גם היום, כחודש וחצי לאחר הטבח בנגב המערבי, נשמעת ברמה הקריאה להקמת מדינה פלשתינאית על כל יהודה ושומרון (עם אי אלו "חילופי שטחים"). הנשיא ביידן מכריז שאחרי המלחמה יש לקדם את "חזון שתי המדינות." חיים רמון רץ מאולפן לאולפן כדי לשווק את הסחורה המשומשת הזאת. תא"ל (מיל') עיבל גלעדי מסביר במאמר מלומד במוסף "הארץ" שקיומה של ישראל מותנה בתמיכה האמריקאית, שמותנית לאורך זמן במימוש המדיניות האמריקאית – "חזון שתי המדינות" ועוד ועוד.
אלא שככל שישראל ניסתה ללכת בכיוון הזה, היא ספגה מכות קשות. הן כאשר קידמה זאת בהסכם עם אש"ף והן כשקידמה זאת בנסיגה ללא הסכם. לכן, רעיון המדינה הפלשתינאית מת מזמן. ה-7 באוקטובר היה וידוא ההריגה שלו. אחרי האסון הנורא, זה לא יקרה.
זה לא יקרה, כי הטבח הוכיח מה צומח בשטח שאנו נסוגים ממנו ומה התוצאות. זה לא יקרה, כי הטבח הוכיח עד כמה מופרכת המנטרה שבמאה ה-21 אין משמעות לטריטוריה. זה לא יקרה, כי בשמחת תורה נוכחנו באופן מרוכז במה שנוכחנו למעשה לאורך שלושים השנים האחרונות. וכדאי להציג את קיצור תולדות הזמן שחלף מאז הסכם אוסלו, כדי להבין זאת.
בהסכם אוסלו א' ישראל הכירה באש"ף ונסוגה מעזה ובנותיה ומיריחו תמורת התחייבות פלשתינאית להפסיק את המאבק המזוין. פרס הכריז שתמו מאה שנות טרור. ביילין הבהיר שהמבחן של ההסכם יהיה מבחן הדם – אם הטרור ימשך, ההסכם יבוטל וישראל תחזור מיד לשטחים שמהם נסוגה. העובדה, שבנאומיו בערבית ערפאת הסביר שמדובר בהונאה שנועדה להחזיר את אש"ף ליו"ש לצורך העצמת המאבק, כחלק מתוכנית השלבים להשמדת ישראל, לא הרשימה אותנו במיוחד. טוב, זה מה שהוא אומר לבייס. מה שחשוב הוא מה שהוא חותם באנגלית, בחצר הבית הלבן, במחויבות בינלאומית. אבל כאשר ערפאת נכנס ליריחו, הוא הבריח ברכבו נשק ומבוקשים ובהנהגתו החלו מתקפות הטרור הקשות ביותר מראשית הסכסוך. 
למרות זאת, ובניגוד לכל ההכרזות הרמות, ישראל שבה וחתמה עם אותו ערפאת על הסכם אוסלו ב', שבו ישראל נסוגה משטחים נרחבים של יהודה ושומרון תמורת... אותה התחייבות של אותו ערפאת שהופרה בהסכם א'. והיא הופרה ביתר שאת מיד אחרי הסכם ב'. כל הסכם כזה טען את מכונת הטרור בעוד כלים, שמומשו מיד.
בתגובה, רבין הקפיא את מימוש הנסיגה הישראלית. הוא הסביר ש"אין תאריכים קדושים", כלומר שכל עוד הפלשתינאים אינם מבצעים את חלקם ומפסיקים את הטרור, ישראל לא תבצע את חלקה ולא תיסוג. מי שהפשיר את המשך הנסיגה היה יגאל עמיר. פרס, שהחליף את רבין, שינה את המדיניות וישראל נסוגה מכל שטחי A ו-B, זולת חברון שאת הנסיגה ממנה השלים נתניהו. ובמקביל, הטרור הפלשתינאי שבר את כל השיאים שידענו עד אז.
אהוד ברק, שנוכח בתוצאות הרות האסון של הסכמי אוסלו, החליט לשנות כיוון. המסקנה שלו היתה, שהדרך של הסדרי ביניים מובילה למבוי סתום, ולכן יש לבחור בדרך של הסכם קבע, הסכם שלום עם הפלשתינאים. בוועידת קמפ-דיוויד (1999) הוא ריסק את כל עקרונות הקונצנזוס הלאומי. הוא חצה את כל הקווים האדומים שרבין קבע לקראת המו"מ על הסדר הקבע והציג בנאומו המכונן בכנסת, נאומו המדיני האחרון, שבו הציג לכנסת ולציבור את מורשתו המדינית. את כל הלאווים של רבין הפך ברק להנים. הוא הלך על כל הקופה. מדינה פלשתינאית עצמאית. בירתה – ירושלים. חלוקת ירושלים, כולל העיר העתיקה. העברת הריבונות על הר הבית לפלשתינאים. נסיגה מבקעת הירדן. קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67 וחילופי שטחים שבהם ישראל תיסוג משטחים בנגב כפיצוי על גושי היישובים הגדולים ביו"ש, שיעברו לריבונותה. בתמורה, הוא ציפה מערפאת לחתימה על חוזה שלום בין ישראל לפלשתינאים, שבו יוכרז על סיום הסכסוך.
לערפאת לא היה כל קושי להונות את ישראל בהסדר ביניים כדי לקדם את המשך מלחמתו בה. אבל לחתום במו ידיו על סיום הסכסוך, עם המדינה שאין הוא מכיר בזכות קיומה? לוותר על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים, והיא קודש הקודשים הפלשתינאי? את ההצעה הזאת הוא דחה על הסף.
במקום לקום ולהכריז שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, בעקבות דחייתה, ברק חזר שוב ושוב על המנטרה שנשחקה עד שהייתה לזרא: "זאת ההצעה ואין בלתה." ואכן, כל הצעה, שבה ישראל עמדה על חלק מן הקווים האדומים של רבין, הוצגה אחרי הצעת ברק כ"סרבנית."
ערפאת דחה את הצעתו של ברק בדם ואש ותימרות עשן; בגל הטרור הגדול והאכזרי ביותר מאז ראשית הסכסוך. הוא שלח מחבלים לפיגועי התאבדות רבי נפגעים ברחבי הארץ. צלף שלו ירה בראשה של תינוקת. אנשיו ביצעו את הלינץ' ברמאללה והצטלמו גאים בתמונת ידיהם המגואלות בדם הנרצחים. למעלה מאלף ישראלים נטבחו במתקפת הטרור הזאת. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה. וכל זאת, כאשר שטחי הרש"פ היו כמדינה לכל דבר, וצה"ל נמנע מלהיכנס אליהם כדי להשיב מלחמה שערה. באותן שנים, הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה.
ותחת מתקפת הטרור הזאת, ברק זחל לטאבה כדי לנסות לרצות את ערפאת. הוא הורה לאנשיו להציע לו כל מה שאפשר כדי להפסיק את האש לפני הבחירות. כאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין התרה בפניו שהצעת הסדר מרחיק לכת כזה ימים ספורים לפני הבחירות בלתי חוקית, הוא צפצף עליו ואיים להדיחו (רובינשטיין אישר זאת באוזניי לאחרונה). אך גם את הצעותיו אלו דחו הפלשתינאים בבוז. מוחמד דחלאן "המתון" כינה את הצעות ברק "חרטא." ואף על פי כן, בשידור הבחירות האחרון שלו, לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שבהן התמודד מול אריק שרון, הוא אמר לציבור שאנו נמצאים במרחק של צעד אחד לפני השלום וביקש מנדט ללכת את הצעד הנוסף. אך הוא הובס בידי שרון.
