* המטרה השלישית – נציגי הממשלה וצה"ל מזכירים כל הזמן את שתי מטרות המלחמה – מיטוט חמאס והשבת החטופים. חייבת להתווסף לכך מטרה שלישית – מיטוט חיזבאללה. וכשאני כותב "מיטוט", כוונתי שאין להסתפק בסילוקו אל מעבר לליטני, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 1701, אלא גם לפירוק כוחו הצבאי של חיזבאללה ובעיקר יכולת שיגור הרקטות שלו.
 
* עמוד ענן – לפני 12 שנים בדיוק, ב-14 בנובמבר 2012, החל מבצע "עמוד ענן". אחרי שנים של ירי רקטות על הנגב המערבי וארבע שנים של הימנעות מתגובה, צה"ל הכה קשות בחמאס, במבצע שהחל בסיכול ממוקד של המפקד בפועל של הזרוע הצבאית של חמאס אחמד ג'עברי.
במשך שמונה ימים חיל האוויר הפציץ בעזה, השמיד מטרות רבות של חמאס והרג רבים מבכיריו. נשיא ארה"ב ברק אובמה הביע תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה וביציאה למבצע, אולם מהר החל להפעיל עליה מכבש לחצים להגיע להפסקת אש. ואכן, נתניהו נכנע ללחצים והפסיק את האש בחלוף שמונה ימים, תוך שהוא מציג את המבצע כהצלחה גדולה שתביא להרתעת חמאס.
גם חמאס הצהיר על ניצחון, והתהדר, בצדק, בכך שעד סוף המבצע הוא לא עצר את ירי הרקטות ושלאורך המבצע הוא שיגר 1,500 רקטות לעבר ישראל, כולל, לראשונה, לעבר ת"א וירושלים. בישראל לעגו להצהרות הניצחון של חמאס, לנוכח ההרס בעזה ומות למעלה מ-200 מחבלים ובהם בכירים רבים בחמאס. אדרבא, חשנו ש"כיפת ברזל" הוציאה את העוקץ מהירי התלול-מסלול בעוד להם אין הגנה. הם אמנם התפארו בהישגים מומצאים, כמו פגיעה "בכנסת הציונית", אבל לתחושתם הם בהחלט ניצחו. עובדה שהם כופפו את ישראל לקחת על עצמה מגבלות בהסכם הפסקת האש, כולל התחייבות לחדול מן הסיכולים הממוקדים.
בדיעבד, ברור שהסבב הזה היה חלק מן הקונספציה של הרתעת חמאס באמצעות סבבים, שהובילה למחדל ולאסון של שמחת תורה. ישראל נמנעה מכניסה קרקעית, נמנעה מכפיית פירוז הרצועה, נמנעה ממיטוט חמאס. לא בכדי, זמן קצר מאוד אחרי סוף המבצע, חמאס חזר לשגר "טיפטופים", בלשון מכובסת, של רקטות לעבר הנגב המערבי.
הכשל הראשוני, הבכייה לדורות, היה ההימנעות של ממשלת שרון מביצוע מבצע "חומת מגן" גם ברצועת עזה. המבצע בוטל ממש ברגע האחרון. הכשל נמשך במבצע "עופרת יצוקה", שגם הוא הופסק ברגע שחמאס התחננו לעצור. כתבתי אז מאמר שכותרתו "עופ יצו", ובו תקפתי את הממשלה שעשתה רק חצי עבודה, בשל עצירת המבצע בלי להגיע להישגים הרצויים. וזה נמשך ב"עמוד ענן", ב"צוק איתן" (אם כי כאן המכה לאוייב היתה קשה יותר והביאה לשלוש וחצי שנות שקט), ב"שומר החומות" ובכל המבצעים והסבבים האחרים.
הלקח הוא ההכרח במתקפת נגד מקדימה לחיסול כוחו של אוייב טרוריסטי המאיים עלינו, במקום המתנה עד שהוא ייזום מתקפה בשעת כושר מבחינתו, כפי שהיה בשמחת תורה. לכן, אסור לסיים את המלחמה הזו, בלי לרסק את חיזבאללה.
 
