סיפור חיים
פרק כ"ו
שרגא נאבק על בחירות אישיות לראשי הערים
הרוחות המוניציפאליות בבאר-שבע לא נרגעו גם לאחר הכתרתו של נאווי לראש-העיר ב-1963. לימים הגיע המצב בסניף המפלגה המקומי לידי כך שנאווי הלך למערכת בחירות חדשה ברשימה נפרדת, באישור לשכת מפא"י.
פרשיות סבוכות כאלה התרחשו בעשרות רשויות מקומיות בארץ. ברוב המערכות השתתף שרגא, לפני הבחירות ולאחריהן, בעבודה יומיומית, בעשרות ישיבות והתייעצויות. נסע ברחבי הארץ, "כיבה שריפות", שוחח וסידר עניינים בטלפון. הכיר מאות אנשים, זכר, שיבץ, המליץ ופישר. סיפור באר-שבע בולט מכולם ומשמש דוגמה – לא רק בזכות שרגא אלא משום שטרם היה ראש-עיר בישראל בכל כישרון מספר מטבעי כאליהו נאווי.
 
*
בשנת 1958 החליטה מפלגת פועלי ארץ-ישראל על בחירות אישיות לרשויות המקומיות, ומאז נכלל סעיף זה בכל מצע בחירות. שרגא היה מן הלוחמים הנחרצים להנהגת בחירות אישיות לראשי ערים.
במאמר משנת 1968 כתב:
"במסגרת עבודתי בשטח המוניציפאלי נוכחתי לדעת, שעמדה זו [בחירות אישיות ישירות לרשויות המקומיות] קיבלה מישנה תוקף נוכח סחטנות בלתי-פוסקת ובלתי-סבירה אגב הקמת קואליציות עירוניות לאחר הבחירות, וכן בגלל הזעזועים הבלתי פוסקים במשך הקדנציה של רשויות מקומיות שונות. ניקח לדוגמה מקומות אלה: ירוחם, דימונה, באר-שבע, שדרות, אשדוד, יבנה, קריית עקרון, בית שמש, בית דגן, באר-יעקב, אזור, הרצליה, אור-עקיבא, טירת הכרמל, עתלית, טבריה, חצור. במקומות אלה חלו שינויים בראשות המועצה, או שהיו בהם זעזועים בלתי-פוסקים וחששות לשינויים לא-רצויים." ("דבר", 27.6.1965).
 
בישיבה של מרכז מפלגת העבודה, שהתקיימה ביום בו התפרסם מאמרו של שרגא, התקבלה ההחלטה על בחירות ישירות לראשי ערים. אולם ההליך החקיקתי נתקל בסחבת שנמשכה משנה לשנה. המחלקה המוניציפאלית של מפלגת העבודה, בישיבתה מיום ה-16.3.1970, קראה לממשלה להחיל בהקדם האפשרי את חוק הרציפות על הגשת החוק לבחירות ישירות של ראשי הערים.
למחרת היום אנו מוצאים דיווח מדברי יושב-ראש המחלקה, שרגא נצר, על הליכי הצעת-החוק שהוגשה למליאת הכנסת בגמר הקדנציה השישית, לאחר שאושרה בסיעת המערך בכנסת ובוועדת חוקה, חוק ומשפט:
"מפלגת העבודה רואה בחוק הבחירות הישירות עניין דחוף ביותר ופונה לכל המפלגות לתת יד לאישורו המהיר, כדי לאפשר לרשויות המקומיות עבודה תקינה, ללא חשש מפני הפיכות-חצר וכלנתריזם." ("דבר", 16.3.1970).
 
