במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2009
22.2.09. בצהריים עם אורפז ב"שיין". קשה. הוא לוקח מרק גולש ומוציא את התותבות שלו ואוכל עם שיניים בצד אחד של הפה ומניח בצד את נתחי הבשר הלעוסים שלא הצליח לגרוס עד תומם.
 
3.3.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". מצבו מאושש יחסית. מספר על יום ההולדת ה-60 לבנו זאב.
 
17.3.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". מספר קצת זיכרונות מתקופת היותו חייל בצבא הבריטי, ומתברר לאחר שנים, במקביל ל[עיתונאי] שמשון ארליך.
 
23.3.09. יום שני. לפנות-ערב פגישה עם אורפז בקפה שיין במקום מחר כי מחר אנחנו נוסעים לאזכרה [להוריה של יהודית] לקריית חיים. תחילה היתה רוח חזקה אחר-כך החשיך וגם החל לרדת גשם, ובקפה הם שומרים על אור עמום ושמים נרות בשולחנות. בהחלט אווירה מיוחדת.
 
התקבל ביום 24.3.09.
אהוד שלום,
תודה על הנגיעות הנפלאות.
שתי הערות לשיר המופלא "ציור יוני האבן של מגריט":
א. אולי כדאי לצרף את הציור בצד השיר.
ב. בסיפור הידוע "ארבעה נכנסו לפרדס" [בבלי, מסכת חגיגה דף י"ד ע"ב] מסופר: אמר להם ר' עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים...
האם גם לדעתך היה סיפור זה לנגד עיני המשורר? 
כל טוב,
מרים אהרוני
 
[אהוד: מרים אהרוני היתה המנקדת, בהתנדבות, של "נגיעות" של אורפז, והייתי שולח לה לניקוד כל צרור חדש של "נגיעות", שלבסוף יצאו בספרון שבו הוא מודה לה על עבודתה למענו].
 
למרים היקרה,
יצחק אורפז ביקש למסור לך כי הקטע ששלחת לו לא עמד לנגד עיניו כאשר כתב את הנגיעה, אבל עכשיו כשקרא אותו, זה היה מדהים – כי ההשראה ממש מתבקשת.
הוא מבקש להודות לך על ההערה שלך ואומר שאשרי הכותב שיש לו קוראת כמוך.
שלך,
אהוד בן עזר
 
יצחק אורפז: מתוך הספרון "101 נגיעות"
 
צִיּוּר יוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט
בָּא לִי בַּחֲלוֹם
קָשֶׁה לָהֶן לְיוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט
לָרֶדֶת אֶל הַמַּיִם
לִפְעָמִים הֵן הוֹמִיּוֹת עַל הַמַּיִם.
וְגַם זֶה רַק לְמַרְאִית-עַיִן –
כִּי גַּם הַמַּיִם הָיוּ לְאֶבֶן.
 
31.3.09. יום שלישי. בצהריים פגישה עם אורפז. אני לא מספיק לחרוט בזיכרוני ולרשום את כל הסיפורים שהוא מספר לי, מה עוד שאינני מקליט וגם כך בקושי אפשר לשמוע אותו כי הוא מוציא חצי מהתותבת התחתונה של שיניו וקולו נשמע חלש ומרוסק.
הפעם סיפר על חווייה של פיקוד על סוללת תותחים במזח הקטן של נמל חיפה בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה היה לאחר שהוחזר משירותו בצבא במלטה, ולפני שהשתתף במלחמה באיטליה. לדבריו אהב לשבת בשקט לילה על המזח ולראות את להקת הדולפינים מקפצת וגם משמיעה קולות מיוחדים. תפקידו היה לפקד על סוללה של תותח בכינון ישיר אם תגיע אוניית אוייב או סירת אוייב לנמל. למזלם לא היתה חדירה כזו ולא היה עליהם לירות בכינון ישיר במסגרת זו.
הוא חוזר ומספר על ערב תל-אביב בדירתו שעל הגג בשדרות נורדאו, ממנה ראו את הים. היו באים חברים סופרים ומשוררים ושותים קוניאק. היו שם זך, שדה, דליה רביקוביץ, יוסי גמזו, מונדי, ואחרים שנקבצו ובאו בשיטת חבר מביא חבר. בשלב מסויים זך היה כבר שתוי, אבל לא היה יכול להשלים עם כך שהוא לא במרכז העניינים, ולכן רצה לחזור לביתו אבל כשקם הוא התנודד ולא היה יכול ללכת. יוסי גמזו התנדב ללוות אותו לביתו, אבל אחרי זמן לא רב חזר לגג של יצחק כדי שלא להפסיד את המשך הערב. בינתיים הרצה שדה בקולו השקט והמונוטוני, כשהוא מעפעף בגבות המשי הארוכות שלו, על היטלר וצ'ינגיס חאן וכל הרוצחים הגדולים שאלוהים אהב אותם ושימר את זיכרם לדורות ולא את זכר קורבנותיהם, כפי שדבריו אלה מופיעים גם בספרים וגם בראיון שלימים ערכתי עימו ל"אין שאננים בציון".
ליצחק היתה באותו זמן חברה, את שמה אינו זוכר, היא היתה פסלת שעקרה לאיטליה והשאירה לו בדירתו פסל של אישה ערומה נחה על צידה. היה לה מענה לשון, וכאשר שמעה את שדה אומר בשקט את דבריו הנוראים האלה, פתחה עליו פה בצעקות והתנגדה בכל המרץ שלה לדבריו.
שדה השתתק. התכנס בתוך עצמו ונראה מנותק.
יצחק ניגש אליו ושאל אותו אולי הוא עייף ורוצה לנוח. שדה הסכים. יצחק הכניס אותו לחדרו הדל שעל הגג, שדה נשכב במיטתו – ונרדם. עד סוף המפגש הלילי.
 