* לחשב מסלול מחדש – עם ישראל מאוחד ומלוכד וחדור קרב יותר מאי פעם, בזכות הידיעה הברורה שזו מלחמת אין ברירה, לא בחרנו בה, הותקפנו ואנו מתגוננים. אין צודקת יותר ממלחמה כזו. אילו יצאנו למתקפת נגד מקדימה לפני חודשיים או שנתיים, רבים היו מתנגדים בתוקף, מפריחים האשמות שווא ומדקלמים סיסמאות פופוליסטיות כמו "אין לנו בנים למלחמות מיותרות."
כי זו הרי מלחמה "מיותרת". אולם המלחמה המיותרת הזאת היתה חוסכת את חיי 1,200 מאחינו ואת מסכת ההתעללות ומעשי האונס ואת ההשפלה הנוראית. לכן, מלחמה כזו היתה צודקת אף יותר ממלחמת האין ברירה הנוכחית.
עלינו לחשב מסלול מחדש. מתקפת-נגד מקדימה חייבת לחזור להיות מרכיב משמעותי בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו ויש לעצב סביבה קונצנזוס. מתקפת נגד מקדימה כדי לחסל את כוחו המאיים של צבא טרור רצחני היושב על גבולנו, היא מלחמת אין ברירה.
 
* אין גאולה לעולם אם אין חלקי בה – במאמרו "הקדיש שלי", באפריל 1940, שלושה חודשים לפני מותו, כתב ז'בוטינסקי: "אני תובע משפט צדק בעבורי, ואם לא אקבלהו – ייהפך כל העולם למדבר שממה. במקום בו אני מלך בין מלכים אחרים – שם תהיה הקידמה שרירה וקיימת. אך אם גורלי הוא להיות מוצא מחוץ למסגרת – לא אכפת לי אם תעלו כולכם חיים באש. עוד אוסיף שמן למדורה. אין גאולה לעולם אם אין חלקי בה."
 
קדם לו ב-37 שנים ביאליק, בשירו "על השחיטה":
 
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
 
מוקדש ללא אהבה לצבועים המתחסדים שמעזים לצייץ על כך שישראל מעזה להגן על עצמה, אחרי הטבח הברברי.
 
* טרמינולוגיה חמאסית – מבלי לחוות דעה על עסקת החליפין, שאיני מכיר את פרטיה, אני מזועזע מאימוץ הטרמינולו.גה התעמולתית החמאסית, בביטוי "ילדים תמורת ילדים".
חמאס, ארגון הטרור הברברי, חטף ילדים ותינוקות כבני ערובה. בישראל לא כלואים ילדים, אלא מחבלים. יש בהם צעירים, בני 16-17. אבל הם מחבלים לכל דבר, חלקם רוצחים או כאלה שניסו לרצוח. אל תשתמשו בנוסחה הזאת. אל נהיה אידיוטים שימושיים של תעמולת חמאס.
 
* מה יגרום להם להתפכח – אני שומע סרבני התפכחות  שמטיפים למדינה פלשתינאית כלקח מהטבח (!), ותמה – מה יגרום להם להתפכח? עוד טבח? או שגם זה לא יעזור?
 
* תרומה ייחודית לחברה הישראלית – אני ממליץ, ברשותכם, על אבו מאזן לפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית – בכך שדחה את הצעתו של אולמרט ואת מתווה קרי (שנתניהו קיבל), כי בלי "זכות" השיבה הוא לא מסתפק במדינה פלשתינאית על כל השטח ובירתה – ירושלים, הוא מנע סכנה גדולה לישראל ואולי אסון גדול שבעתיים מטבח שמחת תורה.
 
* מורשת המופתי – בין כתבי הקודש של חמאס, נמצא ספרו של היטלר "מיין קאמפף" בתרגום לערבית.
 
