* ביום שבו נניח את נשקנו – גולדה מאיר נהגה לומר, שביום שהערבים יניחו את נשקם לא תהיה מלחמה, אך ביום שבו אנחנו נניח את נשקנו – לא נהיה.
שונאי גולדה הציניקנים נוהגים ללגלג על האמירה הזאת ולכנות אותה בכינויי גנאי כמו "צדקנות".
בשמחת תורה נוכחנו שזו האמת לאמיתה. ראינו מה קרה כשצה"ל איחר בכמה שעות. קיבלנו המחשה בשטח מצומצם לזמן מצומצם מה פירוש "פרי-פלסטיין". חופשייה מיהודים. זו אמת חיינו במלחמת מאה השנים.
ועוד אמרה גולדה, ביטוי שעורר אף יותר ציניות וסלידה אצל אותם ציניקנים, שהשלום יבוא כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו. תופעת המגינים האנושיים מאוששת את האבחנה המדויקת.
 
* מן הנהר לים – סיסמתם של הפלשתינאים ועוזריהם: From the river to the sea Palestine will be free.
ביום אחד, בחבל ארץ אחד, היתה לנו טעימה – מה פירושPalestine free .
חלומם הוא לממש את החופש הזה בין הנהר לים. פלשתין חופשייה מיהודים. בכל אופן – מיהודים חיים.
על כך מתנהלת המלחמה כבר למעלה ממאה שנים.
 
* חמאס זה רעיון – שר החוץ הירדני: "חמאס הוא רעיון – ואי אפשר לחסל רעיונות בכוח הנשק." גם אחרים אמרו דברים דומים.
אכן, חמאס זה רעיון. רעיון גלובלי ורעיון לאומני. הרעיון הגלובלי הוא השתלטות האסלאם על העולם. הרעיון הלאומני הוא לעקור את כל היהודים מ"פלשתין" בכוח הזרוע, תוך רצח המוני חסר אבחנה. בשמחת תורה ראינו את אפס קצהו של הרעיון הזה מוגשם.
אכן, אי אפשר לחסל רעיונות בכוח הנשק. אבל יש לחסל בכוח הנשק את היכולת להגשים את הרעיון. לשם כך יש לחסל את שלטון חמאס, לחסל את כוחו הצבאי של חמאס, לפרוק את חמאס מנשקו. אולי אין זה ריאלי להגיע לכל רובה או רימון, אבל לבטח ניתן להגיע לכל משגר או רקטה. יש להגיע למחבלים רבים ככל הניתן ולחסלם. ואם בשלב זה או אחר שרידי חמאס ייכנעו, יש להעלות אותם על אוניות גירוש כפי שעשינו לערפאת ומחבלי אש"ף ב-1982 (אך בלי לחזור על השגיאה ההיסטורית הנוראה, ולא לאפשר להם ולמנהיגם להיכנס לארץ ישראל ולמסור שטחים לשלטונם כעבור 11 שנה).
 
* חובבת עריפת ראשים – הגיע הזמן שנפסיק לכנות את גרטה טונברג בשם החיבה "פעילת האקלים משבדיה," אלא "תומכת חמאס וחובבת עריפת ראשי תינוקות יהודיים, משבדיה."
 
* אילו חטפנו אותם ממיטותיהם – מי שגרם לטבח בנגב המערבי זו ישראל, כמובן. "אסון העוטף ניחת עלינו אחרי שנים של מצור, הכחשה והתעלמות" מסביר גדעון לוי. 18 שנים אחרי שנסוגונו מרצועת עזה עד גרגר החול האחרון תוך עקירת כל יישובינו ולא היה שם "אקיבוש", התועמלנים האנטי ישראלים מסוגו של גדעון האו-האו המציאו את שקר המצור, שלא היה ולא נברא, כדי להמשיך להצדיק את הטרור נגדנו.
וכעת מאשים אותנו גדעון לוי באסון הבא שיהיה ב"גדה" (הוא לא מסוגל להוציא מפיו את המילים יהודה ושומרון). והוא כבר מצדיק את הטבח שהם יעשו, בגלל "המתנחלים" וצה"ל. וזה יהיה טבח של אין ברירה, כי "כמה עוד יוכלו הפלסטינים לספוג." הסעיף החמור ביותר בכתב האישום שלו הוא שחיילי צה"ל "חוטפים אלפי בני אדם ממיטותיהם." כן, על פי גדעון לוי יש במזרח התיכון חטופים. לא, לא מי שחשבתם. אלה שישראל חוטפת.
כמובן שכוונתו למחבלים שצה"ל ושב"כ מגיעים אליהם למיטתם לפני שהם מגיעים לרצוח ברחובותינו. מה ההבדל בין הרש"פ לעזה? שברש"פ יש חופש פעולה לצה"ל ולכוחות הביטחון מאז "חומת מגן" ובעזה לא. התוצאה של ההיעדר בעזה, היא שגשוגה של המפלצת הטרוריסטית הברברית. אילו רק "חטפנו ממיטותיהם" כמה מאות פלשתינאים בעזה, לפני שהם רצחו במיטותיהם וחטפו ממיטותיהם ילדים וקשישים. אז גדעון לוי ושכמותו היו מגנים אותנו, אך 1,200 הנרצחים בטבח היו ניצלים.
 
