מתוך היומן, 5.4.2003
5.4.03. שבת. יורק. יוצאים ליום הסיור ההיסטורי ביורק, שמתחיל כמובן במצודת קליפורד. לפני יותר מחמישים שנה קראתי את הרומאן המרגש של הסופר היהודי-אמריקאי הווארד פאסט (שמעתי שמת רק לאחרונה), "גיבורי מצודת יורק", רומאן הירואי, כספרו על המכבים "אחיי גיבורי התהילה", והספר עשה עליי הרבה רושם בשעתו אף כי אינני זוכר דבר מהעלילה שבו לבד מהקץ הטראגי של יהודי העיר. לקראת הביקור ביורק, שעליו חשבתי עוד בטרם נודע לי על יריד הגלויות, וזאת כעיר הראשונה שאני רוצה לבקר בה מחוץ לאוקספורד ולונדון בגלגול הזה – חיפשתי כאן בספרייה בירנטון חומר על אותה תקופה, ומצאתי את ספרו של ססיל רות "היסטוריה של היהודים באנגליה", קראתי וגם תירגמתי לעצמי וליהודית, תרגום קצת חופשי ומקוצר, את עיקרי הסיפור:
בדרכם למסעי הצלב, באביב 1190, התנפלו הצלבנים על יהודי קהילת יורק, גם כדי שלא לפרוע להם את חובותיהם. בייחוד היה חייב להם הברון ריצ'ארד מַליבּיס, Richard Malebysse (Malbis)  שנודע בכינויו "החיה הרעה". הוא אסף מבני משפחות פֶּרסי, פוּלקוֹנבּרידג' ודארל, ובליל סערה בחודש מרס, בעת שריפה בעיר, חבורה של קושרים פרצו לביתו של היהודי ברוך (בנדיקט) מיורק (הוא עצמו מת מפצעיו בדרכו חזרה מלונדון), רצחו את אלמנתו ואת כל שאר היהודים שמצאו בביתו, שדדו כל מה שהיה אפשר להוציא משם והעלו את הבית באש.
למחרת, היהודים האחרים, בראשות רֵעו של בנדיקט, יוסקה – Josce – (אני מתרגם את השמות מהספר האנגלי) שהיה אחד הסוכנים הראשיים של אהרון מלינקולן, ביקשו מחסה יחד עם חפציהם היקרים ביותר במצודה, משאירים רק אחדים מביניהם בעיר, בתור משגיחים. הוַורְדֶן – Warden, מפקד המצודה עשה מה שהיה יכול כדי להגן עליהם, אבל הם לא נתנו בו אמון וחששו שיסגיר אותם, ולתביעתם והירשה להם להתמקם במגדל קליפורד, קליפורד טאואר, שניצב בנפרד מהמיבצר, הקאסל עצמו.
לילות אחדים לאחר מכן הותקף ביתו של יוסקה, אלה שנותרו בו נשחטו. היהודים המעטים שבעיר הועמדו בפני הברירה להתנצר או למות.
הפליטים במצודה נעשו מודאגים יותר ויותר, חוששים מבגידה ומסרבים לתת אמון אפילו במפקד המצודה. זה מצידו פנה לעזרה לשריף ג'ון מרשל, שניסה להחיש עזרה למבצר. באותו לילה, זה היה יום שישי, 16 במרס 1190, ערב שבת הגדול שלפני הפסח, ויומיים לפני יום ראשון של כפות התמרים, לפי לוח הכנסייה, דבר נורא אירע. רבי יומטוב מיוגני –Joigny – הפציר בחבריו לאמונה לקדם את גורלם הבלתי-נמנע בדרך של גבורה. אש הוצתה בחפציהם יקרי הערך, ולאור הלהבות, שעד מהרה התפשטו בכל פינות הבניין, ההצעה הוצאה לפועל. מיספר הקורבנות נאמד במאה וחמישים, לבד מאלה שנהרגו בעיר. ביניהם היה ודאי רבי אליהו מיורק, שפסקי ההלכה שלו כובדו גם על ידי הרבנים ביבשת, באירופה. האחרונים למות היו יוסקה ורבי יומטוב, האחרון הרג את הראשון בטרם שם קץ לנפשו שלו.
