על "לילה מופלא", מכתבה של אלמונית", "משחק המלכים", "אמוק" לסטפן צווייג
מגרמנית – צבי ארד, זמורה ביתן 1984, 220 עמ'
לא ברור מדוע ההוצאה זמורה ביתן הזכירה בכותרת רק 4 נובלות נבחרות של סטפן צווייג, הרי בספר מופיעות עוד שתיים: "גוויעתו של הלב" ו"עשרים וארבע שעות בחייה של אישה", שהן לא פחות משובחות מהארבע שנוקבו בשם בראש הספר. סטפן צוויג היה אומן הנובלות, מה שבביקורת העברית מכנים יצירה ארוכה מסיפור קצר, וקצרה מרומן קצר. יש ביצירות אלו תמהיל מרתק של העמקה בנבכי הנפש עם תיאור אירועים מרעידי לב, הפוקדים את הגיבורים, נגיעות סוציאליות ורמזים פציפיסטיים, וכן, גם אתיאיסטיים (ראו עמ' 93, 94, 102, 209, 2014). מפתה לתייג את יצירתו של צוויג כשייכת לזרם התודעה, אבל התמהיל הנ"ל מוכיח שקשה לתחם את יצירתו של סופר גאוני.
בנובלה "לילה מופלא" פוגש הקורא גיבור, שאירוע על גבול הפלילי משנה לחלוטין את דרך חשיבתו ואת התנהגותו: הגיבור הוא ברון וינאי שנולד עם כפית זהב בפה – ירש הון מהוריו, הוא עשיר כקורח, יפה תואר, צעיר, מחוזר בחברה בכלל, ובנשים בפרט. חיי הבטלה ומעורבותו בחברה הגבוהה והנבובה של וינה גורמים לו להיות אפאטי לגבי הסובב אותו, וגם לגבי עצמו: אהובה נוטשת אותו למען גבר אחר, וזה ממש לא נוגע בו, חבר טוב נפטר – כנ"ל. הוא חש קיפאון פנימי עמוק עד לכדי להרהר בכדאיות החיים. משועמם הוא מגיע לפארק היפה של וינה, הפראטר, ונקלע למירוץ סוסים הגורם להתלהבות אדירה של הקהל, התלהבות שאינה מובנת לו. במקום זה הוא מתנסה במעשה הגובל בפלילים: הוא מנכס לעצמו כרטיס הגרלה שאינו שלו, וזוכה בסכום נכבד. כקצין מילואים וכג'נטלמן, הוא לא יכול להרשות לעצמו ליהנות מהגניבה, ומחליט להפקיד את כל הכסף שזכה בו בהימור נוסף על סוס חסר סיכוי, והוא שוב זוכה בכסף רב. למרות שהוא יודע שמדובר בכסף אסור, הוא חש גאווה במעשיו, ובהמשך הוא מנסה להתערב (הוא הלבוש בהידור של אציל!) בעולמם של אנשים פשוטים, ואף באנשים מהתחתית, רוכלים קטנים, מטאטאי רחובות, זונות. הוא מתחבר לזונה מלוכלכת, סמרטוטית, חולת רככת, מראה לה אהבה ומעניק לה כסף רב. מעניק כסף גם לשלושה בחורים שמבקשים לסחוט אותו, וכך הוא מפזר את הכסף שזכה בו במרמה. פתאום הוא חש מה שלא חש מעולם – שיש משמעות לחייו, והוא מראה יחס חברי לחדרן שלו ולשוער, דבר שלא עשה מעולם.
ב"גוויעתו של הלב" מסופר על יהודי וינאי עשיר בן 65, המבלה עם אשתו ובתו בפנסיון באיטליה. הוא איש ידוע חולי, וכשהוא חש ברע, יוצא מהחדר לפרוזדור, ורואה לתדהמתו שבתו, ארנה, בת ה-19, יוצאת מחדרה ונכנסת לחדר של אחד הגברים שמתרועעים עם אשתו ובתו. הוא נסער מאוד, והיה רוצה להטיח בבתו גידופים – איך היא ממיטה חרפה על משפחתה, ומתנהגת כמו זונה. הוא גם קונה מקל כשהוא מתכוון להכות בו את הגבר אליו התגנבה בתו בלילה, לכשיידע מי האשם מבין השלושה שמתרועעים עם אשתו ובתו. הוא איננו עושה אף אחת מתכניותיו, וחש עצמו כישלון מוחלט: מגיל שתים-עשרה הוא עובד, וצבר הון בעשר אצבעותיו כדי שאשתו ובתו יוכלו לבלות בתיאטרון ובריקודים, שילמדו צרפתית, וילעגו לו על רישולו ועל חוסר השכלתו. הוא דורש מאשתו לנתק קשריה עם השלושה, וכשנתקל בסירוב, הוא חוזר לווינה בלעדיהן, וחייו משתנים לגמרי: הוא חוזר בתשובה, תורם לבית הכנסת ולקבצנים. כשקבצנית מבקשת נדבה, ולא נותר כסף בכיס, הוא מעניק לה את טבעת הנישואין, מחווה שמשמעה – ניתוק ממה שנחשב עד לא מזמן למפעל חייו.