* האנטישמיות הישנה והרעה – רבות דובר בשנים האחרונות על "האנטישמיות החדשה" – זו שאינה מופנית לפרט היהודי, אלא לקולקטיב היהודי, מדינת ישראל, תחת אצטלה של "רק" אנטי-ציונות או אנטי-ישראליות.
הגדרת העבודה לאנטישמיות שאימץ הארגון   International Holocaust Alliance – IHRA, הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, שאומצה במאי 2016, היתה למסמך המוביל בעולם להבהרת המושג אנטישמיות בעזרת הגדרה כללית ו-11 דוגמאות הממחישות אותה. מאות גופים ומרבית מדינות העולם החופשי אימצו את המסמך, היוצר זיקה חד-חד-ערכית בין אנטי ציונות ואנטי ישראליות (להבדיל מביקורת עניינית על מדיניות ישראל או על פעולות אלו או אחרות שלה) לבין האנטישמיות.
אירועי החודש האחרון הציפו שתי תובנות מעניינות.
א. הפוגרום האנטישמי בשמחת תורה, אחד הפוגרומים הגדולים בהיסטוריה, רק שילהב את דמיונם ועזות מצחם של האנטישמים בעולם כולו.
ב. הם אינם מסתפקים באנטישמיות נגד הקולקטיב היהודי – מדינת ישראל, אלא בהחלט נוקטים באנטישמיות נגד היהודים כפרטים בגולה. האנטישמיות ה"נאורה" היא בדיוק אותה אנטישמיות "פרימיטיבית"; היא נמוכת מצח באותה מידה, גם אם המדמנה שבה היא צומחת נמצאת באוניברסיטאות "מכובדות" בארה"ב ובאירופה. זו אותה האנטישמיות, גם כאשר היא מצדיקה את עצמה במסרי ההתקרבנות המתבכיינת של הפלשתינאים.
 
* הצדקה לאנטישמיות – בחודש האחרון יש גל מבורך, של אנשי שמאל רדיקלי שמותחים ביקורת על המילייה שלהם, השמאל "הגלובלי", על תמיכתו בחמאס. הזכרתי כבר את אווה אילוז, שבמאמר ב"הארץ" כרתה גט כריתות מ"השמאל העולמי", תוך שהיא נמנעת מחשבון נפש על התרומה הגדולה שלה ושל חבריה למסעות הדה-לגיטימציה לישראל והתמיכה הבלתי מסויגת באויביה. כנראה שהברבריות הנאצית של חמאס שפכה עליהם מים קרים שהחזירו אותם למציאות, אני מקווה שלאורך זמן.
בדיוק נגד המגמה הזאת, יוצאת לאה ענבר דור במאמר ב"הארץ", שכותרתו "מנין האנטישמיות הזאת באה." כבר מן הכותרת ניתן ללמוד שענבר דור מבינה שגל התמיכה בחמאס הוא אנטישמיות. אלא שבעיניה היהודים אשמים באנטישמיות. ישראל גרמה לה. להלן מקבץ דוגמיות שדליתי מן הפשקוויל: "מדינת היהודים הזאת נוהגת באופן שגעוני, חסר דעת ובלתי אמין, שעלול לשבש סדר עולמי... ישראל הופכת למדינה אלימה, מנשלת וגזלנית... מדינה המצטיירת כאחוזת שנאה, צדקנית ומתנשאת, שמלבה איום מתמיד... מדינה סהרורית המבקשת לעצמה מודל עדכני של ממלכת דוד ושלמה... איך יצדדו צעירים רציונליים אלה במדינה כובשת שבכוונה תחילה אין לה גבולות מוסדרים ולא טריטוריה מוגדרת כי מאז 1967 היא שואפת להתנחל, לדכא ולשלוט בעם אחר?... מעצמה גזלנית ומשיחית המשגשגת במלחמות ועל עבודה זולה של אוכלוסיית 'ילידים'... מדינה קצרת ראייה ויהירה, שכיבוש ממושך גרם בה להרס מוסרי. מדינה רוויית כוחות לאומניים, דתיים-משיחיים, דתיים לא משיחיים, ציונים פשיסטיים."
ועל דברי הבלע של אובמה נגד ישראל היא פוסקת: "הוא מוכיח שהוא מיטיב להכירנו."
אגב, הדיבור שלה על "ילידים" בהקשר של הפלשתינאים, היא מהות השיח האנטי-ישראלי בשם הפוסט-קולוניאליזם. לכאורה, הציונות היא תנועה קולוניאליסטית מערבית שהשתלטה על פלשתין, והפלשתינאים הם הילידים.
הפילוסוף והפובליציסט היהודי-גרמני תאודור לסינג (1872-1933) שנרצח בידי מתנקשים נאצים שרדפו אחריו עד צ'כוסלובקיה, שאליה נמלט אחרי עליית היטלר לשלטון, פירסם שלוש שנים לפני מותו, ב-1930, את ספרו "השנאה-העצמית היהודית". בספר הוא תיאר את התופעה של אינטלקטואלים יהודים אנטישמים שהסיתו נגד העם היהודי והציגו את היהדות כמקור הרוע בעולם.
מאמרה של לאה ענבר דור, מצטרף בהחלט לתופעה שאותה היטיב לתאר לסינג.
 
