[זה עתה מלאו לי 23 שנים]
ירושלים. ד' בניסן תשי"ט. 12.4.1959. מעשים ומחשבות, הרגשה של תעייה בדרך. לפני שבוע שלחתי מכתב ל-פ. זמן רב לא עשיתי זאת. שלושת רבעי שנה. פתאום הייתי מוכרח. היה זה סוף זמן הטרימסטר ואני לא עלה בידי לפוגשה אפילו פעם אחת בביתה. אינני יודע למה, לעיתים לא העזתי, לעיתים לא היתה, לעיתים היתה ולא לבדה. פתאום הפך השבוע ארוך וריק ושוב לא היה טעם לגשת לשם לראות את החלון השחור, החשוך. הרגשתי עצב רב. אפילו לא הצלחתי לתת לה את כתובתי החדשה, כך שלא היה לי מה לקוות כי ערב אחד תופיע, או, מכתב יבוא. ואולי טוב כך. כדי שלא אטעה בכל צלצול ובכל דפיקה בדלת ולא אקווה לחינם. גם במכתב לא ציינתי את כתובתי. לא רציתי.
מה כתבתי? רק מן הזיכרון, כי לא השארתי כל טיוטה. התחלתי לכתוב בכוונה ברורה שלא לשלוח, על נייר מחברת רגיל, כמין שיחה על הנייר, פתאום הגעתי לאמצע הדף השני, ומצא חן בעיניי, הוספתי את שמה בתחילה, גמרתי את המכתב, שלושה דפים, שמתי במעטפה והדבקתי – שוב לא  יכולתי לדעת מה כתוב בפנים, שוב לא קראתי בו, לעולם.
למחרת, שקלתי, לזרוק לתיבת המכתבים, או לא, אבל לא פתחתי לראות ולקרוא פעם נוספת מה כתוב בו. ברגע של חולשה, או חוסר ביקורת-עצמית, זרקתי את המכתב [לתיבת-דואר], שוב לא קיבלתי תשובה, תגובה או כל אות-חיים שהוא.
כתבתי שהערב עייף, ששש שנים עברו מאז נשתקעתי בה, בדמותה ובאהבתה. כי לא תיארתי לעצמי שכך יהיו פני הדברים בירושלים, שלא נתראה, שלא יתארע בינינו מאום. כתבתי כי תמיד חשתי עצמי מולה כעני העומד בפתח, כי לעולם לא אצליח להעניק לה את האושר שהיא ראויה לו. כי חדלתי לקוות מבלי שחדלתי לאהוב ולהעריץ אותה. כיצד קינאתי בה, תמיד קינאתי ואליה לא יכולתי להגיע. כי מרבית חברותיה נישאו זה כבר ומה יהא עליה? כן, הדבר היחיד שעוד מעניין אותי, משום שהיה זה מכתב ויתור על אהבה ותקוות, אבל רציתי לדעת מה מחזיק אותה, לְמה מקדישה היא את חייה? אם איננה נישאת, אם איננה מוכשרת במיוחד לאיזה מקצוע, או חפצה רק במטרה אחת, ואם איננה שלי. ובסוף אמרתי כי לי גורמת הכתיבה אליה השפלה ותענוג כאחד, אך לה נראות המילים כסינית, וחתמתי את שמי.
לעולם לא אצחק על המילים האלה, אקרא אותן שוב, ושוב, מי יודע מתי, היכן ובאיזה מצב, לעולם לא אצחק, אולי גם יהיו לי ילדים מאישה אחרת, בית ורהיטים. ברהיטים יהיו מגירות ובמגירות – כתביי. אביט בכתביי העתיקים וכל שנה, כל חודש, כל תקופה, ישובו לצבוט אותי במתיקות של זיכרונות נשכחים, ומשום שכל דבר נכתב מתוך הלב, תחזור כל מילה ותצבוט באותו המקום ממנו נוגנה ומשם יצאה. לעולם לא אצחק על המילים.
אהוד