במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2009
13.1.09. יום שלישי. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא קרא כבר חלק מהרומאן החדש ["ספר הגעגועים"] אתמול בטלפון דווקא שיבח את יכולת הזיכרון והתיאור המפורט של אבל היום התברר שכלל אינו רואה בכך מעלה אלא הפירוט שאינו מותיר דבר לדימיון דווקא מפריע לו. הוא טוען שאני לא מייחס חשיבות לדקויות ולקשרי קשרים אלא אחוז בולמוס של תיאורים ושל פולקעס עד שגם לקטפולקה אני קורא כך בעוד שהשם האמיתי הוא קטפולטה. טוב. אני פעם ראשונה שומע זאת. בילדותנו ידענו רק קטפולקות. יש לי הרגשה שהרומאן קצת מרגיז אותו וכי הוא זר לחלק ניכר מן ההוויי המתואר בו. הוא גם חשב שהוא קורא רק על פתח תקווה ולא שם לב לקשר לקלמניה.
אחר כך נשא משא שלם על עצמו כאדם שדוחה אנשים, שמפחדים ממנו ולא מתקשרים אליו וזאת בניגוד לי שאני מוקף בעשרות אנשים ויוצר קשר מיידי עם כולם. למשל, ישבו לידנו טל פרידמן המוכשר ועוד שני שחקנים פחות מוכרים לי מ"ארץ נהדרת" וכאשר קמו אותתי לו בידי ואמרתי שהוא מאה אחוז. והוא חלק זאת במילים עם השחקן שלידו. יצחק היה ממש המום מן הישירות של הפנייה שלי. אמרתי לו שיש לי כלל: אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות זאת.
השיחה התגלגלה למתרגם ריצ'רד פלאנץ, שגם תירגם עבור יצחק את "מות ליסנדה" לאחר שבזמנו תירגם את "החיים כמשל" של שדה. יצחק סיפר כיצד בראשית שנות השבעים נסע לראש-פינה, שם גר ריצ'ארד פלאנץ עם אשתו הציירת ניצה ובשכנות לפושע נחמן פרקש שהיה מבאי ביתם. הבית היה מרכז לסמים, וריצ'ארד היה מעין גורו לסמים ומכל הארץ וגם מרחבי העולם היו באים אליו אנשים כדי שירקח להם את התערובת של הסמים המתאימה להם. תחילה דיבר יצחק בלחש עד שקשה היה להבין אותו והיה נדמה שהוא מדבר על מתכונים של מאכלים שריצ'רד המציא.
הם הישקו את אורפז תה בעל ניחוח מיוחד, ומאוחר יותר גם מרק של עשבים, מה שגרם לו לרצות לישון בשעה מוקדמת, ואכן הציעו לי מיטה ליד חלון הצופה אל העמק. מקומם היה בחלק הישן של ראש פינה, במעלה המדרון. יצחק פקח את עיניו והנה מבעד לחלון הוא רואה עלים של זהב מלאים אור כפי שלא ראה מימיו. זה היה עץ ליד החלון באור ראשון של הזריחה. הוא קם, לא התלבש כי נרדם בבגדיו, ויצא החוצה לטייל בעוד כולם ישנים. מעולם לא ראה את העולם יפה כל כך, וכאשר עמד על שפת הוואדי היתה לו הרגשה שהוא יכול ללכת עוד ועוד ומזל שעצר אחרת היה נופל לתהום בהשפעת הסמים ששמו לו בתה ובמרק.
התיאורים של יצחק מדהימים בחיוניות שלהם, הוא כאילו משחק את הרגעים ההם, על פניו מבע כאילו הוא ממש נמצא שם, בתוך הטבע הזוהר באור הסמים שקיבל ערב קודם מבלי שידע עליהם. לאחר שהוא נפרד מהמארחים הוא פוסע כמו על עננים לתחנת האוטובוס במורד ראש פינה ומשם לקיבוץ שמיר, אל אחיו וגיסתו, ונרדם אצלם בחדר שהעמידו לרשותו למשך שעות ארוכות עד שהם חוששים לשלומו.
לאחר שנים הגיע ריצ'רד עם ניצה אשתו לתל אביב ואפילו שימש כמורה לאנגלית באוניברסיטת תל אביב אבל לדברי אורפז כוחו כמתרגם ייחודי נפגם וכבר לא היה כבעבר.