* מחדל הסברה – אחרי טבח שמחת תורה, דומה היה שאין עוד צורך בהסברה – העובדות, התמונות והסיפורים מדברים בעד עצמם. חלף חודש, ודעת הקהל בעולם הולכת ונוטה לכיוון חמאס ונגד ישראל. זהו מחדל הסברתי פושע של ישראל. את כל מערכות הדיפלומטיה הציבורית וההסברה של ישראל, זולת דובר צה"ל, תקף שיתוק. ואולי לא תקף שיתוק, אלא השיתוק היה שם קודם, שיתוק מובנה, אימפוטנציה כרונית. כמו בתחומים אחרים, גם כאן את מקום המערכת המדינית הכושלת החליפה החברה האזרחית וארגונים יהודיים בעולם. אך מול מכונת התעמולה המשומנת של האוייב, אין בכך די. המדינה צריכה להיות הגורם המוביל בהסברה אפקטיבית לצד הגורמים הוולונטריים.
שמעתי דעה שאין צורך בהסברה. אלה שמפגינים נגדנו הם אנטישמים ושום הסברה לא תזיז אותם מדעתם. זה נכון. אבל רוב הציבור בעולם המערבי אינו נמנה עימם, אך הוא מופקר לתעמולה שלהם.
בתקופת המאבק על הגולן, שעיקרו היה הסברה, נהגנו לחלק את הציבור הישראלי לשלושה חלקים: אלה שבכל מקרה יתמכו בנו, אלה שבכל מקרה יתמכו בנסיגה ואלה שבאמצע. צריך לנסות להזיז מעט את המתנגדים המובהקים. יש צורך בתחזוקת התמיכה בקרב התומכים המובהקים. אבל עיקר כוח ההסברה הופנה למתלבטים.
זה צריך להיות ההיגיון של ההסברה הישראלית.
 
* החזית המדינית – לצד החזית הדרומית והחזית הצפונית, החזית המדינית הולכת והופכת מסוכנת יותר ויותר. גורמים פרו חמאסיים ואנטישמיים במערב מפעילים לחץ כבד על מנהיגי מדינותיהם והוא מתחיל לשאת פרי. לא הייתי מזלזל ביכולת ההשפעה של מאות אלפי מפגינים אנטישמים בלונדון.
אנו כבר מרגישים את התוצאות בלחץ הולך וגובר על ישראל, הן מצד בעלות בריתה, בלי ובעיקר עם מרכאות במזרח התיכון, והן מצד גורמים במערב. תקיעת הסכין-בגב מצד מקרון, מדאיגה מאוד, כי המעבר המהיר כל כך בין ביקורו הידידותי והאוהד בישראל אחרי הטבח לדברי הבלע שלו השבוע, עלול להיות מנת חלקם של מנהיגים נוספים. גם הניג'וס ההומניטרי של בלינקן וביידן אינו מבשר טובות.
ממשלת ישראל חייבת לגלות כושר עמידה מול הלחצים להפסקת אש, שמשמעותה – הצלת חמאס והמשך האיום הנאצי מרצועת עזה. כדי לעמוד בלחצים, הממשלה חייבת לקבל רוח גבית מן העם. כפי שרק "יחד ננצח," כלומר אם לא נהיה יחד לא ננצח, כך גם רק יחד נעמוד בלחצים המדיניים. מן הראוי שממשלת החירום תהיה לממשלת אחדות לאומית, שתכלול גם את יש עתיד, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה. וקודם כל יש עתיד, שהיא סיעת האופוזיציה הגדולה. זו ההזדמנות של יאיר לפיד לגדול מעסקן למנהיג. ההסלמה בימים האחרונים בצפון, שמקדמת אותנו למלחמה כוללת נגד חיזבאללה, היא סיבה נוספת המצדיקה הקמת ממשלת אחדות לאומית.
 