ב"מכתבה של אלמונית" מסופר על סופר שביום הולדתו ה-41 מקבל מכתב בן 21 עמודים מאישה שלא חתמה את שמה: היא חושפת את האהבה המטורפת שלה אליו מאז שהייתה בת 13, והוא גבר נאה וסופר מוכר בן 25. היא עוקבת אחריו בצאתו ובבואו, מנשקת לידית שהוא נגע בה, ואוספת בדלי סיגריה שהיו בפיו. אימה האלמנה נישאת לקרוב משפחה בעל וילה באינסברוק שבחבל טירול. המעבר הזה עבורה הוא אסון. אילו הסכים הסופר, היתה מוכנה להיות משרתת שלו, ובלבד להמשיך להיות בקרבתו. לפני יום הפרידה היא חיכתה לחזרתו הביתה עד שתיים בלילה, כשהוא חוזר לביתו בלוויית אישה. היא מצליחה לשכנע את אימה ואת אביה החורג שהיא חייבת לחזור לווינה, ואז כל יום, אחרי עבודתה בבית מסחר, היא מחכה לו ליד ביתו. והנה, לבסוף, הוא מזמין אותה למסעדה, ואחר כך לדירתו, והיא מתמסרת לו שלושה לילות סוערים שגורמים לה אושר שלא יתואר. מלילות האהבה היא נכנסת להריון, ואינה מעיזה להודיע לו שמא לא יאמין, שמא ידרוש ממנה להפיל. היא יולדת בבית חולים ציבורי, בו יולדות רק נשים מתחתית החברה. בתחילה היא מפרנסת את בנה בכסף שהשיגה ממכירת תכשיטיה, לאחר זמן, בהיותה אישה יפה, התפרנסה ממכירת גופה – אצילים ועשירים מתדפקים על דלתה, מקיימים אותה ואת בנה ברווחה, ואפילו מציעים לה נישואין, אבל היא ממאנת כדי להיות פנויה לכאשר, אולי יזדמן לה להיות שוב עם אהוב ליבה. ואמנם, היא פוגשת אותו במסעדה, ולרמז שלו היא נוטשת את מיטיבה, משפילה אותו, והולכת עם אהוב ליבה לדירתו. הוא חושב אותה לזונה ומשאיר כסף בתיקה, אותו היא מעניקה לחדרן שלו, היחיד שזכר מי היא. במכתב הארוך, הלא חתום, היא מספרת כי הבן שלה-שלו נפטר ממחלה, ולא נותרה לה סיבה בעולם למענה כדאי לה לחיות.
"משחק המלכים" הוא נובלה שחיבר צווייג שנה לפני שהתאבד, בה הוא מזכיר את מעלליו של היטלר ואת הטרור של הגסטאפו באוסטריה שהסתפחה לגרמניה. הגיבור, המכונה בנובלה ד"ר ב', שייך למשפחה מפורסמת בווינה (דודו היה רופאו האישי של הקיסר), מגורש מאוסטריה הנשלטת על ידי הנאצים. הוא היה עורך דין שטיפל בהסתר בנכסיהם המוברחים של המנזרים ושל הדוכסים, נכסים שהגרמנים רצו לשים עליהם יד. הוא נעצר כדי לסחוט ממנו מידע על הנכסים הנ"ל, אבל לא נשלח למחנה ריכוז, אלא נאסר בבית מלון, בחדר ריק לחלוטין, כשלאף אחד אין רשות לדבר איתו – כל זאת בכוונה לשבור אותו, ובעקבות כך יודה על הטרנסקציות הרכושיות שביצע. מרוב ייאוש לחיות בחדר בודד ללא ספר, ללא עיפרון, ללא נפש חיה שאפשר לדבר איתה – הוא מוכן להודות בכל מה שחוקריו ידרשו. ואז חל מפנה: בעת ההמתנה הארוכה, המתישה, שלפני חקירה, הוא מצליח להגניב לעצמו ספר ממדיו של שומר שהיו תלויים על קולב. לאכזבתו, זה היה ספר שסיכם 150 משחקי שחמט מפורסמים. בלית ברירה הוא מתחיל להתעניין עד שלומד בעל-פה את המהלכים של גאוני משחק המלכים, ואף מנסה ליצור תהליכים אלטרנטיביים. עיסוק אינסופי בשחמט לאורך חודשים רבים של בדידות, גורמים לו לטירוף הדעת – הוא מתנפל על השומר בצעקות על כך שאינו נענה להיות בן זוג במשחק, מנפץ זכוכית של חלון, ונאלצים לאשפז אותו. הרופא בבית חולים נותן לגסטאפו אבחון שכביכול ד"ר ב' לא החלים, וצריך לשחרר אותו. הוא משוחרר, וכאמור, עליו לצאת מאוסטריה תוך 14 יום.