למחרת, עם עלות השחר, כאשר הצרים התאספו להתקפה הסופית, אחדים מהיהודים שלא נשרפו שוכנעו לפתוח את השער, בהבטחה שחייהם יינתנו להם אם יתנצרו. כאשר יצאו, הם נתפסו ונטבחו עד האחרון שבהם. מיד אחר הטבח, הפורצים נכנסו לקתדרלה (המִינְסטֶר) והכריחו את הכומר האחראי לתת להם את שטרי החוב שהיהודים הפקידו שם. את אלה הם שרפו על רצפת הכנסייה באש שלקחו מהמזבח. כל הנסיבות של המקרה מוכיחות שהסיבות להתפרצות היו כלכליות לא פחות מן הדתיות המקוריות. (רות, עמ' 24).
A History of the Jews in England by Cecil Roth, Oxford, at the Clarendon Press, 1949, pp.22-24.
מגדל קליפורד מתנשא לבן, ללא גג, חומות מרשימות, במתווה של מעין עוגה מרובעת שמכל צד יש בה בליטה עגולה באמצע. הוא מתנוסס על גבעה ירוקת דשא ועגולה להפליא, כמו פיטמה גדולה או כהר תבור מוקטן, מושלמת מכדי להיות טבעית. גרם מדרגות אחד, חום, ארוך ותלול, מוביל לפתח המבצר בקיר הדרומי שלו, והפתח פונה באופן סימטרי למערכת הבניינים שדרומה ממנו, בצורת חי"ת הפונה אליו, חלקם עדיין מוקף חומה עתיקה של המיבצר ההיסטורי, וכולם משמשים כיום כמוזיאון הטירה או המבצר של יורק, וכפי שמתברר, חלק גדול מהם, מרתפים קרים עם תאים ערומים, רק אבן וסורגים, שימשו עד לפני כמה עשרות שנים בתור בית-הכלא של יורק שבו, גם הוצאו להורג פושעים מפורסמים כדיק טורפין ואנשים בעלי דיעות פוליטיות לא מקובלות, כמו הלודיסטים, הורסי המכונות, במאה התשע-עשרה.
נחזור לקליפורד טאואר. לרגלי הגבעה הירוקה, שמבצבצים בה פרחי נרקיסים צהובים ולבנים, ושלושה ברווזים גדולים מנערים כנפיים בפסגתה, למרגלות חומת המגדל – כאן למטה, למרגלות הגבעה, ליד השלט הרשמי שמסביר מהו המגדל, מונחת באלכסון על האדמה מעין כתובת או מצבה של אבן שעליה חרוט (כדי לחסוך זמן, יהודית מעתיקה עבורי את הכתובת):
On the night of Friday 16 March 1190 some 150 Jews and Jewesses of York having sought protection in the Royal Castle on this site from a mob incited by Richard Malebisse and others chose to die at each other hands than renounce their faith
ישימו לך כבוד ותהילתו באיים
Isaiah XLII 12
כפי שקראנו מאוחר יותר, בכיתוביות למעלה המגדל, איים הם כינוי לאנגליה, וליושביה,  שנקראו בשם Isles. המגדל נפתח רק בעשר בבוקר, ואנחנו קצת הקדמנו. מעניין אפוא לעמוד ליד השלט ולראות תגובות של מבקרים. רבים מהם אנגלים, ויש גם משפחות מעורבות (פקיסטאני עם אישה אנגלייה ושני בנים כהי-שיער), וצעירים, זוג אנגלי, בחורה גבוהה מהבחור ולה עור נהדר אבל פנים גרמיות קצת, אלכסוניות כלפי מעלה אבל אפילו לא סוסיות.
התגובה העיקרית היא תדהמה וחוסר אמון, כמי שמעולם לא שמעו ולא העלו על דעתם שייתכן בכלל שהתרחש כאן דבר נורא שכזה – וזאת מבלי שהשלט יזכיר את נוראות הצלבנים, שנאת היהודים, שריפת שטרי החוב, ובעיקר את העובדה שבפני היהודים כלל לא הועמדה הברירה בין המרה למוות, הם היו נטבחים גם אילו הסכימו להמיר את דתם לנצרות, מה שאכן קרה לאחדים מהם. לכן נשרפו, או שרפו את עצמם.
המגדל ההיסטורי המקורי היה עשוי עץ ונשרף כולו. מיבנה-האבן הנוכחי, עתיק מאוד גם הוא, נבנה על מקומו, וכל החלל הפנימי שלו, שהוא ריק עכשיו, היה בנוי עץ, שתי קומות. אנחנו עולים במדרגות, מצלמים קצת מלמעלה, ועם הברווזים, נכנסים פנימה ראשונים בשעה עשר, כאשר שער העץ המעוטר נפתח, משלמים פאונד ותשעים פני לקשיש, עוברים את המבואה, והנה, כלום. בסך הכול חלל ריק של מגדל מבוצר, לא גדול, ובו שני מעמדים עם תמונות והסברים וגם מאקט של המגדל והמיבצר שלרגליו. גם עניין היהודים מוזכר בצורה הוגנת, ואם איני טועה גם שריפת שטרי-החוב, ויש שורת פורטרטים של יהודים בימי-הביניים.