* צער על המגינים האנושיים – יש בי צער על מותם של המגינים האנושיים של מחבלי חמאס, אך לא טיפת אשמה.
האשמה המלאה, המוחלטת, היא על מי שטבחו באזרחים ישראלים, ערפו ראשי תינוקות, אפו תינוקות בתנור, אנסו נערות ואח"כ כפו על נשים וילדים פלשתינאים להיות המחסה שלהם.
 
* להרוג מאות אלפים – כאשר נתניהו אומר בזעם לבן גביר בישיבת הממשלה "לא נהרוג מאות אלפים," הוא יודע בדיוק מה הוא אומר. הוא יודע שלכך בדיוק בן גביר חותר, שנהרוג מאות אלפים. הרי כאשר כביטוי ל"תאקיה" ראש הכנופייה הורה לשנות את הקריאה מ"מוות לערבים" ל"מוות למחבלים," הוא ידע היטב שברור לכל האספסוף שצווח אתו שערבי = מחבל.
אף על פי כן, נתניהו צירף אותו לממשלה והפקיר בידיו את ביטחון הפנים של ישראל. והוא לא עשה זאת מחוסר ברירה, כי הוא הרי אנס את סמוטריץ' לרוץ יחד איתו וגם במערכות בחירות קודמות הוא עשה הכול כדי להכניס אותו. הוא עשה זאת כדי שהקולות לכנופייה לא ילכו לאיבוד, אלא יעלו אותו לשלטון. כי זו דרכו חסרת העכבות. תמיד הוא יעדיף את האינטרס האישי על פני הלאומי, מתוך שכנוע עמוק שהמדינה זה הוא ולכן מה שטוב לשלטונו טוב למדינה. ואין לו כל מעצורים מוסריים, כולל הכללה של ראש כנופייה גזענית פשיסטית רצחנית, מעריץ של מחבל רוצח המונים, כשר בכיר בממשלתו ובקבינט. ואח"כ הוא מתפלא שהוא צריך באמצע מלחמה לשכנע את שרי הממשלה שאנחנו לא צריכים להרוג מאות אלפי ערבים ושיש להפריד בין מעורבים ללא מעורבים.
 
* הנה בא עוד גל גדול – נתניהו אמר במסיבת העיתונאים שראש המוסד דדי ברנע והאלוף ניצן אלון מטפלים בנושא החטופים. אז מה תפקידו של גל הירש?
 
* התקצוב המגזרי – הכספים הקואליציוניים הם בהגדרה כספים שאינם בבסיס התקציב. העובדה שאינם בבסיס התקציב אינה מקרית. ברובם אינם בעלי חשיבות אובייקטיבית. הכספים הללו עוברים למפלגה כדי שתקדם אג'נדה שלה. לרוב זו אג'נדה מגזרית, תקציבים למגזר שאותה מפלגה מייצגת, או לקדם אידיאולוגיה של אותה מפלגה. רעיון הכספים הקואליציוניים הוא בעייתי, בוודאי בסדרי הגודל הגבוהים שלו.
כשהמדינה שרויה במלחמה, ויש צורך לאומי כל כך אקוטי במשאבים, מצופה היה מהמפלגות עצמן להיות הראשונות לוותר על הכספים ולהקצותם למאמץ המלחמתי. זאת במיוחד, אחרי השנה הקשה כל כך של הקרע בעם, שבעקבותיה ממש זועק שהנציגות הפוליטית המגזרית תוותר על צרכי המגזר למען הכלל הלאומי.
ובאשר לכספים שהולכים לחינוך החרדי – בעיניי, גם בלי קשר לצורכי המלחמה, חינוך שאינו פועל על פי מדיניות משרד החינוך, אין בו לימודי ליבה והוא מחנך להשתמטות, לא צריך לקבל אגורה מן המדינה. שההורים יממנו אותו או שישנוררו תרומות.
אם ראש הממשלה היה מנהיג, כבר בשבוע הראשון למלחמה, הממשלה היתה מחליטה לבטל השנה וב-2024 את כל הכספים הקואליציוניים ולהשתמש בהם למאמץ המלחמתי ולסיוע לעקורים. אבל הוא לא מנהיג אלא ביבי.
 
* הגרוע ביותר – מי שהרוויח משהו מן המלחמה הזאת, הוא אהוד ברק שזכה להיפטר מן הפלולה, של התואר המפוקפק – ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.
14 ראשי ממשלה היו עד כה בישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.
 