בעוד אורפז מספר את סיפורו בקול רם ובהתרגשות רבה, אליה הוא מגיע לא פעם במהלך שיחותינו והיא נראית ממש מסוכנת למצבו הגופני, ואסור להפסיק אותו בדיבור כי זה קוטע את חוט המחשבות הנמרצות שלו –
ופתאום הוא מוריד ומעלה את ראשו לעבר השולחן, מתפתל כנראה מכאבים בבטנו, קצת חסר נשימה, ואני רואה שמשהו לא טוב עובר עליו. בקושי מדבר. אני שואל אותו אם להזמין ניידת שח"ל והוא מסרב. משתדל להתגבר על ההתקף שתפס אותו אולי גם מרוב התלהבותו בדיבור. אחר-כך גם משתדל לקום ואומר שהיה רוצה לשבת בחוץ בשמש. אני משלם עבור שנינו, ותוך כרבע שעה מתחילת ההתקף הוא נרגע ואנחנו מתחילים לפסוע לאט בשמש לכיוון ביתו בכיכר מלכי ישראל 9. מול כיכר מסריק, ברחוב פרישמן, אנחנו מוצאים ספסל ויושבים עליו כאשר גבינו מופנים לשמש. מיד מצטרף אלינו זוג זקנים, שמבקשים מאיתנו לזוז קצת ולפנות גם להם מקום, האישה מתיישבת לימיני, אורפז לשמאלי, אומר שאם יזוז עוד קצת ימינה, מזרחה, ייפול מהספסל. וכך אנחנו מתחממים ארבעתנו בשמש. היה צריך לצלם אותנו! אורפז עטוף כרגיל בכמה שכבות ועדיין קר לו.
מאוחר יותר זוג הזקנים קם והולך, וגם יצחק ואני ממשיכים עד לביתו ואני מלווה אותו עד שהוא עולה במדרגות הפנימיות לעבר המעלית המובילה לדירתו. בערב אני שואל בטלפון לשלומו והוא אומר שהתרופות האנטיביוטיות שלקח לפני שבוע בגלל דלקת הסינוסים שלו השפיעו כנראה לרעה על מצב אבריו האחרים, למטה.
16.1.09. בבוקר יהודית עדיין משתמשת במקל הליכה ויש לה כאבים אבל אחרי הצהריים היא כבר לא צריכה את המקל אם כי היא עדיין צולעת והולכת בקושי, יש לה כאבים ולא יצאה החוצה היום. בכל זאת בישלה ואפתה עוגיות ואפילו הלכתי בצהריים ליצחק אורפז והבאתי לו קופסה מלאה צימס חם ועוד קופסה מלאה מרק ירקות חם, שניהם זה עתה בושלו. הוא כנראה לא שמח שעולים לדירתו, שוודאי נמצאת במצב די מוזנח, ולכן ירד במעלית עם כובע ומקל הליכה וקיבל ממני את קופסאות המאכלים.
20.1.09. צהריים עם יצחק אורפז בקפה "שיין". הבאתי לצוות עותק של "ספר הגעגועים" שיהיה להם וגם לקהל, היכן שמונחים העיתונים. הפעם שוחחנו על זיכרונות יצחק מהמינסרה של סבו בעיירה שבה יצחק גדל. יצחק תיאר לי את עבודת המשורים הגדולים המונעים בקיטור ואת קשירת הלוחות לכדי אסדות וכיצד הסיקו את דוד הקיטור בפסולת הנסורת וקליפות העצים. ראו שהוא חי את הסיפור כאילו הוא קורה מול עיניו עכשיו, וכבר חששנו שנינו שמא ייכנס שוב להתלהבות שפוגעת אחר-כך בבריאותו. הוא נראה הפעם במצב טוב יותר, ומאשים את התרופות שקיבל נגד הסינוסיטיס במה שקרה לו לפני שבוע.
26.1.09. עין בוקק. מלון "לוט", נופשון ים המלח. ...ישנים הרבה. אני קורא את "רחוב הטומוז'נה" של יצחק אורפז שקראתי לראשונה לפני כעשרים שנה, ומתאכזב מאוד. שלא יספר לי שאחרי כתיבת הספר הוא כבר לא זוכר מה מנעוריו קרה ומה המציא. תיכף רואים מה המעט שבאמת קרה ומה הרוב שהמציא ממש בחוסר אחריות בעקבות "מאה שנים של בדידות" ואצלו זה כלל לא משכנע. המהדורה היא של משרד החינוך, ולי קשה לשער איך יכולים תלמידים ישראליים להתגבר על הספר הצנום הזה. ממש אכזבה.