שרון ביצע שני מהלכים גדולים – מבצע "חומת מגן" וההתנתקות. לאורך זמן הוא נמנע ממתקפת נגד גדולה, והבהיר ש"איפוק זה כוח." כאשר גל הטרור הגיע לשיאו בחודש מרץ 2002 ובמיוחד לאחר טבח ליל הסדר במלון פארק, קיבל שרון את ההכרעה ההיסטורית – להכניס את צה"ל בכוח רב לשטחי הרש"פ ביו"ש ובעזה, להשמיד את תשתיות הטרור ולהחזיר את חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בשטחי הרש"פ. וכך אכן עשה צה"ל ביו"ש.
הגל השני של המבצע, שאליו גויסתי בצו 8 ואני יכול להעיד על כך באופן אישי, נועד להיכנס לרצועת עזה ולבצע בה אותה הפעולה שבוצעה ביו"ש. שעות ספורות לפני ההתקפה, קיבל שרון החלטה, שהתבררה כבכייה לדורות – לבטל את הפעולה ברצועת עזה. את ההבדל בין כמות ועוצמת הטרור מיו"ש, שבו צה"ל והשב"כ מסכלים מאות רבות של פיגועים בשנה, באמצעות מעצרים של המחבלים במיטתם בטרם יבצעו את זממם, לבין כמות ועוצמת הטרור מרצועת עזה, שבה צה"ל והשב"כ אינו פועל, אנו חשים על בשרנו לאורך כל השנים מאז ועד היום, והשיא היה ב-7 באוקטובר. ללא חופש הפעולה של צה"ל, קמו ברצועת עזה תשתיות טרור מפלצתיות, כוח שיגור תלול מסלול, שמכסה את רוב שטחה של ישראל, ולאורך השנים ירה עשרות אלפי רקטות לעברה. מערכת מנהרות תת קרקעיות חסרת תקדים בעולם, שמאפשר להם לפעול מתוכם באין מפריע.
וכאילו לא די בכך, הוביל שרון את ההתנתקות. בהתנתקות ישראל לא נסוגה מעזה, כי היא נסוגה מעזה ומכל הערים הפלשתינאיות: רפיח, חאן יונס, דיר אל בלאח, בית סאחור והמרחב הכפרי כבר ב-1994. זו הייתה השלמת הנסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת כל היישובים בגוש קטיף ובתוחמת הצפונית. והכל, באופן חד-צדדי, ללא כל תמורה וכבונוס – ישראל עקרה את יישובי צפון השומרון.
למה הוא עשה זאת? אחרי שראה את תוצאות הסדרי הביניים ואת דחיית ההצעה להסדר קבע, הבין שרון שאין לנו פרטנר להסדר, כי הפלשתינאים אינם מוכנים לוותר על דרישת "זכות" השיבה. לכן הוא ניסה דרך אחרת. לתת להם הכול, עד גרגר החול האחרון, ללא שריד של נוכחות צבאית או אזרחית, ובכך לא תהיינה להן כל תביעות וכל טענות על כיבוש וכו'.
בסיוע מאסיבי של כל העולם ושל ישראל, עזה תפרח, או בלשונו הפיוטית של פרס תהיה "סינגפור של המזרח התיכון." ההצלחה הגדולה תלמד את הפלשתינאים, שכדאי להם להשלים עם קיומה של ישראל, כיוון שבשכנותה היא תשגשג. זה יהיה הלקח גם ליו"ש. אין ספק, שאילו אחרי הנסיגה הפלשתינאים לא היו תוקפים אותנו והגבול היה שקט, רוב גדול של הישראלים היו תומכים גם בנסיגה דומה מיו"ש.
אלא שהפלשתינאים פירשו אחרת לגמרי את ההתנתקות. על פי הנראטיב שלהם, מתקפת הטרור הביאה את ישראל לעקור חבל התיישבות. והמסקנה, ככל שנגביר את הטרור, כך ישראל תתקפל ונצליח לעקור עוד חבלי התיישבות. במוקד הוצב הנגב המערבי, שכונה "עוטף עזה".
כבר בעיצומה של ההתנתקות, הנסיגה היתה תחת אש – ירי תלול מסלול משטח הרצועה לתוך ישראל. ומיד לאחר הנסיגה, כל השטחים שנסוגונו מהם היו לשטחי טרור ותוקפנות נגד ישראל. הטרור מעזה לא שבת ולו ליום אחד. והתגובה הישראלית היתה רופסת. ישראל רדפה אחרי "הודנא" ו"תהדיא" והתמכרה לניסיונות לקנות שקט זמני, כדי להימנע מפעולה ממשית; תפיסה שאצל נתניהו היתה לאמנות: קניית שקט באמצעות פרוטקשן. שנתיים אחרי ההתנתקות חמאס עלה לשלטון ואף הרחיב והעצים את הטרור מהרצועה, שעד אז נוהל בידי הרש"פ. וישראל בחרה "להכיל". מדי פעם יצאה לסבב, שבו היכתה באוייב אך לא הכריעה אותו, והוא ראה בכך ניצחון, שטען את יכולותיו ובעיקר את המוטיבציה שלו, עד השיא ב-7 באוקטובר.
9 שנים אחרי ניסיונו הכושל של ברק, שב אולמרט על הצעתו, ואף בגירסה קיצונית יותר, כולל נכונות עקרונית ל"שיבה" של פלשתינאים לישראל. הפעם לא עמד מולו ערפאת, ההוא מ"שלום של אמיצים", ההוא – חתן פרס נובל לשלום לצד רבין ופרס, ההוא שרק לו יש כוח לחולל שלום היסטורי עם ישראל. ביום שהוא מת, כל אלה שהסבירו שרק הוא הפרטנר, הסבירו שהוא היה קיצוני והמכשול, ועכשיו יש לנו את אבו מאזן המתון. נכון, הוא מכחיש שואה מדופלם (קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה סובייטית על "מחקר" המכחיש את השואה). נכון, הוא היה לאורך שנים מס' 2 של רב המרצחים ואף פעם לא סטה מדרכו. נכון, בוועידת קמפ-דיוויד הוא הפעיל לחצים כבירים על ערפאת להקשיח את עמדתו בנושא "זכות" השיבה. אבל עכשיו סיפרו לנו שהוא המתון האולטימטיבי ושאתו הסיפור אחר לגמרי.
 אך כמו ערפאת גם אבו-מאזן דחה על הסף את הצעתו של אולמרט. הוא אפילו לא טרח להשיב עליה בשלילה. פשוט התעלם ממנה. וכך הוא דחה את תוכנית קרי, שגם היא לא היתה שונה לגמרי מתוכניות ברק ואולמרט, ושנתניהו ולבני, שניהלו עליה את המו"מ מטעם ישראל, קיבלו אותה. וכך הוא דחה כל תוכנית.
והנה, אחרי הטבח בנגב המערבי, שוב מנסים למכור לנו את חזון המדינה הפלשתינאית.
אחרי שנוכחנו בחשיבותו של השטח, יש המנסים לגמד אותנו לטריטוריה שרוחבה כמחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים בשמחת תורה. האם מישהו מאמין שנסכים שגוש דן, שבו מרוכזת מרבית אוכלוסיית ישראל, יהיה "העוטף" הבא – עוטף המדינה הפלשתינאית?
זה לא יקרה. זה פשוט לא יקרה. הגבול המזרחי של ישראל לא יהיה אפילו מטר אחד ממערב לירדן. בשלושים השנים האחרונות, אזרחי ישראל היו שפני ניסיון של הדרך הזאת. אחרי שראינו את התוצאות של יישומה החלקי, מישהו מאמין שנסכים להיות שפני ניסיון של יישומה המלא?! מישהו באמת מאמין בזה?
סיסמתם של הפלשתינאים ועוזריהם –
. From the river to the sea Palestine will be free
ביום אחד, בחבל ארץ אחד, היתה לנו טעימה – מה פירושPalestine free . חלומם הוא לממש את החופש הזה בין הנהר לים. פלשתין חופשייה מיהודים. בכל אופן – מיהודים חיים. על כך מתנהלת המלחמה כבר למעלה ממאה שנים. הלקח של הטבח בשמחת תורה הוא – לעולם לא עוד. עם ישראל לא ייתן את ידו להרפתקאות כאלו. מי שעוד מהרהר ברעיונות הללו – מוטב שינסה לחשב מסלול מחדש.
 