* החלטה מקוממת – ההחלטה לאפשר הכנסת סולר לרצועת עזה מקוממת, לא חכמה ולא צודקת. מחוות הומניטריות לאוכלוסייה האזרחית של האוייב בזמן מלחמה הן צעד מקובל וראוי. לא כן, כאשר האוייב מחזיק בידיו מאות בני ערובה אזרחים, ובהם ילדים ותינוקות, נשים, קשישים וחולים, ואינו מאפשר לצלב האדום לבקר אותם, לא מעביר את שמותיהם ואינו מאפשר העברת תרופות בעבורם.
מול אוייב כזה כל מחווה הומניטרית צריכה להיות מותנית במחווה הומניטרית בנושא החטופים. הכנסת מים תמורת ביקור הצלב האדום. הכנסת דלק תמורת שחרור הנשים והילדים וכד'.
ייתכן שההחלטה הזו היא המחיר שאנו נאלצים לשלם תמורת המשך התמיכה האמריקאית. אבל מותר לומר לארה"ב לא, כאשר מדובר בסוגייה רגישה כל כך. 
 
* הממונה – למחרת הטבח מינה נתניהו את גל הירש לממונה על נושא החטופים והנעדרים. כיוון שאין זה תפקיד חדש, ואיישו אותו בעבר אישים ובהם ליאור לוטן וירון בלום, ידוע מה מהות התפקיד. הוא האדם המוביל את כל המהלכים הנוגעים לשבויים ונעדרים. ואכן, בהודעה על מינויו של הירש, נאמר שכל משרדי הממשלה שיפעלו בנושא יהיו כפופים להירש.
במסיבת העיתונאים בשבוע שעבר הבהיר נתניהו שהאחראי על החזרת החטופים והנעדרים הוא ראש המוסד דדי ברנע ולצידו אלוף ניצן אלון, שמונה בידי הרמטכ"ל למפקד המאמץ המודיעיני לשחרור החטופים והנעדרים. את שמו של הירש הוא כלל לא הזכיר. איש אינו יודע מה הוא עושה, הוא לבטח קשור בצורה זו או אחרת למאמץ, אך לבטח אין הוא ממלא את תפקיד הממונה.
מה הסיבה לכך? להערכתי, הסיבה לכך היא מופע האימים של הירש בפני השגרירים הזרים בישראל. הממונה צריך להיות בעל כישורים דיפלומטיים ורגישויות דיפלומטיות, בין השאר כדי שישכיל לגייס את מנהיגי העולם לפעולה למען החטופים. הירש נפגש עם השגרירים הזרים, וכשיכור מן ההזדמנות להעביר את השקפת עולמו לנציגי האומות, הוא נשא נאום תוכחה מלא פאתוס, שבו שפך את מררתו על המדיניות של מדינות העולם בנושא הפלשתינאי. והאבסורד הוא שהוא נזף בהם על כך שתמכו בצעדים ישראליים, כמו הסכמי אוסלו שנחתמו בידי ממשלת ישראל ואושרו בידי הכנסת וההתנתקות שהיא החלטה חד צדדית של הממשלה והכנסת.
לאחר המופע הזה הבין נתניהו שהאיש אינו מתאים והחל לייבש אותו, כדי שיבין את הרמז ויפרוש. אבל הירש, כנראה, מאוהב בטייטל.
 