אנחנו עולים במדרגות לחלק העליון של המגדל, שהוא מעין טבעת-חוֹמה שמאפשרת מבט פנורמי של שלוש מאות ושישים מעלות לכל עברי העיר. בדרום-מערב רואים אפילו את הלֶבֶּניות הענקיות ואת ענני העשן מהלֶבֶּנִיוֹת של בתי-הזיקוק של לידס. רואים את את המִינסטֵר, זו הקתדרלה המפורסמת של העיר, בצד צפון, בכל הדרה.
זהו. סיימנו את הביקור במקום ההיסטורי, שבעומדך בו למעלה הוא כלל לא מעורר את ההרגשה, אפילו בדימיון, שכאן נשרפו בידי עצמם או מידי אחרים יותר ממאה וחמישים יהודים. הכול מסביב כל-כך פסטורלי ושקט. המראה של הג'ינג'ית הקטינה היפהפייה ליד שולחן ארוחת-הבוקר עם פני הלב המתוקות שלה והשיער האדום הלוהט ניראה לי חי, מסעיר ומוחשי הרבה יותר מהניסיון לדמיין להבות עתיקות בנות מאות שנים, ולהתרגש מהן. אילו הייתי סופר חשוב, הייתי ודאי מרגיש אחרת. חש את משק כנפי ההיסטוריה על פניי.
 
[רק לאחר ימים, בליל ה"סדר" בבית משפחת דייוויד פטרסון, נודע לי כי במשך כל השנים היה חרם מצד יהודים על מגורים ביורק, ולא היו יהודים ביורק, והחרם הזה הוסר רק לפני כעשרים שנה! – וכן שהווארד פאסט נפטר ממש ימים אחדים לפני נסיעתנו ליורק. במדריך אנגליה של המישליין אני קורא כי השם מגדל קליפורד בא לציין את זכרו של רוג'ר דה קליפורד, שנתפס בקרב על בורו-ברידג' ונתלה בשלשלאות מהמגדל הזה בשנת 1322. כלומר בעת התרחש המאורעות הקודמים, עדיין היה זה מגדל סתם והשם קליפורד טרם קורא עליו].
 
[בהמשך היום] עולים שוב לאוטובוס המודרך שצבעו ירוק, ושומעים מפי מדריכה את סיפור המעשה של יורק ושעריה וחומותיה פעם נוספת. מה שמעניין הוא שעכשיו עוברים ליד רחוב הנקרא עד היום Jewberry והוא לרגלי החומה, מחוצה לה, לצד מזרח, ומתברר שכאן עמד הרובע של היהודים, שאחרי מה שקרה ב-1190 לא שבו למרכזיותם ולתפארתם הקודמת ביורק, ולאחר זמן גם גורשו היהודים לגמרי מאנגליה.
אני משתדל להקשיב מה תאמר המדריכה בסוף הסיור על קליפורד טאואר. ובכן, היא מאריכה בסיפור הריבית, מדברת על כך שרק ליהודים היה מותר לקחת ריבית, כי הדת הנוצרית אסרה זאת על הנוצרים, וכיצד שקעו אצילי העיר בחובות כבדים ליהודים, מדברת על המוֹבּ, ההמון, האספסוף, שהתנפל על היהודים, ועל האש שגרמה למותם. אף לא מילה אחת על מסעי הצלב, שיש לי רושם שרוב האנשים הרגילים כאן לא שמעו עליהם, אף לא מילה על החלטתם של היוצאים למסע הצלב להתחיל את המלחמה, הפרעות, השוד והרצח ביהודים המקומיים, ועל כך שהיהודים נקטו בצעד של ייאוש ומתוך חוסר ברירה. הכול מסתכם בריבית הגבוהה ובהתנפלות האספסוף. אני לא כל כך נהנה לשמוע, ולפני שאנחנו יורדים אני מעיר למדריכה שאנחנו מישראל ויש לנו יחס מיוחד לסיפור הזה. היא אומרת שבאמת הרגישה שהאנגלית שלנו מיוחדת. והיא עצמה משמשת גם כרברנד אנגליקני, אבל לא נכנסנו לפרטים ולא הארכתי בדברים איתה כי לא ניראה לי שיש טעם בכך.
אהוד בן עזר