2. צרור הערות ‏22.11.23
* אין ברירה – התנגדתי בתוקף לעסקאות ג'יבריל, טננבאום ושליט שגרמו נזק נורא למדינת ישראל, עלו לנו בנהרות של דם ותמצית הנזק היתה בטבח שמחת תורה.
 על פי השקפת עולמי וצורת החשיבה שלי, הייתי צריך להתנגד גם לעסקה הנוכחית, שהיא עסקה רעה. אך אילו הייתי שותף להכרעה, הייתי מצביע בעד. המקרה הזה שונה בשל מספר החטופים, בעיקר בשל הרכבם הדמוגרפי – ילדים ותינוקות, אימהות, קשישים וחולים. וכיוון שההימצאות שלהם בשטח מגבילה את מכונת המלחמה שלנו.
 
* מאבק שמקשיח את עמדת האוייב – ליבי ליבי למשפחות החטופים. ליבי ליבי לחטופים. הסולידריות איתם היא מוחלטת.
אני מקווה שהמשפחות ישמרו על מאבקם מפני פוליטיזציה שרק תפגע בו. המאבק צריך להיות כלפי העולם הצבוע וארגוני זכויות האדם (לא כולל אדם יהודי) על שתיקתם ועל כך שאינם מפנים את כל הלחץ שלהם על חמאס והמדינות התומכות בחמאס ובראשן קטאר, ולא כלפי פנים. אין כל סיבה למחאה, בעניין זה, נגד ממשלת ישראל. הממשלה עושה ככל הניתן כדי לשחרר את החטופים, וכך גם המוסד, שב"כ וצה"ל. הם עושים כל מאמץ בשני הנתיבים – נתיב החילוץ בידי צה"ל ונתיב השחרור בעסקה. כמובן שהעדיפות היא לחילוץ, ככל שהדבר ניתן.
לחץ על הממשלה להסכם עכשיו, רק מקשיח את עמדת האויב הברברי, האכזר והציני ופוגע בשחרור החטופים. אנו רואים את המשחק הציני שלו. הם מוכנים לשחרר טיפין טיפין, עם מו"מ על עסקה נפרדת על כל קבוצה שתשוחרר, מתוך רצון למסמס באופן כזה את המלחמה בהם. נכון לעכשיו, הם כלל אינם מוכנים לדון על עסקה כוללת לשחרור כל החטופים. רק הגברה משמעותית של הלחץ הצבאי הכבד עשויה לקדם עסקה.
נניח שהם היו מוכנים לעסקה כוללת, מה הם היו דורשים? לא קשה לשער. א. הפסקת המלחמה, עם ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש אותה. ב. נסיגת כוחות צה"ל מן הרצועה. ג. שחרור כל המחבלים האסורים בישראל, כולל כל הרוצחים ובעיקר מבצעי הטבח הברברי בשמחת תורה.
האם אנחנו יכולים להסכים לכך? הרי יהיה זה ניצחון הטבח, ונקודת הזינוק לטבח הבא, בדרום או בצפון. יש לחפש כל דרך לחלץ את החטופים כפי שחולצה אורי מגידיש, ובמקביל לנסות להגיע, באמצעות הלחץ הצבאי לעסקה, אבל לא בכל מחיר.
 