כל הפרטים האלה אינם נודעים לקורא בהתחלה, אלא בהמשך: ד"ר ב' נמצא על אונייה בדרך מניו-יורק לבואנוס איירס, מסע שנמשך 12 יום. על האונייה נמצא אלוף העולם בשחמט, ואיל הון (עסקי נפט) מסקוטלנד בשם מקונור המתעקש לשחק שח עם האלוף, הגם שזה גובה על כל משחק 250 דולרים. הוא, כמובן, מפסיד עד שמגיע אותו ד"ר ב', מרשה לעצמו להתערב, ואמנם על פי ההנחיה שלו זוכה מקונור להשיג תיקו עם אלוף העולם, והכול נדהמים מהצהרתו שכבר 25 שנים לא שיחק שחמט עם איש. במשחק נוסף ד"ר ב' מנצח את אלוף העולם, ובמשחק השלישי, חוזר אליו הטירוף שאחז בו במאסר.
הנובלה "עשרים וארבע שעות בחייה של אישה" מספרת בעצם את עלילותיהן של שתי נשים: הדובר נמצא בריביירה עם תיירים מגרמניה, אנגליה, איטליה. משפחה אוסטרית שבה בעל תעשיין, אשתו, מדאם אנרייט (בת 32), בנותיהם, בלאנש ואנט מתיידדים עם צעיר צרפתי יפיוף. ערב אחד מדאם אנרייט נעלמת, ומסתבר שהיא ברחה עם הצרפתי הצעיר. כל הנוכחים בדרמה מאשימים את אנרייט שנטשה בעל ושתי בנות עבור הרפתקת אהבים. היחיד שמגן עליה, ומעריץ את מעשיה הוא הדובר. עמדתו זאת מעודדת את מיסיס ק', האנגלייה בת ה-67, להתוודות בפניו בחדרה על אירוע בחייה: היא אלמנה מגיל ארבעים, אם לשני בנים עצמאיים, שמבלה את זמנה בפנסיונים שונים, ופעם כשהיא בילתה במונטה קרלו, היא צופה מהופנטת בצעיר המהמר על כספו, מעט מרוויח, והרבה מפסיד. היא נפעמת להבעות ידיו ולהבעות פניו הנתונים לטירוף ההימורים. הוא מפסיד את כל הכסף, ויוצא מיואש לגמרי לספסל בגן, כשהוא מתכוון לשים קץ לחייו. בגשם השוטף ק' מושכת אותו אל מחסה, מביאה אותו ללון במלון זול (מלון יוקרה לא היה מקבל אותו – כולו ספוג במי הגשם). נותנת לו כסף עבור הלינה ועבור הנסיעה חזרה לניצה. הוא אוחז בה, מביא אותה לחדר השכור, והיא נשארת אצלו כל הלילה. למחרת מלאת חרטה על מה שקרה, היא מתכוונת להעניק לו כסף שייסע לביתו. היא מזמינה אותו לארוחה במסעדה ועורכת איתו טיול נוף בכרכרה. היא נוכחת לדעת ששמחת החיים חוזרת אליו. היא משביעה אותו בכנסייה (הוא ממוצא פולני וקתולי), שלעולם לא יחזור להימורים. מעניקה לו כסף לנסיעה ולפדיון התכשיטים שגנב ומישכן כדי להמר. הוא מתייחס אליה כאל קדושה שהאל שלח להציל אותו. ק' מאוכזבת, כי קיוותה שיציע לה לנסוע איתו, ולא נוח לה שהוא מתייחס אליה כאל קדושה, ולא כאל אישה שחץ הקופידון פגע בה. למען אהבתה היא היתה מוכנה להקריב את כבודה ואת רכושה. היא מנסה להשיג אותו ולנסוע איתו באותה רכבת, אבל מאחרת. כשהיא מבקרת שוב בקזינו, היא רואה אותו מהמר בכסף שהיא נתנה לו. היא מנסה להזכיר לו את השבועה, והוא דוחה אותה, מעליב אותה (מחזיר לה כמה שטרות!) דוחף אותה ומטיח בה שהיא מביאה לו מזל ביש בהימורים.