* לא נפל האסימון – כיתות הכוננות גדלו בחודש של המלחמה ובמרבית היישובים זו כבר מחלקה. כך גם באורטל. כך גם ביד מרדכי שבנגב המערבי, בקרבת גבול עזה, שמחלקת הכוננות בה מונה כעת 31 לוחמים.
וכעת, קצין האוגדה דורש מהקיבוץ להחזיר 11 רובים, כדי לצמצם את הכוח.
הוא התחרפן? הוא לא היה בארץ ב-7 באוקטובר?
אילו בכל יישוב היתה יחידת כוננות בת כשלושים לוחמים חמושים, המחבלים לא היו מצליחים לחדור ליישובים ולבצע את זממם. אבל למפקד האוגדה לא נפל האסימון. הוא עוד חי ב-6 באוקטובר.
על צה"ל להפיק לקחים כדי שלא יחזור עוד מצב שבו הוא לא מגיע בתוך זמן קצר ליישוב שהותקף, אך במקביל, יש להכשיר את ההגנה המרחבית על פי הנחת עבודה שצה"ל לא יגיע ועל היישוב להגן על עצמו במשך שעות. לשם כך יש צורך בכוח מגן יישובי גדול, חמוש ומאומן היטב.
 
* ראש האופוזיציה נגד בחירות – מיד לאחר המלחמה, יש לפזר את הכנסת וללכת לבחירות בתוך שלושה חודשים.
יאיר לפיד, שהשתמט מלהיכנס תחת האלונקה ולהצטרף לממשלת החירום במלחמה, קורא להקים ממשלה חדשה בראשות הליכוד שיחליף את נתניהו, עם יש עתיד, המחנה הממלכתי, החרדים וכו'.
הוא מסביר שישראל אינה צריכה עכשיו להיכנס למערכת בחירות, שבה כולם יתקפו את כולם.
ואולי יש סיבה אחרת לעמדתו? למשל... הסקרים?
 
* האל שהכזיב – ח"כ דיסטל אטבריאן וביבי כבר לא. ובכן, לא זו בלבד שנתניהו כבר אינו "אבי האומה" כפי שנהגה לכנותו, הוא אפילו לא "מר ביטחון". או במילים אחרות, דיסטל התפכחה.
ליכודניקים וביביסטים שאני מכיר ומדבר אתם, אומרים שמבחינתם הוא גמר. על פי הסקרים, רוב גדול מקרב מצביעי הליכוד סבורים שמיד אחרי המלחמה עליו להתפטר וחלקם אף אינם מוכנים להמתין לסוף המלחמה (בכך אני חולק עליהם). על פי הכתבים הפוליטיים ואישים פוליטיים יש תסיסה בסיעת הליכוד ורבים בתוכה חושבים שעל נתניהו ללכת, הגם שאינם מעזים עדין לומר זאת בקולם. וכל זה ממש לא מפתיע אותי. אך דיסטל אטבריאן בהחלט הפתיעה אותי.
הערכתי שדבוקת לויןאמסלםרגבדיסטלקרעיגוטליבואטורימאיבוארון וחבר מרעיהם תישאר נאמנה לנתניהו.
גם באזובי הקיר נפלה שלהבת.
 
* שופע פטריוטיות – "יחד ננצח" – זו הכיתובית שמלווה את שידורי ערוץ 12 24/7, מאז 7 באוקטובר. זה לא בדיוק הסגנון של הערוץ עד 6 באוקטובר. לא ה"אנחנו", לא הניצחון, לא היחד. אבל כעת, אלה המסרים של הערוץ. הערוץ שופע פטריוטיות, שוחר לקרב, מקדש את הגבורה ואת הגיבורים, מבטא שנאה עזה לאוייב, ממריץ את הממשלה וצה"ל בתקיפתם, מעלה על נס את האחדות הלאומית, מוקיע את הצביעות האנטישמית של מבקרינו בעולם, יוזם את המהלך הלאומי של תליית דגלי הלאום.
בדרך כלל אני צופה בערוץ 12 ופה ושם מזפזפ בערוצים האחרים. וזה מה שאני רואה. ואז אני פותח את הפייסבוק וקורא את הלהג על ערוץ 12 שמשרת את האוייב, ושלושת הערוצים (כלומר אלה שאינם ערוץ התעמולה) הם "ערוצי התבהלה" וכו' וכו', אין צורך לפרט. כאשר רוגל אלפר תוקף את הערוץ "הלאומני" – לשיטתו הוא צודק. אבל הביקורת הזאת חסרת שחר. מן הסתם, רוב אלה שמפיצים את ההסתה, כלל לא צופים בערוץ, אלא רק בערוץ התעמולה (14). אבל אלה שצופים וממציאים או מפיצים את השקר – מה גורם להם לכך? העובדה שבערוץ נמתחת ביקורת על הממשלה ועל נתניהו.
כיוון שהדיבר הראשון בדת הביביסטית הוא "המדינה זה אני," בעבורם, מי שמבקר את נתניהו הוא נגד המדינה.
 