החוק עצמו התקבל רק בשנת 1975, לאחר פעילות ממושכת שעיקרה היה לא רק שיכנוע הליבראלים והמפד"ל לתמוך בו, אלא ויכוח חריף במפלגת העבודה עצמה על שתי הצעות:
האחת גרסה בחירות בשני סיבובים, בהנחה שהסיבוב השני ייערך אם איש מהמועמדים לא יזכה ברוב של 40% בסיבוב הראשון.
ואילו ההצעה השנייה, המקורית, גרסה כי אם איש מן המועמדים לא יזכה בסיבוב הראשון ב-40% מן הקולות, תבחר מועצת הרשות המקומית את ראש הרשות, כפי שהיה מקובל עד התקבל החוק.
שרגא, הלוחם הנמרץ במשך כל השנים עבור שיטת בחירות אישיות לראשי-הערים, תמך בהצעה השנייה. מניסיונו חשש כי אי-הכרעה בסיבוב הראשון תביא בסיבוב השני להתלכדות שאר הרשימות סביב מועמד נגדי למועמד שזכה במיספר הקולות הרב ביותר בסיבוב הראשון, ותחזורנה כל אותן תופעות פסולות של הפיכות-חצר וכלנתריזם. למרבה הפלא, תמכו בשיטת שני הסיבובים כל ראשי-הערים, חברי מפלגת העבודה דאז.
שרגא, בראשות המחלקה המוניציפאלית, פעל במרץ להכשלת ההצעה של שני הסיבובים. בתגובה האשימו אותו כי הוא פועל כך משום חששו שבחירות אישיות של ראשי ערים תבאנה לירידה בחשיבות מחלקתו ובהשפעת המפלגה על ראשי-הערים.
 
למחרת הישיבה של מרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בירושלים, התפרסם:
"להצבעה שהיתה אמש במרכז העבודה קדמה פעולת שיכנוע נמרצת מצד חסידי הגירסה של 'סיבוב אחד', שנהפכה להחלטת הרוב. כמה מן המשתתפים ראו בתוצאה ניצחון אישי לשרגא נצר, העומד בראש המחלקה המוניציפאלית של העבודה. כאשר העיר מישהו לשרגא נצר, כי הוכח שהוא עדיין 'שולט במפלגה, כמו בימים הטובים,' התלוצץ העסקן הוותיק: 'אל תגיד בקול רם.'
"אחד הגורמים שתרמו להחלטת הרוב הוא החשש של חברי מרכז רבים כי במקרה של סיבוב שני בהצבעה על בחירת ראש רשות מקומית, יעשו הליכוד והמפד"ל יד אחת, כדי להכשיל את מועמד המערך. ההנמקה שהעלו בעלי טיעון זה היתה, שבתוך המפד"ל קיימת מגמה ברורה של 'פנייה ימינה' לעבר הליכוד." ("ידיעות אחרונות", 13.6.1975).
דבורה מספרת כי שרגא לא הירבה לנאום בישיבות ובאסיפות, גם לא היה קורא קריאות-ביניים, אך נהג לעלות על הבמה, או ליטול מעליה את רשות-הדיבור – בהגיע מועד סגירת הדיון והעלאת ההצעות המעשיות.
אך בישיבת-המרכז, שהתכנסה לדון בדרך הבחירה האישית של ראשי ערים – יצא שרגא מגדרו. גולדה, שלא נטתה לקבל את הצעת הרוב, נקטה תכסיסי-דחייה. פעם הצביעו בישיבה. פעם נוספת הצביעו בעמידה. לבסוף פקעה סבלנותו של שרגא והוא קרא לעברה:
"אולי תציעי עכשיו [להצביע] בשכיבה?"
דבורה (שבניגוד לו אהבה קריאות-ביניים) ושרגא לא נשארו עד לסיום הדיון, ואת תוצאות ההצבעה הסופית שמעו במכונית שהובילה אותם בדרכם חזרה לתל-אביב.
 
*
ככל שטרח שרגא, עד שהוכתרה פעילותו בהצלחה – להביא לידי בחירות אישיות של ראשי הרשויות המקומיות, כן היה נחרץ בעמדתו, לאורך כל השנים, במחלוקת עם בן-גוריון בדבר שינוי שיטת הבחירות לכנסת. בן-גוריון תמך בבחירות אזוריות ואילו שרגא התנגד להן.
פעם עמד בן-גוריון והִרצה, על הצורך בבחירות אזוריות, בפני חבורת אנשים ובהם שרגא נצר ויצחק נבון. נבון, שידע את גישתו של שרגא, אמר לבן-גוריון:
"אתה רואה ששרגא כאן. אתה תרגיז אותו. הוא ירגיז אותך. למה לך? אין לך מה לעשות? תעזוב אותו."
השיב בן-גוריון: "הוא לא מעניין אותי עכשיו. שלא ישמע. הוא לא מבין בזה אז הוא לא צריך לשמוע."
פנה שרגא ואמר לו: "אתה רואה שאני הולך ולוחם למען בחירות אישיות לראשי ערים. בזה אני רואה בחירה המתבססת על מתן אמון ישיר באיש הנבחר. זה מטיל את האחריות על האיש. אבל בנושא הבחירות לכנסת השיטה אינה מתאימה לנו."
 