3.2.09. פגישה לפני הצהריים עם אורפז בקפה שיין. אני מצונן מאוד והוא בפה חסר שיניים. אוכל רק מרק אפונה נימוח כי אינו יכול ללעוס מזון קשה.
איכשהו מתגלגלת השיחה על חייו של יצחק ועל ספרו "רחוב הטומוז'נה". אני מספר לו שלקחתי את הספר לעין בוקק. לא אומר לו שהתאכזבתי, רק שהרגשתי שאפשר להפריד בין מה שבאמת קרה לו לנער ומה שהמציא לימים ברוחו של מארקס, בריאליזם הפנטאסטי. מה עוד שסיפוריו בעל פה על ילדותו חידדו לי את החלק שבאמת קרה לו. לכן לא מקובלת עליי האמירה שלו, שפעמים רבות ציטטתי אותה, שלאחר שכתב את רחוב הטומוז'נה הוא כבר לא בטוח מה באמת קרה לו ומה הוא המציא. ואני, לאחר שמיעת סיפוריו בעל-פה, יכול להפריד בביטחון בין קטעי החיים שממש קרו לו לבין הבידיון, ולכן המשל או הדוגמה היפה שלו אינם תקפים.
על כך הוא מתנער ואומר שהוא אדם ללא שום ביוגראפיה כי את הביוגראפיה האמיתית שלו קבר מעבר להרי חושך. זאת גם אחרי שאמר לי שהוא הפסיק בזמן לכתוב ולא כתב את הספרים המיותרים שכותבים סופרים בערוב ימיהם, ואני אמרתי לו שבכל זאת חבל שלא כתב את האוטוביוגראפיה שלו שהיא מעניינת לא פחות מסיפוריו.
לדבריו במשך כל השנים התכחש לעברו בעיירה שבה גדל, ורק לאחר שהיה נשוי לרותי ונולדה גי, ופעם ראשונה בחייו היה לו ממש בית שעטף אותו והגן עליו, ולאחר שתמוז פנה אליו במשאל לכתוב על ילדותו (אני שלחתי אז את "בטעם זיתים מריר" שכלול גם ב"ספר הגעגועים") הרגיש שהוא יכול לכתוב על התקופה ההיא. אבל מה שהוא מספר לי , אפילו לרותי הוא לא סיפר מימיו. הוא הסתיר באדיקות את הביוגראפיה האמיתית שלו, ובעצם ברחוב הטומוז'נה ברא לעצמו ביוגראפיה אפשרית אבל זו לא הביוגראפיה שלו.
אימא שלו היתה ממש משוגעת. תוקפנית. המכות הראשונות שקיבל בימי חייו היו ממנה. כאשר שלח יד לקחת צעצועים שהגיעו לבית סבו. כשהיה בן חמש-עשרה או שש-עשרה לערך שלחו אותו עם האם לבוקארשט, שם אישפזו אותה והיא עברה טיפול במכות חשמל. מדי יום היה בא לבקר אותה והיא רק היתה חוזרת על המילים, "אתה כאן," באידיש, והוא רק חיכה לרגע שיוכל להסתלק. כאשר חזר לעיירה שלו, והוא כבר היה ראש שבט של "השומר הצעיר", היה מטושטש לגמרי וזו גם הסיבה שלאחר זמן לא רב זייפו את גילו, דומני שעשו אותו מבוגר יותר, והשיגו לו סרטיפיקאט לאץ-ישראל, לנסוע ללמוד חקלאות בשפייה. סבו שילם הרבה כסף על כך, הסרטיפיקאט וגם הלימודים.
ואילו ברחוב הטומז'נה הוא מצייר את אימו בצורה אידילית, חלומית, אף כי חשים שאינה שפוייה. כביכול היתה לה אהבה נכזבת. היא מחכה לאהוב שיבוא באונייה ללא ים. מהנדס אחד התאבד בגללה. היא עושה צדקה בלילות לאנשים, לבושה שחורים. מתברר שכל זה הוא ביוגראפיה בדוייה של יצחק כדי להגן על עצמו, מפני שאינו יכול לספר את הביוגראפיה האמיתית שלו. אמנם נכון, גם בספר, ההורים התגרשו וכבר אינם חיים יחדיו.