* המשחק האכזרי בשמות החטופים – אחד הפשעים נגד האנושות של חמאס, הוא סירובו לתת את רשימת החטופים. מי הם החטופים? כמה מן הנעדרים הם חטופים? כמה מן החטופים בחיים וכמה נרצחו כמו השתיים שעליהן אנו יודעים? הכול בערפל.
זו אחת השיטות האכזריות והציניות של הארגון הברברי להתעלל במשפחות ולהשפיל את ישראל. אבל יש כאן גם שיקול אסטרטגי. זה חלק מהניסיון שלהם להימנע מעסקה כוללת, אלא לפרוט אותה לפרטי פרוטות, כשאף פעם לא נדע אם יש עוד חטופים והאם הם חיים. הם ישחקו במידע הזה כדי לסחוט את הפסקת האש שנועדה להציל אותם ולהשאיר אותם אפקטיביים להמשך הטרור נגדנו.
 
* פרס נובל – בעקבות עסקת החילופין, ראוי להעניק לסינוואר את פרס נובל לשלום.
אם ערפאת קיבל, למה לא סינוואר?
 
* יום הילד הבינלאומי – 20 בנובמבר, הוא יום הילד הבינלאומי, מטעם האו"ם. ביום הזה על כל אדם בעל מצפון ומוסר, להבין עם איזה אוייב אנו מתמודדים ומדוע חובתנו להשמיד אותו.
הארגון הנאצי הברברי חמאס-דאעש, הוא ארגון שרוצח ילדים ותינוקות ועורף את ראשיהם. הוא ארגון שמכניס תינוק חי לתנור ושורף אותו. הוא ארגון שמבתר את ביטנה של אישה הרה ומשסף אותה ואת עוברה. הוא ארגון שרוצח את ההורים לעיני ילדם הקט וחוטף אותו. הוא ארגון שחוטף עשרות ילדים ותינוקות ומחזיק אותם כבר חודש וחצי בתת-תנאים בעזה. הוא ארגון שמחזיק כבן ערובה תינוק בן יומו שנולד בשבי. הוא ארגון שמשתמש בילדים פלשתינאים כבמגן אנושי וגורם בכך למותם. הוא ארגון שמשתמש בפגים בבתי החולים כמגן אנושי.
כל מי שמציע הפסקת אש – מציע להשאיר את הארגון הברברי הזה כשליט בעזה, על מנת שיוכל להמשיך לבצע את הפשעים נגד האנושות.
 
* הפגנה בעד הטבח – ההפגנה הנאלחת בת"א "נגד המלחמה" ו"בעד הפסקת האש", לא היתה אלא הפגנה בעד חמאס ובעד הטבח. כל האמירות ש"טבח אינו מצדיק טבח", וש"ילדות רוצות לחיות בעזה ובשדרות" הן צביעות, כי הן מופנות נגד ישראל.
מי שרצח ילדות בשדרות הוא מי שהפך ילדות בעזה למגן אנושי, ולכן הוא האשם היחיד במותן. מי שרוצה שנפסיק את האש, רוצה להציל את חמאס, שייצא המנצח בעימות, יישאר בשלטון ויחזור לטבוח. כיהודי, אני בוש ונכלם מהמוטציה שצמחה בתוך עמנו, שהפגינה שם. יהודים שונאי עמם ואוהדי רוצחי-עמם.
 
