במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2008
4.8.08. חטפתי מאתמול התקף שיעול בלתי פוסק, כמעט כמו שהיה לי בירנטון. אני שותה הרבה טה ומוצץ סוכריות. ביטלתי את הפגישה עם אורפז מחר. קצת נשבר לי ממנו. אני חושש שהוא נעשה קצת סנילי. ואולי גם סובל משמץ של שיגעון רדיפה. מאחר ששלחתי לו את ה"נגיעות" המנוקדות שלו בקובץ מודפס נפרד, חלקם עוד לפני הפרסום, הוא החליט שהקטע על החיפושית, שהודפס בגיליון יום חמישי האחרון, כבר הודפס קודם ואני נתתי אותו פעם נוספת בלי לשאול את רשותו.
 
19.8.08. בבוקר אני נפגש עם אורפז ב"שיין". יוצא כך שרוב השיחה שלנו נסב על ידידו שהתאבד משה הנעמי-זינגר.
 
2.9.08. לפני הצהריים פגישה שבועית עם אורפז ב"שיין". הוא מדבר הרבה על ה"נגיעות" שהוא כותב בין ארבע לשבע לפנות בוקר, כאשר נחה עליו הרוח, וזה הדבר היחיד שהוא כותב לאחר שלפני חמש שנים כבר נדר שלא להוסיף לכתוב ולפרסם אלא להשאיר הכול לאחר מותו. יש קרן מסויימת, מכספים שקיבל מקרוב-משפחה רחוק מדרום-אמריקה, שמופקדת בהוצאת הקיבוץ המאוחד לשם כך.
 
9.9.08. לפני-הצהריים פגישה עם שמאי אצל נתן וולוך במשרדו בעירייה. ממשרדו של וולוך אני הולך עם שמאי ל"שיין", שם אנחנו יושבים עד שיצחק אורפז מצטרף אלינו ומבלים שעה ארוכה בשיחה. בעיקר אורפז מספר. לפני שנים ארנה, אשתו של שמאי, חוקרת ספרות עברית, עשתה עבודת מחקר גדולה על יצירתו של אורפז וגם כללה אותו בחוברת לימוד שבה משתמשים עד היום באוניברסיטאות. אורפז מספר שוב על מלחמת השחרור, התותחים בפורייה שהצילו את עמק הירדן, אשתו הראשונה פנינה. ועוד.
מאוחר יותר אני נשאר רק עם יצחק והוא עולה אליי לדירה כדי שאצלם 13 קטעים חדשים של "נגיעות" שכתב עבור המכתב העיתי. לפני שאנחנו קמים הוא מספר לי שהוא מרגיש חלש מאוד וכי בדיקה מסויימת של השתן מראה על שני מרכיבים שהיו צריכים להשתפר מאז נותח והוצאה ממנו כליה אחת שהיה בה גידול סרטני, ואולם השיפור איטי מדי והוא אמור לעבור סריקה כללית שתברר את המצב בגופו.
 
16.9.98. יום שלישי. בבוקר פגישה עם אורפז ב"שיין". לאחרונה הוא די חוזר על עצמו ואין הרבה דברים חדשים לצטט ממנו.  אבל הוא קורא לי מהזיכרון "נגיעות" חדש ואקטואלי ואני מיד שולח לניקוד למרים אהרוני וכולל בגיליון הבא:
 
בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה שֶׁמִּסָּבִיב
הַחוֹרִים הַשְּׁחוֹרִים
מְעוֹדְדִים זֶה אֶת זֶה וְאוֹמְרִים:
אַתָּה לֹא לְבַד!
שָׁחוֹר זֶה יָפֶה!
 