* חורא גנב – מחבל חדר למוצב והרג חיילים. בתחקיר שנעשה התברר שהוא נכנס למוצב דרך עמדה שהיתה אמורה להיות מאוישת. החייל שאמור היה לאייש אותה העדיף את שק השינה בחדרו. אותו חייל עמד לדין. האם הוא יכול לטעון להגנתו: מה אתם רוצים ממני? תבואו בטענות למחבל. מה, אני חדרתי למוצב והרגתי חיילים?
משל. למה הדבר דומה?
לדברי הלעג של אהוד בן עזר על אלה שדורשים את אחריותו של נתניהו כאילו הוא ולא סינוואר אשם בטבח.
ברור שסינוואר והנאצים הברברים שביצעו את הטבח, הם האשמים. כמו אותו מחבל שחדר למוצב. אבל כמו אותו חייל שנטש את העמדה, כך נתניהו אינו יכול לברוח מאחריותו. נקודת המוצא שלנו היא שהפלשתינאים רוצים להשמיד את המדינה ולרצוח את היהודים. אנחנו בוחרים הנהגה כדי לעמוד על המשמר ולסכל את כוונות האוייב. נתניהו, ראש הממשלה מאז 2009, הוא האיש האמון על ביטחון המדינה. בידיו הופקדה השבועה: לעולם לא עוד. הוא הפקיר את העמדה. הוא כשל. הכישלון שלו הוא ההצלחה של סינוואר. סינוואר צריך לסיים את המערכה הזאת מת או מת. אבל נתניהו, שכשל, לא יוכל עוד למלא את תפקידו. ואם נותרה בו טיפ-טיפונת תחושת אחריות ציבורית, הוא יעשה זאת מרצונו דקה אחרי הניצחון, ובכך יעצור את הדימום של החברה הישראלית.
וכבר אמרו חז"לינו: לא עכברא גנב, חורא גנב.
 
* השר לענייני מינויים מושחתים – מבקר המדינה מתניהו אנגלמן פנה ביום חמישי לשרי הממשלה ולמנהלת רשות החברות הממשלתיות בדרישה למשוך מחברות ממשלתיות דיבידנדים שכבר הוכרזו בסך שני מיליארד שקל, כדי להשתמש בהם להוצאות המלחמה ובעבור תושבי הנגב המערבי ויתר המפונים מהדרום ומהצפון.
הודעת המבקר מגיעה ברקע המאבק בין השר דוד אמסלם למנהלת רשות החברות, מיכל רוזנבוים, במסגרתו עצר השר  משיכת דיבידנדים מחלק מהחברות וסירב למנות דירקטורים.
כדאי לזכור, שמתניהו הוא מבקר חסר שיניים, מתוך בחירה. כמעט מבקר מטעם מבוקריו. נבחר בקומבינה של ביביטיבי, מתוך מטרה של נתניהו למבקר נוח. והמבקר לא איכזב את שולחיו.
אם הוא כתב מכתב חריף כל כך על שר בממשלה, סימן שבאמת הגיעו מים עד נפש.
כל יום שהכלומניק הזה, אמסלם, שיודע רק להסית, לשסות ולהרוס, להפיץ ארס, שטנה, שנאה וגזענות-עדתית נגד האשכנזים, אפס מאופס, הוא שר בממשלה, הוא נזק מצטבר למדינה ופגיעה במאמץ המלחמתי. דודי אמסלם, הוא השר לענייני מינויים עסקניים מושחתים, שכל מעייניו – שימוש בכספי משלם המיסים למינוי מקורבים והרס השירות הציבורי. גם במלחמה.
 
* להבחין בין טוב ורע – משה גרנות מזכיר שלא בניו של נתניהו הם אלה שמשרתים במילואים והלכו למלחמה. זו הכללה לא נכונה. גם במקרה הזה, כמו בדרך כלל, יש הבדל בין השניים. ילד התפנוקים, המעי הגס של המשפחה, מתענג בנהנתנות אצל מיליארדר במיאמי ביץ' ומשם ממשיך להרעיל ולהסית. לעומתו, אבנר משרת במילואים מאז 7 באוקטובר.
 