בנובלה "אמוק" הדובר נמצא על אונייה ששטה מהודו לנאפולי, ומשם ללונדון (רוב הנובלות של צווייג, הקשורות במסעות על פני ארצות וימים מסתמכות על חוויותיו האישיות שכן הוא באמת ביקר בארצות רבות באירופה ומעבר לאוקיאנוסים). כיוון שהתא שלו היה מחניק וקרוב למנועים, הוא מבלה על הסיפון בחרטום האונייה, ושם הוא פוגש אדם שפניו מעוותים, שמוכרח לפרוק מעל ליבו סוד אפל: הוא רופא, ובעטיו של קשר עם אישה לא ראויה, הוא נכנס לחובות, ואף גונב מקופת בית החולים. דודו משלם את חובותיו, אבל הוא נאלץ לקבל גלות של עשר שנים בהודו, במקום שכוח אל, שיומיים נסיעה משם הוא המרחק עד העיר הקרובה. הוא מצליח לנתח את רגלו של סגן הנציב, וזוכה לתהילה כרופא. מגיעה אליו אישה נאה שעוטה על פניה צעיף, ומתוך פטפוטיה הוא מבין שהיא מבקשת ממנו כי יבצע בה הפלה תמורת סכום גבוה שיכסה את הנזק שייגרם לו מביטול הקצבה בעטיו של מעשהו הבלתי חוקי. הוא מרמז לה שהוא מוכן לבצע את האקט הבלתי חוקי הזה תמורת חסד דומה לזה שעשתה למאהב שלה (היא אישה נשואה, שבעלה אמור לחזור להודו לאחר היעדרות של חמישה חודשים). האישה נפגעת עד עמקי נשמתה, ובורחת ממנו. הוא מבין איזו שטות עשה, מתחרט, ורוצה להודיע לה שיעשה את המעשה למענה בלי תמורה. הוא רודף אחריה כרדוף אמוק, מכה את מי שמפריע לו לרוץ אליה, אבל אינו מצליח להשיג אותה, כי היא עלתה על מכונית ונסעה לעיר. הוא נוטש את עמדתו, נוסע לעיר, ומנסה בכל הכוח להשיג אותה, ללא תוצאות. אחוז אמוק הוא כותב לה מכתב על עשרות עמודים, ובסוף הוא מאיים להתאבד אם לא תסלח לו. האישה הגאה לא היתה מוכנה להיענות לרופא הזה, והלכה לעבור הפלה אצל מכשפה סינית, שגרמה לה לשטף דם שהוביל למותה. המשרת שלה מזעיק את הרופא שלנו להציל אותה, אבל היא מסרבת ללכת עימו לבית חולים, משום שהיא חוששת שתיוודע חרפתה. היא מספיקה להשביע את הרופא שלא יגלה את סודה, ולקראת הבוקר, לאחר ייסורים, היא מתה. הרופא מטעם השלטונות רוצה לערוך חקירה על סיבת המוות. הרופא שלנו נועל את הדלת, ומאיים עליו שאם לא ישקר בדו"ח שלו, הוא יהרוג אותו ויתאבד. בעקבות האיום הרופא הבכיר כותב דו"ח שקרי. מגיע המאהב, אבי העובר, קצין יפיוף, אשר נדהם כי רק יום קודם ראה אותה צוחקת ורוקדת. הבעל מגיע, ומבקש להביא את אשתו המתה ללונדון לניתוח אחרי המוות. הרופא שלנו, שנשבע על שמירת סודה, עושה מעשה מדהים, שאני באמת מבקש לא לגלות, כדי לא לפגום בהנאתו של הקורא המתעניין, כי באמת מדובר במלאכת מחשבת של הפתעה.
את סטפן צוויג קראתי בנעוריי, ואני מודה בבושת פנים שבתוך אינספור הספרים שקראתי נשכחה ממני גאוניותו של סופר זה.
הקוראים יכולים להתרשם עד כמה אני אהבתי את הכתיבה הזאת שלו, ורק ביקורת זעירה יש לי על הנובלה "מכתבה של אלמונית" – ברור שמדובר באהבה מטורפת, אבל נראה לי שגם בטירוף צריך להיות איזה קו מנחה: אם הגיבורה האלמונית שמרה עצמה עבור אהוב ליבה, ומשום כך לא נענתה להצעות הנישואין מפתות – איך זה שהסכימה להתפרנס ממכירת גופה? וגם ההתמדה ברצון להישאר אלמונית עד המוות לא נראה לי אפילו כשמדובר באהבה מטורפת. יכול להיות שאני חושב כך משום שאני מרובע מדיי?
משה גרנות