כאשר כתב את הספר היה על כתפיו סוודר שקנה בשעתו בלונדון ואשר רותי אהבה ללבוש אותו והיה בו מהריח שלה. והוא חש מוגן, כמו בבועה, כמו ברחם. והיה יכול לחבר את הביוגראפיה הבדוייה שלו, שפרקיה זכו מיד לעידוד ולאוהדים רבים. תמוז ופרי ביקשו עוד פרטים. ארבעה פרקים הופיעו ב"סימן קריאה".
אני מוכרח לומר, לא אמרתי לו זאת כדי שלא לצערו, שהסיפור שלו על העלמת הביוגראפיה האמיתית שלו מעניין יותר מן הקריאה ברחוב הטומוז'נה, שלדבריו אין בו תפר בין מציאות לדימיון כי כולו דימיון, אבל לדעתי דווקא בשל כך אין בספרו חותם של אמת, מרגישים כל הזמן שרובו לא רק בידיוני אלא גם גולש לריאליזם הפאנטאסטי וזה כבר לא מקורי וגם חוזר על עצמו ומשעמם.
הוא נתן את הפרטים לקריאה לאחיו מנדל, המבוגר ממנו, וזה אמר שאינו מכיר את הדמויות המופיעות בסיפורים, אבל אולי זה קרה ברחוב השני.
המשפט הזה, ברחוב השני, שימש לאורפז יסוד למסה ספרותית שמתייחסת לכך שהספרות מתרחשת ברחוב השני. כל אחד חושב שזה אכן קרה למישהו אחר כי מתוארים דברים שיכולים להתרחש.
אחיו היה לו מעין דמות אב. כאילו כל חייו עליו לרצות אותו, להוכיח לו שהוא מצליח, גם כסופר. שהוא בסדר. והיתה תקופה שבה הוא היה שקוע באהבה עזה ונכזבת. הוא לא מודה בשם אבל אני יודע שזו היתה נ. ל., אחותה של מ. ס., בחורה שהיתה יפהפייה מושכת תשומת לב בשעתה ודעתנית מאוד. יצחק כנראה כמעט יצא מדעתו כאשר הציק לה, והיא התלוננה עליו בפני אחיו. וכך יום אחד הופיע אחיו בדירתו של יצחק ברחוב בן יהודה, הפונה לים, שאותה גם אני היכרתי בתקופה שהתגרשתי מענת, והאח מתחיל לשאול אותו ומספר לו שאותה בחורה התלוננה עליו.
ויצחק, כמעט בדמעות בעיניו, אומר שהיה מוכרח לשקר. לא היה יכול להודות בפני אחיו על האמת. והוא טען שאותה בחורה רודפת אחריו ומשקרת בקשר אליו. והאח האמין לו. וחזר לקיבוץ שמיר מתוך אמונה שאותה בחורה משקרת. ויצחק, מרגע שאחיו עזב את הדירה, השתטח על הרצפה והחל לבכות וכך בכה שלושה ימים סגור בדירתו מול הים ברחוב בן יהודה והיה מיואש ומדוכא לחלוטין. הוא הרגיש שנחוצה לו עזרה נפשית. אחד הקוראים שלו שלח לו, דומני בעקבות ספר דניאל, מכתב עם פירוש פסיכולוגי והיה נראה לו שהאיש בקיא בנושא. הוא פנה אליו וזה היפנה אותו למי שעמד אז בראש מכון בריאות הנפש באחת השכונות המזרחיות-דרומיות של תל אביב, שכח את שמו וגם אני שכחתי, והלה היפנה אותו לרופא-מטפל בבילינסון, שלאחר כארבע-חמש פגישות החזיר אותו אל עצמו ועזר לו לצאת מהמשבר. והסימן לכך שיכול היה להמשיך לכתוב ספרות.
כאשר סיפר לי יצחק את התקופות הקשות האלה, בילדותו עם אימו המשוגעת ובבגרותו, והוא כבר גרוש משתי נשים ולו בן ושתי בנות – עמדו כמעט דמעות בעיניו כאילו כל זה שב וקורה לו עכשיו. כשמדובר בסיפור בעל-פה, אישי, הוא מספר מצויין.
אהוד בן עזר