7.4.09. יום שלישי. לפני הצהריים פגישה בשיין עם יצחק אורפז. סוף-סוף סידר את התותבת בלסתו התחתונה והוא נראה עכשיו קצת יותר טוב אם כי עדיין קשה לשמוע אותו. וכאשר אני מבקש ממנו לחזור על דבריו הוא מתרגז ומתחיל לצעוק, מה שאסור לו כי אסור לו להתרגש יתר על המידה שאז ליבו מתחיל לפעום בחוזקה והוא מרגיש רע.
 הוא טוען שאותי מעניינים בספרות רק הסיפורים ולא הרוחניות, לא הפילוסופיה. ואילו הוא לא היה כותב מילה אחת אם לא היתה לה משמעות פילוסופית, ובעיקר כמובן העקרון של הצליין החילוני אשר היעדרו של אלוהים משפיע עליו יותר מהיות אלוהים, והדרך חשובה בעיניו יותר מההגעה למטרה, שתמיד מתרחקת כמו האופק. כדוגמה נתן את סיפורו הקצר "ויני שלי" מתוך "אהבות קטנות, טירופים קטנים", שבו המספר, שאינו עומד בעומס הרגשי של סיפורי חבריו המבוגרים היושבים בקפה "פרק" על משפחותיהם, קונה זר לעצמו ביום שישי ועולה לדירתו ומצלצל בה כאילו ילד ואישה מצויים בה, תולש את עלי הפרחים ומפזרם ולבסוף אוכל את הגבעולים. לדבריו הוא עצמו אוכל עלי הפרחים וזוהי תמצית הפילוסופיה של הבדידות שלו ושל מצבו הקיומי ומי שאינו מבין זאת ואינו קורא כך את הסיפור אינו מבין אותו ואת יצירותיו.
על הממשלה החדשה הוא אומר מאוד במתינות כי כל ימיו חי במסגרת שיש מעליו הנהגה, בשומר הצעיר, בצבא, אולי גם בעבודתו בעיתון, ותמיד צריך לקוות שההנהגה תצליח כי זו גם הצלחת המדינה, ולכן הוא לא ממהר לגנות את הממשלה ולהעביר עליה ביקורת כי הצלחתה היא הצלחתנו. דבר נוסף, את כל הסכמי השלום הוותרניים ביותר הביאו לנו ממשלות הימין, ולכן הוא מקווה שכך יקרה גם הפעם וכי במקביל האמריקאים יכפו עלינו סוף-סוף את השלום על ידי פינוי ההתנחלויות והקמת שתי מדינות לשני עמים. הוא חושש ממלחמת אזרחים בישראל, כי לדבריו, הוא מכיר את הנכדים של אשתו הראשונה מבעלה השני, שהם רבים מאוד ופזורים בהתנחלויות ומלאים מרץ והתלהבות, ולדבריו צריך שלושה-ארבעה אנשים כמונו כדי להתמודד עם אחד מהם.
 
14.4.09. יום שלישי. ערב חג שני. 11.30 אורפז ב"שיין". הוא מעריך מאוד את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ומה שלדבריו מקשר אותם הוא היחס לאימהות. אימו של עמוס התאבדה ואילו אימו של אורפז יצאה מדעתה, השתגעה, וגם זרקה את אביו מהבית. עד היום הוא לא סולח לאביו את נמיכות הרוח שלו, למרות שעל פי המכתבים שגילה ושנתן לי לקרוא בשעתו, האב היה איש בלתי רגיל שכל חייו חלם לקנות נחלה בארץ ולשם שלח את שני בניו בסוף שנות השלושים. שני הוריו של יצחק ואחותו נרצחו בידי הנאצים או מתו במחלות לאחר שהוגלו.
הוא הביא לי דף המתאר את ייחוסו עד לבעל שם טוב:
 
יצחק אוורבוך-אורפז – דור תשיעי מהבעש"ט
 
רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט)
|
רבי הרש (צבי)
|
שרה רייזלה (כלתו של הרב מכמעלניק. שם בעלה משה זאב)
|
צביה
|
ברוך
|
ישראל (נקרא גם ישראל-ברוך-צביה'ס)
|
גיטל (שם בעלה ישראל)
|
אסתר (בעלה: וועלוויל אווערבוך)
|
יצחק (אייזיק אווערבוך) אורפז
|
זאב
אורנה
טלילה
עתליה גי
 
בלשונה של סבתא גיטל (ביידיש): "ישראל איז ברוך צִביה'ס און צביה איז די טאכטער פון שרה-רייזלה און שרה-רייזלה איז די טאכטער פון ר' הֶרש דעם בעל-שם טוב'ס אייגענעם זון."
אהוד בן עזר