* ד-מוק-רט-יה - אני רק שאלה – עכשיו, אחרי שפוצצנו את הפרלמנט בעזה, כבר אין שם דמוקרטיה?
 
* האור בליבה עיוור את עיניה – ויויאן סילבר מקיבוץ בארי, היתה פעילת שלום ודו-קיום, יסדה את הארגון נשים עושות שלום, היתה פעילה בארגונים משותפים עם פלשתינאים, היתה חברת הנהלת בצלם. והפלשתינאים, שהיא כה האמינה להם, רצחו אותה באכזריות. בעבורם היא לא היתה פעילת שלום אלא יהודייה, וככזו – אחד דינה.
האור בליבה עיוור את עיניה, ולא ראתה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניה, ולא שמעה את קול הרצח האורב.
יהי זכרה ברוך!
 
* נהרגה – ארגון בצלם פרסם הודעת אבל על ויויאן סילבר, חברת הנהלת הארגון, שנרצחה בידי מחבלים. בהודעה הם כתבו: "נהרגה במתקפת החמאס על קיבוצה." נהרגה. לא נרצחה, חלילה, כי אם היא נרצחה הרי שהמחבלים הם רוצחים, והרי התואר רוצחים שמור לחיילי צה"ל.
 
* הגיע הזמן להתאחד – התנועה הקיבוצית התייחדה עם חבריה ובניה שנרצחו ונחטפו בטבח שמחת תורה ושנפלו בקרבות, באירוע שנערך במועדון צוותא בת"א. היה זה כינוס משותף של מועצת התנועה הקיבוצית והמזכירות הרחבה של הקיבוץ הדתי.
נאמו מזכירי התנועות, בני משפחות של נרצחים וחטופים והסופר דוד גרוסמן. שרו הגבעטרון, מיקי קם ויהודה עדר וחמי רודנר. הטקס הסתיים בשירת "התקווה".
האזנתי לשידור החי מהאירוע. היה זה כנס חזק ומרגש.
ותהיתי בליבי, למה רק אסון מחבר את שתי התנועות, החילונית והדתית, לכנס משותף? הגיע הזמן להתאחד לתנועה אחת.
 
* היכן יהיו המתחמים הזמניים – אני שומע על כוונה להקים לפחות חלק ממתחמי הקרווילות לעקורי הנגב המערבי במרכז הארץ. זו טעות. מוטב להקים אותם בנגב המערבי, סמוך ככל הניתן ליישוב. כך הם יוכלו לעבד את אדמותיהם, לעבוד במקומות העבודה שלהם, ללמוד בבתי הספר שלהם, להיות בנוף ובאזור שהם מכירים ואוהבים, ולעקוב מקרוב אחרי השיקום והבנייה של בתיהם.
 