* מתן מאיר – מאות רבות, אולי אלפים, ליוו לדרכו האחרונה את רס"ר מתן מאיר ממושב אודם, לוחם הפלס"ר של יחידת המילואים המיוחדת 551, שנהרג עם עוד ארבעה מחבריו בהתפוצצות פיר בבית חאנון. קהילת צפון הגולן בהמוניה, בהם דרוזים רבים, ועוד חברים ומכרים מתחנות חייו השונות, השתתפו בהלוויה.
מתן, בן וחבר מושב אודם בצפון הגולן, בן 38, היה חקלאי ולוחם, איש מיכון ואופנועים, מומחה לבשר ואיש הפקות. כיוון שהוא לוחם בכיתת הכוננות של אודם, הוא לא היה חייב להיכנס לעזה, אך כאשר שמע בשמחת תורה על הטבח, היה לו ברור שמקומו ביחידה. כבר באותו יום הוא גויס למילואים וכך גם עוד שניים מאחיו. לא הכרתי את מתן אישית, אך אני מכיר היטב את הוריו, טובה ופרנסיס, מוותיקי אודם ומעמודי התווך של המושב, ופעילים חברתיים מרכזיים בגולן, שדרכינו הצטלבו לאורך השנים.
מי שחסרו בהלוויה הם חבריו לנשק, שממשיכים להילחם גם בשעות אלו בעזה. הגיעה רק משלחת קטנה של נושאי הארון. אחד מהם הוא בן דודו, שספד לו. הוא סיפר כיצד מתן התעקש להיות תמיד בחוד, בין הראשונים. איך נפלו פניו כאשר הגדוד פוצל לשניים והוא היה בין אלה שנכנסו כעבור חצי יום. הוא חש החמצה שאינו בין הראשונים, במקום שבו הוא צריך להיות. בן הדוד "הרגיע" אותו, ש"יש מספיק מלחמה לכולם." בסופו של דבר, מתן אכן היה בחוד של הפלס"ר ושל החטיבה, ויחד עם המ"פ ועוד שלושה חברים בחפ"ק המ"פ הוא נהרג.
ספדו למתן אימו, שניים מאחיו, שלושה מבני דודיו, שלושה מחבריו בני אודם, נציג אודם ונציג צה"ל. מוטיב אחד שחזר בכל ההספדים, הוא שמתן ידע תמיד מה הוא רוצה והשיג תמיד את מה שהוא רוצה והוא חי בדיוק כפי שרצה. אחיו גל אמר שכאשר מתן רצה משהו, אף די-9 לא יכול היה להזיז אותו מדעתו ומרצונו. בסוף דבריו המרגשים פנה גל לקהל. "רבים," הוא אמר, "מעמיסים על עצמם רגשות אשמה. למה לא הגדלנו את כוח האש? למה לא שלחנו עוד לוחמים? וכד'. המסע כבד מאוד, אל תעמיסו עליכם עוד. הרי אם מתן לא היה נהרג, מישהו אחר היה נהרג במקומו ומשפחה אחרת הייתה אבלה." הוא סיים את דבריו באומרו, שגם במותו מתן היה בדיוק איפה שהוא רצה, עשה בדיוק את מה שהוא רצה ואף די-9 לא יכול היה להזיז אותו משם.
יהי זכרו ברוך!
 
* כאן אנו חיים וכאן נמות – חבריו של מתן מאודם, שספדו לו, הזכירו גם את חברם עידו עמר, שנהרג לפני שנה וחצי בתאונה חקלאית. עידו נטמן בקיבוץ אל-רום. עד היום, חברי אודם נקברו בבית העלמין של אל-רום.
טובה מאיר נאבקה במשך שנים על הקמת בית קברות באודם. כשבנה נפל, עמדה על הרגליים האחוריות ותבעה במפגיע שיוקם בית קברות. אם לא, איימה, נקבור את מתן בחצר ביתנו. בסופו של דבר בקשתה התקבלה וביומיים האחרונים, בהתגייסות של כל קהילת אודם והמועצה האזורית גולן, הוקם בית העלמין.
כשניגשתי לנחם את טובה, היא אחזה בידיי וסיפרה לי באריכות את סיפור מאבקה. "אדמת אודם היא האדמה שלנו. כאן בנינו את בתינו. כאן נטענו עצים וזרענו שדות. כאן אנו חיים וכאן נמות. כבת מושב, אני מבינה שהמושב אינו שלם אם אין בו בית קברות. אני נאבקת על כך שנים. ועל כך נאבקתי מן הרגע שקיבלנו את הידיעה על מתן. מתן ייקבר באדמה שלנו ותחת פיסת השמים שלנו, אמרתי. וכך היה. וזה ההמשך למעשה החלוצי של הקמת אודם."
 
