אמר, זה היה פתרון המחלוקת. לא היה בר סמכא כמותו בתחום הזמר העברי. 
וכל זאת, ללא כל השכלה פורמלית בתחום. הוא היה אוטודידקט קלסי. במקצועו הוא בכלל עסק במחשבים ומערכות מידע. אך מערכת המידע המשוכללת ביותר בנושא הזמר העברי היתה בין כתפיו.
בשנות השבעים, הוביל אליהו, יחד עם דן אלמגור, את תוכנית הטלוויזיה "שרתי לך ארצי"; סדרת מפגשים נפלאה בנושא הזמר העברי המוקדם. הוריי אהבו מאוד את התוכנית וגם אני צפיתי בה והתאהבתי בתחום, אהבה שלאורך השנים רק גוברת. ולצד האהבה לזמר העברי, הערכה לאליהו הכהן, שהוא גם בור סוד שאינו מאבד טיפה, גם בעל יכולת הגשה והנגשה נפלאים, ובעיקר, הוא ידע להקרין את אהבתו לזמר העברי ולהדביק בה.
לאורך השנים עקבתי אחרי הופעותיו בכלי התקשורת, קראתי מאמרים שלו. נהניתי לקרוא אותו במיזם עונ"ש – עונג שבת, של פרופ' דוד אסף, שאף הוא אינו קוטל קנים בתחום. בהמשך קראתי אותו ב"חדשות בן עזר" שם היה לו מדור שו"ת, שאלות ותשובות בנושא הזמר העברי.
פגשתי אותו לראשונה לפני כעשר שנים בכנס "מי אני? שיר ישראלי" בבר-אילן, שבו שנינו הרצינו. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. מסתבר שהוא קורא את מאמריי וידע מיד במי המדובר. ומאז היינו בקשר לאורך השנים. נפגשנו פעמיים בשנה, ב"מי אני? שיר ישראלי" וב"לא בשמיים" – פסטיבל תרבות יהודית-ישראלית במכללה האקדמית תל-חי, שבו הוא הופיע עם מקהלת הגליל העליון בקונצרטים בנושא הזמר העברי המוקדם. הוא סיפר, בידענות, בחן ובהומור, והם הפליאו לשיר.
את כל פינותיי השבועיות ברדיו בנושא הזמר העברי, שלחתי אליו. לא אחת התייעצתי איתו בהכנת הפינה.
חקר הזמר העברי איבד את בכיר חוקריו.
 
* ביד הלשון: שדמות מחולה – מקום בחדשות: שדמות מחולה, היישוב ששכל בתוך שבוע שלושה מאנשיו. אלחנן אריאל קליין נרצח בפיגוע בשומרון. רס"ן יהודה נתן כהן, מ"פ בסיירת גבעתי, נהרג בקרב בצפון רצועת עזה. הרב נערן אשחר, מישיבת ההסדר "שדמות נריה" שביישוב, נפטר אחרי שנפצע אנושות בהתהפכות טנק בצפון. יהי זכרם ברוך!
שדמות מחולה הוא מושב שיתופי דתי ובו הרחבה קהילתית גדולה, בצפון בקעת הירדן. המושב משתייך לתנועת הקיבוץ הדתי.
שדמות מחולה הוקם בידי 9 משפחות ממחולה, בכור מושבי בקעת הירדן, שהתפלגו ממנו כאשר החליט להפוך ממושב שיתופי למושב עובדים. שם המושב מחולה, מנציח את שמה של העיר המקראית אבל מחולה, שעל פי הערכת הארכיאולוגים נמצאת מעט מדרום ליישוב.
הפילוג של מחולה היה ב-1978, אך במשך שש שנים חברי שדמות מחולה המשיכו להתגורר במחולה, וכבר עיבדו את האדמות שיועדו ליישובם החדש. ב-1984 הם עלו לקרקע ואזרחו את היאחזות נח"ל שלח.
היאחזות שלח, שעלתה לקרקע ב-1979, נקראת בשם זה ע"ש הצמח שלח הגדל באזור.
לפני למעלה מארבעים שנה, שירתי במשך חצי שנה בהיאחזות שלח. אני זוכר את התקופה הזאת כנפלאה. ריכזתי בהיאחזות את גן הירק. ומאז אני מאוהב בבקעת הירדן.
אורי הייטנר