* מלחמת הנגב המערבי – מייסד המדינה דוד בן גוריון, שהיום ימלאו חמישים שנה למותו, העלה את הנגב על ראש שמחתו. הוא פעל ליישוב הנגב, כדי להבטיח את ריבונותנו עליו. הוא האמין שבנגב תיבחן המדינה היהודית.
במאמר שפרסם ב"דבר" בינואר 1951, כשנתיים לפני שעלה לראשונה להתיישב בעצמו בנגב, בשדה בוקר, תחת הכותרת "משמעות הנגב", הוא כתב באריכות על מהותו של הנגב לעם היהודי ולמדינת ישראל. רובו של המאמר, כדרכו של בן גוריון, התמקד בנגב בתנ"ך, מאברהם אבינו ועד נביאי הכתב. מאמרו נפתח במילים: "הנגב הוא עריסת אומתנו, אזור התורפה המסוכן של המדינה ותוחלתה הגדולה." וכך הוא סיים את המאמר: "בנגב יבחן הנוער היהודי –  כושרו החלוצי, עוז רוחו ויזמתו היוצרת והכובשת. האם ייתפס להזדמנות הגדולה, היקרה והנדירה בתולדות כל עם – לחדש מעשי-בראשית ולהתמכר למפעלי יצירה המחייבים עירוי הסגולות הנעלות והמופלאות ביותר הגנוזות בנפשו של כל אדם, סגולות הגבורה היוצרת המשתלטת על איתני הטבע, ומעצבת גורל עם וארץ, ומרבה תפארת-חיים המבהיקה לדורות.
"בנגב יבחן העם בישראל ותיבחן מדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה.
"מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי."
בשמחת תורה עמד הנגב בנורא באתגריו, עת האוייב התנפל על הנגב המערבי במטרה לבצע, באמצעות טבח המוני, טיהור אתני של חבל הארץ הזה מתושביו היהודים. כעת, רוב התושבים עקורים, מחוץ לביתם, ליישובם ולאזורם.
אם, חלילה, ייפול הנגב המערבי, זה לא ייגמר שם. זו תהיה תחילת הסוף של מדינת ישראל. המערכה על הנגב המערבי היא המערכה על מדינת ישראל. והמלחמה הזו היא המלחמה על הנגב המערבי. תמונת הניצחון שלה תהיה תקומת הנגב המערבי, בהתיישבות חזקה וגדולה הרבה יותר מכפי שהיתה עד הטבח.
עוד אין שם למלחמה. השם "חרבות ברזל" לא נתפס, והוא לא יהיה שמה. עולים רעיונות שונים, כמו מלחמת "משיב הרוח", מלחמת הקוממיות השנייה ועוד. ההצעה שלי פחות מתוחכמת, פחות יצירתית, צנועה יותר, אך לדעתי היא השם הנכון – מלחמת הנגב המערבי.
לא עוד "עוטף עזה", כאילו מוקד הייחוס של ההתיישבות היא עזה האוייבת, שממנה יצאו לאורך השנים הרקטות, הפצמ"רים והחדירות ובשמחת תורה – אלפי המרצחים הברברים שביצעו את הטבח. מוקד הייחוס הוא הנגב והיישובים הללו הם הנגב המערבי.
אני קורא כבר שבועות אחדים לתגובה קשה ומוחצת, אווירית וקרקעית, נגד חיזבאללה בלבנון. וגם אם כך ייעשה, נכון יהיה לקרוא למלחמה בשם – מלחמת הנגב המערבי, כי מדרום נפתחה הרעה, ובתקווה שמדרום תפתח הטובה.
בשמחת תורה התגלה הנגב המערבי כאזור התורפה המסוכן של המדינה. המלחמה תהפוך אותו לתוחלתה הגדולה.
 
* רק בגלל הרוח – מיכה שטרית הופיע באורטל לפני החיילים – כיתת הכוננות, כוח מילואים שמוצב באורטל במלחמה וחיילים מן האזור שישנים בחדרי האירוח שלנו. גם הקהילה הוזמנה למופע. שטרית הופיע בהתנדבות, וזו הייתה הופעתו השנייה באותו יום.
לצידו הופיע הגיטריסט הווירטואוז רון בונקר. היה זה מופע מקסים של מיטב להיטיו, כסולן ושל "החברים של נטשה". כמו בכל הופעותיו לפני חיילים במהלך המלחמה, בתום המופע הוא הזמין את החיילים להצטרף אליו ולהצטלם לסלפי בשירת "רק בגלל הרוח".
 
* ביד הלשון: שִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת – רבים מדברים בימים אלה, בצדק, על כך שרעידת האדמה שפקדה אותנו בשמחת תורה והמלחמה הנמשכת מאז, תחייב שִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת בכל תחומי חיינו ותפיסות עולמנו.
בדרך כלל, האומרים זאת שוגים בהגיית המושג, ואומרים שׂידוד בשי"ן שמאלית (נשמע כמו סידוד), ולא היא – יש להגות את האות שי"ן כשי"ן ימנית.
שידוד מערכות, פירושו שינוי יסודי בסדרים הקיימים. האם יש קשר בין שידוד לשוד? יש ויש. שניהם נובעים מאותו שורש, שדד, שמבטא הן לקיחה בכוח – שוד, והן הרס וחורבן. כאשר מדברים על שידוד מערכות, הכוונה היא להרס המערכות הקיימות ובנייה תחתיהן של מערכות חלופיות.
חכמי ימי הביניים הסבירו את השם "שַׁדַּי", אחד משמותיו של אלוהים, כמי שבכוחו לשדד את מערכות השמיים. בעברית החדשה, המושג מערכות אינו מדבר עוד על גרמי השמיים, אלא על הסדרים בחברה האנושית – במדינה, בקהילה, בארגון.
אורי הייטנר