23.9.08. פגישה ב"שיין" עם אורפז בן השמונים ושש ומאוחר יותר מצטרף צבי זמורה בן השמונים ושתיים. בין כל נערות החמד אנחנו מהווים של מושב זקנים מכובד. מה עוד שצריך להרים את הקול כדי לשמוע וישמעו אותך. צבי הוא אחיו הבכור של אוהד ושניהם בניו של ישראל זמורה שהיה ידיד של אסתר וגם כתב עליה. צבי מעניק לי ספר שירים שלו אשר מדפדוף ראשון אני לא מתפעל ממנו ביותר אבל כמובן לא אומר לו זאת. הגיליונות הבאים ממש מתפוצצים מרוב חומר ויש גבול כמה אני יכול לגדוש אותם וכמה לעסוק בעריכתם. אורפז חש כאב שיניים וכאבים נוספים. בעוד שבועיים הוא הולך לסריקה נוספת של בטנו, ולפי המראה שלו הוא לא בריא ביותר. הוא גם נאלץ להוציא תותבת של שיניים קדמיות תחתונות ואז בכלל קשה להבין אותו בדברו וגם המראה לא אסתטי ביותר.
יצא שהזכרתי את פנחס שדה ואת הסיפור שלו על כך שיש לו ילד או ילדה.
 