שרגא מספר כי זו היתה אחת הפעמים היחידות שניסה להיכנס לוויכוח עם בן-גוריון בעניין זה. בדרך-כלל נמנע מלדבר איתו על הנושא משום שלא ידע אם יעמוד בוויכוח כזה מבחינה רגשית.
 
*
לאחר שחזר שרגא מביקור בארצות סקנדינביה, במשלחת ראשי הקואופראציה הצרכנית, סיפר לבן-גוריון כי בין השאר בדק שם את נושא שיטת הבחירות.
"נו, אז אתה כבר בעד בחירות אזוריות לכנסת?"
"לא."
"אז מה למדת? לא נסעת?"
"אם תרשה לי, אסביר לך למה אני בעד בחירות אזוריות בסקנדינביה, אבל לא בישראל. ההבדל בינינו לבינם הוא ששם נמצאים נבחרי הציבור במגע ישיר ומתמיד עם בוחריהם ויודעים על הלוך-הרוחות שבקירבם. אילו הייתי חי בשבדיה, גם אני הייתי תומך בבחירות אזוריות, כי זה נכון וזה דימוקראטי. אבל אתה מתאר לך שתוכל לכת לבחירות אזוריות בארץ, עם אוכלוסייה שלא תמיד זכתה לחינוך פוליטי וחברתי הולם?"
השיב בן-גוריון: "טוב. לא נדבר על זה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 95-97).
 
שרגא התכוון לכך שהמירקם החברתי בארץ כשבדיה יציב יותר וניתן לניבוי. ראש עיריית שטוקהולם, שעימו נפגש שרגא, הרשים אותו בכך שידע לשער בדיוק מוחלט שמפלגתו הסוציאל-דימוקראטית תפסיד שני צירים למפלגה הליבראלית משום שבשני אזורי-בחירה כפריים סיימו בני האיכרים אוניברסיטאות, ופירוש הדבר שיצביעו עבור הליבראלים.
האוכלוסייה ש"לא תמיד זכתה לחינוך פוליטי וחברתי הולם" היא ודאי אותם יוצאי עדות וארצות שהיו לגורם אלקטוראלי מכריע החל מתקופת העליות ההמוניות בראשית שנות החמישים, ושעימם היו לשרגא קשר ומגע יומיומיים, החל מתקופת עבודתו כפועל-ניקיון, כמפקח, וכסגן-מנהל במחלקת הניקיון (עד צאתו לפנסיה בשנת 1963). הוא הכיר את רמת המנהיגות בקירבם ומן הסתם חשש מכך שעסקנים מקומיים מתוסכלים ושופעי דימגוגיה עדתית כדוד חכם – ייהפכו לדור הבא של הפוליטיקאים הישראליים, תודות לשיטת הבחירות האזוריות. הוא לא סבר שהפסיפס האנושי הזה בישראל בוגר דיו כדי להעלות מקירבו מנהיגות ציבורית אחראית, בעלת רמה ובעלת זיקה חברתית-הדדית והשקפת עולם משותפת, ללא הכוונה מסוימת מלמעלה.
בתקופתו של שרגא לא שימשה עדיין המנהיגות המוניציפאלית קרש-קפיצה למנהיגות לאומית. אולי הוא עצמו תרם לשינוי, בכך שהביא לבחירות אישיות של ראשי הרשויות המקומיות. עם זאת אנשים כמנחם כהן, ישראל ישעיהו ומרדכי בן-פורת, שהיו בראשיתם מנהיגים מקומיים, מצאו דרכם בתקופתו לכנסת.
לימים, לאחר המהפך ועליית הליכוד לשלטון, ב-1977, נשמעו טענות כנגד מפא"י (בכל גלגוליה) – שלא השכילה להקים דור חדש של מנהיגים מקרב עיירות הפיתוח ובכך הפסידה את הפריפריה הזו לליכוד, שהפך למפלגה פופוליסטית, המייצגת את עדות-המזרח, למרות העובדה שבסיעתו בכנסת יש להם פחות נציגים מאשר ברשימת המערך, זאת חרף פעילותו הממושכת של שרגא ו"החריש הפרטי" שעשה בשעתו בשכונות.
נושא המנהיגות החדשה קשור ללא הפרד לתחום המוניציפאלי. לדעת נאווי, את המהפך של לקיחת אנשים צעירים מעיירות וערי הפיתוח לפעילות במפלגה – שרגא לא היה יכול לחולל מאותה סיבה שמשה לא היה יכול להכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל. שרגא ליווה את המפלגה בעידן המעברות והאפוטרופסות, כאשר כדי להבטיח את שלטונה של המפלגה היה צריך למצוא מסילות לליבם של בעלי-השפעה מקומיים, ראשי-חמולות, ועימם נוצרו הקשרים. אולי אחדים מהם שרגא לא העריך באופן אישי, אך אלה היו האנשים שבעין, המנהיגים, שעימם חשב שצריך לעבוד.
כדי להחליף את ראשי-החמולות ולהעלות דור חדש – יש להחליף דור. ולזאת שרגא לא היה מסוגל. הוא נעזר בבעלי-השפעה. הם תרמו למפלגה כמיטב יכולתם המוגבלת. לא כולם עשו זאת בעד בצע-כסף. שרגא לא היה יכול להתכחש להם בבת-אחת. קשה לתאר את שרגא מדיח את ראש המועצה המקומית ביבנה ומעלה במקומו את מאיר שטרית. לא היה אפשר לדרוש זאת ממנו. הוא לא קירב מספיק את הצעירים מעיירות הפיתוח. נהגו לומר שכאשר מפא"י מעלה מנהיגים מעדות-המזרח – היא קודם-כל מסרסת אותם. אך אפשר לראות את הדברים מזווית אחרת: שרגא נצר עזר למפא"י לשלוט עשרים וחמש שנה, ימי דור, בעיירות הפיתוח, כשהוא משתדל לשמור על מערכת איזונים הנובעת ממיבנה הכוח בשכונות ובעיירות, ולהפעיל את הכוח בתבונה ובמוסר. היום, משחלפה תקופתו – שוב אין בעל-בית, וכך נוצרו עיוותים שבימיו לא היו מתרחשים. אך עיוותים אלה באו לא משום שהליכוד השכיל ללכת בדרך אחרת, נבונה וטובה יותר, אלא משום חולשה ויצר הרס עצמי שבהם שקעה לימים מפא"י.
 