* אומץ ויושרה – בעקבות הטבח בנגב המערבי, גילה אלמגור, שהיתה חברת המועצה הציבורית של "בצלם", התפכחה ופרשה מן הארגון האנטי ישראלי העוין. וכך היא כתבה: "אני יהודיה, ציונית, ישראלית. תמיד הייתי ותמיד אהיה. איש לא ייקח זאת ממני. בליבי ובנפשי זורם דם יהודי שנקרע ונשבר מאירועי השבת השחורה. אני מחזקת את הצבא הנפלא שלנו ולחלוטין מתנערת ומוקיעה ממני כל מי שטוען שאין צדק בקיום מדינה יהודית בארץ ישראל. שלחתי מייל לארגון לוודא שאיני משויכת אליו. עמדתי תמיד היתה ותמיד תהיה ששלום אפשר לקיים רק עם פרטנר. בשבת השחורה חמאס הבהירו שכל רצונם הוא הרס וטרור."
כל הכבוד! צריך אומץ ויושרה להתנער ולצאת נגד ארגון שהיית חלק ממנו.
 
* הנחת עבודה – חמישים שנה אחרי הפתעת יום הכיפורים חווינו את הפתעת שמחת תורה. אין צבא בעולם שלא הופתע. אף צבא אינו חסין מפני הפתעות. חובתם של כל ממשלה וכל פיקוד של צה"ל לעשות הכול כדי למנוע הפתעות. אך תמיד עלינו לקחת כהנחת עבודה אפשרות של הפתעה.
התודעה הזאת חייבת להדריך אותנו בכל החלטה מדינית, בכל הסכם שלום ובראש ובראשונה בעיצוב גבולות המדינה, שחייבים להיות בני הגנה. במקרה של הפתעה, אי אפשר להגן על ישראל מכביש שש. גבולה המזרחי של ישראל חייב להיות הירדן, עם ריבונות ישראלית על בקעת הירדן במובנו הרחב של המונח.
כל החלטה מדינית על עיצוב עתידה של ישראל חייבת לצאת מנקודת מוצא זו.
 
* חומת מגן ראשונה – חקירת מחדלי הטבח בנגב המערבי, חייבת לכלול את מחדל כיתות הכוננות. את ההחלטה חסרת האחריות לפני שלוש שנים לקחת מכיתות הכוננות את הנשק, בטענה שעלולים לגנוב אותו (אף שהעבירו אותו לבסיסי צה"ל שדווקא מהם, לא מהיישובים, נגנבו כלי נשק ותחמושת). נכון, בנגב המערבי לא לקחו את הנשק, אך אילו האירוע היה מתרחש בצפון, בכל יישוב היה רק נשק אחד, לרבש"ץ, ומתקפת טרור כזו היתה נעשית ללא הפרעה ותוצאותיה חמורות וקשות הרבה יותר מאשר בדרום. אך גם בנגב המערבי – היה מעט מדי נשק, רק נשק קל, ואף הוא אופסן בנשקיות ולא בבתי הלוחמים.
יש לשנות את כל תפיסת ההגמ"ר (הגנה מרחבית) בישראל. בעצם, לחזור לתפיסה המקורית שעיצב בן גוריון, שהשבוע מלאו חמישים שנה למותו. בן גוריון השתית את הגנת המדינה על ארבעה מרכיבים: הצבא הסדיר, צבא הקבע, צבא המילואים ויישובי הספר. וכך הוא אמר בנאומו בכנסת, בהצגת חוק שירות הביטחון: "מתיישבים החיים על משקם ועבודתם, שיצוידו, יאומנו ויבוצרו במיוחד, לשמש חומת מגן ראשונה במקרה של התפרצות האוייב."
אילו הותקף קיבוץ אורטל בבוקר שמחת תורה, רק לרבש"ץ היה נשק. באותה שבת שחורה, קיבלנו בחזרה עוד שבעה רובים. במהלך החודש וחצי שחלפו, גדלה כיתת הכוננות ל-26 לוחמים חמושים וקיבלנו מקלע מא"ג להגדלת כוח האש שלנו. זה לא מספיק. יש צורך גם ברימונים, במקלעים נוספים, במק"כ (מקלע כבד), בנשק צלפים ובנשק נ"ט.
נכון להיום, אנו, הלוחמים, אף איננו מצוידים כראוי בציוד מגן. יואל מרשק, איש הקשר שמינתה התנועה הקיבוצית עם יישובי הספר, קיבל מסרון מהמועצה האזורית גולן, שכך נכתב בו: "אפשר את עזרתך? מכיר תורמים שיכולים לעזור לנו במיגון כיתות כוננות ומיגון הישובים?" אין מדינה? צריך לשנורר מתורמים את המיגון?
בכיתת הכוננות של אורטל יש רק שני אפודים קרמיים. אפילו שכפ"צים רגילים יש רק לחלק מן הלוחמים, ואף הם אינם צה"ליים תקניים אלא תרומת קרן הידידות. לא לכולם יש קסדות צה"ליות ולחלק "קסדות ברהנו טגניה" שחורות.
בשבת נפצעו שני לוחמים בכיתת הכוננות של מנרה מטיל נ"ט ששיגר חיזבאללה מלבנון.
 