* שעת רצון – עם המלווים הרבים את מתן, נמנו רבים מן הכפרים הדרוזיים. למתן ולהוריו חברים רבים בכפרים, אך באו להלוויה גם דרוזים רבים שלא הכירו אותו, אך רצו להביע הזדהות.
בשנים האחרונות, יש מגמה הולכת ומתחזקת של התקרבות בין הדרוזים בגולן לביננו, המתיישבים היהודים, ובינם לבין מדינת ישראל. שיתופי הפעולה במגוון תחומים הולכים וגדלים, הולכים ומעמיקים. לכן כל כך זעמתי על הטמטום של הכניסה בכוח, עם הראש בקיר, בפרשת הטורבינות, צעד שאיים למוטט את המהלך ההיסטורי. טוב שלנתניהו נפל האסימון, והוא בלם את בן גביר, לפני שהנזק של הפירומן היה לבלתי הפיך.
השינוי החל עם מלחמת האזרחים בסוריה. אז הדרוזים הבינו שסכנת הנסיגה הישראלית מהגולן חלפה, והם יכולים לצאת מהארון ולבטא את הזדהותם עם ישראל. בשנים האחרונות יותר ויותר דרוזים קיבלו אזרחות ישראלית. ובשנה האחרונה יותר ויותר התגייסו לצה"ל. הם עברו טירונות שלב ב' וגויסו לשירות מילואים בכיתות כוננות של הכפרים.
מתחילת המלחמה, גל הסולידריות של הדרוזים איתנו הולך ומתעצם. הדרוזים בכפרים מארחים את חיילי צה"ל ומפנקים אותם לא פחות ואולי אף יותר מאיתנו. כבר סיפרתי על יחידת מילואים שפנתה אליי בבקשה למצוא יישוב או מבנה ציבור שיארח אותם, בשבוע הראשון של המלחמה, ולא מצאתי אף מקום פנוי בגולן. פניתי לראש המועצה המקומית בוקעתא, ותוך דקה הבעייה נפתרה.
אני מקווה מאוד שמדינת ישראל תיטיב למנף את שעת הרצון הזו, למהלך גדול, מול אנשי הדת בכפרים, יחד עם ראשי העדה בגליל ובכרמל, לקבלה קולקטיבית של האזרחות הישראלית וגיוס הבנים לצה"ל, כמו אחיהם בגליל ובכרמל.
 
* ביד הלשון: מֶ"ק פורק – שִׁיבתי, בגילי המופלג, לשירות מבצעי כלוחם, שנים רבות אחרי סיום ההתנדבות למילואים, שהיתה שנים אחדות לאחר גיל הפטור ממילואים, החזירה אותי להרבה דברים שאני מכיר, אך חשפה אותי גם לחידושים רבים, שאת חלקם אולי הכרתי מבחוץ בשירות של הבנים שלי, אך לא באופן אישי.
הדברים מתבטאים גם בציוד האישי הבסיסי. התחבושת האישי (ת"א) השתנתה מזו שאני מכיר, וכך גם חוסם העורקים (ח"ע). אם בזמני הברכיות היו צ'יקמוק, שאחרי צעדים אחדים היו נופלות לכיוון הנעליים, וכל הזמן צריך היה להרים אותן ולנסות לשווא לקשור אותן – היום יש ברכיות מדוגמות שאוחזות היטב את הברכיים ומגינות עליהן.
ויש גם מֶ"ק פּוֹרֶק. המק-פורק הוא התקן בטיחות המבוסס על תותב מפלסטיק שמוכנס לבית הבליעה והוא בולט החוצה בפלסטיק אדום. המק-פורק מבטיח שאין כדור בקנה ואין סכנה לפליטת כדור. מאז כניסת המק-פורק לצה"ל, חלה ירידה דרסטית בפליטות הכדורים וירידה גדולה עוד יותר בהימצאות קליעים בקנה.
ראשי התיבות מ"ק הם: מדמה קליע.  
אורי הייטנר