*
לדעת ח"כ-לשעבר יהודה חשאי, שעבד שנים רבות עם שרגא בתפקיד מנהל המחלקה המוניציפאלית במפלגה, ולאחר פרישתו בא במקומו כיושב-ראש המחלקה – הבעייה לא היתה של שרגא אלא המיבנה של המפלגה. המפלגה החלה להיות דימוקראטית. אין צורך להיות נגד הדימוקראטיה, כדי להבין שגם לדימוקראטיה נחוצות מסגרות מסוימות, ולא כל ארחי-פרחי יכול לבוא בשמה ולהיבחר. התחילו לפתוח-לכאורה את המפלגה, ונכנסו הרבה גורמים שליליים, שבמקרים רבים כלל לא היו חבריה, והם השתלטו, בעיקר בכמה ערי-פיתוח, על הסניפים המקומיים.
קודם לכן לא היה מקובל שהייצוג במפלגה הוא פונקציה של מיספר הקולות שאתה מתחייב להביא, ובוודאי לא אצל שרגא. קודם בדקו וחקרו היטב אם אתה באמת חבר מפלגה, מה הרקע שלך, האם אתה מתאים לתפקיד, מה פעלת? מה עשית? בקיצור, האם אתה בציון חיובי בפנקס של שרגא. משעה שהעיקרון הזה השתנה, מספיק שאתה מביא ערימה של כרטיסי-חבר, וכבר אתה נציג ומזכיר-סניף.
 
חשאי מביא לדוגמה את מאיר שטרית, אשר לקראת הבחירות לראשות המועצה המקומית ביבנה, בא לחשאי בבקשה להיכנס לפעילות במפלגה. חשאי השיב לו שעליו להיכנס קודם-כל לסניף המפלגה במקום, והבטיח לעזור בכך.
מזכיר סניף מא"י ביבנה היה אדם בשם חג'אג'. פנה אליו חשאי בקשר לשיטרית. השיב לו חג'אג':
"שיבוא לשניף. אם הוא יבוא לשניף, אנחנו נאשר אותו!"
נא באוזן! – בא שטרית לסניף, אבל חג'אג' נבחר. הכנופייה שהשתלטה על הסניף לא נתנה לשטרית דריסת-רגל בו, כי ידעה מה יהיה גורלה אם הוא ייכנס לפעילות.
הלך שטרית למנהל המחלקה המוניציפאלית בחירות, הקולגה של חשאי, וזה אמר לו: "מה הבעייה? אין בעייה. תביא רשימה, איזו שאתה רוצה, תעמוד בראשה, ואנחנו נאשר לך אותה."
וכך היה. שטרית נעשה איש חירות, נציג הליכוד, ובתור שכזה זכה בראשות המועצה. ההמשך ידוע. מפא"י הפסידה מנהיג מקומי, משכיל, סימפאטי, שצמח מקרב אנשיו ולא זנח אותם לטובת התברגות או התברגנות במנגנון המפלגה וההסתדרות לשלוחותיהן בעיר הגדולה.
 