* מגן ישראל – צודקים מי שטוענים שגם הרמטכ"לים הרבים שכיהנו תחת נתניהו היו שותפים למדיניות ההתמכרות לשקט. אבל הוא ראש הממשלה, הוא האחראי לביטחון הלאומי, הוא זה שעיצב את תפיסת הביטחון הזו כראש ממשלה דומיננטי מאוד. אילו תפיסתו היתה הפוכה, הרמטכ"לים היו מתיישרים עם הקו שלו.
הוא הציג עצמו כל השנים כ"מר ביטחון". הוא עלה לשלטון על גלי ההבטחה שהוא ימוטט את חמאס. הוא רץ בבחירות תחת הסלוגן "חזק מול החמאס." הוא התהדר בכך שבתקופתו נהרגו הכי פחות חיילים. הוא מיתג את עצמו כ"מגן ישראל". והוא לא העניק ולו קורטוב של קרדיט על המותג לרמטכ"לים.רק עכשיו, כאשר תפיסתו קרסה במחיר כה איום ונורא, הוא מסתתר מאחורי הכפופים לו, והופך אותם למגן אנושי.
 
* תעשיית הכסת"ח – תעשיית השקרים וההסתה, שבימי המלחמה עובדת ביתר שאת כתעשיית הכסת"ח, מפיצה בדותות על כך שבג"ץ התערב בהוראות הפתיחה באש בגבול עזה.
לא היה ולא נברא.
 
* המעי הגס – יאיר נתניהו הוא המעי הגס של משפחת נתניהו. כל החרא שכראש הממשלה נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו לומר בקולו, עובר דרך המעי הגס.
שעה שבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, כולל אחיו של המעי הגס, אותו ילדז, שירד מהארץ, מתהולל במיאמי ביץ' ויורה חצים בגבם של מפקדי צה"ל שנלחמים בחמאס.
 
* חוק יסוד העדה הדרוזית – אני שמח על היוזמה לעגן בחוקה, כלומר בחוק יסוד, את מעמדה הייחודי של העדה הדרוזית בישראל. בחוק יסוד כזה יש מקום לאמירה הצהרתית, על ברית החיים וברית הדמים בינינו וכן לסעיפים מעשיים הנוגעים לצרכי העדה, כולל כאלה שיש בהם העדפה מתקנת.
זאת, להבדיל מהניסיון הציני לרקוד על דם החללים הדרוזים בקריאה פופוליסטית "לתקן" כלומר לקלקל, את חוק הלאום, ו"להחריג ממנו" את הדרוזים. ההצעה הזאת נועדה להנציח את השקר כאילו החוק פוגע כהוא זה בזכויותיהם האזרחיות של האזרחים הלא יהודים או מעניק לאזרחים היהודים זכויות יתר. מי שטוען כן, אינו מכיר את החוק, אלא את הדחליל השקרי שיצרו מתנגדיו, שאין שום קשר ודמיון בינו לבין החוק. החוק אינו מפלה את האזרחים הדרוזים שמשרתים בצה"ל וגם לא את האזרחים הערבים שאינם משרתים בצה"ל. הוא אינו מעניק זכויות אזרחיות עודפות כלשהן לאזרחים היהודים וגם לא ליהודים שמשתמטים מצה"ל. אז איך אפשר להחריג ממנו את הדרוזים? להחריג ממה? מאפלייה שאינה קיימת בו?
חוק הלאום מעגן בחוקה הנבנית של המדינה, באיחור אופנתי של שבעה עשורים, את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי ואת מה שנגזר מכך. הוא מעגן בחוק את המובן מאליו מיום הקמתה של המדינה. הברית שלנו עם הדרוזים, שימיה כימי קיומה של ישראל, היא ברית בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין העדה הדרוזית. את הברית הזאת יש לעגן בחוק יסוד. ראויים הדרוזים להרבה יותר מניצול ציני ופופוליסטי שנובע ממניעים זרים, כאילו החללים הדרוזים הם כלי משחק פוליטי בידי שונאי חוק הלאום.
 
* חמאסיזציה – רוב המצביעים לבן גביר בבחירות האחרונות אינם בהכרח כהניסטים, אינם יודעים מי היה האיש הרע הזה ואינם מכירים את תורת הגזע שלו. רובם אינם גזענים ואינם פשיסטים. הם פשוט אנשים רפי שכל וחלשי אופי, שהתלהבו מהקמפיין הדמגוגי הפופוליסטי של בן גביר, שרכב על בעיית המשילות והטרור כדי להציג את עצמו כמושיע, כמי ש"יראה להם מי בעל הבית" ויעשה פה סדר. ההידרדרות הדרמטית בביטחון הפנים מן הרגע שבו נכנס לתפקיד, העלייה הדרמטית בפשיעה ובטרור, הביאו להתפכחות רבתי ממקסם השווא שהוא מייצג. הציבור ראה איך הוא הורס את המשטרה ואיך הוא מתעסק עם שטויות ומפגני ראווה פופוליסטיים כמו רפורמות פיתות אינפנטיליות. הוא היה בדרך להתרסקות טוטאלית.
ואז בא הטבח הנורא בשמחת תורה והחזיר את הצבע ללחייו. הזעזוע מהרצח הביא לשאיפת נקם ולשנאת ערבים, והדמגוג ידע היטב לפרוט על הסנטימנט הזה. והוא יצא במהלך הפופוליסטי של חלוקת נשק לכל דורש, שעוד יעלה לנו ביוקר, בעלייה בפשיעה וברצח בתוך המשפחה. אין מצב שהוא לא דאג לחמש דווקא את מי שהוא רוצה, ודי לחכימא.
ובסקרים הוא שוב נוסק.
מה שבן גביר מייצג הוא חמאסיזציה של ישראל. הוא רוצה להפוך אותנו לתמונת ראי של חמאס. שנדבר חמאסית. זה המשך הקמפיין שלו לשחרור רוצח המשפחה מדומא, אותו צדיק קדוש, שהוא בן דמותם של החמאסניקים.
אסור לנו לאבד את צלם האדם וצלם היהודי שבנו, כי אז יהיה זה ניצחון של חמאס.
 
* הפרובוקציה התורנית – ראש הכנופייה הוא התגלמות חוסר האחריות הלאומית. אין פרובוקציה פופוליסטית שאינה כשרה בעיניו, יהיה נזקה כאשר יהיה. הפרובוקציה התורנית - הדיון, דווקא עכשיו, בעונש מוות למחבלים. ניצול ציני של הזעם על הרצח. הרי בעיניו מחבל = ערבי, וזו מטרת החוק. אם על הדרך זה מסכן את החטופים, לא נורא, העיקר להכות בברזל בעודו חם. לפני שאנשים יחזרו לחשוב באופן רציונלי. ואין ראש ממשלה שמסוגל לגלות מנהיגות ולעצור אותו.
 
* ועדת הבית של הכנופייה – הוועדה ל"ביטחון לאומי" היא ועדה שמעולם לא היתה קיימת בכנסת, ואין לה שום קשר לביטחון הלאומי של ישראל. הוועדה הזאת היא עוד גחמה של ראש הכנופייה ועוד כניעה של רוה"מ ושל יריב לוין שבישל לו את הקואליציה המטורפת הזאת. ברגע שראש הכנופייה סחט את המשרד לביטחון פנים ושינה את שמו ל"לאומי", הוא גם דרש הקמת ועדה פרלמנטרית בראשות חברו לכנופייה, לא כדי שתפקח על המשרד, אלא כדי שתגבה את המשרד. את הצעתו הפופוליסטית לעונש מוות הוא לא הביא לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כמתבקש, אלא לוועדת הבית של הכנופייה. הוא וחברי כנופייתו ניהלו שם דיון ראווה פופוליסטי שבו התעללו בציניות אכזרית במשפחות החטופים.
כנופיה של חוליגנים, בריונים – קו-קלוקס-קלאן פרלמנטרי.
 
* הסר את טלפיך –- "אל תחבק אותי" התחנן דיקמן, בן משפחתה של נחטפת, באוזני ראש הכנופייה, שבמעשיו הנואלים פוגע בו ומסכן את בת משפחתו. אבל ראש הכנופייה, שמצפצף עליו במעשיו, ציפצף גם על בקשתו זו. הטריד אותו בחיבוק שכפה עליו, נישק אותו ולחש לו, בשטניות אכזרית "אני אוהב אותך." ואחר כך הוא מיהר לפרסם את התמונה, ולספר לחבר'ה.
כל כך אופייני למי שתנאי הסף שלו לקבלה לכיתת כוננות עירונית היא נכונות להצטלם עם ראש הכנופייה. חיבוק הדב של האיש הרע הזה לדיקמן, מסמל את האופן שבו הוא כופה את עצמו על כולנו. הסר מאיתנו את טלפיך ה---!
 
* המגלומן – רותם סלע, אראל סג"ל, ד"ר גדי טאוב, ד"ר רן ברץ, ד"ר אודליה מינס, עמיעד כהן מנכ"ל קרן תקווה, ארז תדמור ותא"ל במיל' דני ון בירן הם מהדמויות המשמעותיות ביותר בתוך הימין העמוק שבעמוק. וגם הם סולדים מהתנהלותו השערורייתית והמרושעת של סמוטריץ', ובמכתב ששיגרו אליו הם קוראים לו לבטל את הקצאת כל הכספים הקואליציוניים, להוריד מסדר היום את החלת רפורמת "אופק חדש" בבתי ספר חרדים ולקצץ באורח מיידי את שכר הבכירים במגזר הציבורי כדי לממן את הוצאות המלחמה.
אבל סמוטריץ' בשלו. המגלומן, שהעז לדרוש ולקחת על עצמו תפקיד הגדול עליו במאות מיספרים, וזה לא הספיק לו והוא דרש והעמיס על עצמו תפקיד של רבע שר ביטחון, אף שהרקורד הביטחוני שלו הוא של משתמט, שהפעולה הכי קרבית שלו הייתה ניסיון פיגוע, ממשיך לצפצף על כולנו.
 
* להילחם או להישחט – בדברים שאמרתי וכתבתי בקיץ האחרון, טענתי שהמהפכה המשטרית מתה, אולי יהיו לה אי אלו שרידים, אבל הנזק של הסרבנות / הפסקת התנדבות, יכה בנו עוד עשרות שנים, כיוון שהלגיטימציה והנרמול של המעשה, יגרמו לכך שאף ממשלה לא תוכל להוביל מהלכים שנויים במחלוקת, כי מתנגדיה ינקטו באותה דרך. עם זאת, סייגתי את עצמי, באמירה: "אלא אם תהיה קטסטרופה ביטחונית שתלמד אותנו לקח בדרך הקשה."
והקטסטרופה באה ובענק. למרבה המזל, זה קרה עוד לפני שהטייסים שהפסיקו להתנדב יצאו מכשירות. יש לציין, שעם פרוץ המלחמה, אלה שאיימו בסרבנות והפסקת התנדבות היו בין הראשונים שהשליכו עצמם אל תוך התופת והתגייסותם למלחמה היתה מוחלטת ונפלאה. סברתי, שכל אחד מהם, אילו יכול היה לחזור חצי שנה אחורה, היה נוהג אחרת. סברתי, שהמכה שחטפנו הרגה את הסרבנות למיניה.
לצערי, משיחות בקבוצות שיש בהן אנשים ש"הפסיקו התנדבות," איני שומע שום חרטה. להיפך, הם עומדים על דעתם ומצדיקים את הצעד, למרות הכול.
זה מדהים. הרי למדנו בשמחת תורה שברירת חיינו היא להילחם או להישחט. חד-משמעית. שעות ספורות שבהן צה"ל לא היה – וראינו מה קרה. זה מחייב את כולנו להעניק לביטחון המדינה, לשירות בצה"ל, לשירות במילואים, להתנדבות למילואים, בוודאי לכשירותו של צה"ל, מעמד של קודש הקודשים. לא נוגעים בכך בשום מקרה, בשום מחיר. כל מחלוקת פוליטית וציבורית, קשה ככל שתהיה, אינה מצדיקה פגיעה בביטחון. צה"ל והביטחון חייבים להיות מעל לכל מחלוקת.  הרי התזכורת שקיבלנו בשמחת תורה, היא שהחוזה של צה"ל, של כל חייל בצה"ל, בסדיר ובמילואים, אינו עם נתניהו, אינו עם הממשלה, אלא עם תושבי בארי, ניר עוז, כפר עזה, שדרות ואופקים. צה"ל אינו צבא הוד-מלכותו אלא צבא ההגנה לישראל, שנועד להגן על המולדת ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל.
חייבים לפרז את הארסנלים של כל המאבקים הציבוריים, צודקים ככל שיהיו, מנשק הסרבנות. זהו נשק בלתי לגיטימי. זה גם לא נשק יום הדין. אין יום דין שמצדיק את השימוש בו.
 
* ברית ייעוד עם הזרמים ביהדות – עמית סגל מופתע לטובה מן היהדות הרפורמית בארה"ב. "...ההפתעה הבולטת של המלחמה: שנים של התרחקות בינם לבין ישראל נסגרו כמעט בן לילה. טפטוף תרומות הפך לשיטפון. האסטרטגיה של העשור האחרון, הישענות על הנוצרים האוונגליסטים והנחה שיהדות הרפורמית אבודה, התבדתה. סוף סוף משמח לראות קונספציה קורסת."
בניגוד לעמית סגל, אני ממש לא מופתע. מצד שני, גם איני מופתע מכך שסגל מופתע. הפער בין היהדות הרפורמית בארה"ב לבין הדימוי שלה בציבורים מסוימים בישראל הוא תהומי.
ברור לי שהסולידריות היהודית בכלל ועם מדינת ישראל בפרט היא יסוד מוסד ביהדותם של הרפורמים בארה"ב. ההתרחקות בעשור האחרון לא היתה "בינם לבין מדינת ישראל", כאילו יש כאן הדדיות. ההתרחקות היא חד-צדדית והיא יותר הרחקה מהתרחקות. ישראל הפנתה עורף ליהדות התפוצות שאינה אורתודוקסית. זה בא לידי ביטוי, למשל, בהדרתם מהכותל המערבי, שהפך מנכס לאומי של העם היהודי כולו, לנכס מגזרי של החרדים. הדבר התבטא בביטול מתווה הכותל ובהתנכלות השיטתית והאלימה לנשות הכותל. כך גם בהתנכלות לגיור הרפורמי. הרי כאשר אין מכירים בגיור שלהם, בעצם לא מכירים ביהדות שלהם. מכירים בכך שביולוגית הם יהודים, אבל לא ביהדות שלהם. והדבר בא לידי ביטוי בביטויים משפילים ועוינים מצד שרים בממשלה וח"כים בקואליציה ובתקריות אנטישמיות ממש כמו קריעת סידורים רפורמים, יריקה על הסידורים וכו'.
בשעת צרה, ברגע של משבר, נפתחו הלבבות – ברית הגורל שבה ואיחדה אותנו. אבל אי אפשר לבנות אומה רק על ברית גורל, על אויבים משותפים, על הכרח הישרדותי. יש למנף את שעת הרצון שנוצרה לברית ייעוד משותפת לעם היהודי כולו, במולדת ובתפוצות הגולה, על כל זרמיו. יש המציעים לפתוח את חוק הלאום כדי לקלקל אותו. אני בעד פתיחת חוק הלאום כדי להוסיף את מה שחסר בו באמת – הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות. זה ההבדל בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי.
 
* ביד הלשון: שִׂדּוּד – את הפינה הקודמת הקדשתי למונח "שידוד מערכות". כפי שכתבתי, יש לומר שׁידוד, בשי"ן ימנית (shidud), ולא כפי שנהוג להגות בטעות את המילה – שׂידוד (sidud).
מנין נובעת השגיאה? אני משער שהיא נובעת מכך שקיימת בעברית המילה שִׂדּוּד, ואף יש היגיון בשימוש בה במושג שידוד מערכות. שִׂדּוּד היא פעולה חקלאית, של פירור רגבי אדמה. "הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ, יְפַתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ" (ישעיהו כ"ח, כ"ד). היום הפעולה נעשית באמצעות מַשְׂדֵּדָה. כל ילד שגדל על "הטרקטור בארגז החול" של מאיר שלו מכיר את המילה. המילים שדה ושידוד באים מאותו שורש. אין קשר גיזרוני (אטימולוגי) בין שתי המילים. אולם ניתן לראות בפעולת השִׂדּוּד, מעין איתחול לשדה, שזה סוג של שׁידוד מערכות.
אורי הייטנר