2.10.08 בעשר בבוקר פגישה עם אורפז בקפה שיין. הפעם אני מושך אותו בלשון לגבי הבחורה "השומר צעיר" של שדה או "הפסיכולוגית" שלו. בדצמבר 1969 הופיע ספרו "מסע דניאל" ב"ספרייה לעם" של "עם עובד". בעקבותיו ביקשה בחורה מקיבוץ של "השומר הצעיר" לכתוב עבודה על הספר והחלה לבקר את יצחק. לדבריו היא ממש נכנסה בו, כאשר טיילו יחד בגן העצמאות, ממש תקעה את רגלה בין רגליו, ובהמשך קרה ביניהם מה שקרה אם כי הוא הבהיר לה מלכתחילה שאין לו שום כוונות רציניות כלפיה וגם היה קשור אז למישהי אחרת.
 להערכתי זה קרה בראשית שנת 1970. היא דיברה הרבה על בעלה, גם הראתה תמונות שלו. בחור צעיר ויפה, קיבוצניק כמוה, שעבד בתור איש ביטחון במטוסים, אבל כנראה היתה לו איזו בעייה ביחסים עימה והיא לא הצליחה, כנראה, להרות ממנו. ולכן רצתה ילד ממישהו אחר, ורצוי שיהיה סופר, איש בעל שם.
לימים הודיעה לאורפז שנולד לה בן ממנו. אבל הוא לא לקח זאת ברצינות וגם אמר לה שהרי ידוע לשניהם שהיו לה יחסים בתקופה הזו גם עם גברים אחרים ולא רק איתו. לדבריו, לימים שלחה לו תמונה של הבן, ועליה שמו של הבן בלבד, ללא איזכור שלה וקשרה אליו. והתמונה הזו הסתובבה במגירות שלו וכל פעם היתה קופצת ומראה את עצמה. לפני הניתוח האחרון שלו, כאשר חשב שלא יחזור ממנו חי, הוא קרע את התמונה לגזרים קטנים וזרק אותם לאשפה. הנער בתמונה דווקא היה דומה לו מאוד. והוא לא רצה שאחרי מותו יגלו הילדים שלו שיש להם אח נוסף. יצחק לא אמר לי מה שמו וגם השביע אותי לא לספר זאת לאף אחד אחר.
פחות או יותר באותו זמן יצחק הכיר לאותה בחורה, שלימים למדה פסיכולוגיה וגם עברה לגור בירושלים והגיעה לעמדה מכובדת בתחום שלה, הכיר לה אז את פנחס שדה, או אולי היא הגיעה לשדה בכוחות עצמה, לאחר שהתאכזבה מיצחק. ושוב חזר אותו סיפור. היא שכבה גם עם שדה ולימים הודיעה לו שנולד לה בן ממנו. שדה היה מכנה אותו "השומר צעיר" כשם נקבה, על שם התנועה שאליה השתייך קיבוצה. את הסיפור הזה כבר שמעתי מפי שדה, שהיה מתפאר לא פעם שבכל זאת בקיבוץ כלשהו של "השומר הצעיר" יש לו צאצא ביולוגי, למרות שלא ראה אותו מעולם ולא הכיר בו כבנו.
בשנה האחרונה לחיי שדה, כאשר כבר שב לגור בירושלים, היה יצחק נוסע מדי פעם לבקר אותו וחידש את ידידותו עימו שנפסקה לפני שנים רבות. כל זאת הוא מספר ברשימתו היפה על שדה לאחר מותו שאותה גם הבאתי בספר "להסביר לדגים". בשיחות האלה שדה שב וסיפר לו על "השומר צעיר" ועל כך שיש לו ילד ממנה. יצחק, שידע את הסיפור, לא גילה לפנחס את פרשת קשריו-שלו עם אותה בחורה לפני שהגיעה לפנחס, כי לא רצה לקלקל לו את האשלייה שאכן יש לו המשך ביולוגי במקום כלשהו למרות שהוא אינו מכיר את הצאצא. וככה מת שדה בידיעה שיש לו בן מה"שומר הצעיר" מבלי לדעת שהבן הוא כנראה של אורפז מ"הפסיכולוגית" שהיא אותה אישה בדיוק.
אורפז סיפר שזו לא היתה הפעם היחידה שבה חלק עם שדה אותה בחורה. כאשר עבד אורפז כעורך לילה ב"על המשמר" היתה שם כתבנית מעולה שגם היתה תאוותנית במידה בלתי רגילה וממש היה עולה ממנה ריח של ייחום. כל פעם שהיתה באה להביא את החומר היתה נדחקת אליו ומתחככת בו לבסוף החלו לשכב יחד והיו אלה פגישות סוערות מאוד. היו לה בעיקר עיניים כחולות עמוקות ויפות מאוד. פעם שאל אותה מאיפה בא לה החשק העז כל כך. והיא סיפרה לו שהיא מראשון-לציון. לאבא שלה היתה שם נגריה. בנגריה עבד סבל, גבר גדול וכנראה לא משכיל במיוחד אבל חזק, שהיא מרים מקררים על גבו לקומות גבוהות. מדי פעם, כשהיה תופס אותה מסתכלת בו, היה שולף לעברה את אברו הגדול ומנפנף בו. זה הפחיד והרתיע אותה אבל כל פעם היתה מחפשת הזדמנות נוספת להימצא מולו כשהוא שולף מולה את הזין שלו. מאז נעשתה חשקנית כזו.
אורפז הכיר לה את שדה. הם היו אז חברים טובים. והוא אמר לשדה שאין לו שום יחסים מחייבים עם הבחורה כך ששדה היה חופשי להתעסק איתה גם הוא. אורפז גם הבהיר לכתבנית שאין לו שום התחייבות כלפיה ושאין עתיד ליחסים שלהם.
יום אחד הופיעה הבחורה עם סימני נשיכות עזות על צווארה. כאשר שאל אותה מה קרה, אמרה לו שהיתה עם החבר שלו, שדה! – יצחק כל כך התרגז, אף שכאמור לא אהב אותה ולא ראה עתיד ליחסיהם – הפליק לה סטירת לחי, ומיד תפס את עצמו מתחרט כי מעולם לא הרביץ לאישה! – אבל המדהים ביותר היה תגובתה. היא פרצה בשמחת התרגשות משחררת, על כך שיצחק קינא לה עד כדי כך!
יהודית, אשתו של שדה, סיפרה לי שהוא לא היה גיבור גדול במיטה. אכן, לבד מהסיפור עם ה"שומר צעיר" מעולם לא טען שהכניס בחורה להריון. אמרתי ליצחק שיכול מאוד להיות שכל מה שהוא עשה לאותה כתבנית אלה היו הנשיכות שבצוואר וליותר מזה לא הצליח. 
אהוד בן עזר
המשך יבוא