*
יצחק נבון מנתח באופן אחר את גישתו של שרגא:
"אמנם היו צעירים מקרב העדות ועיירות הפיתוח והשכונות ששרגא קירב והביא למפלגה – אבל המחוייבות שלהם היתה כלפיו ולא רק כלפי ציבור הבוחרים שלהם. מטעמו, זה היה מינוי. הם שאבו את כוחם גם ממנו ולא רק מהציבור שלהם. אם היה צורך למפלגה בקשר עם יוצאי פרס, למשל – היה שרגא מוצא את האדם המתאים שיביא מאנשיהם לאסיפה ויטפל בהם, והוא, שרגא, גידל אותו וכאילו נתן לו כוח כלפי הציבור – לא פחות משהציבור נתן לאותו אדם כוח עצמאי משלו. אולם מחוייבות הנציג היתה, לעיתים, כלפי שרגא לא פחות מאשר כלפי הציבור שאותו הוא אמור לייצג.
"כל זה בא לשרגא לא מתוך רצון רע אלא מתוך דאגה אמיתית – מה יהיה? אנו חיים בקיבוץ גלויות, ולא רק לגבי עדות-המזרח אלא גם יוצאי רומניה ופוילין, שאינם יודעים את הבעיות של המדינה, של הארץ, לכן – שיחכו. פעם, בעוד כמה עשרות שנים, אולי פעם, עכשיו לא..."
 
האם משום כך הפסידה מפא"י דור של בוחרים לליכוד?
"לא, בשום אופן לא. אין כל קשר." לדעת נבון, "בין התהליך של צמיחת המנהיגות החדשה, הפופוליסטית, של הליכוד – לבין שמיטת השלטון מידי מפא"י. יש סיבות אחרות. מלחמת יום כיפור היא השבירה המרכזית. אותם יוצאי מעברות, יוצאי עדות-המזרח, שחזרו והצביעו בעד בן-גוריון – המשיכו להצביע עבור אשכול וגולדה, עבור מפא"י – גם כשהיתה בלי בן-גוריון, כי המנהיגות הזו העניקה להם דמויות מורמות, סמכותיות, שנתנו בליבם הרגשת ביטחון פיסית. הבעייה המרכזית שאנשים חרדים לה בישראל היא בעיית הביטחון. הבן שלי הולך לצבא, מה יהיה? הערבים יתקיפו? לא יתקיפו? – ומפא"י, והמערך, בתחום הביטחון – הציבו דמויות: דיין, אלון, גלילי, גולדה שהיא כמו אימא, אימא שהיא כמו אבא– בן-גוריון ממין נקבה. מגוננת על האפרוחים שלה. שומרת עליהם היטב.
"והנה – בדבר הזה, הכי מרכזי – תקפו אותנו, כמעט שהיו משמידים אותנו. ומי עמד בראש – אלה? למה הצבענו בעדם? – וכך, בבחירות ראשונות לאחר אוקטובר 1973 הענישו והורידו מהמערך מאנדאטים אחדים, אך זה לא הספיק. ועוד נוספו על כך ראש-ממשלה שהתפטר בגלל חשבון-הבנק של אשתו, מעשי השחיתות שהתגלו, פרשת אשר ידלין שנשפט והורשע, פרשת אברהם עופר שהתאבד. סידרה של אסונות שבאו בנוסף לזעזוע המתמשך שחוללה מלחמת יום כיפור."
 
לפני הבחירות של 1977, זוכר נבון, עברה משאית על פני מרכז המפלגה, השוכן ברחוב הירקון 110, נהגה הושיט את ראשו החוצה וצעק:
"אתם גנבים, כולכם!"
ונסע.
זה מה שהצטייר ערב המהפך. מפא"י – גנבים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא